הפקעה חלקית של מקרקעין

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפקעה חלקית של מקרקעין: 1. תביעה לפיצויים בגין הפקעת מקרקעין על פי פקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח), 1943 (להלן: פקודת הדרכים) ולסעדים נילווים הנובעים מההפקעה. 2. התובעים הינם בעלי זכויות ב-4 חלקות מקרקעין המצויות בסמוך לכביש 85 המחבר בין עכו לכרמיאל. התובעים הינם בעלי כל הזכויות בחלקות 51 ו- 53 בגוש 18969 (להלן: חלקה 51 וחלקה 53, בהתאמה). כמו כן הינם בעלי 16/20 מהזכויות בחלקה 2 בגוש 18984 (להלן: חלקה 2) ובעלי כל הזכויות בחלקה 5 בגוש 18984 (להלן: חלקה 5). המקרקעין מצויים בשטח הישוב בענה. ייעוד המקרקעין על פי תכנית המתאר המנדטורית החלה בגליל הינו ייעוד חקלאי. אין חולק כי גם בפועל שימשו המקרקעין במשך שנים רבות לגידולי בעל שונים. 3. ביום 28.11.63 פורסם צו להחלת פקודת הדרכים על החלקות לצורך הרחבת כביש 85 (להלן: ההכרזה). משמעות ההכרזה הינה הפקעת המקרקעין לצורך הרחבת הדרך והענקת סמכות לרשות לתפוס חזקה במקרקעין (ראה אריה קמר דיני הפקעת מקרקעין כרך ראשון 175 (מהדורה שביעית, 2008)). בשנת 1992 החלו העבודות לסלילת הדרך והמקרקעין נתפסו על ידי מע"צ. כפי שנראה להלן, חלוקים הצדדים בשאלה מהו השטח שנתפס. לאחר תפיסת החזקה במקרקעין הוצע לתובעים פיצוי. התובעים לא קיבלו את המוצע וטענו כי הינם זכאים לפיצוי בסכום גבוה יותר. הואיל ולא הושגה הבנה בין הצדדים הוגשה התובענה שבפני (מאחר והתביעה הוגשה כנגד מע"צ בטרם הפכה לתאגיד עצמאי הרי שיש לראותה כחלק מהנתבעת 1 ועל כן אתייחס בפסק הדין רק למדינת ישראל כנתבעת). 4. התובעים טוענים בתביעתם כי הינם זכאים לפיצויים בגין הפקעת המקרקעין. כמו כן טוענים הם כי בשל הרחבת הדרך נחסמה גישתם ליתרת החלקות ועל כן נגרם להם נזק כבד ונמנע מהם לעבד כראוי את אדמתם. לפיכך עותרים התובעים כי בית המשפט ייתן סעד הצהרתי המחייב את הנתבעת לסלול דרך גישה לחלקות. התובעים ביקשו גם לתבוע מהנתבעת פיצוי בגין ההפסדים והנזקים שנגרמו ויגרמו להם בשל חסימת דרך הגישה לחלקות אולם ביקשו לפצל סעדים ולתבוע את הפיצוי בהליך נפרד. הבקשה לפיצול סעדים נענתה ועל כן נותר לדון רק בתביעה לפיצויים בגין הפקעת המקרקעין ובעתירה לסעד הצהרתי בעניין דרך הגישה. כבר בשלב זה אעיר כי ב"כ הנתבעת הודיע לבית המשפט בדיון מיום 26.11.07 כי הוכנה תכנית, במסגרת תכנית התשתיות הלאומיות (תת"ל 17), להסדרת הנגישות לחלקות. תכנית זו טרם הושלמה וטרם אושרה, אולם מע"צ התחייבה לפעול להכנת פתרון מתאים. כמו כן הצהיר, בישיבה מיום 16.1.08, כי מע"צ מתכוונת לפצות את התובעים בגין הנזקים שנגרמו וייגרמו להם ממועד ניתוק החלקות ועד למועד שבו תוסדר דרך הגישה. לאור הצהרה זו עיקר הדיון יתמקד בסוגיית פיצויי ההפקעה ובכך אפתח. 5. הצדדים חלוקים במספר סוגיות הנוגעות להערכת הפיצוי המגיע לתובעים; המועד הקובע להערכת השווי, השטח שנתפס, שווי המקרקעין במועד הקובע, הזכות להפקיע 25% משטח החלקות ללא תמורה, שיעור הוספת הפרשי ההצמדה והריבית על הפיצויים. אעיר כבר כעת כי לא כל הטענות נטענות באופן ברור על ידי בא כוח התובעים אולם המחלוקת עולות לא רק מכתבי הטענות אלא גם מחוות הדעת שצורפו על ידי הצדדים ולכן אתייחס לכל הטענות גם אם לא נטענו באופן מפורש בכתבי הטענות. המועד הקובע 6. התובעים טוענים כי המועד הקובע לצורך הערכת שווי המקרקעין שהופקעו הוא המועד שבו נשלחה אליהם הודעת הנתבעת בדבר זכותם לפיצוי בעקבות הפקעת המקרקעין. הודעה זו נשלחה לטענתם ביום 28.7.96. אעיר כי מהמסמכים שהוגשו עולה, כי ההודעה נשלחה רק ביום 8.9.96 אולם בהודעה מצויין כי הפיצוי המוצע חושב על פי הערכה מיום 28.7.96. לעומתם טוענת הנתבעת כי המועד הקובע להערכת שווי המקרקעין הינו מועד ההכרזה ולענייננו המועד בו פורסמה ההודעה בדבר החלת פקודת הדרכים על המקרקעין- כלומר 28.11.63. 7. ההפקעה בענייננו נעשתה על פי פקודת הדרכים. סעיף 9 לפקודת הדרכים מתווה את הכללים להערכת הפיצויים וקובע: בבוא בית המשפט להעריך את סכום הפיצויים שיש לפסוק לכל בעל קרקע בהתאם לסעיף 8, ינהג לפי התקנות דלקמן: (א) בית המשפט לא יביא בחשבון את העובדה שהקרקע נרכשה בכפיה; (ב) בהתחשב עם המותנה לקמן יקובל כשוויה של הקרקע, מוכר מרצונו הטוב,בתנאי שבבוא בית המשפט להעריך פיצויים אלה - (I) יעריכם לפי השווי שימצאנו בית המשפט כשוויה של הקרקע על הבסיס הנ"ל בתאריך שבו נתפסה על ידי הרשות, כשתפיסה זו חלה לפני תחילת תקפה של פקודה זו, ואילו בכל מקרה אחר - בתאריך שבו יכלה רשות לתפוס אותה עפ"י הוראות פקודה זו, בלי לשים לב אל כל השבחות או עבודות שנעשו בקרקע לאחר כל תאריך כזה ע"י רשות או ע"י הבעלים או ע"י כל אדם אחר; וכן (II) יביא בחשבון את כל החשבונות וההערכות של השווי היסודי או של דמי החכירה שהוגשו לצורך תשלום מסים ע"י הבעל או שהבעל הסכים להם; (ההדגשה הוספה- ר' ס'). רואים אנו כי בין המועדים האפשריים להערכת שווי המקרקעין בחר המחוקק לקבוע את היום שבו רשאית היתה הרשות לתפוס את המקרקעין, כיום הקובע. הואיל ועל פי הפקודה רשאית הרשות לתפוס את המקרקעין מיד לאחר פרסום ההודעה- ההכרזה, הרי שהמועד הקובע הוא מועד פרסום ההודעה על החלת הפקודה (ראה א' קמר לעיל, כרך שני 494 ופסקי הדין המוזכרים שם בה"ש 47). כך גם עולה מהחוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור, התשכ"ד-1964 (להלן: חוק התיקון), המורה בסעיף 3 כי מועד הרכישה של קרקע על פי פקודת הדרכים הוא מועד פרסום ההודעה על החלת הפקודה. המועד שבו פורסמה ההודעה על החלת הפקודה הוא 28.11.63 (ק"ת 1516). לפיכך המועד הקובע להערכת שווי המקרקעין נשוא הדיון הינו 28.11.1963. השטח שנתפס 8. כל אחד מבעלי הדין הגיש חוות דעת של מודד בנוגע לשטח שנתפס. בטרם אתייחס למחלוקות שהתעוררו בין המודדים אזכיר כי בהליך תשלום הפיצויים בשל הפקעת מקרקעין יש להבחין בין שני מועדים; המועד הראשון הוא מועד רכישת הקרקע, שהוא גם המועד הקובע לשומת הפיצויים; המועד השני הוא מועד השתכללות הזכות לפיצויים, שהוא מועד תפיסת החזקה במקרקעין. תשלום הפיצויים הוא תוך 90 יום לאחר תפיסת החזקה (ראה סעיף 9א לחוק התיקון; ע"א 1841/90 רמיר חברה קבלנית בע"מ נ' פקיד שומה למפעלים גדולים תל אביב, פ"ד מט(2) 650 (1995); ת.א. (נצ') 1218/04 בנאי נ' מע"צ - החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ (ניתן ביום 31.3.2008); א' קמר הנ"ל, עמ' 435-432; ע"א 481/74 בסה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה תל-אביב-יפו, פ"ד כט(2) 98, 102 (1975); ע"א 78/74 מוצרי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, פ"ד כט(1) 425 (1974)). יש לזכור כי זהו המועד הרלבנטי לקבלת הפיצוי ואין בכך כדי לשלול אפשרות להגשת תביעה לקביעת הזכות לפיצוי וסכום הפיצוי אף לפני מסירת החזקה (א' קמר הנ"ל, עמ' 417). מכאן עולה כי מקום שהרשות תפסה רק חלק מהמקרקעין שנרכשו, דהיינו רק חלק מהמקרקעין עליהם חלה ההכרזה, זכאי הבעלים לפיצוי רק עבור החלק שנתפס. אם בעתיד, בשלב מאוחר יותר ייתפסו חלקים נוספים של המקרקעין, תקום זכותו לפיצוי לגבי אותה יתרה. לאור האמור יש לבחון את השטח שנתפס בפועל ולא את השטח שלגביו חלה ההכרזה. 9. התובעים סמכו את תביעתם על חוות דעת ומפת המדידה של המודדת אליאס ופא (נספח 15 לתצהיר התובע ות/4). בהתאם טוענים התובעים כי השטח שהופקע בחלקה 2- הינו 393 מ"ר, בחלקה 5- הינו 588 מ"ר. לגבי חלקות 51 ו- 53 אין חוות דעת נפרדת והתובעים סומכים על המדידה שנערכה על ידי הנתבעת (תצהיר ת/1 סעיף 39). מדובר על כן בתפיסת שטח של 301 מ"ר בחלקה 51 ושטח של 506 מ"ר בחלקה 53 (אף כי בתצהיר נרשם שטח שונה במעט, 303 מ"ר בחלקה 51 ו-454 מ"ר בחלקה 53, הרי מאחר שהשטח הכולל לפי גישת הנתבעת גדול יותר אין לדבר כל חשיבות). המודד מטעם הנתבעת, מר מ' סנה הגיש חוות דעת ומפת מדידה שערך וסומנה נ/1. על פי חוות דעתו נתפסו בחלקה 2 רק 326 מ"ר ובחלקה 5 נתפסו רק 457 מ"ר. 10. בעדותה סיפרה המודדת מטעם התובעים כי ערכה את המדידות בשנת 1994. המודדת לא זכרה מה היתה מטרת המדידה. עוד ציינה כי מהתכנית שערכה לא ניתן לדעת מהו השטח שנתפס לצרכי דרך וכי מדדה רק את התעלות שבצד הדרך (עמ' 23 שורה 23). עם זאת הבהירה כי ניתן לערוך חישוב של השטח שהופקע אולם חישוב שכזה לא נערך ולא הוגש. המודדת גם ציינה כי אינה יודעת האם מדדה את השטח לפני סיום העבודות או במהלכן. לעומתה הבהיר המודד מטעם הנתבעת כי ערך את המדידות לצורך קביעת גבולות השטח שנתפס בפועל. את המדידות ערך לאחר סיום העבודות. את השטח שנתפס חישב על פי מעקה הכביש וראש מדרון התעלות (עמ' 25). בנסיבות אלו דומה שיש להעדיף את המידות שנקבעו על ידי המודד מר סנה שהרי המודדת אליאס לא ידעה האם המידות שצוינו על ידה מהווים את גבולות השטח שנתפס בפועל. די בכך כדי לקבוע כי השטח שנתפס הינו כאמור בחוות הדעת של מר סנה. שווי המקרקעין 11. לשם הערכת שווי המקרקעין ביום הקובע הציגו הצדדים חוות דעת של שמאים. השמאי מר חלף, שהכין חוות דעת עבור התובעים (ת/3) התייחס רק לחלקות 2 ו- 5. בחוות דעתו התבסס השמאי על הערכת השטח שנתפס כפי שמופיע במפת המדידה של המודדת אליאס. השמאי העריך כי שווי השטח שנתפס בחלקה 2 (393 מ"ר) הינו 400 ל"י ואילו שווי השטח שנתפס בחלקה 5 (588 מ"ר) הינו 600 ל"י. השמאי לא ציין מהו הבסיס להערכותיו ומה היה שוויו של כל דונם בייעוד חקלאי במועד הקובע. בחקירתו הבהיר כי סמך על עסקה של בני משפחתו מכפר ראמה הסמוך שנערכה בשנת 1963 וכן ממידע בעל פה שקיבל מדודו שעבד גם הוא כשמאי מקרקעין (עמ' 19). השמאי לא ערך כל השוואה לעסקאות אחרות, לא התייחס לנתונים על פיצויים ששולמו לבעלי חלקות סמוכות, לא ערך חישוב על פי שיטת ההכנסות או כל שיטת שמאות מוכרת אחרת. 12. הנתבעת סומכת על חוות דעתה של השמאית פנינה נוי (נ/3). השמאית העריכה כי שוויו של כל דונם של קרקע בייעוד חקלאי היה במועד הקובע 600 ל"י. הערכה זו התבססה על השוואה לעסקאות שונות שנערכו לאורך תוואי הכביש ועל השווי שנקבע בתביעות פיצויים אחרות שהוגשו בעקבות הפקעת מקרקעין לאורך כביש 85 (עמ' 27 שורות 23-05). עם זאת השמאית לא פירטה את אותן עסקאות עליהן ביססה את הערכותיה. 13. על פי הדין וההלכה שווי מקרקעין שהופקעו ייקבע על פי הערכת המחיר הצפוי בעסקה ממוכר מרצון לקונה מרצון. כך בע"א 7225/03 אלפתיאני נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 21.8.05) אומר בית המשפט: נוכח דחייתה של טענת השתק הפלוגתא, הרי שיש להעריך את שווי המקרקעין בענייננו לפי סעיף 12 לפקודה, הקובע כי שווי הפיצוי בגין הפקעה על פי הפקודה יקבע על פי הסכום שהיה מתקבל ממכירת המקרקעין במועד ההכרזה על ההפקעה "אילו נמכרה בשוק ע"י המוכר מרצונו הטוב". המבחן לפי סעיף זה הוא המבחן של השוק החופשי, קרי המחיר שהיה משתלם עבור הנכס במכירה ממוכר מרצון לקונה מרצון (ע"א 133/83 מרכז מסחרי בני פ.י. בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד מ(4) 154, 159 (להלן: פרשת בני פ.י.)). כדי לאתר מהו המחיר שהיה צפוי בעסקה שכזו ניתן לבחור בשיטות שומה שונות אולם דומה כי מקובל על הכל כי השיטה המדויקת יותר היא "השיטה ההשוואתית" (ראה ע"א 7225/03 הנ"ל וכן א' נמדר הפקעת מקרקעין- שומה, תובענות ופיצויים כרך ב 35 (תשס"ו); א' קמר הנ"ל, כרך שני 597). בשיטה זו נבחנות עסקאות במקרקעין סמוכים שנעשו בתקופה קרובה למועד הקובע, תוך התאמה לתכונות המיוחדות של המקרקעין נשוא הדיון והתאמה מבחינת מיקום, מרחק מכביש או מאזור מגורים וכדומה (ע"א 123/79 מדינת ישראל נ' קמינר, פ"ד לד (1) 617, 629 (1979)). ניתן לערוך גם השוואה להערכות שאומצו בפסקי דין בעניין מקרקעין קרובים שהרי גם אלו עשויים לשקף נתונים עובדתיים להשוואה אולם אין לראות בפסקי דין שכאלו משום פלוגתא פסוקה ואין בהם כדי להשתיק את בעלי הדין מלטעון לשווי שונה (ע"א 3819/01 מדינת ישראל נ' אסלן (ניתן ביום 27.12.04). לאור הלכות אלו מתחייבת המסקנה כי יש להעדיף את הערכותיה של השמאית פנינה נוי. אמנם השמאית לא צירפה את הנתונים עליהם סמכה, אולם הבהירה כי ביססה את הערכותיה על עסקאות השוואה ועל תשלומי פיצויים ששולמו בגין הפקעת מקרקעין סמוכים בעלי תכונות דומות. השמאית הסכימה להציג את הנתונים אולם לא נדרשה לעשות כן ולכן יש לקבל את עדותה בעניין זה. לעומתה הבהיר השמאי מר חלף כי לא ערך כל השוואה לעסקאות דומות אלא סמך רק על עסקה אחת של קרובי משפחה ממקום אחר וממועד אחר וכן סמך על דברים ששמע מדודו. אלו אינם נתונים מספיקים לשם הערכת שווי מקרקעין ועל כן לא ניתן לסמוך על הערכותיו. אשר על כן הנני קובע כי את הפיצויים יש להעריך על פי קביעתה של השמאית פנינה נוי, דהיינו על פי הערכה של 600 ל"י לדונם. פיצויים ללא תמורה 14. עמדת הנתבעת היא כי עבור שטח הנופל מ- 25% משטח כל חלקה אין לשלם פיצויים. לפיכך טוענת הנתבעת כי עבור חלקות 51 ו- 53 בהן הופקעו שטחים קטנים (בחלקה 51 הופקעו 5.31% מהחלקה ובחלקה 53 הופקע שטח של 5.83% מהחלקה) אין התובעים זכאים לכל פיצוי. בחלקות 2 ו- 5 אין מחלוקת כי הופקעו חלקים גדולים (בחלקה 2 הופקע שטח של 72.44% ואילו בחלקה 5 הופקע שטח של 40.99%). עם זאת טוענת הנתבעת, כי יש להפחית מהשטח המופקע 25% משטח החלקה אותו רשאית הרשות להפקיע ללא תמורה, ועל כן יש לפצות את התובעים רק עבור יתרת השטח המופקע. התובעים לעומתה טוענים כי הואיל והשטח שהופקע מחלקות 2 ו-5 הינו גדול יש לפצות על מלוא השטח המופקע. התובעים מבססים את טענותיהם על זכות הקניין ועל הכלל שאין ליטול מקניינו של אדם ללא פיצוי. לגבי חלקות 51 ו- 53 לא מעלים התובעים בסיכומיהם כל טענה, פרט לאמירה כללית כי הם זכאים לפיצוי. 15. כדי לדון בטענות אלו יש תחילה לסקור את המסגרת המשפטית. סעיף 7 לפקודת הדרכים קובע: לא יהא בעל הקרקע זכאי לקבל פיצויים אלא אם כן היה שטח הקרקע שנלקח גדול מרבע השטח הכולל של החלקה שממנה נלקח: בתנאי שאם הוכח כי אם לא ישלמו לו פיצויים יהא נגרם לו סבל, רשאי הנציב העליון לפי שקול דעתו ליתן אותו סכום הפיצויים שימצא לנכון מתוך התחשבות בכל מסיבות הענין. סעיף 8(1) לפקודת הדרכים קובע: היה גודל השטח שנלקח עולה על רבע החלקה שממנה נלקח, ישולמו לבעל הקרקע שנרכשה פיצויים בעד השטח העודף על הרבע. הוראות אלו מהוות חריג לכלל המוכר לפיו הזכות לפיצוי נגזרת מזכות הקניין ועל כן אין להפקיע מקרקעין ללא פיצוי (ע"א 377/79 פייצר נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה רמת-גן, פ"ד לה(3) 645, 656 (1981); בע"א 216/66 עיריית תל-אביב-יפו נ' אבו דאיה, פ"ד כ(4) 522, 546 (1966). ראה גם ע"א 786/81 עזבון שנטי נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה תל-אביב-יפו, פ"ד מ(1) 348 (1986); ע"א 210/88 החברה להפצת פרי הארץ בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה כפר-סבא, פ"ד מו(4) 627, 629 (1992)). אין זה המקום לפרושֹ את הדיונים הרבים בפסיקה בעניין זה, ודי אם נזכיר כי האפשרות להפקיע מקרקעין ללא תמורה מצויה בחוקי ההפקעות השונים ולא רק בפקודת הדרכים (ראה סעיף 190 לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965; סעיף 20 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943; חוק כביש ארצי לישראל, התשנ"ה-1994, סעיף 3, ועוד). במשך השנים נדונו בבתי משפט טענות שונות נגד סמכות ההפקעה ללא תמורה, אולם למרות אי-הנחת מהמצב הכירו בתי המשפט בסמכות זו. הצידוק העיקרי שניתן לסמכות הרשות להפקיע ללא פיצוי הוא שבעלי המקרקעין שהופקעו נהנים מפיתוח יתרת המקרקעין שנותרו בידיהם בשל ההשבחה שהביאה ההפקעה (ראה ע"א 676/75 עזבון כיאט נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה חיפה, פ"ד לא(3) 785, 792 (1977); ע"א 5546/97 הועדה המקומית לתכנון ולבניה קריית-אתא נ' הולצמן, פ"ד נה(4) 629, 634-636 (2001); ע"א 377/79 פרשת פייצר לעיל). 16. על סמכות הרשות להפקיע ללא תמורה נמתחה ביקורת רבה במשך השנים, במיוחד לעניין היקף המקרקעין שניתן להפקיע ללא תמורה. גם הצידוק שהובא בפסיקה להצדקת ההפקעה ללא תמורה זכה לביקורת רבה, שהרי במקרים רבים ההנחת המוצא של השבחת יתרת המקרקעין נסתרת (ראה סקירת הביקורת אצל נמדר לעיל, כרך ראשון עמ' 449; דפנה לוינסון פגיעה במקרקעין על ידי רשויות התכנון 155 (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי, האוניברסיטה העברית, התשנ"ה); רחל אלתרמן "הפקעות קרקע לצרכי ציבור ללא תמורה לפי חוק התכנון והבניה - לקראת הערכה מחדש" משפטים טו(2) 179, 220-227 (תשמ"ו)). 17. עם חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שבו בתי המשפט לבחון מחדש את ההלכות הנוגעות להפקעת מקרקעין ללא תמורה ובחנו את המצב המשפטי לאור חוק היסוד. בע"א 5546/97 (עניין הולצמן לעיל) נבקע הסדק הראשון בסמכות ההפקעה ללא תמורה. באותו מקרה הפך בית המשפט את הלכת פייצר (ע"א 377/79 לעיל), וקבע כי מקום שבו מופקעת חלקה בשלמותה, אין מקום להפחית מהפיצוי. כבוד השופטת דורנר אומרת שם, בעמ' 642: פגיעה בקניין לצורכי ציבור הולמת, בדרך-כלל, את ערכי המדינה, והיא לתכלית ראויה. ברם, כדי שפגיעה בקניין על-ידי הפקעת מקרקעין תהיה במידה שאינה עולה על הנדרש, יש צורך בפיצוי הוגן ושווה-ערך. בלא פיצוי כזה תפגע ההפקעה בשוויון. שכן, רק בעלי המקרקעין הדרושים לשימוש הציבור, להבדילם מבעלי מקרקעין או נכסים אחרים, יצטרכו לשאת במימון התועלת הציבורית, מבלי שקיימת הצדקה להטיל את המימון על בעלים אלה בלבד. פגיעה בלתי-שוויונית בזכות היא פגיעה במידה העולה על הנדרש. ראו דברי השופט אליהו מצא בע"א 6826/93 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה כפר-סבא נ' חייט, פ"ד נא(286 (2, בע' 296; בג"ץ 205/94 נוף נ' מדינת ישראל - משרד הביטחון, פ"ד נ(449 (5; אהרן ברק, פרשנות במשפט (כרך שלישי - פרשנות חוקתית, תשנ"ד), 547-545. תשלום פיצויים בשיעור הנופל מערך המקרקעין שהופקעו יהיה מוצדק, רק אם עקב ההפקעה עולה ערך הרכוש שנותר בידי הבעלים או הם זוכים בהנאה שוות-ערך אחרת. כאמור, החוק מסמיך להפקיע לצורכי ציבור ללא תשלום פיצויים עד 40 אחוזים משטח שבבעלות אדם. על רקע זה אפשר לטעון, כי הנוהג שהשתרש, של הפחתת הפיצויים בשיעור מירבי זה מבלי לבחון את השפעת ההפקעה על ערך השטח שלא הופקע או על הנאת הבעלים ממנו, פוגע בשוויון, ובכך פוגע בזכות הקניין במידה העולה על הנדרש. על-כל-פנים, הפגיעה בקניין היא בלתי-שוויונית ולכן עולה על הנדרש, כאשר מופקע מלוא השטח של הבעלים, כך שברור וגלוי כי לא נגרמת להם כל תועלת או הנאה מן ההפקעה. באותו מקרה דן בית המשפט בהפקעת חלקה בשלמותה על-פי חוק התכנון והבנייה, אולם בתי המשפט אימצו הלכה זו גם במקרים של הפקעה על-פי דינים אחרים (ראה, למשל, ה"פ (חי') 442/00 נאותחה נ' מדינת ישראל, פ"מ תשס"א(א) 558, 561 (2001)). 18. משבאה הלכת הולצמן לעולם ניסו בעלי דין להרחיבה גם למצבים בהם הופקע רק חלק מחלקה. במספר מקרים אימצו בתי משפט את הטענה וקבעו כי גם כאשר ההפקעה הינה רק של חלקה מחלקה, יש לפצות את הבעלים על מלוא ערך המקרקעין שהופקעו, ללא הפחתה, אלא אם תוכיח הרשות כי יתרת המקרקעין הושבחו (ראה סקירת פסקי הדין המחוזיים במאמרה של יפעת הולצמן-גזית "בין המשפט, האישיות והמבנה המוסדי: פיתוחם של דיני הפקעת מקרקעין בפסיקתם של בתי המשפט המחוזיים" עיוני משפט כט(2) 311, 320 (תשס"ו)). כך, למשל, בפרשת נאותחה לעיל קבע השופט ביין כי "לעניין הפקעה של 90% מהמגרש, ואולי אף 70% מהמגרש, דינם כהפקעה בשלמותה" (שם, עמ' 564). בת.א. (ת"א) 3357/98 כהן-שור נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 19.8.03) קבעה השופטת דרורה פלפל, כי מקום שערך יתרת המקרקעין ירד בשל ההפקעה, יש לזכות את הבעלים בפיצוי בגין מלוא השטח שהופקע (ראה גם ת"א (נצ') 1079/02 עזבון חליל נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 19.7.04)). בה"פ (ת"א) 447/01 יצחקוב נ' משרד התשתיות הלאומיות מ.ע.צ - תל אביב (ניתן ביום 10.9.2006) קבע כב' השופט אלטוביה כי הפקעה של 63% משטח החלקה גרמה לירידת ערכה של יתרת השטח שנותרה. בית המשפט קבע כי הרציונל של הלכת הולצמן מתקיים גם כאשר מופקע חלק מחלקה ולא רק החלקה בשלמותה. מנגד היו שפסקו כי הפקעת חלק מחלקה אינה מזכה בפיצוי מלא (ראה ה"פ (חי') 158/02 חלבי נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 11.10.04); ת.א. (חי') 887/03 רוטמן נ' מע"צ החברה הלאומית לדרכים בישראל (ניתן ביום 9.7.07); ה"פ (ת"א) 113/04 מוארמן נ' רשות הנמלים והרכבות (ניתן ביום 6.9.04)). גם בית המשפט העליון הביע דעתו בסוגיה זו של תחולת הלכת הולצמן על הפקעה חלקית של מקרקעין, אף כי בשלב זה רק בהערות אגב. בע"א 3819/01 לעיל מציין השופט ברק: ודוק, הלכת הולצמן אינה נוגעת לעצם האפשרות להפקיע ללא תמורה 40% משטחה של חלקה לצרכי ציבור, כאשר זו אינה מופקעת בשלמותה. חשוב לציין כי כיום תלויים ועומדים בפני בית המשפט העליון מספר רב של ערעורים באותה סוגייה שהדיון בהם אוחד (ע"א 9333/04; ע"א 9826/04; ע"א 10754/04; ע"א 9060/06; ע"א 8622/07 וכן בג"צ 7530/05 לאואר נ' שר התחבורה. ככל שהצלחתי לדלות מאתר בית המשפט הוגשו בקשות צירוף נוספות וטרם ניתן פסק דין בשאלות שבמחלוקת). 19. גם אני נדרשתי לשאלה האמורה בה"פ (חי') 93/05 אמין נ' מע"צ החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ (ניתן ביום 8.5.07). באותו מקרה נדונה הפקעה של 40% משטח החלקה. שם ציינתי שאיני סבור "כי ראוי, בדרך של פסיקה, לבטל לחלוטין את האפשרות של הפקעה ללא תמורה, שהרי הטלת הנטל על הרשות להוכיח בכל מקרה כי יתרת המקרקעין במגרש הושבחו, כתנאי להפחתת הפיצוי, עלולה להיות בלתי מעשית ותביא לביטול הוראת ההפחתה. יש לזכור כי ההשבחה עשויה להיות עקיפה ולא ישירה, וכי לעתים ההשבחה תהא פרי של הפיתוח הסביבתי המלא ולאו דווקא של פיתוח בשטח שהופקע מהחלקה עצמה". הוספתי גם כי "אין גם כל היגיון להכיר בהפקעה ללא תמורה של שטח הנופל מ-25%, גם אם יתרת החלקה לא הושבחה, אך לחייב פיצוי מלא מקום שהשטח המופקע הינו 26% ומעלה". לאור האמור סברתי כי בהיעדר שינוי בחקיקה, וכל עוד השטח שהופקע אינו מהווה בפועל הפקעת החלקה בשלמותה (לעניין זה ייתכן שהפקעת מרבית החלקה תיחשב כהפקעה בשלמות), אין לבעלים מזור אלא בגדרה של הוראת סעיף 7 סיפא לפקודת הדרכים, דהיינו פנייה לשר. לעניין זה אעיר כי אף על פי שסמכות השר קבועה בסעיף 7, הדן בהפקעה של שטח הנופל מ-25%, הרי שסמכות השר לפצות את הבעלים צריכה להתפרש כחלה גם מקום שההפקעה הייתה של חלק כלשהו מהחלקה. בדרך דומה הלכו גם שופטים נוספים (ה"פ (נצ') 119/03 שבאט נ' מדינת ישראל-מ.ע.צ-משרד התחבורה מחלקת עבודות ציבוריות (ניתן ביום 6.6.2005), השופט אברהם; ת.א. (חי') 706/96 כוזהינוף נ' מדינת ישראל (רכבת ישראל) (ניתן ביום 1.9.08), השופט עמית). 20. בשים לב לאמור, ברי כי ביחס לחלקות 51 ו- 53 לא זכאים התובעים לכל פיצויי הפקעה שכן השטח שהופקע בכל אחת מהחלקות נופל מ- 25% מהשטח הכולל. בחלקות 2- ו- 5 הופקעו חלקים משמעותיים יותר כאשר בחלקה 2 הופקע שטח העולה על 70%. בהעדר כל הלכה מחייבת או תיקון בחקיקה הרי שבהפקעת חלק מחלקה אין מקום לשלול את האפשרות להפקעה ללא תמורה. עם זאת, כפי שציינתי לעיל, ייתכנו מצבים בהם יופקע חלק מהחלקה באופן שבו תפגע יתרת החלקה עד כי ניתן יהיה לראות בהפקעה החלקית כמעין הפקעת חלקה בשלמותה. לעניין זה אין לקבוע אמות מידה מוגדרות שכן לעיתים, בחלקה קטנה, הפקעה של חלק קטן תהווה למעשה הפקעת החלקה כולה ואילו במקרים אחרים, גם הפקעת חלק ניכר מהחלקה תותיר יתרה מספקת לשימושים שונים. 21. התובעים לא הביאו כל חוות דעת בעניין שווי יתרת החלקה ובעניין השימושים האפשריים בה. העד מר מוניר חאזן, העיד כי בעבר גידל בחלקה גידולי בעל כמו במיה, חומוס וכו' וכי הוא אינו יכול לעשות זאת בגלל חוסר כדאיות כלכלית. עם זאת עולה כי הקושי העיקרי בעיבוד החלקות נובע מקשיי הגישה ולא מפגיעה במקרקעין עצמם. עוד מתברר כי גם לאחר ההפקעה שימשו החלקות לגידולים שונים אולם כעת נטועים בהן עצי זית (עמ' 16). מאחר והחלקות שימשו בעבר לגידולים חקלאיים הרי אף כי השטח בחלקות 2 ו- 5 נותר לאחר ההפקעה קטן, הרי שלא אבד פוטנציאל השימוש בחלקות לעיבוד חקלאי. גם אם החלקות מתאימות רק לעיבוד אחר מאשר העיבוד בעבר הרי שאין לומר כי בעקבות הפקעת חלק מהחלקות נשללה האפשרות לשימוש ביתרת החלקות ועל כן אין זה מצב של "הפקעת החלקה בשלמותה". על כן רשאית הנתבעת להפחית מהפיצוי 25% בגין השטח המותר להפקעה ללא תמורה. כמובן שהתובעים רשאים לפנות לשר כאמור לעיל. 22. מן האמור עולה כי התובעים זכאים לפיצוי בגין הפקעת השטחים בחלקות 2 ו-5 כאמור בחוות דעתה של השמאית פנינה נוי, דהיינו פיצוי בסך של 270 ל"י עבור חלקה 2 ופיצוי בסך של 669 ל"י עבור חלקה 5 (נכון ליום 28.11.1963). שיעורי הריבית וההצמדה 23. התובעים טוענים בסיכומי הטענות כי לסכום הפיצוי יש לצרף הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א- 1961 (להלן: חוק פסיקת ריבית) החל מהיום הקובע ועד ליום התשלום בפועל. הנתבעת לעומתם טוענת כי יש לחשב את הפיצוי על פי הוראות חוק התיקון. סעיף 8 לחוק התיקון, הדן בתשלום פיצויים על-פי דיני רכישה שונים ובהם פקודת הדרכים, קובע: (א) נרכשו זכויות במקרקעין מכוח חוק רכישה פלוני, ישולמו לבעל הזכויות פיצויים בסכום שווי הזכויות כשהוא צמוד למדד המחירים לצרכן, בתוספת ריבית לא צמודה בשיעור של 4% לשנה עד יום ט' בניסן התשנ"ג (31 במרס 1993), וריבית צמודה בשיעור של %1.5 לשנה מיום י' בניסן התשנ"ג (1 באפריל 1993) ואילך על שווי הזכויות בלבד, לפי זה: (1) הריבית תחושב ממועד הרכישה עד יום התשלום בפועל או הפקדת הסכום לזכות בעל הזכויות לפי האמור בסעיף קטן (ב); (2) ההצמדה תחושב על פי עליית מדד המחירים לצרכן כפי שפורסם לאחרונה לפני תשלום הפיצויים או הפקדתם לעומת המדד שפורסם לחודש שבו חל מועד הרכישה. (ב) (1) הציע רוכש הזכויות לבעל הזכויות פיצויים בעד הזכויות שנרכשו, והודיע לו בעל הזכויות על סירובו לקבל את הפיצויים או לא הודיע תוך שלושה חדשים מהיום שנמסרה לו ההצעה על הסכמתו לקבלה, רשאי רוכש הזכויות להפקיד את הפיצויים לזכות בעל הזכויות אצל האפוטרופוס הכללי או אצל החשב הכללי במשרד האוצר; על סכום שהופקד כאמור יווספו מיום ההפקדה ועד ליום התשלום בפועל, הפרשי הצמדה בלבד. (2) על הפקדת סכום לזכות בעל הזכויות ישלח לו רוכש הזכויות הודעה בדואר רשום על פי מענו המצויין באגף מס רכוש וקרן פיצויים, אולם באין מען מצויין כאמור, יהא רוכש הזכויות רשאי למסור את ההודעה בדרך שבה נמסרת הודעה על פי סעיף 5 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943. על פניו קובע סעיף 8(א)(1) ריבית מיוחדת שתחול מיום הזכאות ועד ליום התשלום בפועל, ואין זה רלוונטי אם שילמה הרשות המפקיעה את הפיצוי במועד הקבוע בחוק לתשלום, או שמא שילמה באיחור. התובעים לא מפרטים את טענתם מדוע יש לסטות מהוראה זו ולחייב את הנתבעת לשלם להם הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק פסיקת ריבית. ניתן היה לטעון כי הגבלת שיעור הריבית חלה רק בתקופה של 90 יום שבה על הרשות המפקיעה לשלם את הפיצוי שאינו שנוי במחלוקת. מרגע שהרשות הפרה את חובתה לתשלום הסכום שאינו שנוי במחלוקת, יש לחייבה בהפרשי הצמדה וריבית על-פי חוק פסיקת ריבית והצמדה. 24. כפי שראינו לעיל, פיצויי ההפקעה משולמים על-פי פקודת הדרכים בהתאם לשווי המקרקעין ביום ההכרזה. עם זאת הרשות המפקיעה מחויבת לשלם את הפיצויים רק במועד מאוחר יותר - מועד תפיסת החזקה במקרקעין (סעיף 9א לחוק התיקון). פער זמנים זה עשוי לעתים להיות ארוך ביותר. פער זמנים זה בין מועד הזכאות לפיצוי שלפיו נקבע השווי, לבין התשלום בפועל עלול ליצור שחיקה בשווי הפיצוי. בעבר התעלם המחוקק מפער זה, אך החל משנת 1977 הוטלה על הרשות המפקיעה חובה לשלם הפרשי הצמדה וריבית על סכום הפיצוי. החל משנת 1977 מחויבת הרשות המפקיעה לשלם הפרשי הצמדה בצירוף ריבית בשיעור 4% לא צמודה לתקופה שעד 31.3.1993, ומיום זה ואילך יש לצרף ריבית צמודה בשיעור שנתי של 1.5%. 25. הוראות אלו מעניקות ריבית נמוכה מזו שלה זכאי נושה על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה ועל כן עוררו ביקורת (ראה מאמרו של משה קמר "ריבית על פיצויי הפקעה" מקרקעין ג(1) 37, בעמ' 43 (2004) וכן נמדר לעיל, כרך שני פסקה 1909 עמ' 120 ואילך). בין היתר נטען כי הוראת הריבית בחוק התיקון הינה בלתי מידתית, ועל כן מנוגדת לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. הואיל ושיעור הריבית הנוכחי נקבע בשנת 1995, כלומר לאחר חקיקת חוק היסוד, הוצע כי בתי המשפט יפסקו שהוראת הריבית שבחוק התיקון הינה בטלה. עוד נעיר כי הצמדת פיצויי ההפקעה אינה תמיד מעמידה את הבעלים במצב בו יוכל לרכוש מקרקעין זהים, ולא רק בשל שיעור הריבית. לעתים עליית ערך הקרקע אינה זהה לעליית ערך הכסף, וההצמדה והריבית אינן מכסות על ההפרש. לעתים המצב עשוי להיות הפוך, אם ערך הקרקע ירד. למרות זאת בחר המחוקק בדרך הפיצוי המוצעת - המאזנת בין האינטרסים השונים - וקבע מנגנון, הצמדה וריבית קבועים. 26. אולם ביקורת זו אינה מספקת כדי להקנות לתובעים עילה לקבלת ריבית על פי חוק פסיקת ריבית. בע"א 2405/91 מדינת ישראל נ' עיזבון הורוביץ, פ"ד נא(5) 23, 44 (1997), אומר השופט חשין: הצמדת פיצויי-ההפקעה והוספת ריבית וריבית צמודה - כדבר החוק המתקן - נועדו לפצות את הבעלים (ולו באורח חלקי) גם על הפקעת הקרקע, גם על העיכוב בתשלום פיצויי-ההפקעה. פיצויי-ההפקעה (פיצויי-הקרן) המוצמדים למדד אמורים לפצות את הבעלים על שווייה של הקרקע בחישוב ריאלי ליום התשלום. בכך זוכה הבעלים לפיצוי הולם בשל ירידת ערך הכסף ככל שהמדובר בשווייה של הקרקע. ואילו הריבית והריבית צמודת-המדד אמורות לפצות את הבעלים (למצער באורח חלקי) על הפסדי הפירות בשל עיכוב הכספים בידי הרשות (פיצויי-פירות). משזכה בעלים גם בפיצויי-קרן גם בפיצויי-פירות כדבר החוק המתקן, פשוט שאין הוא זכאי לפיצויי-קרן ולפיצויי-פירות נוספים. ודוק: לא אמרנו כי פיצויי-הפירות שהבעלים זוכה בהם יש בהם כדי לפצותו על כל "נזקי-הפירות" שהבעלים נושא בהם. באותו מקרה דן בית המשפט בטענות בדבר שיערוך פיצוי בגין אבדן דמי חכירה לפי סעיף 13 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943. בית המשפט קבע מפורשות כי אין להחיל את הוראת חוק פסיקת הריבית וההצמדה על תשלום פיצויי הפקעה, שכן חוק התיקון קובע סעד אחר. בית המשפט ציין כי "העובדה המצערת כי מציאות חיינו שחקה את אותו 'סעד אחר' אין בה כשלעצמה כדי למחות את התו של 'סעד אחר'" (עמ' 58). בית המשפט דחה גם את הטענה כי תיקון 8 לחוק התיקון אינו חוקתי בהיותו מנוגד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. על הלכה זו לפיה אין לסטות מהוראת סעיף 8 ואין להחיל את הוראת חוק פסיקת ריבית והצמדה על פיצויי הפקעה, חזר בית המשפט בהזדמנות נוספת (ראה ע"א 7809/01 מסד חברה הדדית להלוואות וחסכונות בע"מ נ' הסוכנות היהודית לארץ ישראל, פ"ד נט(1) 701, 709 (2004); ע"א 7225/03 אלפתיאני נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 21.8.05), ועוד). כאמור, בתי המשפט חזרו והדגישו כי תוצאה זו אינה מניחה את הדעת, ומנגנון הפיצוי הקבוע בדין אינו מגשים את "עקרון הפיצוי הראלי" באופן מלא, אך עם זאת בחרו להותיר את השינוי למחוקק (ע"א 7225/03 לעיל, פיסקה 14). עד היום קריאות בית המשפט למחוקק לא נשאו כל פרי, והחוק טרם תוקן. בהצעת החוק לתיקון פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) (תיקון מס' 3), התשס"ו-2006, ה"ח 414, מוצע לתקן את חוק התיקון כך שלפיצויי ההפקעה ייווספו הפרשי הצמדה וריבית על-פי חוק פסיקת ריבית. הליכי החקיקה טרם הושלמו, ואין לנו אלא לקוות כי ההליכים יושלמו בהקדם. לאור האמור, בהתאם לדין הקיים, אין מנוס אלא לקבוע כי התובעים זכאים לתשלום הפרשי הצמדה וריבית עבור הפיצוי המגיע להם, מהיום הקובע ועד ליום הזכאות לפיצויים רק על פי הוראות חוק התיקון. 27. דברים אלו נכונים רק לגבי החיוב בתקופת ההמתנה לקביעת הזכאות בפיצוי. המצב שונה לגבי התקופה שלאחר קביעת הזכאות לתשלום. כאשר רשות מפקיעה נמנעת מלשלם את הפיצוי במועד הקבוע, ואף אינה משלמת את הסכום שאינו שנוי במחלוקת, הרי שמאותו רגע יש לצרף לחוב הפרשי הצמדה וריבית כחוק על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה (ראה פסק דיני בה"פ (חי') 93/05 הנ"ל וכן פסק דינו של השופט גינת בת.א. (חי') 566/05 חלאילה נ' מע"צ - החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ (ניתן ביום 28.6.09)). מרגע שהוצע סכום פיצוי שאינו שנוי במחלוקת יש לראותו כסכום פסוק הנושא הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק פסיקת ריבית. הואיל והתשלום במקרה הנוכחי הוצע ביום 8.9.1996 (מאחר ומועד התפיסה המדויק לא הוכח אין אפשרות להתייחס למועד זה), הרי שהפיצוי יחוייב בהפרשי הצמדה וריבית על פי חוק פסיקת ריבית מיום זה ואילך. הסדרת דרך גישה לחלקות 28. התובעים טענו כאמור, כי דרך הגישה לחלקות נחסמה. כן הביאו התובעים את חוות דעתו של השמאי יגר נבו, המפרט את הנזקים שנגרמו וייגרמו לתובעים כתוצאה מקשיי הגישה לחלקות. חשוב לציין כי גם על פי חוות הדעת וגם לאור עדותו של השמאי בבית המשפט (עמ' 17) מתברר, כי קיימת דרך גישה לחלקות, דרך שכונת המגורים של הכפר בענה, אולם דרך זו הינה מסורבלת וגוררת ביזבוז זמן רב. העד מר מוניר חאזן העיד, כי לאחר שהותקן רמזור בצומת (לא ברור היכן בדיוק) הוחמר המצב. כיום הוא נכנס לחלקות בדרך עפר שחוצה חלקות של אחרים (עמ' 15). כאמור הנתבעת אינה חולקת כי בעקבות העבודות להרחבת הכביש נפגעה דרך הגישה לחלקות התובעים ואף הצהירה כי בכוונתה להסדיר את הגישה ולסלול דרך מתאימה. כך נמסר לתובעים כבר בשנת 2002, אולם עד היום לא הושלם התכנון ולא בוצעו עבודות כלשהן. 29. אין חולק כי הרחבת הכביש, הצבת מעקות בטיחות בצידיו וחפירת תעלות ניקוז לאורכו נעשו כדין למימוש מטרות ציבוריות ראוית. מדובר בכביש ראשי, ועליית וירידת רכבים כדי להגיע לחלקות השונות שלא באמצעות כביש גישה מסודר, עלולות היו לסכן את ציבור המשתמשים בכביש (ראה בג"צ 6083/93 רבאון נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 7.6.94)). החלטת הרשויות להעדיף את ביטחון המשתמשים בכביש על פני מתן אפשרות גישה לכל חלקה מהכביש עצמו, הינה החלטה סבירה (בג"צ 264/66 "השעמון" מפעלי הפקק לבידוד נ' שר העבודה, פ"ד כ(4) 768, 770 (1966); בג"צ 7803/05 מושלין נ' שר התחבורה (ניתן ביום 19.1.06)). גם אם החלטת הרשות הינה למטרה ראויה, יש לבחון אם הינה מידתית. גם בעניין זה דומה כי כאשר עסקינן בדרך ראשית, כמו כביש 85, ובצורך להבטיח את שלומם וביטחונם של המשתמשים בה, ההחלטה להקים מעקות בטיחות ותעלות ניקוז נראית על פניו מידתית, גם אם יש בה למנוע את כניסת החקלאים כדוגמת התובעים לחלקותיהם. דומה גם שהעותר אינו טוען אחרת, ואינו תוקף את הרחבת הכביש ואת הקמת הגדרות. 30. למעשה, טענת התובעים הינה כי התנהגות הרשויות המעכבות את סלילת דרך הגישה הינה התנהגות בלתי סבירה. דומה כי התובעים יכולים לסמוך גם על טענה של הפרת הבטחה מנהלית, שכן כפי שראינו, הנתבעת ומע"צ, הודיעו לתובעים כי דרך הגישה לחלקות תבוצע לאחר סיום הליכי התכנון. בהעדר ראיות ברורות יותר על הליכי התכנון והסיבות להמשכותם, אין כל אפשרות להורות לנתבעת לסלול את דרך הגישה כמבוקש בתביעה. לצורך סלילת דרך גישה יש צורך בהשלמת הליכי תכנון, ייתכן שיהיה צורך בהפקעת מקרקעין פרטיים וכדומה. לכל בעלי המקרקעין שיושפעו מסלילת הדרך שמורה, על-פי דין, הזכות להעלות טענותיהם הן בשלבי התכנון והן בנוגע לפיצויים המגיעים או שיגיעו להם בשלב ההפקעה ותפיסת החזקה. לפיכך קשה ליתן סעד המחייב סלילה ללא שהונחה כל תכנית, מבלי שהוברר מי עלול להיפגע ומבלי שמוצו הליכי התכנון והליכי ההתנגדויות של בעלי הזכויות השונים. 31. דומה כי הדרך הראויה לבחון את סבירות התנהגות הנתבעת בתכנון דרך הגישה, ואת הליכי התכנון שהחלו, אינה במסגרת תובענה זו אלא בגדרה של עתירה מינהלית מתאימה. לשם כך יהיה על התובעים להמציא מידע מדוייק יותר בעניין אפשרויות התכנון השונות ובעניין ההליכים שננקטו. בהערת אגב אעיר כי יתכן והתובעים יכולים להימנע מלפעול לסלילת דרך גישה לחלקות ולהסתפק בקבלת פיצוי בגין העלויות הנוספות שנגרמות להם והפסד ההכנסות, ואפילו לעתור כי בית המשפט יחייב את הרשות להפקיע את יתרת החלקות. בתי משפט רבים דנו בשאלה אם ניתן, בנסיבות מתאימות, לכפות על רשויות התכנון להפקיע מקרקעין שהפקעה חלקית בהם עשויה להביא להפחתה משמעותית באפשרות ניצול יתרת החלקה ובשווייה (ראה דעת השופט אנגלרד בע"א 7959/00 עזר נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה-חיפה, פ"ד נו(2) 365, 380 (2001); עע"מ 1975/01 הועדה המקומית לתכנון ולבניה, כרמיאל נ' רובינשטיין, פ"ד נו(6) 638 (2002)). 32. אף כי איני סבור שבנסיבות תיק זה ובהעדר תשתית מספקת, ניתן ליתן סעד אופרטיבי המחייב את הנתבעת לסלול דרך גישה לחלקות ברי שעל הנתבעת לפעול על פי הצהרת בא כוחה בבית המשפט ועל פי ההתחייבויות שניתנו לתובעים. צפוי כי הנתבעת תעדכן את התובעים ובא כוחם בהליכי התכנון והתקדמותם ותעשה כל הדרוש כדי לזרז את השלמתם ואת סלילת הדרך. סוף דבר 33. בשים לב לכל האמור הנני מורה לנתבעת לשלם לתובעים פיצויי הפקעה בסך של 270 ל"י עבור חלקה 2 ופיצוי בסך של 669 ל"י עבור חלקה 5 ובסך הכל סך של 939 ל"י. לסכום זה יווספו הפרשי הצמדה וריבית על פי החוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור מיום 28.11.63 ועד ליום 8.9.96 ומיום זה ואילך, יישאו הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה. אם שולם תשלום כלשהו על חשבון פיצויי ההפקעה יש להפחיתו מהסך הנ"ל לאחר שיערוך על פי אותם כללים. העתירה למתן סעד בדבר סלילת דרך גישה לחלקות נדחית. למען הסר ספק הנני שב ומאשר את פיצול הסעדים ומבהיר, כי התובעים רשאים להגיש תביעה לפצוי בגין הנזקים וההפסדים שנגרמו וייגרמו להם עד ליום בו תושלם סלילת דרך הגישה. בנסיבות העניין והואיל והתביעה התקבלה רק באופן חלקי, אין צו להוצאות למי מהצדדים.קרקעותמקרקעיןהפקעה