קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הריסת מבנים לא חוקיים בכנרת: כב' השופטת נחמה מוניץ: ערעור על פסק הדין החלקי של בית משפט השלום בנצרת (כב' השופטת כרמלה רוטפלד-האפט), שניתן ביום 16/06/08, במסגרת ת.א. 1064/04, נצרת. בית המשפט קמא קיבל את תביעת מינהל מקרקעי ישראל (להלן:"המשיב" או "המינהל"), לסילוק ידו של המערער מהמקרקעין, והורה על הריסת כל המבנים והמחוברים אשר הוקמו על ידי המערער שלא כדין וללא היתר, כן הורה על הפסקת השימוש המסחרי במקרקעין. א. רקע עובדתי: המשיב הגיש תביעה לסילוק ידו של המערער מן המקרקעין הידועים כחלק מחלקה 14 בגוש 200,000, המהווה רצועת חוף בצידה המזרחי של הכנרת, הידוע כ"חוף לבנון (דרום)" ומשתרע על פני שטח של כ- 68,340 מ"ר (להלן: "המקרקעין" או "שטח החוף"). שטח החוף, הינו מקרקעין בבעלות המדינה, אשר מנוהל ע"י המשיב, מכוח חוק מינהל מקרקעי ישראל, התש"ך-1960 ומהווה מקרקעי ציבור אשר מיועדים לתועלת הציבור ולפיכך, הינם בגדר מקרקעי יעוד כהגדרתם בחוק המקרקעין התשכ"ט 1969 (להלן: "חוק המקרקעין"). יעוד שטח החוף כאתר נופש נקבע בתכנית מתאר ארצית לחופים הידועה כתמ"א 13 (להלן: "תמ"א 13") ובתב"ע המפורטת ג/8730, החלה על רצועת החוף (להלן: "התב"ע"). בהתאם לתמ"א וגם לתב"ע, שטח החוף מחולק לחוף ציבורי (להלן: "שטח החוף הציבורי") ולשטח מסחרי (להלן: "השטח המסחרי" או "השין"). חוף לבנון, הופעל כאתר נופש באמצעות שני חוזים האחד, "חוזה ההפעלה" והשני "חוזה שירותים". על פי "חוזה ההפעלה" קיימים שני שלבים. בשלב ראשון עורך המינהל חוזה הרשאה עם הרשות המקומית שבתחומה נמצא החוף, בחוזה זה מתיר המינהל לרשות המקומית להפעיל את החוף בתנאים שנקבעים. בשלב השני, מתקשרת הרשות המקומית עם אדם, המכונה מפעיל, בחוזה לתקופה קצובה, על פי רוב לשנה אחת, להפעלת החוף. על פי חוזה זה מתחייב המפעיל לבצע בקטע החוף אשר נמסר לשימושו, עבודת ניקיון ותחזוקה ולפקח על החנייה. כנגד זאת, הוא זכאי לגבות דמי חניה מכל מכונית הנכנסת לאותו חוף ובתמורה הוא משלם לרשות סכום שנתי קבוע. החוזה הנוסף, "חוזה השירותים", נערך במישרין בין המינהל לבין המפעיל על פי חוזה זה מוענקת לאותו מפעיל זכות חכירה של חלקה מסוימת בשטח החוף, על מנת שיפעיל באותה חלקה מרכז שירותים. בענייננו, ביום 5.10.92, נחתם בין המשיב לבין המערער הסכם שירותים לגבי שטח של 1,095 מ"ר לתקופה קצובה של 3 שנים (להלן: "הסכם השירותים"). על פי הסכם זה הוגדר המערער כבר רשות לצורך שימוש בשטח המסחרי למטרת "מרכז שירותים בחוף לבנון". ביום 29.08.02 הוחכר החוף הציבורי, בשטח של 22.62 דונם, למועצה האזורית על פי חוזה חכירה שתוקפו קצוב (נחתם לחמש שנים מיום 1.4.01). לפי תוכנו של חוזה חכירה זה הורשתה המועצה להפעיל את המקרקעין כחוף רחצה ציבורי, ללא מטרת רווח. המועצה חויבה לאפשר גישה חופשית לחוף לציבור הרחב, משמע בלא תשלום "דמי כניסה" (להוציא דמי חניה). אולם, נאסרה הקמתם של מבנים, לא כל שכן מבנים שיעודם מסחרי. המשיב טען בתביעתו, כי המערער פלש למקרקעין ומחזיק בהם ללא כל הרשאה, הסכמה או ידיעה של המשיב. עוד טען, כי המערער הקים מבנים בלתי חוקיים, ללא הסכמת המשיב וללא היתר כדין. עוד נטען, כי המערער גובה כספים מהנכנסים לשטח החוף ועושה שימוש מסחרי מקיף בו, בניגוד לחוק וללא הסכמתו או ידיעתו ומבלי לקבל רשותו של המשיב לשימושים אלה. המערער טען להגנתו, כי הינו מחזיק במקרקעין למעלה מ- 20 שנה, זאת בידיעת המשיב ובהסכמתו. עוד טען, כי כל פעולותיו במקרקעין נעשו כדין ובאישורה של המועצה. באשר לשטח החוף הציבורי טען המערער, כי למשיב אין כל עילת תביעה נגדו כיוון שהוא מחזיק ומפעיל שטח זה בהתאם להסכמי הרשאה בינו ובין המועצה ובתמורה לתשלום דמי הפעלה. ביחס לשטח החוף המסחרי טען המערער, כי הוא מחזיק ומפעיל שטח זה תחילה על פי הסכם חכירה ולאחר מכן כבר רשות, בתשלום מלוא דמי חכירה עד שנת 98. לטענתו, הרישיון שניתן לו ע"י המשיב להחזיק בקרקע הינו רישיון בלתי הדיר. עוד טוען המערער להשקעות רבות וכבדות שביצע בקרקע בידיעת המשיב ובהסכמתו. בבית משפט קמא הגיעו הצדדים להסדר דיוני, לפיו יינתן פסק דין על סמך כתבי הטענות ונספחיהם, תצהירי עדות ראשית על נספחיהם וסיכומי הצדדים, ללא שמיעת חקירות המצהירים. בית משפט קמא החליט, כי פסק הדין ינתן תחילה בשאלת סילוק היד וההריסה הנטענים בכתב התביעה (ראה החלטת בית משפט קמא מיום 25/2/07). ב. פסק הדין של בית המשפט קמא: בית משפט קמא ניתח בהרחבה רבה את חומר הראיות שהונח בפניו וקבע ממצאים עובדתיים ברורים. בית משפט קמא דן בסוגיות המשפטיות שנטענו בהרחבה תוך שיקול נכון של ההלכות המשפטיות ומסקנות נכונות והחליט לקבל את התביעה בשאלת סילוק היד וקביעת מעמד המערער. בית משפט קמא קבע, כי החזקתו של המערער בשטח הציבורי הייתה מוגבלת בהתאם להסכם ההפעלה, לשם הפעלת החניון ותחזוקת החוף בלבד ובהתאם חל איסור על כל פעילות בעלת אופי מסחרי בתחומי שטח זה. עוד קבע בית משפט קמא, כי בפועל עשה המערער שימוש מסחרי בשטח החוף הציבורי, בניגוד מוחלט להוראות הסכם ההפעלה, הסכם החכירה ולהוראות תמ"א 13 והתב"ע. בנוסף, קבע כי הסכם ההפעלה, ככל שקיים הסכם כזה בתוקף למועד סמוך לפסק הדין, מתייחס הסכם זה אך ורק לשטח החוף הציבורי כפי שמופיע בתשריט המצורף להסכם החכירה וכולל שטח של 22.62 דונם בלבד. הסכם זה איננו כולל כבעבר את רצועת תנודת המים והרצועות הנוספות שבהן אין למערער זכויות כלשהן. (פיסקה 32, בעמ' 10-11 לפסק הדין). בית המשפט קמא עוד קבע, כי על פי חומר הראיות, הסכם ההפעלה האחרון היה בתוקף עד ליום 31.12.07, לפיכך אין עוד כל הסכם מכוחו רשאי המערער להפעיל, אף לא את השטח הציבורי. באשר לשטח "השיין" קבע בית משפט קמא, כי המערער אינו בר רשות בשטח זה, אלא מחזיק שלא כדין. בית משפט קמא הדגיש כי גם מי אשר מחזיק במקרקעין מתוקף הרשאה, לרבות על פי הסכם ואינו מפנה את המקרקעין בתום תקופת ההרשאה, הופך להיות מסיג גבול המחזיק שלא כדין. ביום 05.10.92, נחתם בין המערער למשיב הסכם הרשאה למתן שירותים (להלן: "הסכם שירותים"), ממנו עולה כי גם אם המערער היה לבר רשות בשטח השיין, הרי שזכויותיו צומצמו על פי הסכמת הצדדים לגדר הסכם השירותים ותו לא (ראה סעיף 50 לפסק הדין בעמ' 16). ביחס לשאלה האם ניתן למערער רישיון בלתי הדיר, קבע בית משפט קמא, כי חלק ניכר מההשקעות בוצע עוד בשנת 1986 ושאר ההשקעות בוצעו רובן ככולן עד לשנת 1996. בנוסף, אין מחלוקת כי המשיב לא נתן הסכמתו מעולם לבניה הבלתי חוקית שנעשתה על ידי המערער בפרט לאור העדר תב"ע תקפה החלה על החוף. בנייה בלתי חוקית איננה מקימה ציפייה לגיטימית שעל בסיסה יכול המערער לטעון, כי ביצע את ההשקעות במקרקעין (עמ' 15-16 לפסק הדין). ביחס לטענת היעדר היריבות הנסמכת על הסכם החכירה בין המשיב למועצה, קבע בית משפט קמא, כי עצם קיומו של הסכם חכירה אינו שולל זכויותיו של בעל המקרקעין לתבוע סילוק יד של מי שמחזיק בהם שלא כדין. לכן רשאי המשיב לפעול ואף חייב לפעול ולהקפיד שלא יעשה שימוש במקרקעין של המדינה אלא בהתאם לדין (פיסקה 20, בעמ' 6 לפסק הדין). בית משפט קמא קבע, כי טענתו של המערער לפיה המחלוקת האמיתית בין הצדדים נסובה על שטח של כ- 2 דונם בלבד, מתוך שטח של 68.34 דונם, אין לה על מה שתסמוך. על פי הנספח להסכם החכירה, שטח החוף הציבורי אשר הוחכר למועצה ביום 29.08.02 כולל 22.62 דונם בלבד המוגדרים בתב"ע כ"חוף הרחצה" ואינו כולל את כל שטח החוף שהמערער גידר בשטח כולל של 68.23 דונם ואף לא את השטח המיועד להיות שטח השיין על פי התב"ע. עוד קבע בית משפט קמא כי אף אם נתייחס למצב טרם הסכם החכירה ולאחר בג"צ גואטה 3759/93 הנ"ל, בו שטח החוף הציבורי שנמסר להפעלתו של המערער כלל את רצועת תנודות המים ורצועות הנוספות כך שכלל 68.34 דונם (למעט שטח השיין) הרי שסימון השטח בגודל 1.96 דונם בתשריט הסכם החכירה בא ללמדנו מהו גודל השטח המרכזי בו נעשה שימוש מסחרי בפועל, לצרכי אכיפה ולא מהו גודל שטח השיין כפי שנקבע בתב"ע. בית משפט קמא הפנה לסעיף 15א' להסכם החכירה הקובע כי "ידוע למועצה כי חוזה זה מתייחס לשטחי החוף בלבד והטיפול המשפטי בגין השטחים המסחריים יימשך" (פיסקה 22, בעמ' 7 לפסק הדין). באשר לסוגיית הפיצויים בגין השקעות המערער בשטח "השיין", קבע בית משפט קמא כי המערער לא הפך לבר רשות בשטח השיין והשקעותיו במקרקעין לא בוצעו בהתאם לציפיותיו הלגיטימיות שהתבססו על מצגי המינהל. עוד קבע כי משהסכים המערער להסכם השירותים על תנאיו, עוד בשנת 1992, מושתק הוא מלטעון כיום כי שינה מצבו לרעה ועל כן מגיעים לו פיצויים טרם פינויו. (ראה פיסקה 84 ו- 85 בעמ' 28 לפסק הדין). בית המשפט קמא הבהיר כי המערער לא הביא ראיות לקיומן והיקפן של השקעותיו הנטענות והדגיש כי באשר למחוברים לגביהם קיים צו הריסה אין לקבוע פיצויים, אף אם נקבע כי המערער היה בר רשות שביטולה מותנה בתשלום פיצויים (פיסקה 87 לפסק הדין). ג. עיקר טענות הצדדים: (1) טענות המערער: (א) לערכאה הדיונית במקרה הנדון ועל פי דרך הדיון עליה הוסכם, אין כל יתרון על ערכאת הערעור. ערכאת הערעור רשאית לקבוע ממצאים עובדתיים ומסקנות משפטיות כשם שיכולה לעשות כן הערכאה הדיונית שהרי הראיות שהונחו בפני בית משפט קמא היו תצהירי הצדדים בלבד ללא חקירת המצהירים, על כן פסק הדין מושתת על מסקנותיו ממסכת העובדות שהובאו בפניו, ולא על סמך התרשמות מן העדים שהעידו בפניו. לטענת המערער, טעה בית משפט קמא במסקנות ובקביעות המשפטיות ובעיקר טעה עת קבע, כי המערער אינו בר רשות. (ב) טעה בית משפט קמא עת קבע, כי המשיב לא נתן למערער רשות להחזיק ולהשתמש בחוף הציבורי ובשטח השיין. המערער טוען, כי היה על המשיב לחתום עימו על הסכם חכירה לגבי שטח השיין לתקופה של 49 שנים, מכוח ההתחייבויות והמצגים שהציג בפני המערער, המערער החזיק במקרקעין בידיעתו ובהסכמתו של המשיב במשך למעלה מ- 20 שנים. המערער טוען כי הינו בעל רישיון להחזיק במקרקעין, על כן הינו בגדר בר רשות להחזיק ולהפעיל את השטח המסחרי בחוף לבנון. ראיות המערער כפי שהונחו בפני בית משפט קמא, מובילות למסקנה האחת לפיה לאורך כל השנים בהן החזיק המערער בחוף לבנון החל משנת 1992, מועד בו נחתם הסכם החכירה, המשיב ידע היטב על החזקת המערער בשטח ועל התנהלותו שם. (ג) ניהול המשא ומתן עם המערער בשאלת הסדרת המבנים שנבנו בחוף במסגרת התב"ע, מלמד כי המשיב נתן הסכמה מפורשת ומשתמעת לעצם החזקת המערער במקרקעין גם לאחר תום ההרשאה. (ד) הרישיון שניתן למערער הוא בלתי הדיר בהתקיים שלושה תנאים מצטברים שהוכחו: הראשון, הינו חזקת המערער במקרקעין במשך למעלה מ- 20 שנים; השני, כוונת המשיב להסדיר זכויות המערער וניסיונותיו הכנים של המערער להסדרת זכויותיו; התנאי השלישי הינו, השקעות המערער במקרקעין על סמך הציפייה שיצר אצלו המשיב. (ה) לטענת המערער, טעה בית המשפט קמא עת קבע, כי הפעילות המסחרית מתבצעת גם בשטח החוף הציבורי. כן שגה עת קבע, כי התב"ע לא הכשירה את המבנים הקיימים בחוף כמבנים חורגים. עוד שגה עת קבע, כי קיימת יריבות בין הצדדים ביחס לשטח הציבורי. (ו) מן הראיות שבאו בפניו צריך היה בית משפט קמא להסיק, כי המשיב לא התרה במערער ולא תבע ממנו להתפנות מהשטח, אלא דרש ממנו שהפעילות בשטח תהיה תואמת להסכם ההפעלה בלבד. (ז) בית המשפט קמא לא נתן משקל ראוי להלכה, לפיה ביטול רישיון במקרקעין כפוף לעקרונות של צדק, שיקולי ההסתמכות, ציפיות והשבחת הנכס על ידי בעל הרשות, לכן במקרה הנדון יש לקבוע כי ניתנה רשות בלתי הדירה. המשיב אינו רשאי כיום לאחר למעלה מ- 20 שנים לבטל את הרישיון שנתן למערער. לחילופין, טען המערער כי גם אם יקבע שהרישיון הינו הדיר, אזי בהתאם לפסיקה הענפה בעניין זה, יש להתנות את ביטול הרישיון בפיצוי כספי ומתן הודעה מוקדמת של זמן סביר קודם לביטול הרישיון. (2) עיקר טענות המשיב: לטענת המשיב, דין הערעור להידחות. פסק הדין מבוסס על העובדות שהוכחו בפניו והינו מנומק, נרחב ומקיף אשר עוסק במכלול הסוגיות המשפטיות והעובדתיות המהותיות. (א) המערער אינו חתום על חוזה עם המשיב שהינו הגורם המוסמך היחידי להקצאת השטחים המסחריים במקרקעין ועד להקמת האיגוד היה היחיד אשר רשאי היה להקצות מקרקעין גם בשטחי החוף הציבורי. המערער מחזיק במקרקעין על אף דרישות חוזרות כי יפנה את המקרקעין. המערער גידר 68 דונם של שטח חוף ממקרקעי הציבור ובנה לרווחתו עסק מסחרי משגשג על כל השטח. המערער אינו משלם ולא שילם, למעט תקופה קצובה קצרה, דמי חכירה או דמי שימוש למינהל ובגין כך הוגשה תביעה לתשלום דמי שימוש אשר טרם התבררה. גם חוזה השירותים נחתם עם המערער לתקופה קצובה, ולפיו התחייב המערער שלא לבנות כל מבנה קבע ולהשיב למשיב את המקרקעין בסיום התקופה, למרות התחייבות זו המשיך להחזיק במקרקעין. (ב) המערער הורשע לא פחות מ- 7 פעמים, בין השנים 1995-2006, במסגרת הליכים שניהלה נגדו הועדה המחוזית לתכנון ובניה, בגין בניה ללא היתר ובניגוד לייעוד המקרקעין ואי קיום צווי הריסה שיפוטיים. (ג) המערער השתלט על מקרקעי הציבור, החל בשטח של מספר מאות מטרים ועד ללא פחות מ- 68 דונם המוחזקים על ידו ללא מורא, ובהם הוא מקיים עסק מסחרי משגשג. (ד) צדק בית משפט קמא כאשר קבע, כי המערער איננו בר רשות ובודאי שאיננו בר רשות בלתי הדירה. המשיב רשאי להפסיק את "הרשות", גם אם ניתנה מכללא. (ה) צדק בית משפט קמא כאשר קבע כי הסכם ההרשאה שנחתם עם המערער, הינו מוגבל בזמן ובשימוש, על פי ההסכמות שבו על המערער להשיב את הקרקע בסיום התקופה וללא כל טענה או דרישה. הסכמות אלה מהוות השתק כלפי המערער לגבי כל טענה בדבר "ציפייה, הסתמכות, והשקעות נטענות בשטח". כמו כן הסכמת המערער משמיטה את הקרקע מתחת לטענה, כי הרישיון שניתן לכאורה מכללא, הינו בלתי הדיר. המערער איננו עומד בדרישות הפסיקה לקיומה של רשות בלתי הדירה. (ו) באשר לטענת המערער, לפיה יש להתנות פינויו בפיצויו עבור השקעותיו הרבות בחוף, טענה זו מהווה הרחבת חזית פסולה שלא עמדה כלל להכרעה בפני בית משפט קמא. הפנה לתצהירו של המערער בפני בית משפט קמא ובו למרות שטען בכתב התביעה שאין מקום לפנותו מהחוף בלא לפצותו על השקעותיו, לא הביא כל ראיה להשקעה כלשהי אשר ביצע בחוף. לפיכך, משוויתר המערער על טענה זו במסגרת ההליך בפני בית משפט קמא והודיע על ויתור על הבאת ראיות לעניין זה, אין מדובר עוד בפלוגתה שיש להכריע בה. (ז) אין מקום ליתן למערער הודעה מוקדמת של זמן סביר לצורך התארגנות. המשיב פועל במשך שנים לפנוי המערער מהחוף, עברו 5 שנים מאז הגשת התביעה שבמסגרתה הוסיף המערער לעשות שימוש מסחרי בשטחי החוף על חשבון הקופה הציבורית. ד. דיון ומסקנות: הכלל הוא שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדים, בחנה את הראיות וקבעה ממצאים עובדתיים, באשר לה היתרון שבהתרשמות בלתי אמצעית מהעדים (ע"א 10225/02 יפה פרץ ואח' נ' פרץ בוני הנגב אחים פרץ בע"מ ואח', ; ע"א 9163/04 אילן גרטלר נ' מנחם מנדל רובינשטיין, ). אלא שבענייננו בית משפט קמא לא שמע את חקירת המצהירים אלא הובאו בפניו ראיות בכתב. לפיכך, אין לערכאה הדיונית כל יתרון על ערכאת הערעור הרשאית, אם מצאה לכך צידוק ענייני, להתערב, ללא הגבלה, הן בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית על פי מהימנות הממצאים המפורטים בתצהיר, הן בקביעת המסקנה העובדתית והמשפטית המתחייבת מכל מסמך שהוצג כראיה. מקום שהערכאה הדיונית פסקה את הדין על יסוד ראיות בכתב שהובאו בפניה, הרי שם קביעת העובדות על ידה ובהסקת מסקנות עובדתיות ומשפטיות מאותן ראיות, רשאית ערכאת הערעור להתערב. בפסקי הדין שניתנים בנסיבות אלה, אין הגבלה על מידת התערבותה של ערכאת הערעור גם ביחס לממצאים שקבע בית המשפט של הערכאה הדיונית, ומידת ההתערבות נבחנת בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. באשר לממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא בנסיבות כפי שבענייננו נאמר כי "כעיקרון לא בנקל יתערב בית משפט זה בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי בית משפט קמא כאשר אלה מושתתים על חומר ראיות שאומץ על ידי הערכאה הראשונה" (ראה ע"א 2989/95 קורנץ נגד מרכז רפואי ספיר פ"ד נא(4) 695, 687). במקרה שבפנינו אין אנו נדרשים לבחון מחדש ולהכריע במחלוקת העובדתית והמשפטית שבין הצדדים ולהציג פסק דין משלנו, לצד פסק דינה של הערכאה הראשונה. אלא, עלינו רק לבחון לבדוק ולהשתכנע כי אשר החליטה הערכאה הראשונה עומד במבחן הראיות, המשתמע מהן ומהדין (ראה ע"א 323/89 קוהרי נגד מדינת ישראל פ"ד מה(2) 142, 168). כך אף עשינו בענין הנדון. בחנו את הראיות והטענות ושוכנענו כי בית המשפט קמא בחן היטב את כל הראיות והסיק מהן את המסקנות העובדתיות והמשפטיות הנכונות. בחינת הערעור לגופו מלמדת, כי בבסיסו עומדות שתי טענות מרכזיות וחלופיות. האחת, כי המערער רכש מעמד של בר רשות בלתי הדירה, ומשום כך אין מקום להורות על פינויו מהמקרקעין. הטענה החלופית היא, כי יש להתנות את פינוי המערער כנגד מתן הודעה מוקדמת של זמן סביר ולהורות כי יש לפצותו על השקעותיו במקרקעין ועל הנזקים שייגרמו לו כתוצאה מחיסול עסקו. להלן נדון בטענות אלה אחת לאחת. (1) דין הטענה הראשונה להידחות: בית המשפט קמא בחן לעומקה את "מערכת היחסים" בין הצדדים ופועלם לאורך השנים, אשר פורטה בהרחבה בתצהירה של הגב' גיטרמן (מנהלת מחלקת חוזים חקלאיים במינהל- מחוז צפון) ולא נסתרה על ידי המערער. בית משפט קמא, קבע כממצא כי למשיב, מכוח היותו בעל הקרקע, קיימת זכות לפעול לפינוי המערער משטח הקרקע בו מתבצעות פעולות מסחריות שלא כדין ולא על פי הסדר חוקי עם המשיב, כך גם ביחס לפעולות פינוי ואכיפה ביחס לשטח החוף הציבורי המוחכר למועצה (פיסקה 31, עמ' 10 לפסק הדין). בית משפט קמא ציין כי המשיב פנה למערער במכתבים שמועדם 13.08.90 ו- 05.11.90. במכתבים אלה נתבקש המערער על ידי המשיב למסור מפה ובה הגדרת השטח המדויק אותו מחזיק המערער לצורך מתן שירותים, זאת על מנת להגיע עימו להסדר החזקתו בשטח השיין. במכתבים אלה ציין המשיב, כי המערער מחזיק בשטח ללא כל אישור או רשות. ביום 12.08.91, דרש המשיב מהמערער לשלם דמי שימוש ראויים עבור המסעדה ושתי הסככות המשמשות לצורך השכרת ציוד לספורט ימי (נספחים ג'-ה' לתצהיר גיטרמן). מכתבים אלו לא נסתרו על ידי המערער בתצהירו. המערער לא גרם להסדרת החזקתו בשטח, לכן הוגשה נגדו תביעה לסילוק ידו מהשטח המסחרי (ראה תביעה בת"א 136/01) וביום 30.08.92 ניתן פסק דין בהעדר הגנה, התביעה התקבלה במלואה, (נספחים ז' וח' לתצהיר גיטרמן). למרות פסק דין זה, נחתם ביום 05.10.92, הסכם שירותים בין המינהל לבין המערער לגבי שטח השיין. (נספח ט לתצהיר גיטרמן). הסכם השירותים נחתם לתקופה קצובה של 3 שנים (עד ליום 09.05.95) ביחס לשטח של 1,095 מ"ר. על פי סעיף 2 להסכם השירותים הוגדר המערער כבר רשות, לצורך שימוש בשטח המסחרי אולם, נאסר על המערער "להקים במגרש מבנה של קבע מכל סוג ומין שהוא, למעט הקמת מבנים ארעיים, אשר לצורך הקמתם עליו לקבל הסכמה מפורשת מאת המינהל מראש ובכתב". בסעיף 11 (א) להסכם השירותים נקבע כי "החוזה יגיע לסיומו עם תום תקופת ההרשאה ללא צורך בכל הודעה נוספת". בנוסף נקבע בסעיף 11(ג) יחד עם סעיפים 10(א) ו- 10(ב) להסכם, כי עם סיום החוזה יוחזר השטח כשהוא פנוי מכל חפץ ואדם. כן הוסכם, כי לבקשת המינהל, יהרוס בר הרשות את כל המבנים, הגדרות וכל מחוברים אחרים שהוקמו על ידו במגרש ויחזיר המצב לקדמותו. בנוסף נקבע בסעיף 10(א)(3) כי "... לא יהא המורשה זכאי לכל פיצוי ו/או תמורה בעד השקעותיו ו/או הוצאותיו בקשר עם המחוברים". בסעיף 14 להסכם נקבע כי "הרשות הניתנת למורשה לפי החוזה אינה מעניקה לו זכות לחזקה בלעדית במגרש והמורשה מצהיר כי ידוע לו שהמינהל או נציגיו רשאים להיכנס למגרש בכל עת לכל מטרה שהיא..." . בסעיף (ב)16 נקבע כי "שינוי בתנאי החוזה ו/או ויתור, ארכה, או הנחה מטעם המינהל לא יהיו ברי תוקף אלא אם נעשו בכתב ונחתמו ע"י המינהל". ממכלול נתונים אלה הגיע בית משפט קמא למסקנה, כי לא הוכח שהמערער רשאי היה לסמוך ולצפות שהמשיב לא ידרוש פינויו. כמו כן לא היה למערער כל יסוד להניח, שהמשיב יעתר לדרישותיו או כי נוצרה הסכמה מחייבת בין הצדדים לאורך השנים. ברור, כי לא נוצרו בין הצדדים יחסים על פיהם קיבל המערער זכות של רישיון בלתי הדיר, המקנה לו זכות שלא יפונה מהקרקע, גם לא לאור היקף וטיב ההשקעות שנעשו במקום. מסקנות אלה מעוגנות היטב במכלול הראיות שהובאו בפני הערכאה הדיונית, ואין מקום להתערב בהן. (2) "רשות בלתי הדירה" מעניקה לבעל הרשות זכות להחזיק ולהשתמש במקרקעין לתקופה אשר תקבע על ידי בית המשפט או ללא כל הגבלת זמן. זכות זו נוצרת מכוחו של השתק ונובעת מהסתמכותו של בר הרשות על התנהגות הבעלים ומהנזק שייגרם לו כתוצאה מביטולה, שעה שהצדק מחייב את המשך קיומה של הזכות, של הרישיון, ללא הפרעה מצד הבעלים. רשות מכוח הסכמה שבשתיקה, רשות מכללא, מתקיימת בכל אותם מצבים בהם ניתן ללמוד על הסכמת בעל המקרקעין ורשותו לשימוש אותו עושה פלוני בנכס, משתיקתו והעדר מחאה מצידו , כאשר בנסיבות העניין ניתן היה לצפות להתנגדותו. (ראה פסק דיני בה"פ 345/97 אברהם ברבירו נ' כפר יהושע, פ"מ נט (2) 817, 826 (להלן:"פרשת ברבירו"); וכן ראה גם בת"א (נצ') 733/03 יעקב ברוק נ' כפר יהושע מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ (פורסם באתר המשפטי נבו - להלן: "פסק דין ברוק"). המלומדת פרופ' זלצמן ניתחה השתק מסוג זה במאמרה "רישיון במקרקעין", הפרקליט מב (תשנ"ה- תשנ"ו)24 , 30 : "הציפיה שיצר בעל מקרקעין אצל פלוני והנזק שסבל פלוני בהסתמך עליה מחייבים לבחון את מערכת היחסים שנוצרה לא רק במשקפיו של הדין הפורמלי, אלא גם על פי שיקולים של צדק, לאמור, האם יהיה צודק לאפשר לבעל המקרקעין להתנער בנסיבות אלה מן הרשות שנתן ולתבוע סילוקו של פלוני מן המקרקעין ? ...". ובהמשך: "במילים אחרות, מאחר והרעיון העומד מאחורי כלל המניעות הוא לספק פתרון ראוי וצודק בנסיבות המקרה, נדרשת גמישות בהפעלת הכלל. לשם כך ניתן לבית המשפט שיקול דעת רחב בקביעת הסעד הראוי בנסיבות המקרה הקונקרטי, והמונחה על פי שיקולים של צדק. במסגרת זו יתחשב בית המשפט לא רק בתוכן הציפיה שיצר בעל המקרקעין ובמידת הסתמכותו של בר הרשות, אלא גם בהתנהגות הצדדים" (שם, בעמ' 32). המערער טוען כי בית משפט קמא התעלם מן העובדה שהמינהל התחייב להחכיר לו את המקרקעין. טענה זו מבקשת לשנות מן הממצאים העובדתיים אליהם הגיעה כב' השופטת קמא. טענה זו של המערער דינה להידחות ולא רק על שום מנהגה של ערכאת הערעור שלא להתערב בממצאים עובדתיים, אלא ובעיקר משום שאין כל יסוד לטענה גופה. לטענה זו אין כל בסיס בראיות שהובאו בפני בית המשפט, שאין בהם דבר כדי ללמד על כוונת המינהל להחכיר את שטח החוף למערער. לענין זה ראוי להדגיש, כפי שמצא בית משפט קמא, כי אין לראות בהתנהגות המשיב בבחינת שתיקה. גם אם נהג המשיב באוזלת יד לאורך השנים, הרי שגילה התנגדות להישארות המערער בקרקע בלא הסדרת זכויותיו, ודרש פינויו. אולם, המערער לא השכיל להגיע לפתרון שיבטיח כי לא יפונה מהקרקע. לפיכך ובנסיבות אין זה נכון לאמר, כי המשיב אינו זכאי לדרוש פינוי המערער מן השטח לאחר סיום תקופת ההרשאה הזמנית שניתנה למערער, למשך שלוש שנים בלבד. לאחר תום התקופה הזמנית ניסה המשיב לעגן את זכויות המערער בהסכם, על פי הכללים הנהוגים במינהל תוך התחשבות במטרתו ובהשקעותיו של המערער. אין לפרש התנהגות זו כמתן הרשאה בלתי הדירה שלא ניתן לבטלה. אין באוזלת ידו של המשיב במשך השנים כדי ללמד על כך שלא התנגד להחזקת המערער בקרקע, או על כי הסכים ליתן למערער רשות בלתי הדירה. אין מקום לקבל טענת המערער, כי סמך על כך שהמשיב ימשיך בדרך בה נהג כלפיו משך השנים, למרות שסירב לחתום על חוזה חכירה המסדיר את זכויותיו בקרקע. בע"א 1127/07 ארן רוזנצוויג נגד מינהל מקרקעי ישראל, , שעניינו במחזיק אחר אשר פלש לאחד מחופי הכנרת. קבענו כי: "בענייננו, וגם אם המינהל התנהל בעצלתיים בטיפולו במקרקעין עליהם הוא מופקד, ובנקיטת צעדים נגד פולשים, עדיין אין להסיק כאן כי הוא נתן הסכמה מכללא למערער להשתמש בקרקע, וודאי לא באזור הפלישה. מתוך המסמכים שצורפו לתצהירי בעלי הדין, לרבות המערער עצמו, קל להסיק, כפי שקבע בית משפט קמא, כי המערער ידע כי זכויות באדמות המינהל רוכשים רק באמצעות חוזה כתוב. יתרה מזו מתצהיריהם של גב' גיטרמן מטעם המינהל וזה של מר ציגלר מטעם המועצה ומהמסמכים שצורפו אליהם, אנו למדים על התכתבויות בין בעלי הדין, לרבות בין המינהל למערער שבהן דורש המינהל מהמערער להסדיר כדין את זכויותיו במקרקעין שהוא מחזיק, כאשר המינהל שב ודורש מהמערער כי ימציא "מפה" או תרשים שישקף את שטח הקרקע בו הוא מחזיק אך הלה נמנע מהמצאת המבוקש חרף תזכורות שנשלחו לו בעניין. ראו את המסמכים שצירפה גב' גיטרמן מטעם המינהל אשר נשלחו למערער בשנת 1996 ובשנת 1997. לרגע מתגנב החשש שהמערער התחמק מהגשת התרשים אולי כדי לא להסגיר את העובדה שלבד מהשטח הציבורי הוא מחזיק ומשתמש גם באזור הפלישה. בנסיבות הכוללות של העניין אין לומר כי אלה מצביעות על כך שלמערער ניתנה על ידי המינהל רשות מכללא להחזיק ולהשתמש באזור הפלישה ולהפיק ממנו תשואה כלכלית. וודאי וודאי שאין להסיק כי הוא קיבל רשות בלתי הדירה להשתמש חינם בשטח והרי הוא הסכים לפנותו על פי פסק הדין החלקי. מעמדו של המערער באזור הפלישה היה כשל מסיג גבול גרידא אשר חייב לשאת בתשלום דמי שימוש ראויים על פי דרישת הבעלים". (3) בשנת 1993 עתר המערער לבג"ץ בתיק מס' 3759/93, שם קָבַל על הזכות שכביכול ניתנה למחזיק אחר בחלקת המינהל. בפסק הדין נדונה והוכרעה מערכת היחסים והזכויות בין המחזיק האחר, המערער, המינהל והמועצה. בפסק הדין גם נמתחה ביקורת על המינהל על אשר אינו מפקח כראוי, כמנהג בעלים, על המקרקעין המצויים בתחום אחריותו ועל הנעשה בחופי הכנרת: "... עם זאת, העובדה שהמינהל והמועצה האזורית גולן גם יחד לא הקפידו שחוף לבנון ינוהל כדין, עדיין אין בה כדי להושיע את העותר. אכן, העותר צודק כאשר הוא טוען כי המועצה האזורית גולן לא היתה רשאית להתקשר בחוזה עם המשיב מס' 3, אף לא בחוזה להפעלה של חוף לבנון-צפון, כיוון שלא היה לה חוזה הרשאה עם המינהל. אולם בהקשר זה, ניתן לומר על העותר כי הפוסל במומו הוא פוסל. שכן חוזה ההפעלה שנערך בשעתו בין המועצה האזורית גולן לבין העותר, אף הוא היה פגום באותו מום עצמו. יתירה מזאת. אפילו אותו חוזה פג תוקפו, ושאלה היא מה הבסיס המשפטי לעצם השהות של העותר בחוף לבנון. אפילו אם נרחיק לכת, ונניח כי עדיין יש בידי העותר עילה משפטית נגד המועצה האזורית גולן מכוח חוזה ההפעלה שנערך ביניהם בשעתו, או נגד המינהל מכוח חוזה השירותים העומד בתוקפו, אין בכך כדי להקנות לו זכות לסעד בבית משפט זה, אלא רק כדי לאפשר לו להגיש תביעה בבית המשפט האזרחי". ביחס לתקופה שבין השנים 1986 - 1989, קבע בית משפט קמא, כי גם אם נקבע כי ניתן רישיון מכללא להחזקתו של המערער בשטח השיין לפני חתימת הסכם השירותים, הרי שניתן לבטלו באופן חד צדדי על ידי המינהל בלא שנדרשת הסכמת המערער, על אחת כמה וכמה כשהרישיון ניתן כהרשאת חינם. שותפה אני לקביעתו זו של בית משפט קמא, שהרי ביחס להרשאת חינם נפסק, כי מקנה ההרשאה זכאי לבטלה בכל עת "כהרף עין", עם גילוי דעתו כי אין ברצונו להמשיך בהענקת הרישיון. אין כל מניעה כי הודעת הביטול תינתן בתביעת הפינוי עצמה (מ' דויטש, קניין, כרך ב (התשנ"ט) 414, והאסמכתאות המובאות שם). ראה דברי נינה זלצמן בספרה "רישיון במקרקעין", שם נאמר כי: "בגדר המושג רשות מכללא נכללים כל אותם מצבים שבהם ההחזקה או השימוש של פלוני בנכס אינם מעוגנים בהסכמה מפורשת שנתן בעל המקרקעין, אלא בהסכמה הנלמדת ממחדלו של בעל המקרקעין לפעול לסילוקו  של פלוני מן הנכס, אף שעומדים לרשותו כל האמצעים לכך... ההסכמה נלמדת ממשך הזמן שחלף ומהתנהגותו הפסיבית של בעל המקרקעין בנסיבות המקרה המעידה שהשלים עם נוכחותו של פלוני בנכס או עם השימוש שהוא עושה בנכס... רשות הנלמדת בדיעבד אינה מעניקה לבעליה זכות במקרקעין, אלא טענת הגנה בלבד מפני תביעה בגין השגת גבול. עקרונית, רשות שנלמדה מכללא אינה מונעת את בעל המקרקעין מלהביא לסיומה בכל עת על-ידי גילוי דעתו כלפי פלוני שאין הוא מוכן עוד להמשיכה" (זלצמן, 57-56). (4) המינהל ביקש להסדיר את הפעילות בכל חופי הכינרת, ובכללם בחוף הנדון. לפיכך צריך היה לגרום להפסקת כל הפעילות האסורה שבחוף חלוקים על כל גווניה, על מנת להפעיל את החוף באופן מסודר באמצעות מכרזים כדין, כך שהפעילות המסחרית תהא תואמת את התכניות הרלוונטיות החלות על המקרקעין וכדי שהחוף יהיה פתוח ונגיש לקהל הרחב. המערער טוען, כי החזיק בחוף למעלה מ- 20 שנים וכי המשיב ידע כל אותן השנים מאז 1986, מהו השטח כולו המוחזק על ידו, כן ידע אודות הפעילות המסחרית שעושה המערער בשטח השיין, כמו גם ידע אודות המבנים הקיימים בחוף. לתמיכה בטיעוניו אלה הפנה המערער לתצהירו ולתצהירי עוה"ד אבנר צור ורן פליישר, מר איתן ליס והאדריכל ערן מבל. עוד טען, כי עוה"ד צור ופליישר הצהירו כי בכל הדיונים עם המשיב, בין היתר גם בשנים 1997-1996, לא נטען כלפי המערער כי הוא פלש לחוף או כי הוא הפעיל את החוף ללא אישור. המערער עוד ציין כי עו"ד צור הצהיר, כי דבר זה נכון עד למועד אישור התב"ע בשנת 2003. באשר לטענותיו אלה של המערער, נציין כי ביום 03.06.98, שלח המערער למשיב מכתב אליו צירף שיק על סך 28,769 ₪, בגין תשלום דמי חכירה להסכם חכירה, כטענת המערער. בתשובת המשיב למכתב המערער מיום 22.06.98 (נספח ו' לתצהיר המערער) צויין כי סכום השיק ייזקף על חשבון דמי השימוש הראויים המגיעים למשיב מאז פג תוקפו של הסכם השירותים. בנוסף הובהר, כי אין בקבלת הסכום כדי להכיר בזכות עדכנית כלשהי שיש למערער, כטענתו, בחוף לבנון. מתשובת המינהל עולה, כי ברור שידע על החזקתו של המערער ועל השימוש המסחרי. לא זו אף זו, המינהל נתן הרשאה למערער להשתמש בשטח השיין עד שנת 1995. אולם מעת שנתן הסכמה מותנית להארכת הסכם השירותים בשנה, והואיל והמערער לא עמד בתנאים הנדרשים על פי ההסכם, הרי לא ניתן לטעון כי המינהל נתן הסכמתו. זאת ועוד, ביום 6.6.95, חודש ימים לאחר שפג תוקפו של הסכם השירותים, שלח המשיב למערער מכתב ע"י גב' גיטרמן, בו צויין כי "הועדה המשותפת של המינהל ומשרד התיירות בישיבתה מיום 22.1.94 דנה בבקשתך לחכירת השטח ל- 49 שנים ולא מצאה אפשרות להקצאה בפטור ממכרז". יודגש עוד, כי מנהל ענף הפיקוח במינהל שלח ביום 20.07.00, מכתב התראה כנגד המערער והמועצה, בו ציין כי המערער מחזיק בשטח החוף ללא כל הסדר ובניגוד למטרת ההרשאה. מכתב התראה נוסף נשלח ביום 04.03.01, בו הדגיש כי המערער מחזיק שלא כדין בחוף ציבורי והקים בחוף מחוברים ואלמנטים מסחריים ללא היתר ובניגוד לחוק . המערער נדרש לפינוי כל המחוברים וסילוק ידו משטח החוף. אולם, כל פניות המינהל והדרישה לפינוי לא הועילו והמערער המשיך לעשות שימוש מסחרי בשטח ללא הרשאה, עד היום. (5) כנגד המערער הוגשה סידרה של הליכים פליליים בגין ביצוע עבודות בנייה בשטח החוף ללא היתר, בסיומם אף ניתנו כנגדו צווים שיפוטיים. כך תאר בית משפט העליון את פרשת המערער בעניין זה בקובעו כי: "מדובר בענייננו בבניה שנעשתה ללא היתר על קרקע ציבורית לחוף הכנרת, כאשר המבקש עושה דין לעצמו ומנצל את חולשת הרשויות באמצעות ניסיון לקביעת עובדות בשטח (לרקע המשפטי של הפרשה ראו בג"צ 3756/93 גואטה נ' המועצה האזורית גולן , 1994). במשך יותר מעשור הוצאו כנגד המבנים נשוא הדיון שוב ושוב צווי הריסה שיפוטיים (ת"פ 737/92, ת"פ 592/93, ת"פ 162/95, ת"פ 4169/97, ות"פ 1914/99), ללא הועיל, כאשר המבקש אף מוסיף ובונה ומרחיב את הבנייה אותה צווה להרוס. בנסיבות אלו, איני מוצא מקום להרחיב בקביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה האיזון הראוי בין צרכי הפרט והאינטרס הציבורי מורה על כך שלא תינתן ארכה נוספת לביצוע צו ההריסה". (רע"פ 6489/07 שלמה גואטה נגד הועדה המקומית לתכנון ובניה מחוז צפון, , ניתן ביום 5.8.07). (6) מכל אשר אמרנו מעלה, גם ביחס להתנהגותו של המערער בשטח רצועת החוף, הרי שאין זה המקרה המתאים ליישום והפעלת עקרונות הצדק, התחשבות בשיקולי ההסתמכות של בר הרשות ובהשבחת הקרקע. תחילה, משום שלא הוכחה הסתמכות מצד המערער, וכן לא הוכח כי ציפייתו לקבלת זכויות בקרקע, מוצדקת בנסיבות. לפיכך משקבענו, כי אין מקום לקבוע שהמערער רשאי היה לבסס את התנהגותו בשטח על עקרון הציפיות וההסתמכות כדי לזכות בהשתק כלפי המשיב, כדי שזה לא יוכל לפנותו, אין עוד מקום לבחון את שיקולי הצדק כדי למנוע פינוי. אף אם המשיב לא פעל "בנחרצות מספקת" כנגד המערער, הרי שלא ניתן ללמוד על הסכמה כלשהיא בפעולותיו. (7) בכתב הערעור טוען המערער, כי כוונת הצדדים היתה להתקשר בהסכם חכירה וכי העובדה כי לא נחתם עמו חוזה מחייב, היא זו אשר "יצרה" בפועל את מעמדו כבעל פוטנציאל להכרה כבר רשות. עוד הוא טוען, כי מחומר הראיות עולה כי המשיב פעל לשם השגת אישור להסכם חכירה, ובכך נטע בלבו תקווה כי אכן עתיד להיחתם הסכם כזה. לפיכך, בנסיבות מיוחדות אלה, יש ליתן למערער מעמד של בר רשות בלתי הדירה, באופן שהיה מחייב את הצדדים לחתום על הסכם חכירה. טענות אלה עומדות בסתירה אחת לרעותה, שהרי המערער עצמו מאשר כי לשיטתו פעל להשגת הסכם חכירה, ולא ביקש לעצמו מעמד של בר רשות. טענה זו עומדת בניגוד ובסתירה לטענת ההסתמכות על התנהגות המינהל כמאשרת את היותו בר רשות. שהרי מחד טוען המערער עצמו, כי השכיל להבין שעליו לחתום חוזה חכירה כך שמעמדו יוסדר כבעל זכות חכירה ולא זכות אחרת כגון זכות בר רשות. אם כוונתו היתה להתקשר בהסכם חכירה, משמע כי ברור למערער שלא רכש רשות בלתי הדירה. והואיל ולא נחתם חוזה חכירה הרי שפינויו מהשטח מתחייב. במילים אחרות, קיומה של רשות בלתי הדירה, מעצם טיבה ומהותה, מאיינת את הצורך או את הכוונה לחתום על הסכם חכירה, ואף לפעול לשם חתימתו. רשות בלתי הדירה לחוד, חכירה ודמי חכירה לחוד. מן הפן העובדתי טענות אלו נוגדות וסותרות הן, ואין מקום לקבלן, כמו גם מן הפן המהותי והזכויות הצומחות מכל אחת משתי האפשרויות הרי הן עומדות בסתירה האחת לרעותה. (8) טענתו החילופית של המערער, לפיה יש לפצותו על השקעותיו בנכס, דינה להידחות. כפי שקבענו, המערער לא הפך לבר רשות בשטח השיין והשקעותיו לא בוצעו על פי ציפיותיו הלגיטימיות שהתבססו על מצגי המינהל. בית משפט קמא קבע, כי מבנים אלה נבנו ללא רישיון. על כן, למשיב כבעלים, מסורה הברירה באם לפנות את המחוברים אם לאו, ללא קשר לשאלת קיומו של היתר בניה כדין. עוד יודגש, כי בהעדר תב"ע מאושרת יהיה צורך בהכנת תוכנית חדשה, על כן לא מן הנמנע כי להשקעות שביצע המערער לא יהיה כל ערך עבור המשיב, אם יוותר ייעוד הקרקע, בייעודה הנוכחי, כקרקע חקלאית. יתר על כן, מן התשתית הראייתית שנפרשה בפני בית משפט קמא עולה, כי המערער בנה את המבנים במקרקעין בלא שניתן לו היתר בנייה לפי חוק התכנון והבנייה, תשכ"ה - 1965. כשם שלא ניתן לקבוע שבנייה בלתי חוקית מקימה הסתמכות לגיטימית לצורך הקביעה שעסקינן ברשות בלתי הדירה (ע"א (ת"א) 2816/03 קונצ'יצקי נ' שפלן (,, ניתן ביום 3.4.2006), כך אין אנו סבורים כי יש עילה להעניק פיצוי בגינה (ראו ע"א 740/75 דוידוביץ נ' אתרים בחוף תל-אביב, פ"ד לא(3) 3, 12-13 (1977); רע"א 1054/03 הועדה המקומית לתכנון ובניה נ' בדיחי, ; ע"א 1188/92 הועדה המקומית לתכנון ולבניה נ' ברעלי, פ"ד מט(1) 463 , 472-473 (1995)). אשר לפיצוי בגין ההשקעות- לא מצאנו להתערב בקביעתו של בית משפט קמא, לפיה לא עלה בידי המערער להוכיח תשתית קונקרטית לפסיקת הפיצוי. קביעה זו היא קביעה עובדתית מבוססת על פי החומר הראייתי שהונח בפני בית משפט קמא, ואף אנו מצאנו שאין כל עילה להתערב בהחלטתו שהיתה מבוססת דיה. ה. לסיכום, לא ראינו מקום להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא. בית משפט קמא בחן את חומר הראיות וטענות הצדדים שהועלו בפניו בצורה מדוקדקת עד מאוד ונתן פסק דין מנומק, מבוסס, עומד במבחן הראיות, לא מצאנו בפסק הדין כל טעות שבחוק. מכל המקובץ עולה, כי דין הערעור על כל חלקיו להידחות. לפיכך, אציע לחבריי לדחות הערעור ולחייב המערער בהוצאות המשיב ושכ"ט ב"כ בסך כולל של 50,000 ₪. נחמה מוניץ, שופטת כב' השופט יצחק כהן, אב"ד - סגן ומ.מ הנשיא: מסכים אני ושותף אני לדעת חברתי, כי דין הערעור לדחיה. (הערעור נסב על פסק הדין החלקי נשוא סילוק היד של המערער). לא מצאתי בטענות המערער פתח להיעתר לערעור, ואוסיף בקציר האומר: המערער, ביד רמה ורגל גסה יש לציין, נהג במקרקעין לא לו מנהג בעלים (מעבר לקביעות בהליכים הפלילים, כדי 7 הרשעות ע"י בתי משפט השלום והמחוזי בנצרת, טבריה, צפת, בית שאן וקצרין) בצורה צינית תוך הפקת רווח לכיסו הפרטי ממקרקעין ציבורים. אין לנו כנרת אחרת וחופיה דלים הם (ובפראפרזה על שירת רחל - רק על כנרת אחת לספר ידעתי ודלים חופייה...). אכן, הגיעה העת להחזיר את קנין הציבור לציבור כבעליו החוקיים ושלא כטענות המערער בפנינו. בלשון פשוטה, מדובר בפולש למקרקעין שעשה ועושה במקרקעי הציבור לרווחתו ללא כל זכות ושלא כנטען בטענות המפורטות והמלומדות מפי ב"כ המערער. העובדות הרלוונטיות הוכרעו ונקבעו בבית משפט קמא ואכן, כפי שגם עמדה על כך חברתי, נוכח ההסדר בבית משפט קמא, נבחנו הן (כנטען ובצדק, ע"י ב"כ המערער) על ידינו כערכאת ערעור ולמכתחילה, אך כמבואר, לא מצאתי בטענות המערער תרופה לא עובדתית ולא בדין. אין בסיס לטענת המערער להיותו בר רשות שזכותו בלתי הדירה. מדובר בהשתלטות מָנֶה מָנֶה על קרקע ציבורית החל בשטח של מאות מטרים וכדי 68 דונם וכל זאת, בעזות מצח ובניגוד לדין. בניגוד לנטען, המערער נדרש לפינוי והפסקת השימוש המסחרי בחוף החל משנת 1990 וכך גם כך, עם סיום תקופת ההרשאה החוזית עמו ועד הגשת התביעה נשוא הערעור בפנינו בשנת 2004. על כל אלה, לא נשכח ונחזור ונזכיר את ההליכים הפליליים בהם הורשע המערער ביחס למקרקעין נשוא הערעור. אין מדובר בבר רשות, אין מדובר בבר רשות בלתי הדירה, המשיב היה רשאי להפסיק בכל עת את הרשות גם אם זו כנטען ניתנה (לענין זה, כמשל ההסכם משנת 1992 ותצהירה של הגב' גיטרמן מדברים בעד עצמם וראה לענין זה תום ההרשאה החוזית בסימן 45 לפסק הדין בבית משפט קמא). כך גם כך, לא ראיתי אֶי הודעה מוקדמת צריך מערער אשר מעבר להודעות שקיבל כבר משנת 1990 ומעבר להרשעותיו, הקים מבנים ללא היתר בניה, שלא כחוק, מבנים אשר קיימים צווי הריסה לגביהם ולמותר להכביר על כך מילים. באשר לטענת הפיצוי, כפי שציין בית משפט קמא ופירטה חברתי בחוות דעתה, כעובדה לא הובאו ראיות לענין זה. (מעבר לטענה הנכונה כשלעצמה, כי טענה זו נטענה בגדר הרחבת חזית, המערער לא טרח אף לבקש רשות לכך ולא הוגשה בקשה וממילא גם לא ניתנה רשות כזו). מכל מקום, אין טענות אלה יכולות לשמש תנאי לפינוי ואידך זיל גמור גם לענין זה. קביעות בימ"ש קמא, כפי שביארה חברתי, מעוגנות היטב בחומר הראיות שנבחן בפניו, ההיבט המשפטי נכון, המסקנות נכונות ומכאן, דין הערעור לדחיה. המערער פעל ובנה שלא כדין, ורשיון לביצוע עבודות נקיון, אחזקה ופיקוח, שאכן ניתן לו, שימש למנוף לא חוקי לשימוש מסחרי בניגוד גמור להסכם ההפעלה (ראה סימן 32 לפסק הדין בערכאה הדיונית). התביעה הינה תביעה לסילוק יד של פולש (ולדמי שימוש שטרם נדונו), כך יש להתייחס אליה וככזו, קביעות בית משפט קמא בפסק הדין החלקי לענין סילוק היד ולענין התביעה לענין זה כפי שהוגשה, נכונות הן. גם אם נכון, אמת הדבר, המשיב פעל בעצלתיים, אין ליתן לכך משנה תוקף בהעתרות למערער. מכל אלה, מצטרף אני לחוות דעת חברתי לאמור, דין הערעור לדחיה. כדי להסיר ספק, אין מקום לאורכה כלשהיא כנטען ע"י המערער. יצחק כהן, שופט, אב"ד סגן ומ.מ הנשיא כב' השופט שאהר אטרש: מסכים אני לחוות דעתם של חבריי, כב' השופטים מוניץ וכהן, ולדחות הערעור. שאהר אטרש, שופט הוחלט איפוא פה אחד כאמור בחוות דעת כב' השופטת מוניץ. חוף היםהריסת מבנהכנרתמבנה