קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על השוואת קולות ע"י בית המשפט: כב' הנשיאה ד' ברלינר - אב"ד 1. לפנינו שני ערעורים, שהדיון בהם אוחד: הערעור הראשון הינו על פסק-דינו של בית-משפט השלום בתל-אביב - יפו (כב' השופטת ד' שריזלי) בת"פ 6180/03, , בו הורשע המערער בעבירה של פגיעה בפרטיות, לפי סעיפים 5 ו- 2(1) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א - 1981 (להלן: "חוק הפרטיות"). על המערער נגזר פיצוי למתלוננת בסך 7,000 ₪ ומאסר על תנאי. הערעור מכוון הן כנגד הכרעת הדין והן כנגד גזר הדין (בנוגע לרכיב הפיצוי בלבד). בגדר הכרעת הדין העתירה היא גם לשקול את האפשרות לסיום ההליך ללא הרשעה. הערעור השני הוא על פסק-דינו של בית-משפט השלום בתל-אביב - יפו (כב' השופט מ' פלד) בת"פ 5885/05, , בו הורשע המערער בעבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין"), וזוכה מעבירה של פגיעה בפרטיות, לפי סעיף 2(1) לחוק הגנת הפרטיות. המערער נידון לקנס כספי בסך 1,000 ₪ ומאסר על תנאי. ערעור זה מכוון כנגד הכרעת הדין. האישומים כתב האישום בת"פ 6180/03 , מגולל את מסכת האירועים הבאה: ביום 12 ביוני 2000, או במועד סמוך כלשהו, הגיע ניל לפידוס (להלן: "המערער") לבריכת השחייה "גורדון" בתל-אביב (להלן: "הבריכה"). המערער צילם במצלמתו את ענת אדרי (להלן: "המתלוננת"), צעירה ילידת 1982, אותה לא הכיר קודם לכן, בזמן שבילתה בבריכה עם חברתה אודליה. המערער פיתח את הפילם שבמצלמתו בחנות צילום. בשתים-עשרה מהתמונות נראית המתלוננת ישובה על שפת הבריכה, לבושה בבגד-ים (להלן: "התמונות"). בימים שלאחר-מכן ניסה המערער לברר, במספר דרכים, את שמה וכתובתה של המתלוננת. הוא הציג למציל בבריכה, לקופאית ולאדם נוסף את התמונות ושאל לפרטי המתלוננת. לבסוף נמסרו לו שמה של המתלוננת וכתובת מגוריה, והוא ווידא את הכתובת באמצעות ספר הטלפונים. במועד כלשהו בחודש יוני 2000, שלח המערער מכתב אל המתלוננת (ת/1), אליו צירף שתיים או שלוש תמונות שצולמו על-ידו בבריכה (ת/2). המכתב נושא בכותרתו את שם המערער ותפקידו (עורך דין וסוליסיטור) ונפתח במילים: "ענת! הבה נעמיד פנים שהיום הוא ה- 25 במרץ והתמונות הינן מתנת יום הולדת ממני". במכתב ציין המערער את מועד הצילום ואת נסיבותיו. בנוסף ציין המערער, כי ידוע לו מספר הטלפון של המתלוננת, אולם הוא אינו יוצר עימה קשר מכיוון ש"אין לי מושג מה גילך ... אני לא רוצה להסתבך עם קטינות". המערער התנצל על-כך שלא קנה מתנת-יומולדת יקרה יותר, וחתם את המכתב בציון העובדה, שבעוד כחודש הוא מתעתד לפתוח משרד חדש והוא מחפש פקידה בעלת-תכונות אופי המאפיינות את המתלוננת. בהמשך, בחודש אוגוסט 2000, פיתח המערער שתיים מתמונותיה של המתלוננת לגודל כרזות, שמידותיהן 60 X 80 ס"מ, ושלח אותן בחבילת-גליל, כ"דואר רשום", לכתובת הורי המתלוננת (ת/6, ת/7, ת/8. להלן: "החבילה"). לחבילה צירף המערער מכתב, והעתקו נשלח למר וגב' אדרי באותה כתובת (נ/3). בחודש ספטמבר 2000, ככל הנראה, התקשרה המתלוננת אל מספר הטלפון של המערער, אשר הופיע במכתביו, ודרשה שימסור לה את התמונות ויחדל להטרידה. בהמשך, פנתה המתלוננת למשטרה והתלוננה על הטרדה מצד המערער. בתלונתה מסרה המתלוננת, כי המערער שלח תמונות לבית-הוריה, ואף הגיע למקום עבודתה ברח' אבן גבירול בתל-אביב ולמקום מגוריה ושאל עליה (להלן: "התלונה"). בתאריך 19 בספטמבר 2000 נקרא המערער לחקירה במשטרה. בהודעתו (ת/10) אישר כי שלח את המכתבים, התמונות ואת החבילה לכתובתה של המתלוננת. עם זאת, הכחיש המערער שהגיע למקום עבודתה. הוא הוזהר לבל ימשיך להטריד את המתלוננת. בחודש יוני 2002 הגיש המערער בקשה לסגירת התיק, ועוד באותו חודש קיבל הודעה מהמשטרה לפיה התלונה נגנזה. בתאריך 23 ביוני 2002 שלח המערער אל המתלוננת מכתב (ת/3), ובו הציע לה להיפגש עימו, כדי שיוכל למסור לה את כל התמונות שצילם בבריכה. הוא ציין, כי המתלוננת יכולה לבוא עם הוריה. מכתב זה הצמיח תלונה חדשה מצד המתלוננת, ובעקבותיה חודשה החקירה נגד המערער בחשד להמשך ההטרדה. כתב האישום שהוגש כולל שני אישומים: הראשון עניינו אירועי שנת 2000; השני אירועי שנת 2002. לשיטת המדינה, הן אירועי 2000 והן אירועי 2002 מהווים פגיעה בפרטיותה של המתלוננת. ת"פ 6180/03 3. הגם שיש בהכרעת הדין דיון בפן העובדתי וקביעת ממצאי-עובדה הינה במרכז הכרעת הדין עמדה השאלה האם מעשיו של המערער עולים כדי "הטרדה" שיש עימה פגיעה בפרטיות המתלוננת, זאת משום שחלק הארי מן העובדות הרלבנטיות לא היו שנויות במחלוקת, והוויכוח ניטש סביב משמעותם המשפטית. עדיין יש חשיבות לעיקרי הגירסה, אליבא דכל אחד מן הצדדים, והם יובאו להלן. גירסת המתלוננת 4. בשנת 2000 - בהיותה בת 18 - קיבלה את המכתבים, התמונות והפוסטרים, כאמור לעיל. פרטי השולח הופיעו במכתבים, אולם היא לא ידעה מי האיש ומה רצונו. לדבריה, היא לא ראתה שצולמה בבריכה, ולא ראתה את המערער מצלם אותה. נוכח הפרטים האישיים שכתב המערער במכתבים, היא נתקפה פחד, ולדבריה: "זה הגיע למצב של די, אני לא יכולה, אני רוצה להוציא את הפחד הזה. נאלצתי כל פעם שאני יוצאת מהבית להיות מלווה על-ידי אדם, כי אני מפחדת. אני מרגישה שכל הזמן יש מישהו שיודע עלי הכל ..." (פרוט' מיום 17.2.05, עמ' 5). המתלוננת התקשרה לטלפון שצויין במכתבים, ודרשה מהדובר לשלוח אליה את כל התמונות שצילם, אלא שהלה היתנה זאת בהגעתה למפגש עימו בקניון רמת-אביב. לדברי המתלוננת, בתאריך מסויים, בעת שטיילה בקניון בתל-אביב, עצר אותה אדם שסיפר לה שהתבקש לבלוש אחריה. באירוע אחר הבחינה במערער בקירבת מקום עבודתה, ומכאן הסיקה שהוא עוקב אחריה. המתלוננת הסבירה בעדותה, כי ידעה כיצד נראה המערער, משום שבמהלך התקופה המשיך לשלוח אליה מכתבים רבים, וגם צירף את תמונתו. יש לציין, כי בתחילת הדיון בבית-משפט קמא, הביעה המתלוננת קושי רב להעיד נוכח נוכחותו של המערער אשר, לדבריה, גרמה לה ללחץ רב. בשל כך הורתה כב' השופטת קמא למערער לשבת בספסל האחורי באולם (פרוט' מיום 17.2.05, עמ' 4 - 5). גם בחקירתה הנגדית אמרה המתלוננת: "אני מרגישה לא נוח לעמוד פה על דוכן העדים ולהביט במערער שיושב מולי" (פרוט' מיום 21.3.06, עמ' 17). בין היתר, טענה המתלוננת כי קיבלה מהמערער מכתבים נוספים, פרט לאלה שהוזכרו לעיל, ובגינם הגישה תלונות למשטרה. נערכה הפסקה בדיונים, כדי לאפשר לה ולתביעה לאתר את המכתבים והתלונות. בסופו של דבר, לאחר הפסקה של יותר משנה, שבה המתלוננת לדוכן העדים ונציגי המאשימה הודיעו כי חיפושיהם לא העלו דבר. במענה לשאלת הסניגור בחקירה הנגדית, סיכמה המתלוננת את נושא ההטרדה, באומרה: "ההטרדה מטעמו מפחידה. הוא מטריד אותך ונכנס לך לחיים הפרטיים ... אני מרגישה שהמערער פרץ לחיי הפרטיים" (פרוט' מיום 21.3.06, עמ' 21). גירסת המערער 5. ביום האירוע רכש מצלמה חדשה, ולאחר-מכן הוא הגיע לבריכה וצילם במצלמה זו מספר אנשים, ביניהם את שתי הבחורות ששהו צמוד לשפת הבריכה (המתלוננת וחברתה אודליה). את הצילום ביצע בעודו יושב על קיר נמוך, במרחק מטר או שניים מהבחורות, לאחר ששאל אם הוא רשאי לצלמן. הבחורה ששמה אודליה השיבה: "בטח" (פרוט' מיום 25.3.07, עמ' 55). המתלוננת הביטה באודליה "עם סימן שאלה בעיניה, ואודליה אמרה: 'בטח שהוא יכול', הכוונה לצלם" (שם, עמ' 56), המערער צילם 12 תמונות, והוא בטוח כי המתלוננת ראתה שהוא מצלם אותה, ולא הביעה התנגדות: "הרי רואים שהיא מסתכלת והיא ראתה שהחזקתי מצלמה, ורואים שהיא גם מחייכת" (שם, שו' 11). במאמר מוסגר נעיר, כי בדיעבד לא הביא המערער את אודליה להעיד על ההסכמה לצילום, כנטען לעיל. בהמשך, סיפר המערער על הדרך בה איתר את פרטי המתלוננת. הוא שב לבריכה לאחר מספר ימים, כשברשותו התמונות שפיתח, ושאל מספר אנשים לגבי המתלוננת, כשהוא מציג את התמונות. המציל לא ידע את שמן של הבחורות, אולם בחור אחר "היה גאה בעצמו ואמר על המתלוננת שבתמונה שהוא אפילו יכול לומר את תאריך יום ההולדת שלה - 25.3. היה ברור לי שהוא מכיר אותה" (שם, שו' 19 - 20). אחר-כך פנה לקופאית הבריכה, והיא מסרה לו פתק עליו רשמה את השם "ענת אדרי" והכתובת רח' מ"ג, בת-ים. כשהגיע לביתו, ראה בספר הטלפונים ש"יש משפחת אדרי בבת-ים באותו רחוב. הנחתי שזאת משפחתה" (שם, שו' 26 - 27). אל כתובת זו שלח את המכתב (ת/1), ובהמשך שלח גם את שני הפוסטרים שהגדיל. לאחר-מכן, התקשרה המתלוננת אל המערער ודרשה שישלח לה את התמונות, אחרת תפנה למשטרה, משום שפגע בפרטיותה. כעבור שבועיים הוזמן לחקירה במשטרה, ובסופו של דבר נסגר התיק. לדבריו, חדל לשלוח למתלוננת מכתבים, עד למכתב ת/3, אותו שלח לאחר שנסגר התיק. המכתב, כך לשיטתו, נועד לברר אם המתלוננת רוצה את התמונות, משום שהוא אינו זקוק להן. לדברי המערער, רעיונו היה "לשדך" את המתלוננת לאחיינו, המתגורר באנגליה, ואולי "לשדך" אותה לבחור בשם יפתח שעבד אצלו. המערער הכחיש ששלח במהלך השנים אל המתלוננת מכתבים נוספים, לרבות כרטיס ברכה ליום הולדתה. בנוסף הכחיש המערער, כי עקב אחרי המתלוננת וכן שאי-פעם התקשר לטלפון שלה. עם זאת סיפר המערער, כי באחד הימים, בדרכו לראשון-לציון, הסתכל במפת הרחובות שבדפי-זהב, והגיע אל כתובת המתלוננת. מאחר שלא מצא את שם המשפחה "אדרי" על הדלת, הוא נעזר בילד קטן, שאמר לו היכן גרה המשפחה (פרוט' מיום 25.3.07, עמ' 57 - 58). באותה הזדמנות שם מכתב בתיבת הדואר של משפחת המתלוננת. 6. כפי שניתן להתרשם, ליבת הגירסה מפי שני גיבוריה - המתלוננת והמערער, כמעט זהה. השוני בפן העובדתי אינו רב, ועיקר המחלוקת, כפי שציינו לעיל, מתמקד במשמעותן המשפטיות של העובדות. מכל מקום, כדי להשלים את התמונה העובדתית: בית-משפט קמא האמין למתלוננת, לרבות דבריה באשר לתחושות הלחץ והחרדה שחשה בעקבות מעשיו של המערער. לב ההטרדה, כך על-פי קביעתו של בית-משפט קמא, אינו בצילום עצמו, אלא במה שהתרחש לאחר-מכן. נוסחו של המכתב (ת/1) "מדבר בעד עצמו, ואי-אפשר שלא לפרשו אלא כמעשה הטרדה" (עמ' 14 להכרעת הדין). אין ספק כי מכתב שכזה, הנשלח על-ידי אדם זר ומצורפות אליו תמונות שצולמו ללא הסכמה מפורשת, הינו בעל פוטנציאל של מטרד והצקה, במיוחד עבור צעירה בת 18. משכך, ניתן להבין את התחזקות תחושת הפחד במתלוננת, כאשר קיבלה מהמערער חבילה שהכילה שתיים מתמונותיה מוגדלות לגודל כרזה (ת/6, ת/7, ת/8). להטרדה נדבך נוסף, שעניינו במכתב הנוסף, שנשלח זמן קצר לאחר-מכן להוריה של המתלוננת, בו מבקש המערער לוודא, כי החבילה הגיעה לביתה "מאחר ועלה לי 150 ₪ להגדיל את התמונות ומאחר ואני מעוניין לנהל בדיקה ברשות הדואר ..." (נ/1). עוד קבעה כב' השו' קמא, כי חרף העובדה שלא עלה בידי המתלוננת או המדינה לאתר מכתבים או תלונות נוספות, הנה המערער עצמו אישר בגירסתו שהיו מכתבים נוספים, למשל, העתק מפנייתו למשטרה לסגור את התיק, וכן מכתב ובו פנייה למתלוננת "תבואי לבקר אותי באבו כביר" (עמ' 17 להכרעת הדין). המערער היה מודע לטיב מעשיו, מודע לקיום הנסיבות וכן לאפשרות גרימת התוצאות הטורדניות כלפי המתלוננת. טענתו של המערער, לפיה לא היתה כוונה בליבו להטריד את המתלוננת, וכל רצונו היה להביא לכך שתמונותיה תגענה לידיה, נדחתה כבלתי-אמינה על-ידי כב' השופטת קמא. כך גם טענתו בדבר תום לבו, שאינה עולה בקנה אחד עם הדברים שאמר בעדותו, ולפיהם היו לו לגבי המתלוננת תכניות "שידוך" לאחיינו או לאחד מעובדיו. באשר לפן המשפטי 7. המונח הטרדה זכה בסעיף 2 לחוק הפרטיות להגדרה רחבה, ללא גבולות. ההגדרה "מלמדת, ללא ספק, על גישת המחוקק לפיה תיתכן פגיעה בפרטיותו לא רק על דרך "התחקות" ו"בילוש" מובהקים, אלא גם בדרכים אחרות, עקלקלות, של הצקה מסוגים שונים ובדרגות שונות" (עמ' 11 להכרעת הדין). מעשיו של המערער יש בהם משום הטרדה בפן הבסיסי, והם שוללים גם את האפשרות כי עומדת לו הגנת תום הלב, מכוח סעיף 18(2) לחוק הפרטיות, או סעיף 6, המעניק הגנה למקרים בהם מדובר בפגיעה שאין בה ממש. ההטרדה היתה "מסה מפחידה, מאיימת ונמשכת. מתקבלת תמונה חד-משמעית של הטרדה, שלא ניתן בשום אופן להתייחס אליה בקלות ראש" (עמ' 21 להכרעת הדין). ועוד בפן המשפטי - נדחתה טענת הגנה מן הצדק, שהתבססה על סגירת התיק בשנת 2002 ופתיחתו מחדש, בעקבות תלונתה הנוספת של המתלוננת (שהוגשה לאחר שליחת המכתבים להוריה, וקבלת "הפוסטרים"). בית-משפט קמא קבע, כי אין בסגירה כדי להביא למסקנה שהמשיבה ראתה במעשי המערער מעשים חסרי-חשיבות. בהמשך, ההחלטה לפתוח את התיק מחדש ולהגיש כתב-אישום, לא היתה נגועה בשיקולים זרים, פסולים או זדוניים. כמו-כן נקבע, כי בשל אופיים של מעשי המערער, המפורטים באישום השני, ובשל תוצאתם, לא ניתן לומר כי הם זוטי-דברים. ת"פ 5885/05 8. כתב האישום שהוגש בתיק זה הוא המשכה של הפרשה שהחלה בחודש יוני 2000, כמתואר לעיל. לפי עובדות כתב האישום: בתאריך 19 בפברואר 2005, בין השעות 13:30 - 17:30, או בסמוך לכך, התקשר המערער למספר הטלפון הסלולרי של המתלוננת, ואמר, בכוונה להפחידה: "אני אהרוג אותך". על-פי הנטען באישום השני, בתאריך 21.2.05, במהלך חקירתו במשטרת מרחב ירקון בתל-אביב, ובגין האירוע נשוא האישום הראשון, העתיק את כתובתה של המתלוננת מתוך הדף עליו נרשמה הודעתה. בכך פגע המערער, על-פי הנטען, בפרטיותה של המתלוננת. האישום הראשון: עיקרי גירסת המתלוננת 9. בתאריך כלשהו בחודש פברואר 2005, נכחה המתלוננת בדיון בעניינו של המערער אצל כב' השו' שריזלי בבית-משפט השלום בתל-אביב - יפו. ביום הדיון החלה לקבל שיחות טלפוניות מטרידות: "בטלפון אחד לפני אחרון הכרתי את קול המערער, שבו הוא איים לרצוח אותי, הוא אמר לי שהוא יהרוג אותי ...". באותו יום היו הרבה שיחות שהתנתקו וכן שיחות בהן הושמעו מילים גסות. עדיין, היתה המתלוננת איתנה בדעתה, כי את שיחת האיום השמיע המערער: "את הקול שלו זיהיתי מיד כשהוא אמר לי שהוא יהרוג אותי. זיהיתי משום ההטרדות שלו בעבר כי זה חקוק בזכרוני. יש לו קול צרוד ונשימות עמוקות בטלפון ..." (פרוט' מיום 31.12.06, עמ' 1). המתלוננת הוסיפה, כי השיחות המטרידות הגיעו משני אנשים: "הקול הצעיר", לדבריה, שלא היה קולו של המערער, השמיע הצעות מגונות שונות. אחר-כך שמעה את קולו של המערער, שאיים עליה, כמפורט לעיל. קודם לשיחה זו לא השמיע המערער כלפיה איומים כלשהם. האישום השני 10. העדות המרכזית באישום זה היתה של רס"ר יפעת גאון, שגבתה הודעתו של המערער. לדבריה, המערער התנהג בצורה שנראתה בעיניה מוזרה, וכן "דיבר לא לעניין" (פרוט' מיום 20.3.07, עמ' 13, שו' 1). בזמן שישב בחקירה, הוציא המערער דף מכיסו והחל לרשום את כתובתה של המתלוננת, לרבות שם אביה. היא לקחה את הדף מידו, משום שראתה במעשה זה סכנה אפשרית לחייה של המתלוננת, לאור האיומים שהשמיע כלפיה. עוד ציינה העדה, כי המתלוננת ציינה בפניה שלמערער יש קול צרוד במיוחד ו"אכן כשדיברתי איתו בטלפון ובעדות הבחנתי בקול הזה" (שם, שו' 12 - 13). עיקרי גירסת המערער 11. באשר לאישום הראשון - ההכחשה היא טוטאלית: "אין לי מושג למה היא מתלוננת, אולי משעמם לה בחיים, כמוך". עוד טען המערער, כי 8 חודשים לפני חקירה זו, עקבה אחריו המתלוננת, בהיותו בקניון ברח' נחלת יצחק בתל-אביב. המתלוננת ניגשה אליו לשולחן בית הקפה בו ישב: "היא עמדה שם והסתכלה עלי. שאלתי אותה איך קוראים לה והיא לא ענתה לי בכלל. אח שלה היה איתה" (שם, עמ' 9, שו' 26 - 27). המתלוננת טענה, כי היא הבחינה במערער באקראי, בסמוך למקום עבודתה ברחוב נחלת יצחק בתל-אביב, או אז הזעיקה את אחיה וביקשה ממנו לפנות אל המערער בבקשה שיניח לה. באשר לאישום השני - במשטרה טען המערער, כי לא ידע שזו כתובתה של המתלוננת. בבית המשפט הרחיב את הגירסה והיקנה לה אופי שונה מעט: "לא ידעתי מה זה הכתובת הזו, אני לא מכיר את הרחוב הזה בכלל ... רשמתי את הדברים מתוך סקרנות, הבנתי שזה קשור לפרשה" (פרוט' מיום 19.12.07, עמ' 8, שו' 10). עיקרי ממצאיו של בית-משפט קמא 12. הקביעה הבסיסית היא, כי המתלוננת ראוייה לאמון (ראה עמ' 10, שורה 7 להכרעת הדין). אליבא דבית-משפט קמא - "הגם שעומדת האפשרות כי המתלוננת אינה מדייקת בהיקף התלונות שהגישה נגד הנאשם במשטרה, עדיין יש למצוא ממש בתלונתה הספציפית נשוא תיק זה כנגד הנאשם" (עמ' 8 להכרעת הדין). המערער נטפל למתלוננת, פלש לחייה, המשיך והטריד אותה בכל התנהגותו. נדחתה טענתו של המערער, כי המתלוננת עקבה אחריו, במיוחד כך כאשר הטענה כלל לא הועלתה על-ידי ההגנה בפני המתלוננת. ספציפית לענין האירועים נושא כתב האישום - רישום כתובתה של המתלוננת ושם אביה על פתק (ת/1), בעת שנגבתה הודעת המתלוננת, מצביעים על הענין החריג של המערער במתלוננת. הסבריו בנושא זה סותרים ותמוהים. יחד עם זאת, סבר בית-משפט קמא כי ספק אם ניתן לראות בהעתקת הכתובת משום בילוש או התחקות העלולה להטריד את המתלוננת, שעל-כן, אין לראות במעשה משום עבירה עצמאית של פגיעה בפרטיות, כמשמעותה בסעיף 2(1) לחוק הגנת הפרטיות. לפיכך, זוכה המערער מהאישום השני. באשר לאישום הראשון (האיום): 13. בעדותו בבית המשפט התייחס המערער לתאונת דרכים קשה שעבר בשנת 1993, אז נפצע בצורה קשה ביותר. בעקבות התאונה נגרם לו נזק למיתרי הקול (פרוט' מיום 19.12.07, עמ' 6, שו' 10 - 12). פגיעה זו היה בה כדי לעוות את קולו של המערער, ולהקנות לו מימד ייחודי. המתלוננת היטיבה לתאר את איפיון קולו של המערער ובהם צרידותו המיוחדת. הפסיקה קבעה, כי לשם זיהוי אדם על-פי קולו, נדרש מבחן סובייקטיבי ואובייקטיבי. המבחן הסובייקטיבי הוא מבחן המהימנות של המזהה, כפי שפורט לעיל. למבחן האובייקטיבי שלושה יסודות: מיידיות הזיהוי, הכרה מספקת של האדם המזהה לגבי קולו של המזוהה והיעדר השפעות חיצוניות העלולות לפגוע בכושר הזיהוי של המזהה (לעניין זה ראה ע"פ 234/81 חרבון נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1) 90, 95 (1981) (להלן: "פרשת חרבון"); ע"פ 1039/05 שיר נ' מדינת ישראל, (טרם פורסם, , 10.5.2005) (להלן: "פרשת שיר")). לענייננו, המתלוננת זיהתה את קולו של המערער, בו במקום ובוודאות מוחלטת. קולו הייחודי, בלט על רקע אמירות גסות, אשר נאמרו על-ידי קול צעיר אחר. לפיכך, חרף העובדה שמדובר בעדות יחידה, יש לקבל את הזיהוי כזיהוי אמין. כיוון שכך, ונוכח האמון שנתן בית-משפט קמא בגירסת המתלוננת, הקביעה העובדתית היא כי המערער אכן אמר את המילים "אני אהרוג אותך". ובכך,עבר את העבירה המיוחסת לו, קרי - עבירת האיומים על-פי סעיף 192 לחוק העונשין. הערעורים 14. הערעור על הכרעת הדין בת"פ 6180/03: בא-כוחו של המערער מבסס טיעוניו על שלושה אדנים מרכזיים: המעשים המיוחסים למערער אינם עולים בגדר פגיעה בפרטיות, כמשמעותה בחוק הפרטיות. צילום המתלוננת ושליחת המכתבים אינם מהווים בילוש או התחקות העלולה להטריד. בפועל, לא הוכח כי המתלוננת אכן הוטרדה. לחילופין, עומדות למערער מספר הגנות המעוגנות בחוק. מדובר בפגיעה שאין בה ממש, המערער פעל בתום-לב, מעשיו בכל מקרה אינם חורגים מזוטי-דברים. כך, לדוגמה, המכתב ת/3 הינו "מכתב אינפורמטיבי, תמים, שאין בו ולו רמז לפגיעה כלשהי בפרטיותה של המתלוננת" (סעיף 6 לעיקרי הטיעון). המערער לא שיער, כי מעשה הצילום ושליחת התמונות יגרמו לפגיעה כלשהי במתלוננת. מעשיו לא נעשו מתוך כוונה לפגוע או להרע, שעל-כן לא הוכח היסוד הנפשי. קיימות "אינדיקציות" רבות לתום-ליבו של המערער, כגון, שליחת המכתבים הנושאים את פרטיו המלאים, פרטים שמסר בחקירה הנגדית וכן שליחת מכתבים לבית המשפט עצמו. הודעת הערעור אף מתייחסת ל"התרשמותה האישית של הסניגוריה" מאופן התנהלותו של המערער - "זהו האופן בו המערער חושב ופועל: כותב עלי-כתב באופן מיידי את אשר על ליבו ושולח" (סעיף 25 לעיקרי הטיעון). הטיעון המשפטי לענין תום הלב הוא, כאמור, כפול: לא הוכח היסוד הנפשי, ולחילופין, הגנת תום הלב. טעה בית-משפט קמא כאשר התייחס לשני האישומים הנפרדים כמכלול אחד. בין היתר אמר כב' השו' קמא, כי מוסכם על הצדדים כי ההכרעה צריכה להתייחס לרצף האירועים והמעשים המתוארים. ולא היא. לאורך כל ההליך המשפטי היה ברור, כי מדובר בשני אישומים נפרדים, אשר אירעו בהפרש של כשנתיים זה מזה. וזו היתה גישתה הברורה של הסניגוריה. הסניגוריה טענה, כי האישום השני שגוי, משום שמדובר במכתב יחיד העולה כדי זוטי-דברים. בית-משפט קמא אף קבע, כי משמעות המכתב היא אולי מינורית, אך הוא מצטרף לתמונה הכוללת בדבר הטרדה. לו היה בית המשפט נוקט בדרך הראוייה, היה מזכה את המערער מהאישום השני (ולו רק משום שמדובר במכתב אחד, ששליחתו מהווה, כאמור, זוטי-דברים). בכך שדן באישומים כמיקשה אחת, מנע למעשה את האפשרות לזיכוי המערער מאחד האישומים או משניהם. בכך, קופחה הגנתו של המערער. צירוף האישומים לכתב-אישום אחד עומד אף בניגוד לסעיף 86 לחוק סדר הדין הפלילי, הדן באיחוד האשומים. וריאציה נוספת על אותו נושא - תיק החקירה הקשור לאישום הראשון, נסגר מחוסר ענין לציבור. הגשת כתב האישום נעשתה רק כאשר אירעו עובדות האישום השני. למרות האירוע הראשון, לא יצר המערער כל קשר עם המתלוננת במשך שנתיים. הגשת כתב האישום בנסיבות אלה, פוגעת במערער ומקימה לו הגנה מן הצדק. חוסר מהימנותה של המתלוננת - בית-משפט קמא נתן אמון בעדות המתלוננת, ובכך שגה. גירסת המתלוננת הכילה פירכות וסתירות: "המדובר בתמיהות קשות היורדות לשורשו של עניין, אשר לא ניתן 'לעבור עימן לסדר היום'" (סעיף 49 לעיקרי הטיעון). בית המשפט נמנע מלקבוע ממצאים מתבקשים העלולים לפגוע במהימנות המתלוננת, ובכך חסם את הדרך בפני זיכויו של המערער. בא-כוחו של המערער מונה מספר נושאים שבהם הוכח, לטענתו, כי המתלוננת שיקרה: כך, טענתה של המתלוננת כי הגישה עשרות תלונות למשטרה, אך אינה מוצאת הסבר לכך שהתלונות אינן מצויות במשטרה (בהתאם להצהרת התביעה); טענתה, כי צולמה ללא ידיעתה, היא בלתי-הגיונית, משום שבתמונות היא נראית מתבוננת לכיוון עדשת המצלמה; טענתה בדיון ביום 21.3.06, לפיה המערער שלח אליה מכתב נוסף (ת/5). בדיון ביום 13.6.06 הצהיר בא-כוח המאשימה, כי היא מקבלת את עמדת הסניגוריה, לפיה כתב היד אינו כתב-ידו של המערער. כאמור, בית המשפט לא נתן את המשקל הראוי לתמיהות אלה, ובכך שגה. הערעור על הכרעת הדין בת"פ 5885/05 15. ההשגה בערעור זה, על קביעתו של בית-משפט קמא, היא פשוטה וממוקדת: טעה בית-משפט קמא, כאשר ביסס את הרשעתו של המערער על-סמך עדות אחת בלבד - עדותה של המתלוננת - אשר טענה, כי זיהתה את המערער לאחר שיחה בת כמה שניות: "אין כל אפשרות לבסס הרשעה בפלילים לאור זיהוי סובייקטיבי קצר וחטוף ..." (עמ' 2 להודעת הערעור). לכך יש להוסיף את העובדה, כי המתלוננת קיבלה באותו יום שיחות נוספות מאדם אחר. שיחות הטלפון שהתקבלו, על-פי הנטען, מהמערער אינן מלמדות על כל קשר למערער, שכן הדובר לא הזדהה בשמו וכן מספר הטלפון ממנו בוצעו השיחות אינו שייך למערער. גם צרידותו של המערער אינה הופכת את זיהוי הקול לוודאי. בית-משפט קמא ציין, כי המתלוננת היטיבה לתאר את אפיונו של קול המערער, ובהם צרידותו המיוחדת (עמ' 9 להכרעת הדין). מכאן, לדעת ב"כ המערער, ניתן ללמוד כי בית-משפט קמא, שהקשיב לעדותו של המערער, הסיק כי המתלוננת תיארה נכונה את צרידותו. בפועל, המתלוננת לא ציינה כל "מיוחדות" בצרידותו של המערער, כפי שסבר בטעות בית המשפט. אכן, אין מניעה כי בית המשפט עצמו יזהה את קולו של נאשם: "אם האזין בית המשפט ארוכות למערער ו"קלט" את קולו כדבעי, לא נגרע כוחו להשוות את הקולות מכל אדם אחר המכיר את קולו של המערער" (ע"פ 440/87 חדד נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(1) 793, 801 (1989)). אולם, הדרך לעשות זאת היא בהשוואת קולו של נאשם לקולות הבוקעים מן הקלטות שהוקלטו, ולא כפי שנהג בית המשפט במקרה הנוכחי. עוד טען ב"כ המערער, כי שגה בית-משפט קמא כאשר קבע בעמ' 9 להכרעת הדין, כי לעדותה היחידה של המתלוננת נוספו ראיות תומכות. עיון בפלטי השיחות שהופקו על-ידי המשטרה מלמד, כי המערער לא יצר קשר טלפוני עם המתלוננת. יתרה מזאת, המשטרה התבססה על מספרי הטלפון, אשר לגירסת המתלוננת הופיעו כשיחות נכנסות במכשירה הסלולארי, במקום לבדוק עצמאית את פלט השיחות שנכנסו למכשיר הנ"ל. הדרך בה פעלה המשטרה הינה בגדר ראייה מזכה, לדעת ב"כ המערער. ועל כל אלה - המתלוננת היא בלתי-מהימנה, כעולה גם מן התיק הנוסף. דיון 16. חוק הגנת הפרטיות סעיף 2(1) לחוק הפרטיות קובע, כי פגיעה בפרטיות היא "בילוש או התחקות אחרי אדם, העלולים להטרידו או הטרדה אחרת". על-פניו מדובר בהגדרה "נזילה" בעלת ריקמה פתוחה, המותירה פתח לבחינה פרטנית של סיטואציה ספציפית, בהבדל מרשימה סגורה של מקרים המהווים הטרדה. בע"א 4963/07 ידיעות אחרונות בע"מ נ' עו"ד פלוני (טרם פורסם, , 27.2.2008) נאמר לעניין הגדרת המונח פרטיות, כי: "הגדרת היקף התפרשותו של המונח פרטיות אינה קלה, ואף נאמר כי "הגדרה זו הינה קשה ביותר, ואולי אף בלתי אפשרית" (ד"נ 9/83 בית הדין הצבאי לערעורים נ' ועקנין, פ"ד מב(3) 837, 856 (1988)). בדין וחשבון הועדה להגנה בפני פגיעה בצינעת הפרט משנת 1976, אשר המלצותיה הובילו לחקיקת חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א - 1981 (להלן: חוק הגנת הפרטיות) נאמר כי "זהו אחד המונחים המשפטיים שאינו ניתן להגדרה מדויקת, אם כי תחומיו ברורים למדי. תחומיו של המונח מתפרשים לגבי אותם ענינים של הפרט, אשר על-פי מוסכמות חברתיות זכאי הפרט לשמרם לעצמו מבלי שזולתו יתן להם פומבי ללא הסכמתו" (דין וחשבון הועדה להגנה בפני פגיעה בצינעת הפרט, כפי שמופיע בספר יצחק כהן 87, 88 (מ' אלון ואח' עורכים, 1989); ראו גם דברי הסבר להצעת חוק הגנת הפרטיות, התש"ם - 1980 ולסעיף 2 להצעת החוק, ה"ח 206, 207)". במאמרו "שליטה והסכמה: הבסיס העיוני של הזכות לפרטיות" (משפט וממשל יא' 9 (2007)), מציע ד"ר מיכאל בירנהק (להלן: "בירנהק") מתווה עיוני להבנת הזכות לפרטיות. בישראל, הזכות לפרטיות מנוייה במפורש בסעיף 7 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. סעיף 7(א) קובע כי "כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו". הזכות מוסדרת גם בחוק הגנת הפרטיות, אשר קדם לחוק היסוד. בחוק היסוד ובחוק הפרטיות אין הגדרה של הזכות לפרטיות, אלא רק קביעת קיומה של הזכות ופירוט מצבים העולים כדי פגיעה בפרטיות. לדעת כותב המאמר, הפסיקה אמנם הכירה בפרטיות כזכות יסוד, אולם טרם התקיים דיון יסודי בזכות. ניכר, כי ישנם מצבים של "פרטיות קלאסית", אשר לגביהם קיים קונצנזוס: מעשיו של אדם הנעשים בביתו, שיחות טלפון, מידע רפואי, מצב כלכלי: "כאשר גורם זר מתערב ללא רשותנו בכל אלה, אנו מרגישים שפרטיותנו נפגעה. חלקנו יודעים לנסח זאת במונחים משפטיים של פגיעה בזכות לפרטיות, אולם דווקא התגובה הרגשית של כעס, עלבון, פגיעות ואין-אונים, וכן התגובה האינסטינקטיבית שלנו להרחיק את הגורם המתערב ... הן מלמדות על מקורותיה העיוניים של הזכות לפרטיות ..." (שם, עמ' 11 - 12) (ההדגשה אינה במקור). לענין "הפרטיות" בנתונים שהוזכרו במכתב, נפנה לע"א 439/88 רשם מאגרי מידע נ' ונטרוה, פ"ד מח(3) 808 (1994), נאמר: "מובנם הטבעי והרגיל של המילים "ענינים פרטיים" של אדם, הינו כל מידע הקשור לחייו הפרטיים של אותו אדם, לרבות שמו, כתובתו, מספר הטלפון שלו, מקום עבודתו, זהות חבריו, יחסיו עם אשתו ויתר חברי-משפחתו וכדומה ...". 17. הפסיקה דלעיל מתייחסת אמנם לסעיף 2(9) לחוק הגנת הפרטיות, אולם היא רלבנטית גם לענייננו. הסיפא המודגשת של הציטטה דלעיל, קרי - ההתייחסות לתגובה הרגשית והתגובה האינסטינקטיבית מספקת את המפתח להחלת הנורמה המשפטית של הסיטואציה העובדתית. לשיטתי - אין לך דוגמא מובהקת יותר לפגיעה בפרטיות, מאשר מעשיו של המערער לאורך כל הדרך. המערער סימן את המתלוננת כמטרה, הציק לה והטריד אותה באופן שיטתי, עקבי וחסר מעצורים. "התגובה האינסטינקטיבית" של כל אדם מן הישוב למקרא מעשיו של המערער, הינה סלידה, שאט נפש ואמפטיה למתלוננת, אשר "נבחרה" על-ידי המערער על לא עוול בכפה. הטענה לקיומה של תמימות או תום-לב מצידו של המערער, על רקע העובדות שהוכחו, היא טענה מופרכת וחסרת-בסיס לצד היותה טענה מקוממת. וכי איזו תמימות יש בצילומה, ללא רשות, של נערה כבת 18 בשעת הצילום (ילידת 1982) (כשהמערער יליד 1944), ולאחר-מכן עריכת מעקב, כמעט הייתי אומרת מצוד אחריה, כדי לאתר את זהותה וכתובתה ולשלוח לה את התמונות, מלוות במכתב פולשני, המכיל פרטים אודותיה, על גבול האינטימיות, ללא בקשתה, למעשה בעל כורחה? ואיזה תום-לב יש בהגדלת התמונות למימדי פוסטר ושליחתם להוריה של המתלוננת? ומה התמימות בהזמנתה של המתלוננת לפגישה בקניון "כדי לוודא שהיא הבחורה שבתמונות"? למעשה, האמור לעיל יש בו משום תשובה לכל האמור בהודעת הערעור. עדיין, כדי למצות את הדיון, נתייחס להלן בקצרה לטענות על-פי סידרן. 17. תום הלב והתמימות, כמונעות גיבושו של היסוד הנפשי הנדרש, או, לחילופין, כמקנות למערער הגנה מכוח סעיף 18(2) לחוק הגנת פרטיות. כפי שצויין לעיל, מעשיו של המערער מצביעים על כוונת מכוון, אותה הוציא המערער לפועל בצורה שיטתית, החל מהצילום, עבור לאיתור הכתובת, תוך תיחקור אנשים שונים כדי לגלותה, וכלה בשליחת המכתבים למתלוננת, שליחת הפוסטרים להוריה, הזמנתה לקניון ועוד. המערער מנע מהמתלוננת את זכותה להיעזב במנוחה (The right to be left alone). אחת ההגדרות של הזכות לפרטיות, היא זכותו של הפרט לקבוע מתי להיעזב במנוחה (בירנהק, המצטט את עמדתם של המלומדים וורן וברנדייס). רצף האירועים המתואר בכתב האישום הפר את שלוותה של המתלוננת ופגע במרחב האישי שלה. ברע"פ 10462/03 הלינור נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(2) 70, פיסקה ה(1) (2005) נאמר, כי "שלוות נפשו של אדם היא פרטיותו". בניגוד לעמדת הסניגוריה, המכתב ת/1 הוא מכתב פולשני ובעל גוון מאיים בעליל. וכי מה צריכה לחשוב המתלוננת, כאשר אדם אלמוני, שאינו מוכר לה ואין לו כל קשר לחייה, מודיע לה כי הוא יודע, לא רק את כתובתה אלא את תאריך לידתה, ורואה עצמו כמקורב מספיק כדי לשלוח לה מתנת יום הולדת ולהתנצל על-כך שלא קנה לה מתנה יקרה יותר? אם לא די בכך, הוא מכיר את תכונותיה וכישוריה המקצועיים של המתלוננת ומציע לה עבודה במשרדו. ושמא לא הפנימה המתלוננת דייה את פלישתו לחייה, מוכנסים הוריה לתמונה - תרתי משמע. הגדלת התמונות לפוסטרים, היא מעשה בוטה וחד-משמעי, שאינו יכול להתפרש בשום צורה אחרת מאשר הטרדה אובססיבית. המעט שניתן לומר בנסיבות אלה הינו, כי הנטל הטקטי הועבר אל שכם המערער להסביר, הכיצד המעשים, המשדרים לכאורה את כוונת מבצעם באופן ברור, נעשו למעשה מתוך כוונה אחרת, ובלא מודעות למשמעותם והשפעתם המתבקשת על המקבל. על דרך הסבר ציין המערער, כי היה בכוונתו "לשדך" את המתלוננת לאחיינו או לעובד במשרדו. בית-משפט קמא ראה בהצהרת כוונות זו נדבך נוסף בהוכחת היסוד הנפשי וכן היעדר תום-לב (לענין ההגנה שבסעיף 18(2)), ואני תמימת-דעים עימו. מבין החלופות המנויות בסעיף 18(2), היחידה הרלבנטית לענייננו היא זו שבסעיף 18(2)(א) "הוא לא ידע ולא היה עליו לדעת על הפגיעה בפרטיות". כאשר טוען המערער (בין היתר) כי הוא התענין במתלוננת למטרה ספציפית ואינטימית, כמו הנסיון לשדכה - יש בכך משום הודייה בפה מלא בידיעתו כי מדובר בחדירה לפרטיותה, ומכיוון שהדבר נעשה שלא מרצונה, מדובר בהטרדה. למעט הסבר מפוקפק זה, לא הציב המערער שום הסבר שיש בו כדי ליטול את עוקצם הפלילי המתבקש של מעשיו. לפיכך, גם מבלי להתייחס לקביעותיו של בית-משפט קמא לענין מהימנותו, די במעשים עצמם, הן לצורך רכיב המעשה, הן לצורך רכיב הכוונה והן לשלילת ההגנה מכוח סעיף 18(2). מקובלת עלי גם מסקנתו של בית-משפט קמא לענין ההגנה הנוספת אליה היפנה הסניגור - ההגנה מכוח סעיף 6. אם שרשרת המעשים שביצע המערער מהווה "פגיעה שאין בה ממש" - שוב לא אדע פגיעה שיש בה ממש - מהי. לא פגיעה שאין בה ממש אלא טענה שאין בה ממש, וכך יש לסכם את הנושא. 19. ההתייחסות לשני האישומים כמכלול אחד אין חשיבות לשאלה האם טעה בית-משפט קמא בהבנת עמדתו של הסניגור בנושא זה אם לאו. אין כל דרך אחרת לראות את עובדות שני האישומים, אלא כמגוללים פרשייה אחת, בעלת מספר פרקים, שהתרחשו במועדים שונים. גם ללא הסכמתה של הסניגוריה - זוהי המסקנה המתבקשת. כל האירועים שלובים זה בזה בפן המהותי, דומים באופיים זה לזה ומהווים המשך ישיר אחד למשנהו. הסניגורים טענו, כי מן הראוי היה לראות את המכתב ת/3 (נושא האישום השני), שנשלח בשנת 2002 - לאחר שהמערער קיבל הודעה על סגירת התיק - כעומד בפני עצמו, וככזה - הוא מהווה זוטי-דברים. הזמן מנתק בין שני חלקי הפרשה. אין ממש בטענה. אדרבא, הניתוק במקרה זה הוא מלאכותי, ולא היפוכו של דבר. ניתנה הזדמנות פז למערער: התיק בגין האישום הראשון נסגר. הוא זכה להתייחסות מקלה ויצא ללא פגע מפרשייה מכוערת (גם אם העובדות היו מצטמצמות לאמור באישום הראשון). אלא, שהמערער בחר "לחגוג" את הצלחתו באמצעות חידוש הטרדתה של המתלוננת. משזו היתה בחירתו - הזמן אינו יכול להוות גורם מנתק. הפרשייה, כאמור, היא אותה פרשייה. צדקה התביעה כאשר העמידה אותו לדין באותו כתב-אישום וצדק בית-משפט קמא כאשר בחן את המכלול כמיקשה אחת. 20. מהימנותה של המתלוננת אקצר - מקום שניתן להאריך. לא עלה בידי הסניגורים להראות, כי זהו המקרה החריג שבו תחרוג ערכאת הערעור ממושכלות היסוד, באשר לאיפוק בהתערבות בממצאי מהימנות. אולם מעבר לכך ומה שחשוב עוד יותר, ההכרעה העובדתית בתיק אינה פונקציה של מתן אמון בגירסת המתלוננת. די בעובדות, עליהן לא היתה מחלוקת, במכתבים, בפוסטרים ובגירסת המערער (אפילו בלי להתייחס להתרשמותו של בית המשפט מחקירתו הנגדית של המערער), כדי לספר את הסיפור ולהביא לכלל מסקנה, כי הוכחה העבירה של פגיעה בפרטיות, בכל אחד משני האישומים בתיק זה. 21. ע"פ 70441/08 - האיום כאמור, על-פי הנטען בכתב האישום, התקשר המערער למספר הטלפון הסלולארי של המתלוננת ואמר: "אני אהרוג אותך". המתלוננת העידה, כי זיהתה בצורה מיידית את קולו של המערער, לאור "קול צרוד ונשימות עמוקות בטלפון". עוד סיפרה המתלוננת, כי השיחות המטרידות הגיעו משני אנשים שונים: "קול צעיר", לא קולו של הנאשם, אשר השמיע הצעות מגונות ואחר-כך קולו של המערער, שאמר לה שירצח אותה. ההלכה באשר להסתפקות בעדות יחידה, הנשענת על זיהוי קולו של אדם, נקבעה בפרשת חרבון, בעמ' 95 ובפרשת שיר, בעמ' 10, אליהם היפנה בית-משפט קמא. השורה התחתונה היא, כי "הלכה פסוקה היא, שזיהוי קול מכוחה של היכרות קרובה מוקדמת, כשהוא אינסטינקטיבי, מיידי וודאי - ללא צורך במחשבה ובשיחזור - מספיק לקביעת זהותו של הדובר" (ראה לעניין זה ע"פ 638/87 רדעי נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 297, 304 (1989)). כדי שזיהוי הקול יספק, עליו לעמוד במבחן אוביקטיבי וסובייקטיבי, כאשר המבחן הסובייקטיבי הוא מבחן מהימנותו של המזהה. לענין המבחן האובייקטיבי נקבע, כי קיימים שלושה פרמטרים: א) מיידיות הזיהוי - מדובר בפרמטר המרכזי. הפסיקה קבעה, כי אדם מזהה אדם אחר באמצעות חושיו, על-ידי השוואה בין תמונה או קול השמור בזיכרונו לבין הנגלה לעיניו, או הקול הנשמע באותו רגע נתון. ההשוואה נעשית כאשר מראה המופיע לנגד עינינו או קול המצלצל באוזנינו עודנו "טרי" לגמרי בתודעה (ראה פרשת חרבון, בעמ' 95). ב) הכרה מספקת את קולו של המזוהה - על-מנת שיוכל העד לזהות את קולו של הנאשם, נדרשת הכרה מספקת של המזהה את קולו של המזוהה עובר לזיהוי. ג) אי-קיומן של השפעות חיצוניות, העשויות לפגוע בכושר הזיהוי של המזהה - בית המשפט נדרש לבחון האם העד לא טעה, מתוך היסח הדעת, מתוך מגבלות הזיכרון האנושי ומתוך השפעות חיצוניות או תת-הכרתיות (פרשת חרבון, בעמ' 98). לענייננו, בית-משפט קמא נתן אמון מלא בגירסתה של המתלוננת לענין הזיהוי. אליבא דבית-משפט קמא, אין מדובר בזיהוי סתמי "אלא בזיהוי מבוסס כדבעי של קול מוכר וייחודי", שעל-כן יש לקבלו כזיהוי אמין, כשלכך מצטרפות ראיות נוספות למכביר. כפי שצויין לעיל, מכירה הסניגוריה ביכולתו של בית המשפט להשוות קולות ולהגיע לממצאים, אלא שלשיטתה, אפשרות זו שמורה לבית המשפט רק מקום בו מדובר בהשוואת הקול הדובר (למשל, הנאשם) לקול הנשמע בקלטות. בענייננו, קיבל בית המשפט את השוואתה של המתלוננת, ובכך שגה. נראה לי, כי בדרך הצגת הדברים על-ידי הסניגוריה, יש משום ערבוב תחומים הגורם לקונספציה שגוייה. בית המשפט אכן רשאי להגיע למסקנות בדבר הזהות בין הדובר בפניו לבין קול אחר, כשם שהוא יכול להגיע למסקנות עצמאיות בדבר השוואת שני קולות מוקלטים, גם כשאינו רואה ושומע פנים אל פנים איש מהדוברים. אין לכך כל קשר עם יכולתו לתת אמון בעדות שנשמעה בפניו, על זיהוי קול מחוץ לכותלי בית המשפט. לצורך הערכת מוצקותה ודיותה של ההשוואה, שנערכה על-ידי העד, ניתן וצריך להיעזר בפרמטרים שנקבעו בפסיקה בפרשות חרבון ושיר, כשם שניתן להיעזר בפרמטרים הכלליים לענין קביעת מהימנות. אין בעצם העובדה שמדובר בהשוואה שנערכה על-ידי אדם אחר, כדי למנוע את בית המשפט מקביעת ממצאים בנושא זה. אין גם מניעה שבית המשפט ישווה את תיאורו של העד העומד בפניו - באשר לקול העומד במחלוקת - להתרשמותו שלו מאותו קול. לענייננו, לא היתה מחלוקת על-כך שלקולו של המערער מאפיינים מיוחדים, שמקורם בתאונת הדרכים שעבר. לבית-משפט קמא היתה ההזדמנות המלאה להתרשם מאותם מאפיינים, שהרי המערער העיד בפניו. המתלוננת העידה, כי מדובר בקול צרוד ונשימות עמוקות בטלפון. הצירוף של השניים יוצר את "המיוחדות" שעל היעדרה הלינה הסניגוריה. לפיכך, גם נהג בית-משפט קמא בדרך שמיוחסת לו בהודעת הערעור, קרי - השוואת התרשמותו לתיאורה של המתלוננת (הגם שהדבר לא נאמר במפורש בהכרעת הדין). אינני רואה בכך סיבה להתערבותנו. לא היתה מחלוקת על-כך שהמתלוננת שוחחה עם המערער מספר פעמים, כך שהיתה לה הזדמנות לחרוט את הקול בזכרונה. בהינתן המאפיינים המיוחדים של הקול, יש הגיון בטענה כי הם אכן נחרטו בזכרונה. בכך גם מענה לפרמטר שהוצג בפרשת חרבון, שעניינו סמיכות הזמנים בין הקול השמור בזכרונה לבין מועד השיחה. דרישת המיידיות מצטמצמת, בהתחשב במיוחדות. העובדה שהמתלוננת יחסה למערער רק את האיום הנטען, ולא את כל העלבונות הטלפוניים האחרים, שנאמרו על-ידי קול צעיר, מצביעה על-כך שאין מדובר ברצון לבוא חשבון עם המערער, שגרם לה להעליל עליו עלילת-שווא, אלא בניפוי ואבחנה עניינית ומדוייקת. בכך מענה גם לפרמטר הנוסף על-פי הלכת חרבון, שעניינו השפעות חיצוניות או תת-הכרתיות. כיוון שהמתלוננת יחסה למערער רק שיחה אחת, נראה כי אין מדובר אכן בהשפעה תת-הכרתית, שגרמה לה לייחס לו שיחה שלא באה לעולם. סוף דבר: אציע לחברי לדחות את שני הערעורים על הכרעת הדין. אי-הרשעה 22. בע"פ 70314/08 עתרה הסניגוריה, לחלופין, באם ידחה הערעור על ממצאי הכרעת הדין, לבטל את ההרשעה ולהסתפק בסיום ההליך ללא הרשעה. בית-משפט קמא סבר, כי אין מקום "לשקול בכלל אפשרות לביטול ההרשעה, שעל-כן נמנע מהפניית המערער לשירות המבחן לצורך זה". על-כך מלינה הסניגוריה. לטענתה, בהתחשב בגילו של המערער (יליד 1944), בהיותו עורך -דין במקצועו, נכה 100% ובמשמעות ההרשעה עבורו - היה מקום לאפשר לו למצות את ההליך גם על-ידי קבלת תסקיר של שירות המבחן, במטרה לשקול ביטול ההרשעה. בדיון בפנינו התבססה העתירה לביטול ההרשעה בעיקר (אך לא רק) על האפשרות שהמערער יזוכה גם מעבירת האיום בתיק הנוסף, או אז תיפתח הדלת בפני ביטול ההרשעה בפרשת ההטרדה. בדיעבד, התקווה לזיכוי בתיק האיום לא התממש, והשאלה האם יש מקום לביטול ההרשעה, צריכה להיבחן על בסיס המצב הקיים. כמו בית-משפט קמא בפרשת ההטרדה, אף אני סבורה כי אין להעלות על הדעת סיום ההליך בתיקים אלה ללא הרשעה. אומר יותר מכך, אפילו היה מתקבל הערעור בפרשת האיום, עדיין לא הייתי רואה מקום לביטול ההרשעה. מעשיו של המערער לאורך כל הדרך, הם קשים, מכוערים וחושפים גסות רוח ואובססיביות. ההטרדה שחוותה וספגה המתלוננת, היא מסוג הטרדה מאיימת, המהווה סיוט עבור קורבן העבירה. קשה להבין כיצד הירשה לעצמו המערער לפלוש, כך סתם, לחייה של נערה צעירה ממנו ב- 34 שנה ולהציק לה לאורך תקופה ארוכה כל כך. כפי שצויין לעיל, לא נתקררה דעתו של המערער גם לאחר שנסגר התיק הראשון, והוא חידש את מעשי ההטרדה שנתיים מאוחר יותר. האיום ברצח מהווה הסלמה משמעותית, הן בשל מהות העבירה והן משום שהוא ממשיך את הפרשה עד שנת 2005. על רקע זה, חסד נעשה לו למערער, בכך ששני המותבים שדנו בעניינו, הסתפקו במאסר על תנאי ובפיצוי או קנס ולא מעבר לכך. העתירה הנוספת היתה, לביטול הפיצוי בסך 7,000 ש"ח שהוטל על המערער בתיק ההטרדה. האמור לעיל מהווה תשובה גם לעתירה זו. הסכום שנפסק הוא סכום סמלי, בהתחשב, כאמור, במהות האישומים, אורך התקופה והסבל הנפשי שעברה המתלוננת, שעליו העידה. לפיכך, אציע לחברי לדחות גם את הערעור על העונש בתיק זה. בתיק הנוסף לא היה בפנינו ערעור על הענישה, שעל כן, אם תישמע דעתי, התוצאה בשני התיקים תישאר בעינה. ד' ברלינר, נשיאה אב"ד השופט ג' קרא אני מסכים. ג' קרא, שופט השופטת ע' סלומון-צ'רניאק אני מסכימה. ע' סלומון-צ'רניאק, שופטת הוחלט כאמור בחוות-דעתה של הנשיאה ד' ברלינר - לדחות את שני הערעורים. איומים