קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התיישנות תביעת רשלנות מקצועית נגד עורך דין: כב' השופטת י. שיצר: רקע: 1. בפנינו ערעור וערעור שכנגד על החלטתו של בית משפט השלום בתל אביב יפו, מיום 21.9.2006 ב-ת"א 56127/04, , שדחה את תביעת המערער נגד המשיבים על הסף וערעור שכנגד לענין ההוצאות שנפסקו למשיבים. המערער הוא כונס נכסים ומנהל של חברת חפרפרת בע"מ. בחודש ינואר 1990 (עוד בטרם כניסתה להליכי כינוס נכסים), חתמה חברת חפרפרת בע"מ (להלן: "החברה") על חוזה לרכישת מכונה עם חברה גרמנית. על פי חוזה הרכישה תקופת האחריות היתה ל-6 חודשים וכן נקבע כי חלים על החוזה דיני הרפובליקה הפדרלית של גרמניה. עו"ד יעקב ברטלר המנוח (להלן: "המנוח") ייצג את החברה בענין חוזה הרכישה וההליכים הקשורים לו. המשיבים הם יורשי המנוח והם גם המערערים שכנגד. בשל ליקויים שהתגלו במכונה, הגישה החברה תביעה נגד החברה הגרמנית רק בשנת 1991, לאחר שהסתימה תקופת האחריות. התביעה לביטול החוזה והשבת הסכומים ששולמו נתקבלה, אך החברה הגרמנית הגישה ערעור על פסה"ד. ביום 17.12.97 נתקבל ערעורה של החברה הגרמנית בבית המשפט העליון הפדרלי של גרמניה. לטענת המערער, המנוח התרשל במילוי תפקידו, הן בייצוג החברה בחתימתה על חוזה הרכישה, והן בהליכים המשפטיים שננקטו לאחר מכן נגד החברה הגרמנית. לפיכך, ביום 19/8/04 הגיש המערער, בתוקף תפקידו, תביעה (להלן: "התביעה המקורית"). בתגובה לתביעה הגישו המשיבים 1 ו-2 את בש"א 184454/04 - בקשה לסילוק התביעה על הסף בת"א 56127/04, בנימוק שעיזבון אינו אישיות משפטית. הבש"א נדחה והוגשה בר"ע 3375/04, בה נפסק ע"י כבוד השופטת דותן, כי תוגש תביעה מתוקנת נגד היורשים ונגד מנהלי העיזבון. אי לכך, הגיש המערער תביעה מתוקנת ביום 16.10.2005, בה נתבעו הן המשיבים 1 ו-2, כיורשים וכמנהלי עיזבון המנוח והמשיבים 3 ו-6 כיורשיו של המנוח (להלן: "התביעה המתוקנת"). באותה תביעה מתוקנת טענו הנתבעים (המשיבים כאן), כי עילת התביעה נגד המנוח התיישנה לכל המאוחר בשנת 1998 ולפיכך דין התביעה להימחק. 2. ביהמ"ש קמא קיבל את טענתם של המשיבים (הנתבעים) בפוסקו כי: עילת התביעה נגד המנוח התגבשה בשנים 1990-1991 ולפיכך בין אם לפי חוק ההתיישנות ובין אם לפי הוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין הקובע גבול עליון של 10 שנים בהתיישנות תביעה שעילתה מעשה ומחדל , התיישנה התביעה. עד להגשת כתב התביעה המתוקן לא עמדה לנתבעים (המשיבים כאן) הזדמנות לטעון בבית המשפט את טענת ההתיישנות מישום שלא היו בעלי דין בתביעה המקורית שהוגשה נגד העיזבון. לפיכך, משטענו המשיבים להתיישנות בכתב ההגנה שהוגש בתביעה המתוקנת, לא הוחמצה הזדמנותם הראשונה לטעון את טענת ההתיישנות. בערעור דנן חולק המערער בעיקר על שתי קביעותיו הנ"ל של בית המשפט קמא. תמצית נימוקי הערעור: המערער הגיש הודעת ערעור מפורטת, בה הוא מסיג על החלטת בית משפט קמא בכל צורה אפשרית ואביא את עיקרי הטענות: בית המשפט קמא התעלם מכך, כי המשיבים 1 ו-2 לא טענו את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה שהיתה להם, כלומר בבש"א 184454/04. מכתב התשובה בתגובה למכתב שנשלח למשיבים 1 ו-2 בשנת 2000, לפני התביעה, אינו מסמך טענות בגדר התביעה. הקביעה כי תיקון כתב התביעה מיום 16.10.2005 מאפשר העלאת טענת התיישנות על ידי היורשים החדשים, שצורפו לתביעה (משיבים 3 - 6) - שגויה. הממצא כי המשיבים 1 ו-2 לא היו בעלי דין נכונים בתביעה הראשונה, בתפקידם כמנהלי עיזבון אינו נכון, משום שמינויים לא היה בתוקף. הנזק של החברה התגבש עם מתן פסק הדין בבית המשפט העליון הפדראלי בגרמניה ביום 17.12.97, ועל כן התביעה לא התיישנה. אין ממש בקביעה, כי התביעה התיישנה גם לפי חוק הירושה מאחר שלא היתה פניה למנהלי העיזבון, או ליורשים במועד הקבוע בחוק היינו שנתיים מיום סיום התקופה שפורסמה לנושים. לטענת המערער, ההודעה לנושים פורסמה ביום 21.8.2002, כך שהתביעה המקורית מיום 19.8.2004 הוגשה בטרם חלפו השנתיים האמורות בחוק הירושה. דיון ומסקנות אתייחס לשאלות המשפטיות העיקריות הצריכות הכרעה בערעור כסדרן: שאלה ראשונה: מהו היום בו נולדה עילת התובענה נגד המנוח, עו"ד יעקב ברטלר. סעיף 6 לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958 (להלן "חוק ההתיישנות") קובע, כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התביעה. כאמור לעיל, המערער טוען כי המנוח התרשל במילוי תפקידו, הן בשנת 1990 בייצוג החברה בחתימתה על חוזה הרכישה והן בשנת 1991, באופן ניהולו את ההליכים המשפטיים מול החברה הגרמנית. מנתונים אלו המסקנה היא, כי העילה כנגד המנוח התגבשה בשנת 1991, לכל המאוחר. טענתו של המערער, כי העילה נגד המנוח התגבשה ביום 17.12.97 - היום בו נתן בית המשפט העליון הפדראלי בגרמניה את פסק דינו, דינה להידחות. פסק הדין לא גיבש את העילה נגד המנוח, אלא הכריע בסכסוך חוזי בין שתי חברות מסחריות. העילה נגד המנוח היא רשלנות מקצועית. העובדות המגבשות את העילה נגד המנוח היו קיימות בפני עצמן, ללא קשר לפסק הדין שניתן בסכסוך. עובדות אלה וסכום הנזק היו מגובשים ויכלו להלמד כבר מהתביעה שהוגשה בגרמניה (בשנת 1991). לאור האמור לעיל, המועד הקובע לענין הולדת עילת התביעה הינו לכל המאוחר בשנת 1991. שאלה שניה: לאחר שנקבע המועד האמור בשאלה הראשונה, יש להכריע האם התביעות, הן המקורית מיום 19.8.2004 והן המתוקנת מיום 16.10.2005, הוגשו בטרם חלוף תקופת ההתיישנות. חוק ההתיישנות קובע תקופת התיישנות של 7 שנים בתביעה שאינה מקרקעין. מכאן, שלאור מועד גיבוש העילה שנקבע כי הוא בשנים 91-1990, המועד המאוחר ביותר להגשת התביעה נגד המנוח הוא בין השנים 1998-1997. יתרה מכך, גם אם עילת התביעה מוגדרת כנזיקית מועד התיישנותה של עוולת הרשלנות לה טוען המערער על פי פקודת הנזיקין, הינו 10 שנים ולכן המועד המאוחר ביותר להגשת התובענה הינו בשנת 2001, לכל המאוחר. במקרה דנן, התביעה המקורית הוגשה ביום 19.8.2004, והתביעה המתוקנת ביום 16.10.2005, ומכאן שהוגשה לאחר שעילת התביעה התיישנה. במאמר מוסגר יצוין כי גם אם טענתו של המערער היתה מתקבלת, ואכן היה נקבע כי יום היוולד העילה הינו ביום 17.12.2007, הרי שגם במקרה זה, התובענה המתוקנת, שהיא כאמור מיום 16.10.2005, הוגשה לאחר שהעילה התיישנה. שאלה שלישית: האם טענת ההתיישנות נטענה בהזדמנות הראשונה. סעיף 3 לחוק ההתיישנות, קובע כי: "אין נזקקים לטענת ההתיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו "בהזדמנות הראשונה" לאחר הגשת התובענה". לפיכך, עלינו לבדוק את הענין ביחס לשתי קבוצות המשיבים - המשיבים 1 ו-2 בהיותם בכובע מנהלי העיזבון אשר נתבע לבדו בתביעה המקורית, ואחר כך בהיותם נתבעים בכובעם כיורשיו של המנוח בתביעה המתוקנת. המשיבים 3-6 בהיותם נתבעים כיורשיו של המנוח בתביעה המתוקנת. קבוצת המשיבים 1 ו-2: בית המשפט קמא קבע קביעה עובדתית, לפיה בכתב התביעה המקורי נתבע רק נתבע אחד, הוא עיזבון המנוח יעקוב ברטלר. לימים, במסגרת בר"ע 3375/04 הסכימו הצדדים כי יוגש כתב תביעה מתוקן בדרך של החלפת נתבעים, וזאת לאור הקביעה כי לא נמצא נתבע שהינו אישיות משפטית בתביעה המקורית. אכן, המשיבים 1 ו-2 טענו בשם העיזבון בבקשה למחיקת התביעה על הסף בבש"א 184454/04, אך בקשה זו נסובה אך ורק סביב השאלה האם העיזבון הוא אישיות משפטית, שניתן לתבוע אותה. מגמת הפסיקה הינה לפרש את המונח "הזדמנות ראשונה" כנקודת זמן בה הנתבע טען לראשונה טענות לגופו של ענין, היינו: "יש לבדוק כל מקרה על פי נסיבותיו המיוחדות. בעיקר יש לבחון בכל תיק בו מתעוררת סוגיה זו, מה היתה מהות הדיון הראשון שהתקיים אשר במהלכו לא העלה עדיין הנתבע את טענת ההתיישנות..." (ע"א 630/90 חז'נסקי נ' ארגון מובילי לוד, פד"י מה(5) 365). במקרה דנן, המערער טוען כי ההזדמנות הראשונה למשיבים 1 ו-2 היתה ב-בש"א 184454/04 בה בקשו המשיבים 1 ו-2 לדחות את התביעה על הסף. בחינת מהות הדיון בבש"א זו, מעלה כי המשיבים 1 ו-2 לא טענו לגופו של המקרה דנן ו/או לגופה של התביעה המקורית, אלא טענו טענה פרוצדוראלית מקדמית לענין העדר היריבות בלבד, שאינה קשורה לטענות המועלות נגדם בתביעה המקורית. לפיכך, ניתן לומר כי עצם העובדה שהמשיבים 1 ו-2 כלל לא טענו טענות לגופה של התובענה, היא הנותנת כי לא החמיצו את ההזדמנות הראשונה לטעון את טענת ההתיישנות. המשיבים 1 ו-2 טענו לראשונה לגופה של התובענה ועילותיה בכתב ההגנה שהוגש בתביעה המקורית, ובאותו כתב הגנה העלו הם את טענת ההתיישנות. אגב כך, יצוין כי טענתו של המערער לפיה בית המשפט קמא ראה במכתב התגובה שנשלח במענה למכתב המערער בשנת 2000 (לפני הגשת כתב התביעה), כמכתב המהווה אסמכתא להעלאת טענת ההתיישנות במסגרת התביעה המקורית, איננה טענה נכונה. כל שקבע בית המשפט קמא בעניין זה הוא, כי המכתב אשר שלחו המשיבים 1 ו-2 לתובע ביום 25.5.2000, מהווה ממצא לכך שכבר ביחס לכתב התביעה המקורי היתה עמדת הנתבעים (המשיבים) ידועה לתובע (המערער), בדבר טענת ההתיישנות. המסקנה המתבקשת לאור האמור לעיל, הינה כי המשיבים 1 ו-2 טענו את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה שהיתה להם, היינו: בכתב ההגנה (לתביעה המקורית), בו טענו לראשונה כנגד התביעה לגופה. קבוצת המשיבים 3-6: המשיבים 3-6 לא היו צד בתביעה המקורית, בצורה כלשהי, אלא הוספו בכתב התביעה המתוקן מיום 16.10.2005, על פי ההחלטה ב-בר"ע 3375/04. בענין זה, מבהיר ד"ר י' זוסמן כדלקמן: "תקנה 26(ב) מורה כי התאריך הקובע לגבי בעל דין חדש הוא התאריך בו הוגש כתב הטענות החדש, הכוונה היא שהחלפת בעל דין או צירופו לא ישנו את מצב הנתבע לרעה, אלא שכלפיו יהיו רואים את הדבר כאילו הוגשה תביעה חדשה באותו יום בו הוגש כתב הטענות החדש בהליך התלוי ועומד. נתבע חדש שצורף ובאותו יום כבר התיישנה התביעה (כמו במקרה דנן) טענת ההתיישנות שמורה לו, ואין התובע יכול להיבנות מכך, שכתב התביעה המקורי הפסיק את ההתיישנות כלפי מי שהיה אז נתבע." י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, עמ' 207-208). כאמור לעיל, במקרה דנן, עילת התביעה התיישנה לכל המאוחר בשנת 1998 (מבחינה נזיקית התיישנה לכל המאוחר בשנת 2001), ולכן גם מבחינת כתב התביעה המתוקן נגד המשיבים 3-6, עילת התביעה התיישנה. מכל מקום, המשיבים 3-6 טענו את טענת ההתיישנות ב"הזדמנות הראשונה" שהיתה להם, היינו בכתב ההגנה שהגישו לתביעה המתוקנת, מיד לאחר שנהפכו לבעלי דין בתובענה. לסיכום 5. דין הערעור לדעתי להידחות מכיוון שהתביעה התיישנה בעילה נזיקית בשנת 2001 לכל המאוחר. כמו כן המשיבים 1-6 אכן טענו את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה שהיתה להם, ובכך יצאו ידי דרישות החוק. לאור האמור לעיל, מתייתר הצורך לדון בשאלת התביעה מיורשיו של המנוח מכוח הוראות חוק הירושה, שהרי משקבעתי כי עילת התביעה נגד המנוח התיישנה קל וחומר שהעילה התיישנה גם כלפי יורשיו, הבאים בנעליו, מה גם שהמערער לא פנה למנהלי העיזבון בעקבות ההזמנה ששלחו לנושי העזבון ב-21.8.2002 להודיע להם על תביעות נגד העיזבון. לו דעתי תשמע, הערעור ידחה והמערער יחוייב בהוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪ + מע"מ. הערעור שכנגד 6. הערעור שכנגד הוא בסוגית ההוצאות שפסק בית משפט קמא למערערים שכנגד - המשיבים בתיק העיקרי, שלשם הנוחות יכונו גם כאן המשיבים. לטענתם, הם היו חשופים לתביעה על סך 1,500,000 ₪, ונטענו טענות בהיקף נרחב. התיק התנהל כשנתיים, הוגש כתב הגנה וכן היה צורך לתרגם וללמוד את פסקי הדין הגרמניים, ולהערך לקדמי משפט רבים. במסגרת ההליכים המקדמיים הרבים התקיימו מספר ישיבות, נוסח שאלון מפורט וכן הוגשו בקשות שונות, לרבות הבקשה לדחיה על הסף. לאור היקף פעילות זה, שכה"ט שנפסק על סך 4,500 ₪ הוא נמוך ביותר, כאשר בפועל שכה"ט ששולם היה 36,960 ₪ והוצאות התרגות 9,320 ₪. לאחר ששקלתי את הטענות, אף אני סבורה כי בית משפט קמא התייחס בפסיקת ההוצאות לבקשה רגילה במסגרת הליכים מקדמיים ולא נתן משקל לעובדה כי מדובר בתוצאה של דחיית התובענה על הסף, דהיינו הכרעה סופית בגורל התיק. במקרה כזה, יש להתייחס לשיקולים נרחבים יותר שכן למעשה הסכסוך הוכרע לטובת צד אחד בתיק והוא זכאי, בשלב זה, לשכ"ט ראוי בגין הסיכון בתיק ובגין הטרחה הכוללת. (ראה: ע.א. 570/82 רייכרד נ' מרמלשטיין, פ"ד לט(1) 240 ות.א. (ת"א) 1860/90 דפוס מעלה אפרים נ' ELLERMAN LINES PLC ואח', פ"מ תשנ"ה(2) 17, 43. כן ראה רע"א 3312/04 אשורנס ג'נרל דה פרנס נ' הכונס הרשמי , בעמ' אחרון סעיף 20 לפסק הדין. ערה אני לכך שהתובע הוא כונס נכסים שניסה לפעול לטובת החברה שהועברה לניהולו, יחד עם זאת מגמת בית משפט העליון היא בכיוון פסיקת הוצאות ריאליות. אשר על כן, אציע לקבל את הערעור שכנגד כך ששכ"ט עו"ד בערכאה הדיונית יעמוד על סך 25,000 ₪ + מע"מ כחוק בצירוף ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום בפועל (במקום 4,500 ₪ + מע"מ שפסק בימ"ש קמא). לסכום זה יתווספו הוצאות המשפט. סוף דבר 7. לאור כל האמור לעיל אציע לעמיתותיי כדלקמן: לדחות את הערעור ולחייב את המערער בהוצאות משפט ובשכר טרחת עו"ד בסך של 20,000 ₪+מע"מ צמוד ונושא ריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. לקבל את הערעור שכנגד באופן ששכ"ט עו"ד בגין ההליכים בבית משפט קמא יעמוד על סך 25,000 ₪ + מע"מ בצירוף הוצאות משפט. שכה"ט צמוד ונושא ריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל וההוצאות מיום הוצאתן ועד התשלום בפועל. יהודית שיצר, שופטת כב' השופטת אסתר קובו - אב"ד אני מסכימה. אסתר קובו, שופטת-אב"ד כב' השופטת מיכל רובינשטיין אני מסכימה. מיכל רובינשטיין, שופטת הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת יהודית שיצר.רשלנות מקצועיתרשלנותעורך דיןהתיישנות