סעיף 50 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 קובע: "50. זקיפת תשלומים בחיובים אחדים - סכום שניתן לנושה שעה שהגיעו לו מן החייב חיובים אחדים, רשאי החייב, בעת התשלום, לציין את החיוב שלחשבונו ייזקף הסכום; לא עשה זאת, רשאי הנושה לעשות כן." לעניין זה יפים דבריו של כב' הנשיא א' ברק בבר"ע 2443/98 מאיר ליברמן ואח' נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד 804, 809) "הכוח לייחס את התשלום מוקנה לחייב. לא הפעיל החייב כוח זה, הוא עובר לנושה. הפעלת הכוח לייחס את התשלום מהווה פעולה משפטית חד-צדדית. ככל פעולה משפטית חד-צדדית בין החיים (inter vivos), היא יכולה להיות בכתב, על-פה או בכל התנהגות אחרת. היא משתכללת בדרך-כלל עם קליטתה על-ידי האדם שאת זכויותיו היא משנה. לא די בגיבוש גמירות-דעת פנימית. נדרש ביטוי חיצוני לאומד-הדעת ואומד-דעת זה צריך שייקלט על-ידי "הצד השני" (ראו: א' ברק חוק השליחות (כרך א) [6], בעמ' 396; א' פורת "זקיפת תשלומים" דיני חיובים - חלק כללי [7], בעמ' 579)". לשון אחר, החייב זכאי, משהוא משלם תשלום כלשהו, לזקוף את התשלום לטובת חיוב פלוני, אם יש לו יותר מחיוב אחד לאותו נושה. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זקיפת תשלומים בחיוב אחד: א. ערעורים על החלטת ראש ההוצל"פ [כתוארו אז] (כב' הרשם משה כהן) בתיק הוצל"פ מס' 0187597025 שניתנה ביום 7.11.07 לפיה נדחתה טענת 'פרעתי' שהוגשה מטעם המערערים בע"א 3914/07, שהם המשיבים בע"א 1965/08, והם חויבו בתשלום הוצאות בסך של 2,000 ₪ בצירוף מע"מ. בהתאם להחלטתי מיום 29.10.08 הדיון בשני הערעורים אוחד. ב. העובדות העיקריות הצריכות לענייננו, הן כדלהלן: המערערים בע"א 3914/07 (להלן: "המערערים") שכרו מהמשיבה בע"א 3914/07 (להלן: "המשיבה") אולם מבנה תעשייתי וצברו חוב בגין אי תשלום דמי שכירות. ביום 14.6.01 ניתן כנגד המערערים פסק דין, בגין אי תשלום דמי שכירות לחודשים אוגוסט עד אוקטובר 2000. פסק דין זה מתייחס רק לחלק מחוב המערערים בגין כל תקופת השכירות (להלן: "פסק הדין"). בהמשך, שכרה את הנכס מהמשיבה חברת אריסטוקרט אירועים 99 בע"מ (להלן: "חברת אריסטוקרט") והתחייבה לשלם למשיבה חלק מחובות המערערים. ביום 17.11.02 פתחה המשיבה בהליכי הוצל"פ כנגד המערערים לביצוע פסק הדין. נכון ליום 7.11.07 עמדה יתרת החוב בתיק ההוצל"פ על סך של 177,295₪. ביום 16.12.02 הגישו המערערים טענת 'פרעתי' שנדחתה ביום 3.1.04. ביום 18.3.04 הגישו המערערים טענת 'פרעתי' נוספת בה טענו כי החוב, שעמד על סך 118,000 ₪, סולק באמצעות תשלום בסך 70,000₪ במועד כלשהו, ותשלום נוסף בסך 48,000₪ שבוצע ביום 26.2.04 ע"י חברת אריסטוקרט באמצעות נציגיה מר שלווה דטיאשוילי ובנו מר מארק דטיאשוילי (להלן: "מארק"). מנגד טענה המשיבה כי הסך של 70,000₪ לא שולם לה כלל ואילו סכום של 48,000₪ שולם לה ע"י חברת אריסטוקרט על חשבון חובה של אריסטוקרט, ולא לסילוק חוב המערערים. ביום 7.11.07 דחה ראש ההוצל"פ את הבקשה בטענת 'פרעתי' מהטעם שהמערערים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכחת טענתם זו. ראש ההוצל"פ ציין כי טענת המערערים, בדבר תשלום סכום של 70,000₪, ע"י חברת אריסטוקרט עבור המערערים, נדחתה במסגרת ההחלטה בטענת 'פרעתי' קודמת. המערערים, גם הפעם, לא הגישו כל קבלה על התשלום ולא נכחו במעמד ביצוע התשלום הנטען. הוכחת הטענה בדבר תשלום סכום של 70,000 ₪ נשענה כולה על קלטת ותמליל של שיחה שהתקיימה, לטענת המערערים, בין מארק לגב' שרה גרציאני, בתה ונציגתה של המשיבה, הידועה בכינויה "סאקי" (להלן: "נציגת המשיבה"). ראש ההוצל"פ התייחס לאיכות הירודה של ההקלטה, שאינה מאפשרת לעקוב אחר דברי המשוחחים ולהבין את דבריהם. ראש ההוצל"פ קבע כי טענת המערערים לפיה הודתה נציגת המשיבה בקלטת, בתשלום סכום של 70,000 ₪, מתעלמת מהנאמר ע"י נציגת המשיבה בהמשך, שם היא מציינת כי הסכום לא שולם לה וכל שמאשרת היא ששולם לה סכום נמוך מזה ועל חשבון חובה של חברת אריסטקורט בלבד. בנוסף, מהבקשה לא עולה בבירור מתי שולם סכום של 70,000₪ למשיבה ולא ניתן לקבוע האם אכן שולם לאחר מתן פסק הדין. בנוסף, טענת מארק לפיה הסכום האמור שולם על חשבון חוב המערערים, נסתרת בס' 4 לתצהירו מיום 2.4.04 שם הצהיר כי סכום של 70,000₪, במאובחן מסכום של 48,000 ₪, שולם על חשבון דמי השכירות של חברת אריסטוקרט. באשר לטענה בדבר תשלום סכום של 48,000₪, קבע ראש ההוצל"פ כי אין מחלוקת כי מארק הופיע בבית נציגת המשיבה ושילם לה את הסכום האמור, אך קיימת מחלוקת בשאלה, האם חתמה נציגת המשיבה על טיוטת הסכם שהוצגה בפניה במועד זה, והאם לייחס סכום זה לפרעון חוב המערערים, או לחובה של חברת אריסטוקרט. בסעיפים 4 ו 5 לטיוטת ההסכם האמור, צויין כי המשיבה מצהירה כי עם תשלום הסכום, אין לה כל טענות נוספות כנגד המערערים, ההליכים כנגדם יבוטלו ותיק ההוצל"פ יסגר. ראש ההוצל"פ דחה את טענת המערערים לפיה קודם לפגישה שלחו לנציגת המשיבה בפקסמיליה את טיוטת ההסכם, בקובעו כי תדפיס חברת בזק אינו יכול לשמש ראיה ישירה או אף נסיבתית לתמיכה בטענה זו, במיוחד משלא הוגש אישור רגיל בדבר שיגור מסמך בפקסמיליה. ראש ההוצל"פ קיבל, כסבירה ומתקבלת על הדעת, את גרסת נציגת המשיבה לפיה הוסיפה בכתב ידה את הפרטים החסרים בטיוטות ההסכם, מספר ת.ז והסכום ששולם, ורק אז קראה את ההסכם, הבחינה כי תשלום זה יחשב לסילוק חוב המערערים, ומיאנה לחתום והודיעה למארק כי תזקוף הסכום על חשבון חובה של חברת אריסטוקרט. ראש ההוצל"פ קבע כי סירוב נציגת המשיבה לחתום על טיוטות ההסכם, אינה מחייבת את קריעת הטיוטות, דווקא, כנטען ע"י המערערים. ראש ההוצל"פ התייחס לחווה"ד שהובאה ע"י המערערים לתמיכה בטענתם לפיה נציגת המשיבה חתמה על טיוטת ההסכם, ולאור פגמים שמצא בחוות הדעת (אי בחינת טיוטת ההסכם המקורית, העדר בדיקת חתימות מקוריות, כמו גם העובדה שלא בוצעה הכתבה לנציגת המשיבה, בפרט כאשר הובהר למומחית כי נציגת המשיבה חותמת בשפה האנגלית ולא בשפה העברית) העדיף את חווה"ד שהוגשה מטעם המשיבה. עוד קבע ראש ההוצל"פ, כי מאחר שהתשלום בוצע ע"י מארק, נציגת המשיבה לא חתמה על טיוטת ההסכם והכספים הושארו בידה, יש לראות בתשלום סכום של 48,000 ₪, כאמור, כתשלום על חשבון חובות חברת אריסטוקרט והמשיבה פעלה בהתאם. לפיכך, דחה ראש ההוצל"פ את טענת המערערים בדבר פרעון חובם למשיבה וקבע כי המערערים ישאו בהוצאות בסך 2,000 ₪ בתוספת מע"מ. ראש ההוצל"פ ציין כי ההוצאות נפסקו על הצד הנמוך, מאחר שהמשיבה חרגה ממסגרת הסיכומים שנקבעה, והמערערים נאלצו להגיש בקשה בעניין זה. החלטה זו היא נשוא הערעורים שבפני. המערערים בע"א 3914/07 עותרים כנגד דחיית טענת 'פרעתי' בעוד המשיבה עותרת במסגרת ערעורה, ע"א 1965/08, לחייב המערערים בהוצאות מיוחדות. ג. באשר לסכום של 70,000 ₪ - טוענים המערערים כי טעה ראש ההוצל"פ בדחותו את טענת הפרעון בהתעלמו מכך שסכום זה בצירוף סכום של 48,000 ₪ ששולם, לטענת המערערים, ע"י מארק, על חשבון חובם, יש בו כדי תשלום מלוא הסכום בתיק ההוצל"פ, שעמד במועד הרלבנטי על סך של 118,000 ₪. המערערים טוענים כי ראש ההוצל"פ התייחס לקטעי שיחה, חסרי כל קשר, בעודו מתעלם מהאמור, באופן חד משמעי וברור בקלטת, בה מודה נציגת המשיבה בקבלת סכום של 70,000₪ ממארק, על חשבון חוב המערערים. עוד נשמעת נציגת המשיבה מודה כי היא מותירה את תיק ההוצל"פ והעיקולים על כנם, בשל חוב בסכום של 30,000₪ בלבד, ומכאן ניתן ללמוד גם כי התשלום בוצע לאחר מתן פסק הדין. לטענת המערערים, יש לדחות את ניסיונותיה המתחמקים של נציגת המשיבה להתמודד עם הדברים הנשמעים בקלטת, בטענה כי הדברים נאמרו בציניות או כי לא ניתן להבין את הנאמר בקלטת. המשיבים טוענים עוד כי אין לתת משקל לתצהירו של מארק, בכל האמור לגבי סכסוך אחר המתנהל בינו לבין המשיבה. באשר לתשלום סכום של 48,000 ₪ - טוענים המערערים כי המסמכים שהוגשו על ידם (מש/3 מש/4) מעידים כי ההסכם שוגר בפקס לנציגת המשיבה, ובכך נסתרה טענתה כי רק במועד החתימה עיינה בהסכם, ולמדה לדעת כי עם תשלום סכום של 48,000 ₪ יופטרו המערערים מכל חובותיהם. בנוסף, נציגת המשיבה לא הכחישה בתצהירה קבלת הפקס. המערערים טוענים כי לא לכל פקס ניתן אישור, והכחשת קבלת הפקס נעשתה בשלב מאוחר בעת עדותה של נציגת המשיבה. בנוסף גרסת נציגת המשיבה הפכה לבלתי הגיונית, ולראיה השתנתה, משהוכח כי הוסיפה בכתב ידה את הפרטים החסרים בשלושה הסכמים, ולא באחד מהם בלבד, כאמור בתצהירה. המערערים חוזרים על טענתם כי במצב הדברים המתואר ע"י נציגת המשיבה היה עליה לקרוע את ההסכמים מייד לאחר קבלת התשלום האמור, ולא להשיבם לידי מארק. המערערים טוענים כי טעה ראש ההוצל"פ כשקבע כי מאחר שהתשלום בוצע ע"י מארק, ניתן לזוקפו לטובת חוב אחר, זאת בעת שמארק ונציגת המשיבה הודו בתצהירם, כי מארק ביקש מנציגת המשיבה לזקוף את התשלום לטובת המערערים ולא לטובת חברת אריסטוקרט. לטענת המערערים היה על נציגת המשיבה לפעול כך, בהתאם להוראות סעיף 50 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 (להלן: "חוק החוזים"). המערערים טוענים עוד כי טעה ראש ההוצל"פ בהעדיפו את חווה"ד שהוגשה מטעם המשיבה, בה נתגלו פגמים רבים כפי שעלה מחקירת המומחה מטעמה. המערערים טוענים כי אין לקבל את ערעור המשיבה בו עתרה להטלת הוצאות מיוחדות. ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בענייני ההוצאות ובמקרה דנן הדיון התארך בשל התנהלות המשיבה, והצורך בהבאת עדים רבים להפרכת טענותיה. בנוסף, חריגת המשיבה מהיקף הסיכומים היווה הפרה של החלטת בית משפט וחייב הגשת בקשה מיוחדת על ידי המערערים. ד. מנגד, טוענת המשיבה כי המערערים לא הרימו את נטל ההוכחה כי פרעו את חובם כלפיה, ואין להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו ע"י ראש ההוצל"פ. באשר לתשלום סכום של 70,000 ₪ - טוענת המשיבה כי טענת המערערים מופרכת, אינה נתמכת בראיה כלשהי והיא נסמכת על עדותו של מארק, שנסתרה בתצהיר שהוגש על ידו במסגרת הליך אחר. כן נסמכת טענת המערערים על קלטת, באיכות ירודה, שלא ניתן להבין את הנאמר בה. באשר לתשלום סכום של 48,000 ₪ - המשיבה טוענת כי סירבה לקבל מידי מארק את הסכום האמור, לטובת חובם של המערערים, ועל כן זקפה אותו לטובת חובו שלו למשיבה. המשיבה טוענת עוד כי התשלום לא בוצע ע"י החייב ומשכך אין תחולה לסעיף 50 לחוק החוזים. בנוסף, טענת המערערים לפיה הסכום שולם, לטובתם, חסרת בסיס ונסמכת על הסכמים, שהוכח כי החתימה עליהם זויפה. נציגת המשיבה לא קיבלה לידיה בפקס את טיוטת ההסכם ואין בתדפיס בזק כדי להוכיחה. לטענת המשיבה, גרסתה לפיה מודה כי קיבלה באותו מעמד את סכום של 48,000 ₪ מילאה את הפרטים החסרים בהסכמים ורק אז קראה וסירבה לחתום עליהם, היא אמינה וסבירה. המשיבה טוענת כי הוכח בחוו"ד מטעמה כי החתימה על ההסכמים היא מזוייפת, בעוד שבחווה"ד שהוגשה מטעם המערערים נפלו פגמים רבים ובדין קבע ראש ההוצל"פ כי אין לקבל את מסקנותיה. המשיבה עותרת בערעורה להטיל על המערערים הוצאות מיוחדות מכוח סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז - 1967 (להלן: "חוק ההוצאה לפועל"). המשיבה טוענת כי מחדלי המערערים גרמו לכך שהדיון בבקשה בטענת 'פרעתי' נמשך כשלוש וחצי שנים, במהלכו הוגשו ארבע חוו"ד שונות, התנהלו דיונים, נחקרו עדים ומומחים, והמשיבה נשאה בהוצאות כבדות בגינו. המשיבה טוענת כי לאור דחיית טענת 'פרעתי' בנסיבות המתוארות לעיל, היה מקום לחייב המערערים בהוצאות מיוחדות ומשלא נפסקו, מתקיים החריג המצדיק התערבות ערכאת הערעור. המשיבה תיקנה, באופן מיידי, את החריגה בהיקף סיכומיה ולא היה מקום לפסוק את ההוצאות על הצד הנמוך, מטעם זה בלבד. ה. בהתאם להוראות סעיף 19(א) לחוק ההוצאה לפועל, זכאי חייב, במסגרת הליכי הוצל"פ, לטעון טענת "פרעתי", בה עליו להראות כי מילא אחר הוראות פסק הדין או כי אינו חייב עוד למלא אחר הוראות אלה. טענות החייב במסגרת סעיף 19(א) לחוק, עניינן תשלומים - או אירועים - ששולמו, או ארעו לאחר מתן פסק הדין. לעניין זה, כידוע, מוטלת במלואה חובת ההוכחה בגין פרעון החוב, על החייב (רע"א 10272/07 עזבון המנוח אבא בביוף ז"ל נ' עיריית חיפה (, טרם פורסם, 15.7.08). בערעורם מעלים המערערים טענות המכוונות בעיקרן כנגד קביעותיו העובדתיות של ראש ההוצאה לפועל. הלכה היא שבית משפט שלערעור אינו נוטה להתערב בממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, אשר שמעה את העדויות, התרשמה ובחנה אותן, אלא במקרים חריגים (רע"א 281/09 יובל אברהם נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (, טרם פורסם, 15.1.09)). לא מצאתי כי מקרה זה מנוי על אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות בממצאים עובדתיים, אך מצאתי מקום להתערב במסקנה משפטית אליה הגיע ראש ההוצל"פ. ואבאר. ו. התשלום בסך של 70,000 ₪ - טענת המערערים בדבר תשלום סכום של 70,000 ₪ לידי המשיבה, היא בגדר טענה בעלמא. המערערים לא ידעו לציין את מועד ביצוע התשלום והודו כי לא נכחו במועד בו בוצע. בנוסף, טענה זו הועלתה ונדחתה בעבר ע"י ראש ההוצל"פ בהחלטתו מיום 3.1.04, במסגרת טענת 'פרעתי' קודמת שהוגשה על ידי המערערים. בטענת 'פרעתי' החדשה, נשוא ערעור זה, הסתמכו המערערים על קלטת ותמליל שיחה שהתקיימה לטענתם, בין מארק לנציגת המשיבה. ראש ההוצל"פ קבע לעניין זה: "איכות ההקלטה ירודה מאד, הרחש והרעש הנשמעים ברקע השיחה חזקים מאד ומלל השיחה חלש מאד וקשה לעקוב אחר דברי המשוחחים ורוב דבריהם אינם ברורים. גם מי שערך את התמליל התקשה ברישום השיחה. בתמליל היו הפסקות וקיטועי שיחה רבים, לעתים אף נרשמו מילים שלא נשמעו בקלטת או שנרשמו מילים לא כפי שנאמרו ובשל כל אלה לא ניתן לבסס החלטה בדבר תשלום חוב על קלטת באיכות ירודה כל כך." (עמ' 5 להחלטה) לאחר שעיינתי בתמליל שהוגש, לא מצאתי מקום להתערב בקביעה זו. התמליל אכן קטוע, בלתי מובן ומשכך למלל המצוי בו ניתן לתת משמעויות שונות וסותרות, כל צד עפ"י הבנתו ובהתאם לגרסתו. בנסיבות אלה, סבורה אני, כי אכן אין המערערים יכולים לבסס טענתם בדבר פרעון החוב על הקלטת והתמליל. המערערים טוענים כי תמיכה נוספת לטענתם בדבר תשלום סכום של 70,000 ₪ ניתן לבסס על עדותו של מארק, לפיה שילם את הסכום האמור על חשבון חובם של המערערים. ברם, בדין ציין ראש ההוצל"פ כי טענה זו נסתרת בתצהיר שהוגש מטעמו של מארק ביום 2.4.04, בו צוין כי הסכום הנ"ל שולם על חשבון דמי שכירות שחבה חברת אריסטוקרט למשיבה. לא מצאתי כל ממש בטענת המערערים לפיה אין לייחס חשיבות לטענות שהועלו בתצהיר שהוגש ע"י מארק, במסגרת הליכים אחרים המתנהלים בינו לבין המשיבה, בעיקר כאשר בתצהיר האמור הבחין מארק בין תשלום סכום זה על חשבון חובו, לבין תשלום סכום של 48,000 ₪ ששולם על ידו למשיבה, בשם המערערים. ז. התשלום בסך של 48,000 ₪ - שונים הם פני הדברים באשר לתשלום זה. אין חולק, כי ביום 26.2.04 התקיימה פגישה בין מארק לבין נציגת המשיבה, במהלכה שילם מארק סכום של 48,000 ₪ לידי נציגת המשיבה. המערערים טענו כי תשלום זה שולם על ידי מארק על חשבון חובם למשיבה. להוכחת טענתם זו, הגישו המערערים מסמך הנחזה להיות הסכם בין המשיבה למערערים, לפיו בתשלום סכום של 48,000₪, פטורים המערערים מכל חוב נוסף למשיבה. המערערים טענו כי מסמך זה הוכן ע"י עו"ד, בהתאם להסכמות אליהם הגיעו הצדדים ונשלח לנציגת המשיבה בפקס לעיונה, קודם לפגישה. במהלך הפגישה מילאה נציגת המשיבה את הפרטים החסרים, קרי מספר תעודת הזהות שלה והסכום ששולם לה במועד זה, וזאת בשלושה הסכמים זהים שנמסרו לה. לטענת המערערים נציגת המשיבה גם חתמה על ההסכמים. מנגד, טענה המשיבה כי נציגתה לא קיבלה את ההסכם בפקס, אומנם מילאה את הפרטים החסרים, אך רק לאחר שמילאה את הפרטים קראה את ההסכמים והבינה כי פוטרת היא את המערערים מכל תשלום נוסף, לכן סירבה לחתום והודיעה למארק כי תזקוף את התשלום על חשבון חובו שלו ולא על חשבון חובם של המערערים. בפני ראש ההוצל"פ התקיימו דיוני הוכחות רבים בשאלה זו, הוגשו חוות דעת של מומחים שנחקרו בסוגיית החתימה על הסכמים. בסופו של יום, העדיף ראש ההוצל"פ את גרסת המשיבה והמומחה מטעמה, וקבע כי החתימה על ההסכמים איננה חתימתה של נציגת המשיבה. לא מצאתי צורך להיכנס לבירורה של שאלה עובדתית זו, מן הטעם שגם בהנחה שנאמץ את קביעת ראש ההוצל"פ, ונקבל את גרסת המשיבה לעניין זה, לדעתי בנסיבות המקרה דנן, יש לזקוף את הסכום האמור לטובת חובם של המערערים. מחומר הראיות עולה, כי בין הצדדים אין מחלוקת, כי בפגישה שהתקיימה שילם מארק למשיבה סכום של 48,000 ₪ וביקש לזקוף את הסכום האמור לטובת חובם של המערערים. הן המערערים והן המשיבה טוענים כך והדבר עולה גם מעדותו של מארק עצמו. ראש ההוצל"פ קבע כי המשיבה רשאית היתה לזקוף את החוב לטובת מארק וחברת אריסטוקרט ולא לטובת המערערים: "מאחר והתשלום בוצע ע"י מארק דטיאשוילי ולא ע"י המבקשים ומאחר ונציגת המשיבה לא חתמה על טיוטת ההסכם ומאחר והכספים הושארו בידה, אין דרך אחרת אלא לראות בתשלום הסך 48,000 ₪ כתשלום על חשבון חובות חברת אריסטוקרט ומר מארק דטיאשוילי ובהתאם לכך פעלה המשיבה כאשר ביצעה הקטנת קרן בתיק ההוצל"פ של חברת אריסטוקרט וכן סגרה את תיק ההוצל"פ של מארק דטיאשוילי" (עמ' 12 להחלטה). בקביעה זו מצאתי מקום להתערב. סעיף 50 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 קובע: "50. זקיפת תשלומים בחיובים אחדים - סכום שניתן לנושה שעה שהגיעו לו מן החייב חיובים אחדים, רשאי החייב, בעת התשלום, לציין את החיוב שלחשבונו ייזקף הסכום; לא עשה זאת, רשאי הנושה לעשות כן." לעניין זה יפים דבריו של כב' הנשיא א' ברק בבר"ע 2443/98 מאיר ליברמן ואח' נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד 804, 809) "הכוח לייחס את התשלום מוקנה לחייב. לא הפעיל החייב כוח זה, הוא עובר לנושה. הפעלת הכוח לייחס את התשלום מהווה פעולה משפטית חד-צדדית. ככל פעולה משפטית חד-צדדית בין החיים (inter vivos), היא יכולה להיות בכתב, על-פה או בכל התנהגות אחרת. היא משתכללת בדרך-כלל עם קליטתה על-ידי האדם שאת זכויותיו היא משנה. לא די בגיבוש גמירות-דעת פנימית. נדרש ביטוי חיצוני לאומד-הדעת ואומד-דעת זה צריך שייקלט על-ידי "הצד השני" (ראו: א' ברק חוק השליחות (כרך א) [6], בעמ' 396; א' פורת "זקיפת תשלומים" דיני חיובים - חלק כללי [7], בעמ' 579)". לשון אחר, החייב זכאי, משהוא משלם תשלום כלשהו, לזקוף את התשלום לטובת חיוב פלוני, אם יש לו יותר מחיוב אחד לאותו נושה. בענייננו, חברת אריסטוקרט שכרה את הנכס מהמשיבה "וכן התחייבה לשלם לה חלק מחובות המבקש" (בענייננו המערערים)(עמ' 2 לרקע העובדתי בהחלטת ראש ההוצל"פ). בנוסף, חברת אריסטוקרט צברה, עם הזמן, חובות משלה כלפי המשיבה. משכך, חברת אריסטוקרט חבה למשיבה הן את חובותיה שלה והן חלק מחובות המערערים, שנטלה על עצמה לפרוע. לפיכך, חברת אריסטוקרט באמצעות מארק נציגה, זכאית היתה לקבוע בגין איזה חוב ייזקף הסכום ששולם על ידה, גם מכח סעיף 50 לחוק החוזים, כאמור. בענייננו, כמפורט לעיל, אין חולק, כי בפגישה שהתקיימה בין מארק לנציגת המשיבה, ביקש מארק, באופן ברור ומפורש, לזקוף את התשלום ששולם באותה פגישה, לטובת חובם של המערערים למשיבה, אשר אריסטוקרט נטלה, כאמור, על עצמה את חבות הפרעון בגינם. אריסטוקרט, בהיותה החייבת גם בגין חובות המערערים, זכאית היתה לקבוע איזהו החוב בגינו יזקף התשלום, כאמור. לחילופין, זכאים היו המערערים, שמערכת היחסים בינם לבין המשיבה היתה רעועה, לבחור להעביר את תשלום חובם לידי המשיבה באמצעות אחר, במקרה דנן מארק, ולקבוע כי הסכום ייזקף לטובתם. מארק שילם, איפוא, לנציגת המשיבה את הסכום בשם המערערים, והיה שליחם. אכן, זכאית היתה נציגת המשיבה לסרב לחתום על ההסכם הפוטר את המערערים מכל חוב נוסף, אך היה עליה לזקוף את הסכום שבפועל שולם, לטובת המערערים. סבורה אני, איפוא, כי הן על יסוד סעיף 50 לחוק החוזים והן מן הטעם שמארק פעל כשליחם של המערערים, יש לקבל את טענת 'פרעתי' ככל שעניינה סכום של 48,000 ש"ח, ולקבוע כי הוכח ע"י המערערים כי שולם למשיבה הסכום של 48,000 ₪, על חשבון חובם. ח. בערעורה, עותרת המשיבה להטלת הוצאות מיוחדות על המערערים. כידוע, התערבות ערכאת הערעור בקביעת הערכאה הדיונית בנושא הוצאות תעשה במשורה ובמקרים חריגים (ע"א 1351/06 עו"ד מועין דאוד ח'ורי נ' חברת ארמון ההגמון (קסר אלמוטראן) בע"מ ואח' (, לא פורסם, 17.9.07). סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל שעניינו טענת 'פרעתי' קובע כדלקמן: "(ג) בדיון לפי סעיף זה ינהג ראש ההוצאה לפועל כאילו היה בית משפט הדן בבקשה בדרך המרצה, ולענין ערעור, דין החלטתו כדין פסק דין של בית משפט שלום; דחה ראש ההוצאה לפועל את טענת החייב, יטיל עליו הוצאות מיוחדות אם מצא כי לא היה יסוד לטענתו." בענייננו, כאמור, ניהלו הצדדים הליך הוכחות בטענת 'פרעתי' במהלכו הוגשו חוות דעת ונחקרו עדים ומומחים, כשכל צד מנסה לשכנע בצדקת טענותיו. בנסיבות אלה, גם לאור התוצאה אליה הגעתי, סבורה אני כי יש ממש בטענות המערערים, ואין מקום לחייבם בהוצאות מיוחדות. ט. סוף דבר - ערעור המערערים מתקבל בחלקו, כמפורט בפסק הדין. מחובם של המערערים, בתיק ההוצל"פ, יופחת סכום של 48,000 ₪, בתוספת ריבית והצמדה, מיום תשלומו לידי המשיבה. לאור התוצאה אליה הגעתי, אין צו להוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו. חוזהזכות הזקיפהחוק החוזים