קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חובת הגשת עזרה לאחר תאונת דרכים: לפניי ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בחיפה (להלן: "בימ"ש קמא") אשר ניתן ביום 09.07.2009 ע"י כב' השופט ש. יציב בתיק תד' 30024/07 , ולפיו הורשע המערער בעבירה בניגוד לתקנה 144(א) לתקנות התעבורה (להלן: "התקנות"), תשכ"א-1961. המערער הובא לדין בבימ"ש קמא, עקב כך שביום 29.10.06 בשעה 23:00 נהג ברכב פרטי מסוג פג'ו ברח' פינסקר לכיוון רח' הנשיא. רח' פינסקר הינו רחוב חד סטרי. בצומת שאליה מתחבר רח' פינסקר עם רחוב קלר מוצבים שני תמרורי ב(37) משני צדדי הכביש. התמרורים נראים ממרחק של 60 מ' מכיוון נסיעת המערער ושדה הראייה מקו הצומת בכיוון נסיעתו פתוח לפנים ולצדדים למרחק של 50 מ'. באותה עת מזג האוויר היה נאה, הראות טובה והכביש מואר בתאורת רחוב. גב' ליבר רזית (להלן: "הנהגת") נהגה ברכב מסוג קאיה (להלן: "הקאיה") ונסעה ברחוב קלר, שהינו רחוב דו סטרי מכיוון חורב לכיוון דרך הים. עוד נטען בכתב האישום כי המערער נהג ברשלנות בכך שלא ציית לתמרור ב(37) ותוך כדי כניסה לצומת פגע עם החזית הימנית של רכבו בדופן השמאלית של הקאיה. פסק דינו של בימ"ש קמא המערער כפר בעובדות כתב האישום ובית משפט שמע את ראיות הצדדים והחליט להרשיע את המערער בעבירות של אי ציות לתמרור ב(37), עבירה על תקנות 22(א) ביחד עם תקנה 34(ד) לתקנות, נהיגה ברשלנות עבירה על סעיפים 38(2) וסעיף 32(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה"), גרימת נזק לרכוש או לאדם, עבירה בניגוד לתקנה 21(ב)(2) לתקנות, עזיבת מקום תאונה ואי הגשת עזרה ואי דיווח למשטרה, עבירה על תקנה 144(א) לתקנות ביחד עם סעיף 38 לפקודה ועבירה של שימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח בת תוקף עבירה לפי סעיף 2 לפקודת רכב מנועי [נוסח חדש] תש"ל-1970. בימ"ש קמא הטיל על המערער את העונשים הבאים: פסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 5 חודשים בניכוי חודשיים של פסילה מנהלית, פסילה על תנאי לתקופה של 3 חודשים ולמשך שלוש שנים וקנס כספי בסך 1,500 ₪, שישולם ב- 3 תשלומים החל מיום 09.08.09. בהכרעת הדין קבע בימ"ש קמא כי המונח "חבלה" הוגדר בסעיף 34 כ"ד לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין") כ- "מכאוב, מחלה או ליקויים גופניים בין קבועים ובין עוברים" וכי לדעתו אין לערוך אבחנה בין המונח "חבלה" שבחוק העונשין לבין המושג "נפגע" שבפקודה. בימ"ש קמא לא קיבל את טענת הסנגור, שכביכול, יש לראות את המונח "נפגע" חמור יותר מהמונח "חבלה" וכי "בלשון העברית "נפגע" הוא מושג קל יותר מ"נחבל", שכן "פגיעה" יכולה גם להיות "עלבון". בימ"ש קמא הוסיף וקבע כי על פי הראיות שהונחו בפניו, ת/1, היה על המערער לחשוד שבתאונה נפגע אדם וכי הוא נמנע מלברר תוצאות התאונה ולכן ראה בו כמי שהיה מודע לתוצאות התאונה. לאור האמור לעיל, החליט בימ"ש קמא להרשיע את המערער. המערער מפנה את ערעורו ביחס להרשעתו בעבירה בניגוד לתקנה 144(א) לתקנות. טענות המערער המערער סבור כי בימ"ש קמא שגה, כאשר לא קיבל את טענת המערער שאין להשיב לאשמה, אך בסופו של יום הוסיף המערער וכתב כי הוא לא יוסיף ויטען בנושא זה (ראה סעיף 6 להודעת הערעור). המערער טען כי בהודאת הנהגת נרשם מפיה כי "הם ראו שאין נפגעים, אמרתי שאני יורדת להיבדק לבד. הם לא רשמו כלום ועזבו את המקום", ראו ת/5 ש' 3. מתעודת חדר המיון (ת/6) עולה כי הנהגת התלוננה על כאבי גב וצוואר, אך בבדיקה צויין: "ללא חבלת בטן... ללא סימני חבלה... ללא פיקוח נוירולוגי". על יסוד האמור לעיל, סבור המערער כי הפרשנות התכליתית של המילה "נפגע", המונח האמור בתקנה 144(א), מחייבת את המסקנה שמצבה של הנהגת אינו עונה על הגדרה זו. המדובר בתלונה סובייקטיבית של הנהגת, שלא נמצא לה בסיס עובדתי, הואיל והיא לא סבלה מדבר, לטענת המערער. לנהגת לא נגרמו חבלות, מצבה היה קל ביותר, לא נפצעה ולא נזקקה לעזרה ולכן על פניו היא אינה יכולה להיכנס לגדרו של המונח "נפגע" שבתקנה הנ"ל. עוד טען המערער כי תכלית התקנה הנ"ל היא הושטת עזרה למי שנפגע ונזקק לטיפול. כאמור, בסעיף קטן(2)(ב) של התקנה ועקב זאת, עליו להזעיק את שירותי ההצלה הנחוצים, לרבות משטרה ואמבולנס כעולה מסעיף קטן (2)(ג) של התקנה ואף להעביר את הנפגע לקבלת טיפול רפואי, כאמור בסעיף קטן (2)(ה) של התקנה. במצבה של הנהגת, סבור המערער לא היה כל צורך במתן עזרה או בהזעקת שירותי הצלה ואף לשוטרים היא בעצמה מסרה כי איש לא נפגע (ת/6) ואז השוטרים עזבו את המקום. לדעת המערער יש לתת למונח "נפגע" משמעות מצומצמת, כך שמונח זה יכלול או יכניס לגדרו רק מי שאכן סבל מחבלה ונזקק לקבלת עזרה ואין להכניס לגדרו גם את אלה שסבלו ממכאוב. הואיל וערעור זה מתמקד בפרשנות שיש לתת למילה "נפגע" המופיעה בתקנה 144(א) לתקנות, אביא להלן את נוסח התקנה: "144 (א): נוהג רכב המעורב בתאונה שכתוצאה ממנה נהרג אדם או נפגע, יפעל לפי הוראות אלה: (1) יעצור מייד את הרכב במקום התאונה או קרוב אליו ככל האפשר, ולא יזיזנו ממקומו אלא אם יש הכרח להשתמש ברכב לצורך ביצוע האמור בפיסקה 2 או אם שוטר הרשה את הדבר; (2) בהתאם לנסיבות המקרה ומקום התאונה, יגיש לכל אדם שנפגע באותה תאונה, עזרה מתאימה ובמיוחד - (א) ידאג למניעת כל נזק נוסף לנפגע; (ב) יגיש לנפגע עזרה ראשונה שביכולתו להגיש על פי הכשרתו; (ג) יזעיק למקום התאונה את שירותי ההצלה המקצועיים הנחוצים על פי נסיבות המקרה ובין השאר, אמבולנס, משטרה ומכבי אש; (ד) ימתין ליד הנפגע עד להגעת שירותי ההצלה המקצועיים; (ה) במקום שאין אפשרות לפנות את הנפגע באמבולנס ידאג להעברתו ברכב מתאים אחר לתחנת עזרה ראשונה, לבית חולים או לרופא. (3) ימסור לשוטר, או לאדם שנפגע או לנוהג רכב אחר המעורב באותה תאונה, או לכל נוסעיה או אדם שהיה בחברתו של הנפגע, את שמו מענו, את מס' רישיון הנהיגה ומס' הרישום של הרכב שהוא נוהג בו ושם בעליו ומענו ויציג לפי דרישתם את רישיון הנהיגה, רישיון הרכב או תעודת הביטוח ואת תעודת הזיהוי שלו אם היא נמצאת ברשותו וירשה להעתיק כל פרט הרשום בהם. (4) יודיע מייד ככל האפשר ובאמצעי הקשר המהירים ביותר לתחנת המשטרה הקרובה למקום התאונה על אירוע ויפרט בהודעתו את - (א) שמו או מענו; (ב) מקום האירוע או מקום הימצאו או; ואם ידוע לו - גם שם האדם שנפגע ולאיזה מקום הועבר לטיפול. (5) (נמחקה). (ב) לא יזיז אדם רכב המעורב בתאונה כאמור בתקנה משנה (א), אלא אם הרשהו שוטר לעשות כן, או אם יש הכרח בכך לצורך הגשת עזרה למעורבים בתאונה זו". כאמור, המערער טוען כי מצבה של הנפגעת אינו עונה על דרישת התקנה הנ"ל ומכאן, שיש לזכות את המערער מהעבירה המיוחסת לו על פי תקנה זו, הואיל ומצבה של הנפגעת לא חייב "הושטת עזרה ראשונה" תקנה (144)(א)(2)(ב), "להזעיק את שירותי ההצלה הנחוצים לרבות משטרה ואמבולנס" תקנה (144)(א)(2)(ג) או "להעבירה לקבלת טיפול רפואי" תקנה (144)(א)(2)(ה). עוד טען המערער כי, המחוקק חיבר בין המילים "נהרג אדם או נפגע" וכי חיבור זה מחייב פרשנות מצומצמת של המילה "נפגע" כי הרי אין זה מתקבל על הדעת, שהמחוקק התכוון לחבר בין מקרה מוות לבין מקרה שבו אדם נפגע בצורה קלה ביותר וסבל מכאב קל בלבד. המערער הפנה לת/6 ממנו עולה כי, השוטרים שהגיעו למקום "... ראו שאין נפגעים... " ועזבו את המקום, כך עולה מעדות המתלוננת/הנפגעת שהוסיפה ואמרה בת/6 "... שאני יורדת להיבדק לבד. הם לא רשמו כלום ועזבו את המקום". טענות המשיבה המשיבה סבורה כי יש לדחות את הערעור הואיל ובימ"ש קמא צדק בהחלטתו. לטעמה, מלשון תקנה 144(א) עולה כי, נהג רכב המעורב בתאונה חייב ומונחה להגיש עזרה לכל אדם שנפגע, תוך שהיא מפנה לכל החלופות שבתקנה זו. על הנהג לעצור מייד את רכבו במקום התאונה או קרוב אליו ולהושיט עזרה כנדרש מתקנה 144(א). אך בפועל, המערער לא עצר בסמוך למקום התאונה, הוא נמלט מן המקום וכעולה מדבריו בת/1, הוא עזב את המקום "כי אחרי הפגיעה נלחץ, פחד, פנה ימינה והמשיך לנסוע" שם בש' 22. עוד הוכח בפני בימ"ש קמא כי הנהגת הגיעה לביה"ח ונבדקה משום שסבלה מכאבים בצוואר ובגב. בתום הבדיקה שוחררה עם המלצה לימי מנוחה. המערער נטש את מקום התאונה מבלי לקיים את האמור בתקנה 144(א). המשיבה מפנה לספרו של השופט פרופ' ברק, פרשנות ומשפט לכרך ב', שם כתב כי "תכלית החקיקה תוגשם אם תינתן ללשון החקיקה משמעות טבעית, פשוטה ורגילה" שם בעמ' 118. פרשנות זו נבחנת על פי השכל היישר או ההיגיון הבריא והפשוט של חיי המציאות וכי אין לפרש את החוק באופן "שהלשון אינה יכולה לסבול". עוד הפנתה ב"כ המשיבה לספרו של קדמי על הדין בפלילים 2005 בעמ' 1523, שם התייחס המחבר לפגיעה גופנית, שגורמת לכאב בלבד, כך שהמילה "נפגע" כוללת בחובה גם סבל מכאב. לדעת המשיבה, פסק דינו של בימ"ש קמא מפורט ומנומק וכי הפרשנות שנתן למונח "נפגע" היא הפרשנות הנכונה. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בהודעת הערעור, פסק דינו של בימ"ש קמא ושמעתי את טענות הצדדים, אני בדעה כי יש לדחות את הערעור. ראשית כל, תקנה 144(א) מחייבת כל מי שמעורב בתאונה ש - "יעצור מייד במקום התאונה או קרוב אליו ככל האפשר". בענייננו, המערער לא עצר במקום והמשיך בנסיעתו. מכאן, שהוא לא קיים את הדבר הבסיסי והעיקרי אשר מחייבת אותו, תקנה 144(א)(1) לתקנות, כך שדי בהפרה זו כדי להוביל למסקנה שהרשעתו בדין. עוד יש לומר כי מדברי הנפגעת עולה שהיא עומדת לפנות לטיפול רפואי כדי שתיבדק, כך שברי מדבריה כי היא חשה שנפגעה ומבקשת לבחון אם יש צורך בקבלת טיפול רפואי. לטעמי, אין לקבל את פרשנותו של המערער ביחס למונח "נפגע" ואין זה מתקבל על הדעת לקבוע כי "נפגע" זה רק מי שסבל מחבלות של ממש, כי הרי לכל פגיעה, יש השלכות על הגוף ועל הנפש וכי פגיעה נפשית אינה נחזית באופן בולט וגלוי. קבלת פרשנותו של המערער ביחס למילה "נפגע" עלולה להוציא מגדרה את כל אלה שפגיעתם תהיה בנפש ולא פגיעה גלויה וחשופה ואין זו תכלית המחוקק, כי הרי המילה "פגיעה" כוללת גם פגיעה בגוף וגם בנפש, כך מדריך אותנו השכל היישר וההיגיון הבריא. עוד יש להוסיף כי, הפרשנות המילולית שיש לתת למונח "נפגע" כעולה מהמילון החדש של אבן שושן אומרת "נפגע, סובל.. נפגעי תאונה... נפגעי גזים....". עוד יש להפנות להגדרת המונח נפגע בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה-1975, שם נאמר: "נפגע" - אדם שנגרם לו נזק גוף בתאונת דרכים, למעט אם נגרם מפגיעת איבה בחוק לנפגעי פעולות איבה, התש"ל-1970". כך שהגדרה זו מתיישבת עם הפרשנות שהוצעה לעיל, כי הרי הסעיף קובע כי כל אדם שנגרם לו נזק גוף, הוא בגדר נפגע. כאמור, נזק גוף כולל גם נזק שהשאיר חבלות ממש הן בגוף והן בנפש נזק גלוי ונזק סמוי, כי הרי במילון אבן שושן התייחסו "לנזק גזים". עוד יש להפנות לפסק דינו של בימ"ש מחוזי ת"א שניתן בע"פ 71163/99 יאנה בן מוטי גולברייך נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 1.5.2000), בו נסקרה ההיסטוריה של תקנה 144(א) לתקנות, שלפניה הייתה התקנה 158 לתקנות ואשר עסקה ב"חבלה בגופו" תוך הפנייה לפסיקה הרלוונטית לכך, לרבות ע"פ 299/63 מרדכי ברזילי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יז 2746 (1963) (להלן: "פס"ד ברזילי"), שם נקבע: "... בענייננו ברור, שהמונח "פגיעה" טוען בחובו מושג יותר רחב מזה הטמון במונח "חבלה", שכן לית מאן דפליג כי המונח הראשון מתפשט על כל נגיעה קלה בגופו של אדם, אף ואם בעקבותיה לא נתגלו בו סימנים כלשהם. הוא לא סבל כאבים ולא נגרם לו נזק גופני או נפשי כלשהו...". טענה דומה נטענה לפני שנים רבות, בשנת 1963, בפסק דין ברזילי והשופט אגרנט הביא את המבחן המוצע גם בעניינו של המערער דנן ואשר לפיו יורשע אדם עפ"י תקנה 144 לתקנות: "... אך ורק כאשר עקב הפגיעה נתגלו סימנים חיצוניים בגוף הנפגע?". בדחותו את הטענה והמבחן המוצע הנ"ל, קבע בית המשפט העליון כי: "... אין בידנו לקבל את המבחן הזה, שכן פירושה הוא, שאם עקב הפגיעה נתגלתה שריטה קטנה בלבד בגופו של הנפגע, תהפוך הפגיעה להיות חבלה, אך שדין זה לא יחול אם נגרם לו זעזוע מוח רציני, אשר אין עמו סימנים חיצוניים כלשהם, והלא זה לא ייתכן" - ראו גם ע"פ 85/59 היועץ המשפטי לממשלה נ' אהרון כספי, פ"ד יג 474. מכאן שקביעת בימ"ש קמא כי הוכח שהנהגת נפגעה והיא אף פנתה לטיפול רפואי, כך שנסיבות התאונה הראו כי היה על המערער "לחשוד בדבר אפשרות קיום הנסיבות כמי שהיה מודע להן, אם נמנע מלבררן", היא נכונה ומבוססת ועולה בקנה אחד עם הפרשנות הראויה של התקנה, כך שהרשעת המערער בדין ומכאן יש לדחות את הערעור. על יסוד האמור לעיל, אני בדעה כי אין כל מקום להתערב בפסק דינו של בימ"ש קמא וכי יש לדחות את הערעור של המערער, בקשר להרשעתו בעבירה על תקנה 144(א) לתקנות. בהתאם להצהרת ב"כ המערער, אינני מוצא צורך לדון בערעור על חומרת העונש, הואיל ובפתח דבריו בדיון שהתקיים ביום 14.09.09 הוא ביקש שבית המשפט יתעלם מהערעור על גזר הדין, היה והערעור על הכרעת הדין ביחס לפרשנות תקנה 144(א) לתקנות, יידחה. סוף דבר אני דוחה את הערעור. אם המערער טרם החל לשלם את הקנס, ישלמו בהתאם לקביעת בימ"ש קמא כשהתשלום הראשון יהיה ביום 27.11.09. תאונת דרכים