קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חסינות בעל מקרקעין כלפי מסיג גבול: 1. לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק-דינו של בית-משפט השלום בירושלים (כב' השופט ר' יעקובי), בת"א 15939/01 ובת"א 8264/04 , מיום 11/2/09, שעניינו בתביעת פיצויים שהגישו משיבים 1-3 נגד המערערות, בגין נזקי גוף שנגרמו למשיב 1 (להלן - "המשיב"), עקב נפילה לפיר עמוק בעת שהסתנן לאיצטדיון כדורגל בירושלים, אשר הוחזק על-ידי המערערת מס' 1 (להלן - "המערערת"); במסגרת ת"א 8264/04 תבע המשיב 4 (להלן - "המל"ל") מהמערערות החזר של סכומי הגמלאות ששולמו וישולמו על-ידו למשיב. שני התיקים נדונו במאוחד. 2. הממצאים העובדתיים הצריכים לעניין, כפי שרוכזו על-ידי בית-משפט קמא בפסק-דינו (בפיסקה 20), הם כדלקמן: המשיב, יליד 12/12/80, בן קרוב ל-14 שנים בעת התאונה, נפגע בתחומי האיצטדיון, כאשר ניסה להכנס לאיצטדיון ללא תשלום, מבעד לאחד הפתחים בקיר המזרחי של האיצטדיון, ואז נפל לפיר עמוק ואיבד את הכרתו. המדובר היה בפתח גבוה במעט ממפלס הקרקע, אשר קל להגיע אליו ודי לשם כך בהרמת הרגל. הפתח היה צר, ולפיכך היה חייב המשיב להפנות את גופו הצידה כדי להכנס בעדו. הפתח לא היה חסום בסורגים עובר לתאונה וניתן היה לעבור דרכו, כפי שעשה המשיב. עד שנפל המשיב לתוך הפיר ואיבד את הכרתו, הספיק לצעוד מעט מאד, כמה צעדים בלבד. בית-משפט קמא דחה את גרסתה של המערערת, שלפיה עובר לתאונה היה מותקן על הפתח סורג, אשר נמצא מפורק יום אחריה. בתוך כך קבע, כי אותו פתח כלל לא נסגר כדבעי, היינו, הוא היה קיים מזה זמן עובר לתאונה (וראו בהקשר זה גם את סעיף 35 לפסק הדין). 3. בית-משפט קמא דחה את טענתן של המערערות, שלפיה המערערת פטורה מאחריות מכוחה של החסינות הקבועה בסעיף 37 לפקודת הנזיקין. בית המשפט הוסיף וקבע, כי המערערת יכולה וצריכה הייתה לצפות, כי נערים כדוגמת המשיב יבקשו להכנס לאיצטדיון דרך הפתח וימעדו לתוך הפיר, ולכן היה עליה לקדם סיכון זה באמצעי זהירות מתאימים. המערערת הפרה את חובת הזהירות, בכך שלא נקטה באמצעי סביר פשוט וזול של חסימת הפתחים, באופן שלא תתאפשר כניסה דרכם, המובילה לנפילה לפיר. בתוך כך דחה בית-משפט קמא את התביעה להטיל על משטרת ישראל אחריות לאירוע, וזאת מן הטעם שהסיור המוקדם שקיימה המשטרה במקום, כמו גם נוכחותה באיצטדיון ובסביבתו, נועדו לקדם את שמירת הסדר הציבורי ולא את תקינות הבנייה והמתקנים שבאיצטדיון. בית-משפט קמא דחה גם את התביעה הנוספת, להטיל אחריות על הוריו של המשיב. עם זאת, ראה לייחס למשיב אשם תורם בשיעור 25%. 4. לאור מחלוקות בין מומחי הצדדים בעניין נכותו של המשיב, מינה בית-משפט קמא את פרופ' א' שטיינברג כמומחה מטעמו בתחום הנוירולוגי. על יסוד חוות-דעתו של המומחה קבע בית המשפט, כי המשיב סובל מנכות צמיתה בתחום הנוירולוגי, בשיעור משוקלל של 56.8%, המורכבת מ-10% בגין התקפים פרכוסיים גדולים, מ-40% בגין התקפים פרכוסיים מסוג PCS, ומ-20% בגין הפרעות קוגניטיביות. לאור נתוניו של המשיב וההיסטוריה התעסוקתית שלו, שם בית-משפט קמא את נזקיו של המשיב על יסוד ההנחות, כי ישתכר את השכר הממוצע במשק מגיל 21 עד גיל 67, וכי שיעור הפגיעה בכושר ההשתכרות שקול לשיעור הנכות הרפואית. במסגרת זו פסק למשיב סך 383,211 ש"ח בגין אבדן השתכרות בעבר; סך 1,272,777 ש"ח בגין אבדן כושר השתכרות; סך 130,000 ש"ח בגין עזרה בעבר ובעתיד; סך 70,000 ש"ח בגין הוצאות רפואיות בעבר ובעתיד; סך 5,000 ש"ח בגין ניידות וסך 500,000 ש"ח כערכו ביום מתן פסק הדין, בגין נזק לא ממוני. סכום הפיצויים הכולל שנפסק כאמור, הוא 2,462,777 ש"ח. מסכום זה נוכה אשם תורם של 25%, ומהיתרה בסך 1,847,083 ש"ח נוכו גימלאות המל"ל בסך 764,500 ש"ח, באופן שסכום הפיצויים "נטו" הנו 1,082,583 ש"ח. בנוסף לסכום זה חייב בית-משפט קמא את המערערות לשלם למשיב שכ"ט עו"ד והוצאות משפט. בה בעת חייב בית-משפט קמא את המערערות לשפות את המל"ל על מלוא סכום הגימלאות ששילם וישלם כאמור, בסך 764,500 ש"ח, בצירוף שכ"ט עו"ד. 5. הן המערערות והן משיבים 1-3 לא השלימו עם פסק הדין והגישו את הערעורים שלפנינו. 6. בערעורן פרשו המערערות יריעת מחלוקת רחבה, אשר במסגרתה תקפו את כל מרכיביו של פסק-דינו של בית-משפט קמא. לטענתן, עומדת להן חסינות לפי סעיף 37 לפקודת הנזיקין, ומכל מקום, לא הופרה על-ידי המערערת חובת זהירות כלשהי; לא היה מקום לפטור את משטרת ישראל ואת הוריו של המשיב מאחריות; שיעור האשם התורם של המשיב צריך להיות גבוה יותר מ-25%; קיימת עמימות עובדתית באשר לשאלה, מהו הגורם לאפילפסיה שממנה סובל המשיב, ובנסיבות אלה צריך היה להקטין את הפיצוי בהתאם להלכת עדן מלול; סכומי הפיצויים שנפסקו למשיב, בפרט בגין אבדן כושר השתכרות, הם מופרזים; מן הדין היה לנכות אשם תורם גם מהסכום שנפסק לזכות המל"ל. 7. המשיבים 1-3 טענו, מנגד, כי לא היה מקום להטיל על המשיב אשם תורם כלשהו. כמו כן, הלינו על מיעוט הפיצויים שנפסקו לזכות המשיב, בפרט בראשי הנזק של עזרה וסיעוד ועגמת נפש. בכפוף לכך, תמכו בפסק-דינה של הערכאה הראשונה. 8. משיבים 4-5 תמכו אף הם בפסק-דינו של בית-משפט קמא. 9. לאחר ששקלנו את טענותיהם המקיפות של ב"כ הצדדים, בכתב ובעל-פה, הגענו למסקנה, כי אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין; הממצאים שנקבעו תומכים במסקנות המשפטיות; ואין לגלות במסקנות המשפטיות טעות שבחוק. לפיכך ראוי פסק-הדין להתאשר מטעמיו, וזאת לפי האמור בתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. 10. עם זאת, ונוכח מסכת הטיעונים הסדורה והערוכה היטב שהוצגה לפנינו על-ידי ב"כ הצדדים, נבקש להוסיף את ההערות הבאות: א. סעיף 37 לפקודת הנזיקין, אשר המערערות מבקשות להסתמך עליו, קובע, כי "האחריות לפי סעיפים 35 ו-36 של בעל מקרקעין או של תופשם, בשל מצבם של המקרקעין, תחזוקתם או תיקונם, לא תחול כלפי מי שנכנס למקרקעין כמסיג גבול, אלא אם הוכיח התובע שנכנס בתום לב ובלי כוונה לעבור עבירה או לעשות עוולה". על-פי ההלכה הפסוקה, בהוראה זו אין כדי לגרוע מקיומה העקרוני של חובת זהירות אף כלפי מסיג גבול, והמבחן הקובע בעניין זה הנו עיקרון הצפיות (ע"פ 186/80 יערי נ' מדינת ישראל, בפיסקאות 9-12). בענייננו, הייתה המערערת יכולה וצריכה לצפות את נוכחותם של צופים שיבקשו להסתנן לאיצטדיון דרך הפתחים שבתחומה ללא תשלום דמי כניסה. כמו כן, הייתה המערערת יכולה וצריכה לצפות, שאי-חסימת הפתחים באופן שלא תתאפשר כניסה דרכם, כמו גם הותרתו של פיר עמוק לא מכוסה בתחומי האיצטדיון ובמסלול שהפתח מוביל אליו, עלולים לגרום לאותם צופים למעוד לתוך הפיר ולהיחבל בגופם, כפי שאכן אירע למשיב בפועל. מכאן אחריותה של המערערת לתאונה. ב. אשר להוראת החסינות הקבועה בסעיף 37 לפקודת הנזיקין קבע בית-משפט קמא, כי יש לפרשה באופן מצמצם ולהגביל את תחולתה לאדם הבא לבצע עבירה חמורה מתוך כוונה להזיק לבעלים או למחזיק. בכך פסע בית-משפט קמא בתלם שהתווה כב' השופט עדיאל בפסק-דינו בת"א (מחוזי י-ם) 730/94 בלויא נ' מדינת ישראל, המקובל עלינו במלואו. בענייננו, מדובר בנפגע שטרם מלאו לו 14 שנים, אשר נכנס למקום שהציבור דווקא נקרא להגיע אליו, ואשר חטאו היחיד היה הניסיון להימנע מתשלום דמי כניסה. כמו בית-משפט קמא אף אנו סבורים, כי אין מדובר במקרה קיצוני, שעליו נועדה לחול החסינות שבסעיף 37. זאת ועוד: בהתחשב בכך שהאיצטדיון הנו מקום ציבורי, אשר הציבור דווקא מוזמן להכנס אליו, אנו סבורים, כי המשיב לא היה כלל "מסיג גבול", כמשמעותו של מונח זה בסעיף 37 לפקודת הנזיקין. נראה לנו, עיקרון המידתיות והגיונם של דברים מחייבים את הפרשנות, שלפיה "מסיג גבול", כמשמעו בסעיף 37 הנ"ל, אינו אלא אדם הנכנס למקום שהכניסה אליו נאסרה בתור שכזו. לעומת זאת, אדם הנכנס למקום ציבורי אשר הכניסה אליו מותרת, אשר כל חטאו התבטא בניסיון התחמקות מתשלום דמי הכניסה, לא יחשב כ"מסיג גבול" לצורך סעיף 37 והבעלים או המחזיק לא יוכלו לטעון כלפיו לחסינות, להבדיל מטענת פטור מאחריות המבוססת על עיקרון הצפיות ודיני הנזיקין המסורתיים. ג. לא ראינו עילה להתערב בקביעתו של בית-משפט קמא, שלפיה הוטל על המשיב אשם תורם בשיעור של 25%. מעדותו של המשיב עולה, כי בעת שנכנס דרך הפתח, הוא צעד על קרשים וביטון ו"היה קשה ללכת" ו"חושך מוחלט". בנסיבות אלה, יכול היה המשיב לצפות את האפשרות של נפילה, והוא אף צפה אותה בפועל (עמ' 42-44 לפרוטוקול). מצד שני, המערערת היא זו אשר גרמה לסיכון, ובעוד שמבחינת המשיב דובר בהתנהגות רשלנית קצרה וממוקדת, הרי התנהלותה הלקויה והפגומה של המערערת הייתה ממושכת. אף יש לזכור, כי מדובר בנער בן כ-14 שנים בלבד. בהתחשב בכל אלה, אשמו של המשיב פחות במידה ניכרת מאשמה של המערערת, וההחלטה להעמיד את שיעורו על 25% מאוזנת וסבירה. ד. נכון הדבר, שהוריו של המשיב ידעו שהוא הולך לאיצטדיון כאשר אינו מצויד בכסף, אך מקובלת עלינו עמדתו של בית משפט קמא כי עובדה זו, כשהיא לעצמה, לא הייתה אמורה לעורר אצלם חשש שהמשיב מתכוון להיכנס לאיצטדיון בדרך מסוכנת ולהיחשף לסכנת פגיעה. כך, למשל, המשיב העיד כי פעמים רבות איפשרו לצעירים כמוהו להיכנס מבלי לשלם דמי כניסה, כגון כשהם נילווים למבוגר הנכנס לאיצטדיון, ועדותו לא נסתרה. נראה, אפוא, כי הוריו של המשיב לא היו חייבים לנקוט אמצעי זהירות בקשר לכך. ה. לא מצאנו טעות גם במסקנתו הנוספת של בית משפט קמא שלא להטיל אחריות על משטרת ישראל. אף אם נניח, שהמשטרה נפרסה באיזור מספר שעות לפני תחילת המשחק וקיימה סיור מקדים, והייתה אמורה למנוע כניסת אנשים בלתי מורשים למגרש, הרי פעולות אלו נועדו כולן לשמור על הסדר הציבורי, ואין המשטרה אמורה לטפל בתקינותם של המקרקעין או במצב אחזקתם. וודאי שלא היה על המשטרה לצפות, כי מאחורי הפתח בחומת האיצטדיון קיים פיר עמוק שאינו מגודר. ו. פרופ' שטיינברג, אשר מונה על ידי בית המשפט כמומחה בתחום הנוירולוגי, קבע, כי קיימת הסתברות של יותר מ - 50% שנכותו של המשיב נגרמה עקב התאונה. בנסיבות אלה, שבהן הוכח קיומו של קשר סיבתי במאזן הסתברויות, לא קיימת עמימות עובדתית כלשהי ואין תחולה להלכת עדן מלול. ז. סכום הפיצויים הכולל שנפסק למשיב מאוזן וסביר, הולם את נכותו של המשיב ואת מגבלותיו, ולא ראינו עילה להתערב בו. ח. לאחר שבית משפט קמא קבע את סכום הנזק הכולל, ניכה ממנו את האשם התורם (25%), ורק לאחר מכן ניכה את מלוא גימלאות המל"ל. בהתאם לדרך חישוב זו, העולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה, זכאי המל"ל לקבל מהמערערת שיפוי מלא של סכום הגימלאות ששילם ועתיד לשלם, תוצאה המגשימה את העיקרון הבסיסי שלפיו המזיק משלם בדיוק את מלוא הסכום שהוא חב בו על פי מידת אשמו; הניזוק מקבל בדיוק את הפיצוי שהוא זכאי לו; ואילו המל"ל מקבל את מלוא הגימלאות ששילם, או עתיד לשלם לנפגע. 11. התוצאה העולה מכל האמור לעיל היא, שדין הערעורים להידחות וכך אנו מורים. אין צו להוצאות במישור היחסים שבין המערערות למשיבים 1-3. המערערות תשלמנה למשיב 4 הוצאות ושכר טירחת עו"ד בסך של 10,000 ש"ח, וסכום זהה ישולם גם למשיבה 5.בעל המקרקעיןמקרקעיןחסינות