מי חתום על השטר ? האם אדם חתם בשמו או שהוא פעל כשלוח וחתם בשם שולחו ? בהתאם לרוח הליברלית המנשבת בדיני החוזים הכלליים הפסיקה קבעה כי כדי לפרש מיהו החותם על השטר - האם בשם עצמו או כשלוח - יש להתחשב בכל האמור בשטר ואין לבחון רק את החתימה עצמה (ע"א 4294/90 עיזבון המנוחה חיה לאה רינסקי ז"ל נ' רחמני ושות' מימון בע"מ, פ"ד נ (1) 453 ; להלן - פס"ד רינסקי). פסק דין זה קבע כי ניתן להשתמש בפרטים המודפסים על גבי צ'ק בכדי להסיק כי החתום על הצ'ק הינו בעל החשבון או שלוחו, על אף העובדה כי החתימה איננה מציינת את דבר השליחות. באותו עניין אף צויינה ההלכה כי בין צדדים קרובים, היינו בין צדדים אשר קיימת ביניהם עסקת יסוד, ניתן להיזקק לנסיבות חיצוניות לשטר, לעומת צדדים רחוקים שם חזות השטר היא המקור לפרשנות ואין לפנות לנסיבות חיצוניות. אף במקרה של צדדים רחוקים אם הספק נוצר בשל חזותו של השטר ניתן להיזקק לנסיבות חיצוניות. יצויין, כי אין בדברים אלו בכדי לסתור את ההלכה כי אין להביא ראיות בעל-פה נגד מסמך בכתב, הואיל ואין הראיות באות לנגוד את האמור במסמך אלא אך באות לפרש את האמור בו. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חתימה על שטר ע''י שלוח: לפני מונח ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בת"א-יפו (כב' השופט אטיאס) מיום 22.11.2007 במסגרתו נדחתה תביעת המערער לחיובו של המשיב מתוקף ערבותו לחיוב (ת"א 41910/05 ). רקע עובדתי ופסק הדין 1. המערער בעל זכות שכירות בחנות. 2. ביום 5.2.2003 נחתם בין המערער לבין חברת ברכת מזון 2003 בע"מ (להלן - החברה) הסכם לפיו מכר המערער את זכות השכירות, בהסכמת המשכירה, והציוד בחנות בתמורה לשקלים חדשים השווים לסכום של 99,000 $ לפי השער היציג (להלן - ההסכם). 3. אלחרר פרונסי (להלן - פרונסי) כמנהלה של החברה חתם על ההסכם בשמה. נוסף על חתימת שמו הוספה החותמת של החברה. 4. סעיף 5.3.3 להסכם קובע כי על החברה לשלם למערער, וכחלק מן התמורה, סך של 44,000$ ב-23 תשלומים, באמצעות צ'קים. 5. סעיף 9 להסכם קובע כי על החברה להפקיד במעמד החתימה על ההסכם 24 שטרי חוב: 23 להבטחת התשלומים החודשיים דלעיל, ואחד להבטחת תשלום פיצוי מוסכם (להלן - שטרי החוב). שטרי החוב נכתבו ונתחמו באותו היום. כשבמקום של עושה השטר מופיעה חתימתו של פרונסי וללא שמצויין לידה כי הינו פועל בשמה של החברה, וללא שצורפה לחתימתו חותמתה של החברה. המשיב חתם על שטרי החוב כערב. 6. שטרי החוב (בסכום כולל של 186,132 ₪ (קרן)) הוגשו לביצוע בהוצאה לפועל (5.1.2005). המשיב הגיש התנגדות (10.2.2005) וניתנה לו רשות להגן (3.8.2005). 7. בקשת הביצוע הפכה לכתב תביעה. המערער הגיש בקשה לתקן את כתב התביעה באופן שיתווסף לה סעיף 1א אשר זה נוסחו: "שטרי החוב נחתמו ע"י ברכת המזון בע"מ (להלן: "החברה"), כאשר מי שחתם עליהם בשמה ומטעמה של החברה הוא אלחרר פרונסי (הגם שלא הטביע את חותמת החברה) ואלחר פרונסי וצור אלון ערבו בחתימתם על גבי השטר לפרעון חובות החברה". 8. בית משפט קמא (כב' השופט מ' יפרח) נעתר לבקשה בקובעו (27.2.2006): "...השאלה המרכזית היא מה מעמד חתימתו של פרונסי האם חתימתו גרידא או שמא חתימתו היא בשם החברה בלא להטביע את חותמה. ההכרעה בשאלה זו היא הכרעה לא רק בשאלה משפטית אלא אף בשאלת עובדה (כוונת הצדדים בעת יצירת החיוב). לפיכך אני נעתר לבקשה...". 9. בית משפט קמא קבע כי עילת התביעה הינה שטרית. באשר לשאלה מי עשה את שטרי החוב, קבע בית משפט קמא כי את שטרות החוב עשה פרונסי בשמו ולא בשמה החברה. מאחר שכך הואיל ועילת התביעה כנגד המשיב הייתה משום ערבותו לשטרי החוב של החברה, הרי שהמערער לא הצליח להוכיח את עילתו כנגד המשיב, ויש לדחות את התובענה. טענות הצדדים 10. המערער מעלה טענות לרוב שעיקרן: (1) העדרה של חותמת החברה אינה הופכת את השטר לשטר אישי; לאור העובדה כי פרונסי חתום כערב על השטר, לא ניתן לומר כי הוא גם עושה השטר, הואיל ואין היגיון כי הוא יערוב לעצמו. (2) טעה בית המשפט כאשר התעלם מכך שטענת המשיב מהווה "הודאה והדחה" המעבירה את נטל השכנוע על שכמו. טוען המערער כי המשיב הודה במהלך הדיון בהתנגדות כי הוא התכוון לערוב לחברה. בנסיבות אלה היה על בית המשפט לקבוע כי הוכח שהשטרות הם של החברה, וכן כי נטל ההוכחה עובר למשיב. (3) יש לפנות לנסיבות חיצוניות לשם פירוש השטר. נסיבות אלה מצביעות על העובדה כי עושה השטר זו החברה ולא פרונסי. המערער מצביע על הנסיבות הבאות: השטרות ניתנו בקשר לעסקת מכר בין החברה לבין המשיב. עדויות עורכי הדין ועדות המשיב עצמו, תומכות בטענת המערער. עו"ד פולק העידה והצהירה כי עושה השטר הוא החברה. גם עו"ד גיל שייצג את החברה ופרונסי בהסכם המכר העיד כי עושה השטר זו החברה. המשיב ידע כי שטרי החוב הם של החברה, הן משום שהחברה התחייבה להמציא אותם לפי הסכם המכר והן משום שפרונסי חתם עליהם כערב. אין היגיון בטענה כי אלו שטרות של פרונסי, משום שפרונסי לא היה אמור להמציא שטרות החתומים על ידו, והן משום שהמשיב הודה כי לא ערב ולא התכוון לערוב לפרונסי אישית. ניתן לראות בצ'קים שונים, כי פרונסי חתם מעת לעת על מסמכים שונים בשם החברה ומטעמה וללא חותמת של החברה. 11. לעומתו, טוען המשיב כי המערער לא מצביע על איזו שגיאה שנפלה בפסק הדין. המערער טוען נגד קביעה עובדתית וכידוע אין בית המשפט שלערעור נוהג להתערב בקביעות עובדתיות של בית משפט קמא. לאור הקביעה העובדתית כי החברה אינה חייבת מכוח השטר, אין ספק כי לא ניתן לחייב את מי שערב לחברה. 12. חתימה על השטר היא אחת הדרישות הצורניות לתוקפו ובלעדיה אין חבות. אם עסקינן בשלוח שחתם, אך לא ציין כי הינו שלוח הרי יחויב אישית. כן מציין המשיב כי בדיני שטרות ובניגוד לדיני השליחות הזכויות נקבעות על פי חזות השטר. הנטל להוכיח כי השטר נחתם על ידי החברה מוטל על המערער בהיותו "המוציא מחבירו", ומכיוון שכשל בכך, יש לזקוף זאת לחובתו. עוד טוען המשיב כי הוכח באמצעות ב"כ של החברה, כי חתימה ידנית בלא הטבעת חותמתה של החברה אינה מחייבת את החברה. 13. עוד טוען המשיב, כי אף המערער ראה בפרונסי כעושה השטר. הראיה כי התביעה המקורית הוגשה על ידי המערער כנגד פרונסי כעושה השטר. המשיב אף מפנה לסעיף 2 בתצהיר המערער מיום 2.1.2006 בו נאמר כי שטרי החוב "נחזו להיות חתומים ע"י פרונסי כעושי שטרי החוב". 14. המשיב מצביע על העובדה כי בהסכם אשר נחתם בה בעת, הוספה חתימת החברה בחותמת לצד שמו של פרונסי, ואף מופיע אישור של עו"ד המאשר את החתימה. לעומת זאת, בשטרות נעדרת החותמת ונעדר אישור של עו"ד החברה. מעובדה זו למד המשיב כי השטרות כולן, שמולאו בכתב יד, נחתמו בכוונה כי פרונסי יהיה עושה השטר ולא החברה, ואין מדובר בהשמטה מקרית. כך גם ציון כתובתו האישית של פרונסי. 15. באשר לטענת "הודאה והדחה", טוען המשיב, כי היא מועלת לראשונה במסגרת הערעור. מעבר לזאת, על המערער להראות כי המשיב הודה בכל עובדות כתב התביעה, בעוד שהמשיב לא הודה באיזו עובדה שהיא. 16. מעבר לכל הטענות הנ"ל, המשיב מעלה טענה כללית בגדרה הוא כופר בעובדת היותו ערב לחברה, וכל הטענות דלעיל נטענו בהנחה, שאיננה מקובלת עליו, כי הוא ערב לחברה. דיון והכרעה 17. עניין לנו בערעור על פסק דין שניתן בתובענה שהוגשה בעילה שטרית ואשר גם לשיטת המערער נותרה ככזו, גם לאחר תיקונה. שומה עלינו, אם כן, להידרש למערכת הדינים המיוחדים של דיני השטרות ובכלל זאת להוראותיה של פקודת השטרות [נוסח חדש] (להלן - הפקודה). 18. הפקודה עוסקת בעיקרה בשטר חליפין שהוא אב-טיפוס ליתר השטרות. בהתאם לכך סעיף 90 לפקודה מחיל, בשינויים המחויבים, את כל האמור בדבר שטרי חליפין על שטרי חוב, למעט ההוראות הספציפיות שנקבעו לעניין שטרי חוב. 19. שטרות הינם אחד מאמצעי תשלום אשר נועדו לשמש כ"תחליף לכסף", בשל מספר יתרונות הגלומים בהם היתרים על יתרונותיו של הכסף. בכדי להגשים תכלית זו על מערכת הדינים החלה על שטרות להיות דומה ככל הניתן למערכת הדינים החלה על כסף. כסף מזומן יתרונו בסחירותו, היינו כי אדם המקבל כסף בתום לב רוכש בו זכות נקייה מבלי הצורך לבחון מה טיבו ומהותו של הכסף שהגיע לידיו. זאת להבדיל מטובין רגילים בהם הסיכון הנובע מהיווצרות בעיות שונות נופל על כתפיו של הרוכש תם הלב. זהו למעשה עקרון הסחרות (להרחבה ראו: ש. לרנר דיני שטרות פרק חמישי (מהדורה שנייה, התשס"ז-2007) ; להלן - שטרות). אחד העקרונות הנובעים מעיקרון זה הוא עיקרון השקיפות - "היינו: השטר, הוא עצמו, חייב לשקף במדוייק את תוכנו" (ע"א 1560/90 ציטאט נ' הבק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פ"ד מח (4) 498). אלמלא דרישה זו - כי השטר ישקף את תוכנו - שטרות יידרשו חקירה ובדיקה, עבירותם תהיה פחותה ויימצא עקרון הסחרות נפגע. פרשנות שטר 20. השאלה הראשונית שהועמדה בערעור זה, למרות טענותיו המרובות של המערער, היא: מיהו עושה השטר. זו למעשה שאלה של פרשנות, כיצד יש לפרש את האמור בשטר על-פי דיני השטרות. מקובלים עלינו דבריו של בית משפט קמא בעניין זה מהפן העקרוני, אך למרות האמור, מסקנתנו שונה ממסקנתו של בית משפט קמא, נוכח השאלה הנוספת שעניינה אחריות החברה, וכפי שיבואר לקמן. 21. מערכת דיני החוזים הרגילים הולכת ומתגמשת עם הזמן כשהיא עוברת מדרישות פורמליות של צורה לדרישות גמישות יותר של תוכן, מהות ותכלית. דוגמא לכך ניתן למצוא בהגמשה שנעשתה לאורך הזמן בפסיקה בדרישת הכתב המצויה בסעיף 8 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969. זה הדין באשר לחוזים רגילים. לעומת זאת, באשר לשטרות דרישות הצורה הינן מהותיות לשטר. אם לא נקפיד על צורתו של השטר ייאבד הוא את ערכו המיוחד. כאמור לעיל, בכדי שהשטר יהיה יעיל - היינו יעמוד בעקרון הסחרות - עליו להידמות ככל האפשר ל"כסף". למרות האמור, ניתן למצוא הליך של הגמשה מסוימת בדיני השטרות, הבאה בד בבד עם המגמה של התקרבות דיני השטרות לדיני החוזים. 22. פרופ' לרנר מביא ג' שיקולים לעניין הצורך להקפיד בצורה דווקנית על צורתו של השטר (שטרות 133): א. בחוזים עמידה על הדרישות הפורמליות תביא לביטולו של החוזה, לעומת זאת בעמידה דווקנית על הדרישות הפורמליות של שטר, המסמך אמנם לא יהיה שטר אך יהיה לו תוקף כשל חוזה. ב. הציבור הרחב ובכלל זה מרבית הסוחרים, אינם ערים להבדלי הדינים שבין חוזה רגיל לבין שטר, ועל-כן ספק אם היה בכוונת הצדדים להחיל על החוזה את דיני השטרות. ג. עמידה דווקנית תשלול את אופיים השטרי של מסמכים רבים אשר תביא לצמצום תחולתה של הלכת הסחרות (יתרונה של תוצאה זו פורטה בפרק החמישי של ספרו שטרות). 23. אחת הדרישות הצורניות של השטר היא הדרישה כי השטר יהיה חתום. סעיף 3(א) לפקודה מגדיר שטר חליפין כפקודה החתומה בידי נותנה. ס"ק (ב) קובע כי מסמך שלא נתקיימו התנאים של ס"ק (א) איננו שטר חליפין. בדומה לכך, סעיף 84(א) קובע כי שטר חוב צריך להיות חתום בידי עושה השטר. סעיף 22 לפקודה קובע כי אין חבות בלי חתימה. סעיף 92(ב) לפקודה קובע כי כשמדובר באישיות משפטית דוגמת חברה, די למסמך שיהיה טבוע בחותמה של אותה אישיות משפטית (היינו החברה בדוגמא). 24. באשר לתפקידה של החתימה, מסביר פרופ' לרנר (שטרות 158-161) כי חתימה על מסמך משפטי ברגיל נועדה לשמש בשניים: האחד ללמד על גמירות דעת של החותם לביצועה של העסקה, השני לאפשר את זיהויו של הצד המתחייב לביצוע העסקה. לדעתו של פרופ' לרנר בשטרות עיקר תפקיד החתימה איננו לזיהוי אלא לציון גמירות דעת, וזאת מג' נימוקים: א. ניתן לחתום על השטר בשרבוט לא ברור, שאיננו מאפשר את זיהויו של החותם. ב. שלוח יכול לחתום בשם שולחו. במצב דברים זה לא ניתן לדעת את זהות החייב הואיל וזה תלוי בהרשאה שניתנה לשלוח מעם השולח. ג. כיום רוב השטרות הם שיקים עליהם מודפסים פרטי הזיהוי מכוח החוק, ואין צורך בחתימה בשביל שעושה שטר יהיה ניתן לזיהוי. 25. לעיתים, כבעניינו, עולה השאלה מי חתום על השטר: האם אדם חתם בשמו או שהוא פעל כשלוח וחתם בשום שולחו. סעיף 25 לפקודה עוסק בדיני שליחות ובכללם בתאגידים. סעיף 25(א) מחייב אישית את מי שחתם על השטר ולא ציין כי הוא שלוח, אפילו אם פעל במסגרת שליחותו. ההיגיון מאחורי סעיף זה ברור, וכך אומר פרופ' לרנר (שטרות 351-352): "הפסיקה הסבירה הלכה זו על פי רעיון הסחרות. "פרשת המרשה הנסתר אינה מתיישבת עם כללי הסחרות הדורשים שהשטר עצמו יגלה את זהות חחייב ולכן אין היא חלה על שטר". "שלא כמו חוזים פשוטים בדרך כלל, הרי מסמכים סחירים מיועדים לנוע באפיקי המסחר... לכן זה עניין חשוב ממדרגה ראשונה שאפשר יהיה בקלות לקבוע את זהותם של האנשים החייבים לפיהם". ההלכה מבוססת אפוא על הדרישה המוכרת שהשטר ישקף את כל העובדות הנדרשות לאוחז, ולכן, לעובדה שלא באה לידי ביטוי בשטר לא תהא נפקות. זהו אחד הכללים המרכזיים בדיני השטרות, הנובע מהמגמה להקל על סחירותם. ראוי, עם זאת, לזכור כי ציון השליחות על פני השטר אינו מבהיר באופן חד משמעי את זהותו של החייב השטרי, משום שלא ניתן לדעת מעיון בשטר בלבד אם השלוח פעל במסגרת הרשאתו או שחרג ממנה. הדין מחייב באופן אישי שלוח שחרג מהרשאתו, אף שעיון בשטר אינו מלמד במקרה זה על זהות החייב על פיו" (וראו את ההפניות לפסיקה שם). 26. בהתאם לרוח הליברלית המנשבת בדיני החוזים הכלליים הפסיקה קבעה כי כדי לפרש מיהו החותם על השטר - האם בשם עצמו או כשלוח - יש להתחשב בכל האמור בשטר ואין לבחון רק את החתימה עצמה (ע"א 4294/90 עיזבון המנוחה חיה לאה רינסקי ז"ל נ' רחמני ושות' מימון בע"מ, פ"ד נ (1) 453 ; להלן - פס"ד רינסקי). פסק דין זה קבע כי ניתן להשתמש בפרטים המודפסים על גבי צ'ק בכדי להסיק כי החתום על הצ'ק הינו בעל החשבון או שלוחו, על אף העובדה כי החתימה איננה מציינת את דבר השליחות. באותו עניין אף צויינה ההלכה כי בין צדדים קרובים, היינו בין צדדים אשר קיימת ביניהם עסקת יסוד, ניתן להיזקק לנסיבות חיצוניות לשטר, לעומת צדדים רחוקים שם חזות השטר היא המקור לפרשנות ואין לפנות לנסיבות חיצוניות. אף במקרה של צדדים רחוקים אם הספק נוצר בשל חזותו של השטר ניתן להיזקק לנסיבות חיצוניות (פס"ד רינסקי פסקה 8). יצויין, כי אין בדברים אלו בכדי לסתור את ההלכה כי אין להביא ראיות בעל-פה נגד מסמך בכתב, הואיל ואין הראיות באות לנגוד את האמור במסמך אלא אך באות לפרש את האמור בו. 27. סעיף 25(ב) לפקודה עוסק בכלל פרשני, למקרים בהם לא ברור מתוכן השטר האם החותם חתם בשם עצמו או בהיותו שלוח. כלל זה קובע כי יש להעדיף את הפירוש המועיל ביותר לכשרותו של השטר. יש לזכור כי היכן שברור ואין כל ספק כי החתימה נעשתה במסגרת של שליח-שלוח אין הסעיף חל. אומר פרופ' לרנר כי לאחר הלכת רינסקי על-פיה די בהזכרת שמו של השולח במקום כלשהו על גבי השטר, בכדי לפרש את חתימתו של השלוח כחתימה בשמו של השולח, הופכת את סעיף 25(ב) לאות מתה הלכה למעשה. 28. אם נעבור מן הכלל אל הפרט נראה כי מסקנתו של בית המשפט קמא כי פרונסי הינו עושה השטר בדין יסודה. כאמור, הלכת רינסקי הרחיבה את פירושו של סעיף 25 וקבעה כי אין צורך שהחתימה תציין את דבר היות החותם שלוח ודי כי ניתן להסיק זאת מיתר הפרטים המצויים בשטר. באותו עניין מציין כבוד הנשיא (כתוארו אז) ברק כי האמור מתייחס לאותו טווח ביניים שבין חתימה "ערומה" לבין חתימה המציינת בפירוש כי ראובן חותם כשלוח בשמו של שמעון-שולח (פסקה 3). בנידון דידן, אין אנו נכנסים לאותו טווח ביניים, הנידון בעניין רינסקי. גם בחינה מדוקדקת מעלה כי אין בשטרי החוב שום פרט היכול להעיד כי מדובר ביחסי שליחות. ברובריקות המתאימות תחת "שמות עושי השטר" מופיעה חתימתו האישית של פרונסי, ותחת "רח' ומס'" "עיר" מופיעה כתובתו האישית של פרונסי. משכך יש לקבוע כי עושה השטר הינו פרונסי ולא החברה. 29. עד כאן הלכנו בעקבותיו של בית משפט קמא, ומעתה נפרדות דרכינו. אמנם צדק בית המשפט קמא כי לפי הפרשנות הנכונה עושה השטר הינו פרונסי אשר חב באופן אישי על פי השטר. אך, אין משמעות הדבר כי הערב ייצא פטור בלא כלום. עלינו לבחון את מערכת דיני השליחות, כפי שהם באים לידי ביטוי בנידון דידן. 30. בעניינו חל מקרה מיוחד בו נטען כי המשיב ידע כי הוא ערב לחובות החברה. בית המשפט קמא לאור מסקנתו דלעיל, כי עושה השטר הינו פרונסי ולא החברה, לא נכנס לפרטיה של טענה זו. לדעתנו לו בית המשפט קמא היה מגיע למסקנה, כי המערער השכיל להוכיח כי המשיב ידע שהוא ערב לחובותיה של החברה, היה עליו לחייב את הערב - המשיב. 31. אם כן השאלה לה עלינו להידרש: מה הדין במקרה בו הנפרע יודע כי מדובר בשלוח על אף העובדה שעניין זה לא צויין בשטר? לפי דיני השטרות השלוח יחוב במקרה זה ואילו השולח יהיה פטור. פרופ' לרנר טוען כי במקרה זה יש להפריד ולהבחין בין העילה השטרית לפיה השלוח יחוב והשולח יהיה פטור לבין העילה החוזית של עסקת היסוד בה יחולו דיני השליחות הרגילים אשר יחייבו את השולח שכן מדובר בשליחות גלויה (סעיף 7 לחוק השליחות, התשכ"ה-1965, אינו חל במקרה שכזה). זהו הדין הפשוט, אך לדעתו של פרופ' לרנר על דרך ההיקש מסעיף 7 לחוק השליחות לדיני השטרות יש לחייב בכל מקרה של שליחות נסתרת (גם במקרה שהנפרע איננו מודע לקיום השליחות) את השולח ביחד ולחוד עם השלוח. לדעתו, אין בגישה זו בכדי לסתור את שני העקרונות המנחים: עקרון הסחרות ועקרון השקיפות (הטלת חיוב על שולח נסתר מתיישבת אף עם ההלכה לגבי הבאת ראיות בעל-פה נגד מסמך בכתב, שכן עסקינן בהוספת חייב לזה אשר קיים ממילא) (שטרות 353-356). על עקרונות אלה יש להוסיף את עקרון תום הלב, לפיו אין זה ראוי לנפרע לנצל את טעותו של השלוח ולתובעו אישית כאשר הוא יודע שהוא אך שלוח ועליו יהיה לתבוע אישית את השולח (שטרות 486), ואת המגמה לצמצום הפערים בין דיני השטרות לבין דיני החוזים. 32. שאלה זו הובאה בעניין רינסקי על ידי כבוד הנשיא (כתוארו אז) ברק, והושארה ללא הכרעה וכדלקמן: "מדוע לא יחוב גם השולח במצב דברים זה. חבותו שלו נובעת מחוק השליחות, הקובע כי פעולתו המשפטית של השלוח בגדרי הרשאתו מחייבת את השולח (סעיפים 2ו-7 לחוק השליחות). ודוק: החבות השטרית היא של השלוח, ומקורה בפקודת השטרות. בא חוק השליחות ומוסיף לחבותו של השלוח גם את חבותו של השולח. חבות זו אינה אך על פי עיסקת היסוד. זו חבות שטרית, המבוססת על חבותו השטרית של השלוח שעל פי חוק השליחות מוטלת על השולח. אמת, מדיניות דיני השטרות - ודין השטרות הנגזר ממנה - שולל שיחרור השלוח מאחריות שטרית. חזות השטר מעידה עליו כמי שחתם על שטר לעצמו, וזכותו של אוחז וציפיתו הסבירה היא כי השלוח יחוב כלפיו. אך מדוע ישוחרר השולח מאחריות המתווספת לאחריותו של השלוח? ערב לשטר עשוי לחוב כלפי אוחז, גם אם לא חתם על השטר. לא תהא זו ערבות אוול (על פי סעיף 57 לפקודת השטרות), אך תהא זו ערבות לפי חוק הערבות, התשכ"ז-1967. מדוע לא יוכל גם שולח לחוב בחבות שטרית אשר מקורה בחבותו השטרית של השלוח, ואשר כוחה בא לה מחוק השליחות? השאלה אינה פשוטה, ומבקש אני להשאירה בצריך עיון" (שם בעמ' 467- 468 ההדגשות שלי, י.ש.). 33. שם השאלה עלתה אגב אורחא ונשארה בצריך עיון, אך עלינו להידרש לגופה. אם נלך עם הרוח הליברלית שהוזכרה לעיל עוד צעד אחד קדימה, נסיק כי יש להשיב בחיוב על התמיהה שהעלה בית המשפט העליון לאור הרציונלים אשר הוזכרו לעיל בדברי בית המשפט העליון ובדבריו של המלומד פרופ' לרנר. היינו, לדעתנו יש לחייב את החברה כשולחת, ככל שאכן התקיימו יחסי שליחות בין פרונסי לבין החברה, וכחבות שטרית. 34. כאמור, בית משפט קמא, בחן את שאלת עושה השטר, החתום, בלבד. משכך ובהתאם לדיני השטרות בצדק קבע כי פרונסי חב על פי השטר כעושהו. משכך, סבר בית המשפט קמא כי אין כל דרך לחייב את החברה ועל-כן הסיק כי פרונסי לא חתם כשלוח. אולם, דומה כי נוכח העדויות שהובאו בפני בית המשפט קמא וגם על פי התכלית העסקית של ההסכם והוראותיו, כל המעורבים התכוונו וסברו שלמעשה החברה היא החבה וכי פרונסי אמור לחתום בשמה. אולם, ככל שהיינו נדרשים לשאלת חבותו האישית של פורנסי - ובהתעלם משאלת צדדים קרובים או רחוקים - משבפועל לא צויין בשטר, הנדרש לשקיפות השליחות, שוב לא ניתן לשחרר את פרונסי מחבותו. אולם בכך לא סגי. אם הנפרע היה דורש מהחברה - על פי חבות שטרית, וכמי שהפועלים בשם הצדדים סברו כי החברה היא למעשה החייבת - להיות אף היא חבה, דומה כי היה מקום להיעתר לדרישתו. למעשה לא נסתרו העדויות ובמיוחד של עורכי הדין, שאכן התקיימה שליחות וכשפרונסי שימש כשלוחה של החברה. חיזוק לכך ניתן למצוא באותה תהייה הכיצד פרונסי יהיה ערב לעצמו (תהייה שעדיין אין בה לשנות מדיני השטרות). 35. סבורים אנו, כי הפיתרון הראוי, שלא לשחרר את החברה מאחריותה כשולחת שהשלוח פעל מטעמה, הכל כמפורט בדברי הנשיא ברק וכפי שהובא לעיל - ושוב כחבות שטרית. 36. תוצאה זאת אף צודקת בנסיבות המקרה דנן. כפוף לטענותיו האחרות של המשיב שטרם הוכרעו על ידי בית המשפט קמא, לכאורה היה אמור המשיב לחתום כערב לחיובי החברה, וזאת כחיוב שטרי. ודוק, המשיב חתום על השטר, דהיינו, חב הוא על פיו. האם יהיה זה נכון לפוטרו מהעילה השטרית - הכל בגין כך שלא הוטבעה חותמת החברה או לא צוין דבר השליחות?! את אותו "חסר" ניתן להשלים באמצעות הקונסטרוקציה דלעיל. 37. הנה כי כן, מסקנתינו כי בענייננו שניים חבים על פי השטר. פרונסי מכח חתימתו העירומה והחברה מכח דיני השליחות שהוכחה כדבעי וכשהחבות נשארת עדיין מכח החבות השטרית. במיוחד כשבענייננו מדובר למעשה בצדדים קרובים. 38. מעת שקבענו כי החברה חבה בחבות שטרית הרי מתקיימת לכאורה, אותה חבות חבות המשיב כערב לחבות זאת. הכל כמובן, בכפוף לשאר טענותיו של המשיב שטרם הוכרעו. סיכומם של דברים 39. נוכח המסקנה דלעיל, דין הערעור להתקבל. פסק דינו של בית המשפט קמא בטל והדיון יוחזר לבית המשפט קמא להכרעה בשאר טענותיו של המשיב. בית המשפט קמא יורה - הכל בהתאם לשיקול דעתו, בדבר הדרך הדיונית הנצרכת עתה, האם לפסוק על פי החומר והטיעונים שבפניו אם לאו. אולם, הנחת היסוד תהא כי קיימת חבות שטרית של החברה לפי השטר. 40. לעניין ההוצאות, בנסיבות העניין יועמדו אלה על סך 15,000 ₪ בתוספת מע"מ, נכון להיום, אך יהיו מותנות בתוצאות ההליך בסופו של יום. 41. הפיקדון הכספי יוחזר למערער. כך כל תשלום ששילם המערער לפי פסק דינו של בית משפט קמא יוחזר בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום התשלום. מסמכיםשטר