קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא יהודים שחיו תחת עוצר בזמן השואה: השופט, ד"ר קובי ורדי בפנינו ערעור וערעור שכנגד על החלטת ועדת הערר (להלן: "הועדה") לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז- 1957 (להלן: "החוק" או "חוק נכי רדיפות הנאצים") מיום 12.5.08 (וע 1733/07), , אשר קיבלה את תביעתם של המשיבים והמערערים שכנגד (להלן: "המשיבים") וקבעה כי העוצר החלקי שהונהג בערים רבות בבולגריה וברומניה, מהווה שלילת חירות כהגדרתה בסעיף 43 לחוק הפיצויים הפדרלי הגרמני (להלן: "החוק הגרמני"), בכפוף לבדיקה פרטנית של כל ערר לגופו, על-פי הקריטריונים שנקבעו בהחלטתה. המחלוקת בין הצדדים והחלטת הועדה עניין לנו בשאלה משפטית באשר לפרשנותו של המונח "שלילת חירות" שבסעיף 43 לה, וליתר דיוק, באיזה נסיבות ניתן יהיה לקבוע כי הגבלת חופש התנועה של היהודים בכלל, ועוצר בפרט, עולה כדי "חיים בתנאים הדומים למעצר". המשיבים טענו בפני בית משפט קמא כי העוצר החלקי שהונהג בערים רבות בבולגריה וברומניה מהווה שלילת חופש כמשמעותה בסעיף 43 לחוק הגרמני, בהסתמכם, בין היתר, על אמרתו של כבוד השופט חשין בפסקה 31 לדנ"א 11196/03, 11202/03 גרנות נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים,התשי"ז- 1957, פ"ד ס(3) 88, 112 (להלן: "פס"ד גרנות"), לפיה אדם שהוטל עליו "מעצר בית", נשללת חירותו היות והוא חי "חיים בתנאים הדומים למעצר". מנגד, טענה המערערת והמשיבה שכנגד (להלן: "המערערת") כי אין לאמץ את הפרשנות המרחיבה הנ"ל, וכי העוצר החלקי שהונהג בערים הנ"ל, הינו לכל היותר הגבלת חירות ואינו עולה כדי "שלילת חירות" כהגדרתה בסעיף 43 לחוק הגרמני. הועדה קיבלה את טענות המשיבים וקבעה כי לאור מגמת הפסיקה, שהובאה בהרחבה בהחלטת הועדה, הנותנת פרשנות מרחיבה לעילות הנרדפות על-פי החוק הגרמני וכן לאור פס"ד גרנות, הגיעה השעה להרחיב את מעגל הזכאים להיכנס לגדרו של החוק ומשכך, הגבלת חופש התנועה על-ידי עוצר יכולה להוות "שלילת חירות", בהתקיים הקריטריונים הבאים: קיומו של צו שילטוני. העוצר חל על היהודים ולא על כלל האוכולוסיה. העוצר נאכף בפועל, כך שמי שהפר אותו, הסתכן בגופו. העוצר הכתיב הימצאות במקום מצומצם בשטחו (דוגמת ביתו של אדם). העוצר חל במשך שעות מידי יום, לאורך תקופה משמעותית. על-פי קריטריונים אלו תיבדק באופן פרטני זכאותם של הטוענים לזכאות על-פי החוק. כן קבעה הועדה כי מועד תחילת תשלום התגמולים בהתאם להחלטתה יהיה לפי הסדר הבא: תביעות ועררים תלויים ועומדים, שלא ניתנה בהם החלטה טרם להחלטת הועדה קמא, התגמול ישולם מיום מתן פס"ד גרנות או מיום הפניה הראשונה למערערת בעניין טענת העוצר, על-פי המאוחר מבין השניים. תביעות שכללו את טענת העוצר ונדחו, התגמול ישולם מיום מתן ההחלטה נשוא הערעור, ותביעות חדשות כולל תביעות ישנות בהן לא עלתה טענת העוצר - התגמול ישולם מיום הפניה החדשה למערערת. עיקר טענות בעלי הדין בערעור ובערעור שכנגד לטענת המערערת שגתה הועדה בקביעתה לפיה עוצר יכול להוות שלילת חירות כהגדרתה בסעיף 43 לחוק הגרמני. לטענת המערערת, עיון בדוגמאות המובאות בסעיף 43 לחוק הגרמני ל"שלילת חירות", מלמד כי המחוקק ביקש לצמצם את הסעיף למקרים חריגים בלבד בהם מדובר בהגבלה קשה ביותר של חופש התנועה, תוך פיקוח הדוק וצמוד, ללא יכולת בחירה, וכן איום בענישה ודאית באם יופרו התנאים. כמו כן, טוענת המערערת כי החלטת הועדה מנוגדת לפסיקה הקיימת, לפיה עוצר אינו מהווה שלילת חירות, ומשכך מהווה חריגה מסמכות על-פי סעיף 20(ב) לחוק יסוד השפיטה, וכן מנוגדת ללשון החוק ומרוקנת אותו מתוכן, ויש בה להכביד על אוצר המדינה. מוסיפה המערערת וטוענת כי הועדה חרגה מסמכותה בהחלטתה נשוא הערעור, שכן קביעתה היא מעין חקיקה שיפוטית המרחיבה עד אינסוף את תחולתו של סעיף 43 לחוק הגרמני. עוד טוענת המערערת כי בשונה מסוגיית חיי הסתר, שם נקבעו מספר תנאים נוקשים שבהתקיימם יראו בחיי הסתר כשלילת חירות, התנאים שנקבעו על-ידי הועדה לעניין העוצר הם תנאים קלים ביותר שבהתקיימם ניתן לומר לכל היותר שהוגבלה החירות אך לא נשללה. לבסוף, טוענת המערערת כי לא היה מקום להסתמך על אמרת האגב של כבוד השופט חשין בפס"ד גרנות, וכי אמרת אגב זו מלמדת דווקא כי רק בתנאים של פיקוח צמוד על תנאי העוצר לאורך כל שעות היום, ניתן לקבוע כי העוצר הוא בבחינת שלילת חירות (ולהרחבה זו מסכימה למעשה המערערת), אך לא לקריטריונים כפי שקבעה הועדה. מנגד, טוענים המשיבים כי החלטת הועדה מוצדקת מבחינה משפטית ומוסרית, ומשכך יש לדחות את הערעור. לטענת המשיבים, פס"ד גרנות דן ביסודות העילה של "שלילת חירות" וקבע כי המבחן הקובע לצורך תחולתה של עילה זו הוא מבחן חומרת ההגבלה ולא מבחן הפיקוח ההדוק. לטענת המשיבים, קביעה זו אינה בבחינת אמרת אגב ומשכך, הועדה קמא הייתה רשאית להסתמך על קביעה זו בהחלטתה. כן טוענים המשיבים כי תנאי העוצר שנכפו עליהם היוו הגבלה חמורה וקשה על חירותם העולה כדי שלילת חירות של ממש, וכי אין ממש בטענה לפיה הפרשנות שהוצעה על-ידי הועדה קמא מרוקנת מתוכן את סעיף 43 לחוק הגרמני, שכן הועדה קבעה מספר קריטריונים שרק בהתקיימם, יחול הסעיף. בערעור שכנגד שהגישו המשיבים הם טוענים כי הם זכאים לקבלת תגמול רטרואקטיבי ממועד פנייתם הראשונה למערערת, ולא מיום 1.10.05- היום בו ניתן פס"ד גרנות או במועד מאוחר יותר עם פנייתם למערערת, כפי שקבעה הועדה קמא, שכן בלאו הכי ובהתאם לע"א 31090/5 הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז- 1957 נ' שכטר (לא פורסם, 16.4.07) (להלן: "פס"ד שכטר") משלא נשלחה על-ידי המערערת הודעה למשיבים על דחיית תביעתם בדואר רשום, הם רשאים להגיש ערר על החלטה זו, ואם ערר זה יתקבל, הם יהיו זכאים לתגמול מיום הגשת התביעה. מנגד, ובתגובה לטענות המשיבים בערעור שכנגד, טוענת המערערת כי בצדק קבעה הועדה קמא כי אין לחייבה לשלם תגמולים מיום פנייתם הראשונה של המשיבים, כי אם מיום מתן פס"ד גרנות או מיום הפניה הראשונה, לפי המאוחר מבין השניים. לטענתה, אין ללמוד מו"ע 108/07 מרסל נ' הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז- 1957 (לא פורסם, , 14.10.07) שכן בענייננו, מדובר בסוגיית העוצר, ולא ניתנה החלטה בעניין זה המקבלת את טענות המשיבים טרם ההחלטה נשוא הערעור. כמו כן טוענת המערערת כי משידעו המשיבים בפועל על-כך שתביעותיהם נדחו אין הם יכולים להישמע בטענה לפיה החלטות הדחייה לא נשלחו אליהם בדואר רשום בהתאם לפס"ד שכטר, מכח עיקרון תום הלב ובהתאם ל"גישת הידיעה". דיון והכרעה לאחר ששמענו את הצדדים, עיינו בהודעות הערעור ובעיקרי הטיעון, אנו סבורים כי דין הערעור להידחות בכפוף ל"עיבוי" מסוים של הקריטריונים שנקבעו על-ידי הועדה וכן, דין הערעור שכנגד להדחות, מהטעמים שיפורטו להלן. השאלה המובאת לפתחנו היא האם ככלל, ניתן לקבוע כי עוצר שנכפה על יהודים במדינות שמחוץ לגבולות הרייך השלישי, ובהשראת השלטון הנאצי, יכול לעלות כדי "שלילת חירות", ואם כן - באילו תנאים. הטיב לתאר שאלה זו כב' השופט חשין בפס"ד גרנות (עמוד 111, פסקה 28): "...נוכל לתאר את מסגרת החוק הגרמני כסקלה שבצדה האחד עומד האדם החופשי ובצדה האחר האדם שנשללה חירותו במובנו המצומצמם של המושג (מעצר, מאסר וכיו"ב). ננוע עתה על גבי הסקלה מן האדם החופשי אל העבר האחר, ובשלב כלשהו תיווצר "מאסה קריטית" של "הגבלת חירות". נמשיך לנוע עד שנגיע לתחום של ה"מעין-שלילת-חירות", ובהמשך - ל"שלילת חירות". אנו ענייננו הוא באותו תחום שבין "הגבלת חירות" לבין "מעין-שלילת-חירות", והשאלה הנשאלת היא זו: משננוע מכיוון "הגבלת חירות" לכיוון של "שלילת חירות", אימתי נגיע אל אזור ה"מעין-שלילת-חירות"? אימתי נגיע לנקודה ש"הגבלת החירות" תהא כה חמורה, כה קשה, כה לוחצת עד שיהא ניתן לומר שאין ענייננו אך ב"הגבלת חירות" אלא ב"מעין-שלילת-חירות"? " לצורך הכרעה בשאלה הנ"ל, אסקור את התפתחות הפסיקה בנוגע לפרשנות חוק נכי רדיפות הנאצים בכלל, ואת פרשנות המונח "שלילת חירות" בפסיקה, בפרט. המסגרת הנורמטיבית ביום 10.9.52 נחתם הסכם השילומים בין גרמניה לישראל שעיקרו בהסכמתה של גרמניה לשלם למדינת ישראל פיצוי כספי כולל וזאת כנגד ויתורה של מדינת ישראל (בכפוף למספר חריגים) על זכותם של אזרחיה לתבוע פיצויים מממשלת גרמניה. בעקבות הסכם זה, נטלה על עצמה מדינת ישראל לפצות ולשקם את ניצולי השואה שאיבדו את זכות תביעתם נגד גרמניה, וחוקקה את חוק נכי רדיפות הנאצים המסדיר את מתן הפיצוי ותגמול לניצולי שואה שלקו בנכות עקב רדיפות הנאצים. חוק זה קובע למעשה כי הזכאות לקבל תגמולים מאוצר המדינה תיקבע בהתאם לדין הגרמני, כאמור בלשון סעיף 1 לחוק: ""נכה" - אדם שלקה בנכות מחמת מחלה, החמרת מחלה או חבלה, ואשר אילולא הנאמר בהסכם בין מדינת ישראל לבין הרפובליקה הפדראלית של גרמניה מיום כ' באלול תשי"ב (10 בספטמבר 1952) ובמכתב מס' 1א' שבו, היה זכאי בגלל נכותו לתגמול, קיצבה או פיצוי אחר מאת הרפובליקה הפדראלית של גרמניה;" החוק הגרמני ובעקבותיו הפסיקה בישראל, מבחין בין שני סוגי "נרדפים". הראשון, המעוגן בסעיף 47 לחוק הגרמני, מתייחס למי שסבל מנכות עקב "הגבלת חירות", וזאת בתחומי הרייך השלישי בלבד. השני, המעוגן בסעיף 43 לחוק הגרמני, מתייחס למי שנכותו נגרמה כתוצאה ממעשים שבוצעו במדינות שלא נכללו ברייך השלישי ופעלו ב"השראה נאצית", וזאת אך ורק במקרה בו נשללה חירותו של התובע, באופן שחייו נדמו לתנאים בתנאי מאסר או מעצר (ראה רעא 2150/08 יונגרייז נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (לא פורסם, , 9.7.08) וכן פסקה 9 בפס"ד גרנות), וכלשון הסעיף כפי שהובא בהחלטת הועדה קמא (נוסח שונה במקצת מהנוסח המובא בפס"ד גרנות): "(1) הנרדף זכאי לפיצויים אם נשללה ממנו חירותו בפרק הזמן שבין ה-30 בינואר 1933 ועד ה-8 במאי 1945. הזכאות תקפה גם במקרה שבו מדינה זרה שללה חירות תוך התעלמות מעקרונות מדינת חוק. שלילת החירות התאפשרה הואיל ולנרדף אבדה אזרחות הרייך הגרמני או ההגנה של מדינה זו, או הממשלה של המדינה הזרה צוותה על ידי הממשלה הנציונאל סוציאליסטית הגרמנית לאכוף את שלילת החירות; במקרים של שלילת חירות מטעמי גזע בבולגריה, רומניה והונגריה ייחשב ה-6 באפריל 1941, כמועד שבו החלה אכיפת הצו הגרמני. (2) שלילת חירות כוללת מעצר משטרתי או צבאי, כליאה על ידי ה-NASDAP (המפלגה הנאצית), ריתוק לפני משפט, מאסר, כליאה במחנות ריכוז וריתוק לגטו. (3) "שלילת חירות" כוללת "חיים בתנאים הדומים למעצר", "עבודות כפייה בתנאים הדומים למעצר" ו"סיפוח בכפייה ליחידת עונשין צבאית"." למעשה, סעיף 43 לחוק הגרמני יוצר חריג לכלל לפיו רק מי שנרדף בתחומי הרייך השלישי זכאי לפיצוי, ומרחיב את מעגל הזכאים לפיצוי מכוחו של החוק גם אל מחוץ לגבולות גרמניה הנאצית, ובלבד שתוכח שלילת חירות. מכאן, שמשהוכחה "שלילת חירות" זכאי הנרדף לפיצוי על-פי החוק, אף אם השלילה הייתה מחוץ לגרמניה הנאצית, בעוד שאם הוכחה "הגבלת חירות" בלבד, יש משמעות משפטית למקום הגיאוגרפי בו נעשתה ההגבלה, ונרדף יהיה זכאי לפיצוי, רק אם ההגבלה התרחשה בשטח שבשליטה גרמנית ישירה (ראה רע"א 954/99 הרשות המוסמכת על-פי חוק נכי רדיפות הנאצים נ' שטיינפלד, פ"ד נה(1) 617, 620 (1999) (להלן: "פס"ד שטיינפלד"). עקרונות לפירוש החוק הגרמני וחוק נכי רדיפות הנאצים כעיקרון, בבואנו לפרש את החוק הגרמני לצורך בחינת זכאותו של תובע לפיצוי מכוח החוק, אנו מחויבים ללשון החוק הגרמני ולפרשנות שניתנה לו בפסיקת בתי המשפט בגרמניה, בהתאם לסעיף 1 לחוק כפי שפורט לעיל, וזאת, למעט מקרים בהם הוראות החוק הגרמני ניתנות לפירושים שונים ובתי המשפט הגרמניים לא הכריעו בפרשנות הראויה, וכן במקרים בהם החלטות בית המשפט הגרמני עומדות בניגוד לתפיסתנו המשפטית, מוסרית או היסטורית (פס"ד גרנות, עמוד 106 פסקה 23 וכן רע"א 217/83 הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים נ' שוהם,פ"ד מ(1) 789, 794 (1986) (להלן: "פס"ד שוהם")). בענייננו, כפי שציינה הועדה קמא בהחלטתה נשוא הערעור, לא עלה בידי הצדדים להציג את התייחסות ופרשנות הפסיקה הגרמנית לשאלה הנדונה כאן, והיא - האם ניתן בנסיבות מסוימות לראות עוצר כ"שלילת חירות". לפיכך, בבואנו ליתן פרשנות למונח זה בענייננו, אין אנו מחויבים לפרשנות כלשהי של המשפט הגרמני. יפים לעניין זה, בשינויים המחויבים, דבריו של כבוד השופט חשין בפס"ד גרנות (עמוד 113 פסקה 33): "החוק הגרמני אינו מדבר כלל בענייננו בסוגיית הגירוש - לא לחיוב ולא לשלילה - אף אין הוא נדרש לנוכחותם של משמרות חמושים כתנאי ל"שלילת חירות" או ל"חיים בתנאים הדומים למעצר". כמסתבר, גם בתי המשפט בגרמניה לא נדרשו לסוגיות אלו, ובעלי הדין הודיעונו כי לא נמצאה להם הלכה ברורה ומפורשת במשפט הגרמני, וכי אין בה בפסיקת גרמניה תשובה נחרצת למחלוקת שלפנינו. נדע מכאן כי האמירה ש"המונח 'שלילת חירות'... []אין הוא כולל מצב של צו גירוש כפוי אשר אינו נערך בליווי שוטף וצמוד של משמר חמוש" (כדבריו של בית המשפט בפסק הדין שבערעור [1], בעמ' 461) - מסקנתו של בית המשפט בישראל היא. מסקנה זו אינה מתחייבת בהכרח מן המשפט הגרמני וממילא אין אנו מחויבים לה כפרשנות אחת ויחידה." כמו כן, בעיקרי טיעוניה המערערת אינה מפנה לפסיקה ישראלית של בית המשפט העליון המתייחסת לשאלה הנדונה והקובעת כי עוצר אינו עולה כדי "שלילת חירות"; אלא מפנה לפס"ד שטיינפלד שדן בסוגיית הגירוש, שם נקבע כי אין די בהוראות כלליות של אסור ומותר שלצידן סנקציה כלפי המפר אלא יש צורך בפיקוח צמוד, שהוא העושה את הפגיעה בחירות לשלילה, להבדיל מהגבלתה בלבד, הלכה שכידוע שונתה בפס"ד גרנות, כפי שיפורט בהמשך. זאת ועוד, החוק הנדון הינו חוק סוציאלי, ומעצם היותו כזה הרי שיש ליתן לו פרשנות מרחיבה וליברלית על-מנת לקיים את מטרתו שהינה לזכות עד כמה שאפשר את נכי רדיפות הנאצים בזכויות המהותיות שהחוק מקנה להם ולהטיב עימם (רע"א 1021/08 אבירם נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (לא פורסם, , 29.5.08), ע"א 643/73 קלמן נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, פ"ד כט(1) 791, 794 (1975) וכן ע"א 815/77 לייבנזון-שטיין נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, פ"ד לב(3) 269, 280 (1978)) לאור האמור, עולה כי הן הפסיקה הגרמנית והן הפסיקה הישראלית (בית המשפט העליון) לא דנו בשאלה האם עוצר יכול, בנסיבות מסוימות, לעלות כדי "שלילת חירות", ומשכך פתוחה לנו הדרך לדון בשאלה פרשנית זו בהתאם ללשון החוק, מטרתו ורוח הפסיקה שדנה בפרשנות החוק הגרמני בכלל, ובמונח "שלילת חירות" בפרט, ואין אנו מחויבים לפרשנות אחת ויחידה. מגמת הפסיקה ליתן פרשנות מרחיבה לעילות הנרדפות על-פי החוק הגרמני מלבד עילות הנרדפות הנ"ל המעוגנות בסעיפים 43 ו-47 לחוק הגרמני, הכיר החוק הגרמני בשתי עילות נרדפות נוספות. האחת, קבועה בסעיף 2(1) לחוק הגרמני ועניינה, מעשה אלימות שנעשה בגופו של התובע, והאחרת קבועה בסעיף 28 לחוק הגרמני ועניינה נזק בגופו או בבריאותו של נרדף שנגרם כתוצאה מ"אמצעי אלימות נאציונל-סוציאליסטי כלשהו" (ראה ע"א 51/73 קלמר נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, פ"ד כט(1) 253, 256 (1974) (להלן: "פס"ד קלמר)). סעיף 2(1) לחוק הגרמני קובע בזו הלשון, כפי שהיא מובאת בפס"ד גרנות: "אמצעי אלימות נאציונל סוציאליסטיים" - אמצעים שננקטו או מטעמם או בהסכמה למפרע של רשות רשמית או של נושא תפקיד - ברייך, באחת המדינות של הרייך, או בתאגיד, מוסד או קרן של המשפט הציבורי, או במפלגה הנאציונאל-סוציאליסטית, או אחת מרשויותיה או סניפיה או ספחיה." עיון בפרשנות הפסיקה לסעיף הנ"ל מלמד כי ברבות השנים, בתי המשפט בישראל הרחיבו את תחולתו. תחילה הפרשנות שניתנה לסעיף זה הייתה מצומצמת, כאשר נקבע על-ידי כבוד השופט כהן בפס"ד קלמר הנ"ל, כי הסעיף לא יחול במקרים בהם מעשי הרדיפה נעשו על-ידי לא גרמנים מחוץ לגרמניה. בהמשך, הלכה זו שונתה על-ידי ועדת העררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים בוע 1971/02 צרפתי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (לא פורסם) שקבעה כי גם מעשה אלימות שבוצע על-ידי זרוע שלטונית של מדינה בה הייתה השראה גרמנית, נכנס לגדרו של הסעיף הנ"ל. בהמשך, אף הלכה זו הורחבה בע"א (ת"א) 1919/03 עוזיאל נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (לא פורסם, , 31.1.05) (להלן: "פס"ד עוזיאל") שם קבע בית המשפט המחוזי, כי אף מעשי אלימות שנעשו על-ידי הנוער הברניקני (ארגון נוער אנטישמי שהוקם על-ידי ממשלת בולגריה), יחשבו כמעשה של זרוע שלטונית, אלא אם יוכח אחרת. זאת ועוד, וכפי שהבאנו בהרחבה בפסק דיננו בעניין ע"א (ת"א) 3453/07 לם נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (לא פורסם, , 17.3.09) המונח "אמצעי אלימות" שבסעיף 2(1) לחוק הגרמני פורש אף הוא בהרחבה, וניתן לראות בשורה ארוכה של פסקי דין כי אף איום באלימות או חשש מפני ביצוע אלימות ייחשבו כמעשה אלימות, ואף במקרים חריגים, חיפוש אלים תוך פגיעה ברכוש יכול לעלות כדי אמצעי אלימות, כהגדרתו בסעיף 2(1) לחוק הגרמני. כמו כן, בפס"ד שוהם, הכיר בית המשפט העליון ב"הלכת הפחד" ובכך, הרחיב למעשה את המונח "אלימות" שבחוק הגרמני, שכן על-פי הלכה זו אין צורך בהפעלת אלימות ממשית כלפי התובע, ודי בכך שנכותו נגרמה כתוצאה מכך שנמלט ממקום מושבו (מחשש סובייקטיבי המעוגן בעובדות אובייקטיביות) מפחד הצורר הנאצי, על מנת שיוכר כנרדף על-פי סעיף 2(1) לחוק הגרמני, וכלשונו של כבוד השופט בך (פס"ד שוהם, עמוד 801-800): "...שנזק לבריאות, הנובע מבריחה המתבצעת בשל פחדו המוצדק של הקורבן ממעשי אלימות מצד הכוחות הגרמניים הנאציים, מקנה לקורבן אותה זכות, המוענקת לו בשל נזק הנגרם על-ידי הפעלת אלימות ממשית" אף "הלכת הפחד" הנ"ל הורחבה בפסיקת ועדת העררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים אשר קבעה כי "הלכת הפחד" חלה לא רק במקרים בהם החשש הוא מהכובש הגרמני, אלא אף במקרים בהם החשש הוא מגורמים שאינם גרמנים אשר פעלו בהשראה גרמנית, וזאת בהתאם לפרשנות שנקבעה בפס"ד עוזיאל הנ"ל. (וע 2729/02 הדס נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (לא פורסם, 5.3.03) וכן וע 161/05 אלוני נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (לא פורסם, , 27.4.09)). הרחבה נוספת של "הלכת הפחד" נעשתה בוע 2266/02 הלנברג נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (לא פורסם, 2.7.03) ובע"א (ת"א) 1714/05 ראוכברגר נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (לא פורסם, , 16.4.08) בהם נקבע, בניגוד להלכה שהייתה מקובלת עד אותו מועד לפיה לא מתקיים קשר סיבתי בין הנזקים שנגרמו לאחר תום הבריחה לבין מעשי מעשה הרדיפה, כי כאשר השילטון הנאצי צפה כי תהיה קיימת סכנה מוגברת לנרדף לפגיעה פיזית בגופו או בבריאותו בארץ אליה נמלט, אם בפועל נגרמה פגיעה זו - מתקיים הקשר הסיבתי הנדרש בין מעשה הרדיפה והבריחה מכח "הלכת הפחד" לבין הנזק הבריאותי שנגרם לנרדף, אף שאירע עם תום הבריחה. כך גם לעניין פרשנותו של סעיף 28 לחוק הגרמני הקובע כאמור, את זכותו של נרדף שניזוק בגופו או בבריאותו מאמצעי אלימות נאציונל סוציאליסטי לפיצוי, ניתן לראות מגמת הרחבה בפסיקה. בע"א 29/79 הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים נ' ויינטראוב, פ"ד לג(2) 443 (1979) הורחבה תחולתו של הסעיף כך שנקבע כי נזק נפשי נכלל גם הוא בגדר נזקי בריאות. בנוסף, ניתן לראות בפסיקה כי בתי המשפט, בשורה ארוכה של פסקי דין, הרחיבו את גדר המקרים שיכללו בסעיף זה, בקובעם כי אין צורך שהניזוק יהיה נוכח עם קרובו כשנעשה כלפיו מעשה האלימות, ודי בכך שהוא נחשף לתוצאותיו של מעשה האלימות לצורך הוכחת קיומו של קשר סיבתי (ראו לעניין זה ע"א (ת"א) 3325/04 פדר נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (לא פורסם, , 24.7.06) וכן ע"א (ת"א) 3324/04 מאיר נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (לא פורסם, , 6.8.06)). בנוסף, וכפי שציינה הועדה קמא, ניתן ללמוד על המגמה הליברלית שבפרשנות החוק הגרמני אף מפרשנות סעיף 160(1) לחוק הגרמני הקובע תנאי סף לתחולתו של חוק זה, לפיו יכנס לגדרו מי שהיה חסר נתינות או פליט על-פי אמנת ז'נבה, ושאין הוא זכאי לסעד ממדינה או ארגון בין מדיני אחר. בע"א (ת"א) 3054/03 כליפה נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (לא פורסם, , 4.2.08) דן בית המשפט המחוזי בסוגיית הנתינות התוניסאית, וקבע מכח עיקרון השיוויון כי בכל הקשור ליהודי תוניס סוגיית הנתינות אינה רלוונטית ויש להשוות את מעמדם לכלל הנרדפים אשר לגביהם כלל לא נבחנת שאלת הנתינות. זאת ועוד, ניתן ללמוד על מגמת ההרחבה הנ"ל של חוק נכי רדיפות הנאצים, אף מהצעת חוק נכי רדיפות הנאצים (תיקון מס' 16) (הגדרת זכאות), התשס"ו- 2005 המציעה להחליף את הגדרת "נכה" הקבועה בסעיף 1 לחוק, באופן שתכלול כל אדם שלקה בנכות בשל היותו אדם נרדף, כהגדרתו בסעיף 16 לחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, התש"י-1950 על-פיו ""אדם נרדף" פירושו- אדם הנמנה עם קיבוץ לאומי, גזעי, דתי או פוליטי שנרדף על ידי שלטון עויין". הצעה זו מנתקת למעשה, את הזיקה לחוק ולמשפט הגרמני ומשמעותה זכאות על-פי חוק נכי רדיפות הנאצים לכל "נכה" שנרדף בשל היותו יהודי, על-ידי גרמניה הנאצית ובעלות בריתה. ניתן לראות אם כן, שהפסיקה באופן עקבי הרחיבה את זכאותם של נכי רדיפות הנאצים ולא בכדי, בהתחשב גם במספרם ובגילם של אותם ניצולים. לאחר שראינו את המגמה הכללית של הפסיקה להרחיב, במגבלות כללי הפרשנות, את תחולתו של החוק הגרמני לגבי הכרה בנכים כתוצאה מרדיפות הנאצים, אסקור את התפתחות הפסיקה בכל הקשור לפרשנות המונח "שלילת חירות" הקבוע בסעיף 43 לחוק הגרמני. פרשנות המונח "שלילת חירות" בפסיקה מגמת הפסיקה, כפי שתוארה לעיל, ליתן פרשנות מרחיבה לחוק הגרמני, מוצאת את ביטויה אף בפרשנות המונח "שלילת חירות" בפסיקה. כך למשל, הכירה הפסיקה ב"חיי מסתור" כ"שלילת חירות", למרות שחיי המסתור היו, לכאורה, מתוך בחירה חופשית ובהעדר סוהרים, וזאת בכפוף לתנאים מסוימים (ע"א 1443/97 הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים נ' פטלר (לא פורסם, 1.3.98) (מוצג ט' למוצגי המערערת) ע"ש 204/86 פטלר נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (לא פורסם, 1.7.97) (מוצג ח' למוצגי המערערת) וכן ע"ש 458/99 פרידמן נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (לא פורסם, 5.7.01) (מוצג ז' למוצגי המערערת)). התנאים להכרה בחיי מסתור הינם: התקופה צריכה להיות משמעותית. אי היציאה ממקום המסתור צריכה להיות כמעט טוטאלית. החשש הסובייקטיבי צריך להיות בר הגיון, במבחני התקופה הנוראה. צריך שיהא יחס סביר בין המגבלה של חיי הסתר לבין הנזק המצופה, אילולא חיי הסתר. ככלל, הסיכון צריך להיות לחייו של האדם. תנאי מקום חיי הסתר צריכים להיות קשים. בנוסף, סעיף 43(3) לחוק הגרמני קובע כי שלילת חירות כוללת "עבודות כפייה בתנאים הדומים למעצר" ולפיכך, בחנה הפסיקה באילו נסיבות יוכרו עבודות כפייה כאמור, כ"שלילת חירות". כך למשל, בפס"ד 101/79 הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים נ' גרוסבן, פ"ד לג(2) 390 (1979), קבעה דעת הרוב כי אין די בעבודת הכפייה ויש להוכיח "תנאי עבודה מיוחדים", שניתן לראות בהם מעין מאסר או מעצר כגון, שמירה צמודה. על-אף ההלכה הנ"ל, עיון בפסיקת ועדת העררים מלמד כי דרישת הפיקוח והתנאים הדומים למעצר רוככו ופורשו בהרחבה, כך שגם מקרים בהם עבודת הכפייה לא בוצעה תחת פיקוח צמוד, וגם במקרים בהם הנרדף שב לביתו מידי יום, הועדה הכירה בנסיבות אלה כ"עבודות כפייה בתנאים הדומים למעצר", המהווים "שלילת חירות". (וע 1194/04 ברקאי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (לא פורסם, 13.4.05)). כך גם, נדרשו בתי המשפט לפרשנות המונח "שלילת חירות" בסוגיית הגירוש. בע"א 660/76 קלינוסקי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, פ"ד לא(1) 500 (1976) (להלן: "פס"ד קלינוסקי") נקבעה ההלכה על-ידי כבוד השופט כהן לפיה על מנת שגירוש יעלה כדי "שלילת חירות" ולא יהיה בבחינת "הגבלת חירות" בלבד, יש להוכיח כי הגירוש היה מלווה במשמר מזויין: "אשר לגירוש, אמת נכון הוא שלפי סעיף 43(3) לחוק הגרמני רואים כשלילת חופש לענין הזכות לתגמול לפי החוק ההוא, גם "חיים בתנאים הדומים למאסר". ולאו דוקא מאסר של ממש בלבד. ואולם הדוגמאות המובאות באותו סעיף-קטן, והן עבודת כפיה בתנאים הדומים למאסר ושירות כפיה ביחידת- עונשין צבאית, כבר מצביעות על טיבם של "התנאים הדומים למאסר": יכול ואדם יימצא בתנאים הדומים למאסר, אף אם אינו נמצא בבית-כלא או במחנה ריכוז - ובלבד שנשלל ממנו חופש התנועה. הגירושים אשר נגזרו על המערערת ומשפחתה לא התנהלו, לפי כל הראיות המונחות לפנינו, "בתנאים הדומים למאסר", אלא המגורשים חפשיים היו להגיע מעיר לעיר באותה דרך אשר הם בחרו בה, זה ברכב וזה ברגל, זה בעגלות וזה באוטובוסים; והשיירה של הולכי- הרגל, אשר בה נמצאה גם המערערת, לא התנהלה בליווי משמר מזויין. בנסיבות אלה צדקה ועדת העררים כשקבעה כי אין לראות בגירושים כאלה משום שלילת החופש." בפס"ד שטיינפלד, שוב נדרש בית המשפט העליון לסוגיית הגירוש ולפרשנותו של המונח "שלילת חירות", וקבע בהתאם להלכה שנקבעה בפס"ד קלינוסקי כי רק גירוש המלווה בפיקוח צמוד יהווה שלילת חירות, להבדיל מהגבלתה בלבד (יצוין, כי קביעה זו נאמרה למעלה מן הצורך, שכן נקבע כי הגירוש לווה במשמר חמוש). מפאת חשיבות הדברים, אביא מדבריו של כבוד השופט אור כלשונם: "…על-פי סעיף 43 לחוק הגרמני, שלילת חירות יכולה להתבטא גם בחיים בתנאים הדומים למעצר. "החיים בתנאים דומים למעצר" פורשו על-ידי בית-המשפט העליון הגרמני... כמצב שבו "הנרדף" נחשף למגבלות משמעותיות ורציפות של חירות התנועה שלו, ובהתאם לתנאים האחרים, חי חיים הדומים לאלו של עצור. על-פי הדין הגרמני, כפי שהובא בפסיקת בית-משפט זה, "חיים בתנאים הדומים למאסר" מהווים שלילת חירות. החוק הגרמני מביא דוגמאות מספר לחיים בתנאים הדומים למאסר; עבודות כפייה בתנאים הדומים למאסר ושירות כפייה ביחידת עונשין צבאית. המשותף לדוגמאות אלו הוא ההתייחסות לחירות התנועה ויכולת הנרדף להפעיל חופש בחירה בנוגע לחירות זו. במצב דברים שבו נרדף אינו יכול לבחור להפעיל את חירותו לנוע ממקום למקום, אלא מגורש ממקום למקום בפיקוח צמוד של אנשי משטרה או חיילים מזוינים, ואופן הפיקוח הוא צמוד ומאיים, יוכר קיומה של שלילת חירות מכוח חיים בתנאים הדומים למאסר. משמעות פיקוח כאמור היא שההגבלה לא נעשית בדרך של הוראות כלליות של אסור ומותר, כאשר המפר את ההוראות צפוי לעונש. הפיקוח כאמור הינו פיקוח צמוד, כאשר הנרדף נמצא במצב שבו הפיקוח נעשה על כל צעד וצעד שאותו הוא מבקש לעשות. פיקוח כזה הוא העושה את הפגיעה בחירות לשלילה שלה, להבדיל מהגבלתה בלבד. אכן, כאשר אדם מובל ממקום למקום במסעות גירוש ארוכים, כאשר הוא מוגבל בתנועתו על-ידי חיילים מזוינים המלווים אותו לכל אשר ילך, ניתן לומר כי חייו דומים לחיים של מי שנמצא במעצר. ההבדל הוא כי מי שנמצא במעצר, חירות התנועה שלו מוגבלת במסגרת אזור מגודר, כגון מתקן כליאה, ומי שמגורש מעיר אחת לאחרת במסגרת מסע גירוש המלווה בחיילים מזוינים, חירות התנועה שלו מוגבלת לתוואי הדרך שבה הוא מצווה ללכת." ביום 26.3.01 הוציאה תחת ידה ועדת העררים החלטה (וע 1090/00 פרלמוטר נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (לא פורסם, 26.3.01) לפיה, המדד המרכזי לבחינה האם נשללה החירות אם לאו הוא שלילת חופש הבחירה ולא חמישות הגירוש, ובלשון הועדה כפי שהובאה ברע"א 1496/02 פרנקו נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, פ"ד נח(1) 450 (2003) (להלן: "פס"ד פרנקו"):   "11.בהחלטת בית המשפט העליון בעניין שטיינפלד, הדגש הושם על הגירוש עצמו, והאם במהלכו היה פיקוח צמוד אשר הבטיח כי אכן היהודים אשר גורשו יגיעו למקום היעד. בכל הכבוד, אנו סבורים, כי נקודת הזמן הרלוונטית בכדי לבחון את שלילית החירות, היא בעת מתן הוראת הגירוש: האם אז היתה יכולת בחירה של ממש ליהודים להחליט האם לפעול על פי הצו אם לאו. לשון אחר: שלילת החירות מתבטאת בשלילת יכולת הבחירה. מסע הגירוש עצמו היה פועל יוצא והכרחי של היעדר יכולת הבחירה. לפיכך, אין משמעות של ממש לשאלה האם במהלך הגירוש עצמו היה פיקוח צמוד וחמוש אם לאו. גם ללא פיקוח זה, הרי מסע הגירוש עצמו היה בתנאים של שלילת חופש, שכן הוא היה הכרח ולא תולדה של יכולת בחירה - ולו מוגבלת.   12. נדגיש, כי יש להבחין אבחן היטב בין צו של השלטונות אשר הצר את צעדיהם של היהודים, במקום מושבם, גם אם מתוך הגבלות קשות, לבין צו אשר אילץ את היהודים לעזוב את ביתם ולעקור למקום אחר, זר להם, בו לא המתין להם לא בית, לא בטחון ולא חיים מסודרים... כאשר אדם נאלץ לעזוב את ביתו בחטף, להותיר מאחוריו את כל זכרונותיו ורכושו ולעבור חסר כל למקום אחר - הרי בעצם גירוש כפוי זה יש משום שלילת חירות ולא הגבלתה בלבד. זו הפרשנות הראויה לס' 43 לחוק הפיצויים הגרמני, לאורו של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו". הרשות המוסמכת ערערה על ההחלטה הנ"ל של הועדה, ובפס"ד פרנקו נדרש בית המשפט העליון פעם נוספת לפרשנותו של המונח "שלילת חירות" ולשאלה האם גירוש שלא מלווה במשמר חמוש מהווה "שלילת חירות". כבוד המשנה לנשיא (כתוארו אז) השופט אור, דחה את פרשנות הועדה הנ"ל בקובעו כי עצם השימוש בלשון "מעצר" בסעיף 43(3) לחוק הגרמני מלמדת כי אין הכוונה למקרים בהם נשללה יכולת הבחירה בלבד, שכן "אחד ממאפייניו הבולטים של "מעצר" או "מאסר" הוא הימצאותו של אדם במקום מסוים ללא יכולת לצאת ממנו כשהוא נתון לפיקוח, בדרך כלל חמוש, באופן צמוד ושוטף." הלכה זו, כפי שעוצבה בשורה ארוכה של פסקי דין שהובאו לעיל, לפיה רק גירוש שלווה באורח רצוף וצמוד בידי משמרות מהווה "שלילת חירות" שונתה בפס"ד גרנות, שקבע כי גם גירוש שלא לווה בפיקוח צמוד יכול, בנסיבות מסוימות, להידמות לתנאי מעצר המהווים שלילת חירות, כפי שיפורט להלן. פס"ד גרנות פס"ד גרנות דן כאמור, בשאלה האם גירוש מאורגן של יהודים, אשר בוצע מחוץ לגבולות הרייך השלישי, ולא לווה בליווי חמוש, עולה כדי "שלילת חירות". לצורך קביעה בשאלה זו נדרש בית המשפט פעם נוספת לפרשנות המונח "שלילת חירות" שבסעיף 43 לחוק הגרמני, וקבע כי סוגי שלילת החירות המובאים בסעיף זה הם דוגמאות המחשה בלבד, שאינן בבחינת רשימה סגורה, כאשר ניתן ללמוד מהן כי "הגרעין הקשה במושג של "שלילת חירות" הוא הגבלת תנועותיו של אדם למקום מתוחם ומצומצם" (פס"ד גרנות, פסקה 26). כמו כן, קבע בית המשפט כי מניסוח הסעיף והדוגמאות המובאות בו, עולה כי המחוקק הגרמני ביקש להרחיב את היריעה, ולהקנות מעמד של "שלילת חירות" גם למצבים של "מעין שלילת חירות". בנוסף, נדרש בית משפט קמא לפרשנות המונח "חיים בתנאים הדומים למעצר" המובא בסעיף 43(3) כדוגמה להמחשת המונח "שלילת חירות", וקבע כי עיקרו במגבלות שהוטלו על חירות תנועותיו של הנרדף כאשר הוא מוחזק במקום המצומצם בשטחו. על מנת להדגים פרשנות זו מביא כבוד השופט חשין דוגמה ל"חיים בתנאים הדומים למעצר", דוגמה עליה מבקשים המערערים להסתמך בענייננו: "כך, למשל, אדם שהוטל עליו "מעצר בית", בהקשר ענייננו כאן חייו חיים הם "הדומים למעצר" גם אם הותר לו ללכת בבוקר לעבודה, לשהות במקום העבודה- ואך ורק במקום העבודה- כבמעצר, ולחזור הביתה היישר מן העבודה בלא לעצור בכל מקום שהוא." (פס"ד גרנות פסקה 31). כבוד השופט חשין מציין כי מסקנות אלו נדרשות הן מלשון החוק הגרמני ומפסיקתו של בית המשפט בגרמניה, ומביא בעניין זה את דברי כבוד בית המשפט בעניין שטיינפלד בעמוד 623: "החיים בתנאים דומים למעצר" פורשו על-ידי בית-המשפט העליון הגרמני ... כמצב שבו "הנרדף" נחשף למגבלות משמעותיות ורציפות של חירות התנועה שלו, ובהתאם לתנאים האחרים, חי חיים הדומים לאלו של עצור." אמנם אמרתו של כבוד השופט חשין מציינת מעצר בית חלקי, והליכה לעבודה ישירות וחזרה משם הביתה, אך הדבר מובא כדוגמא בלבד, וניתן לטעמי, לקבוע קריטריונים שיביאו לידי ביטוי דוגמא זו ואף מעבר אליה, כפי שעשתה הועדה בתוספת ו"עיבוי" שיפורטו בהמשך, תוך הגשמת הרציונל של שלילת החירות, המתבטא בפגיעה בחופש התנועה של הנרדף, וחשיפתו למגבלות משמעותיות ורציפות של חירות התנועה. בהתאם לפרשנות הנ"ל של סעיף 43 לחוק הגרמני, ולאחר שהובהר בפסק הדין כי החוק והפסיקה הגרמנית לא דנו בסוגיית הגירוש, ואף הפסיקה הישראלית לא קבעה מפורשות כי הליווי המחומש הוא תנאי בלעדיו אין, לצורך קביעה כי מדובר בגירוש העולה כדי "שלילת חירות", קבע בית המשפט כי המונח "חיים בתנאים הדומים למעצר" אינו כולל מרכיב הכרחי וכופה של משמרות חמושים, וכי אף גירוש כפוי, ללא ליווי שוטף של משמר חמוש, יכול להוות "שלילת חירות" בנסיבות מסוימות. סיכום לסיכום כל האמור לעיל, ניתן לראות כי עם השנים הרחיבו בתי המשפט את עילות הנרדפות שבחוק הגרמני בכלל, ואת עילת הנרדפות של שלילת חירות בפרט. כמו כן, ראינו כי על מנת לקבוע האם סיטואציה מסוימת עולה כדי "שלילת חירות" עלינו לבחון האם הוגבלה תנועתו של אדם למקום מתוחם ומצומצם.לטעמי, הדגש העיקרי ב"שלילת חירות" כפי שעולה מהפסיקה הינה פגיעה בחירות הכרוכה בפגיעה בחופש התנועה של הנרדף, וראייתה כנשללת עקב מגבלה משמעותית ורציפה בחופש התנועה. דהיינו, יש צורך בכך ששלילת החירות תהיה באופן נמשך ורצוף, ובכך נבדלת היא מהגבלת חירות באופן שהתוצאה הינה שהחירות נשללה ולא רק הוגבלה. מן הכלל אל הפרט כפי שצוין לעיל, החוק הגרמני לא עוסק בסוגיית העוצר באופן ספציפי, והצדדים לא הביאו פסיקה של בתי המשפט הגרמניים לעניין זה. כמו כן, הפסיקה הישראלית אליה הפנו הצדדים אינה מלמדת על הלכה מחייבת של בית המשפט העליון המתייחסת באופן ספציפי לסוגיית העוצר, וכל שיש בידינו הוא פרשנות המונח "שלילת חירות" בכל הקשור לסוגיות חיי המסתור, עבודות הכפייה והגירוש. משכך, פתוחה לנו הדרך לבחון את השאלה הנדונה בהתאם לפרשנויות שפורטו לעיל, ואף רשאית הייתה הועדה קמא לעשות כן. אני סבור כי יישום ההלכות המשפטיות ו"רוח" החוק והפסיקה מביאים למסקנה כי עוצר חלקי יכול להוות, בנסיבות מסוימות, "שלילת חירות" כהגדרתה בסעיף 43(3) לחוק הגרמני. עיון בפסקי הדין הנ"ל שעסקו בפרשנות המונח "שלילת חירות" מלמד כי למעשה, אין מחלוקת בפסיקה כי שלילת החירות משמעה שלילת חופש התנועה. כך בפס"ד קלינוסקי קבע כבוד השופט כהן כי "יכול ואדם יימצא בתנאים הדומים למאסר, אף אם אינו נמצא בבית-כלא או במחנה ריכוז - ובלבד שנשלל ממנו חופש התנועה." כך גם בפס"ד שטיינפלד נקבע כי "החוק הגרמני מביא דוגמאות מספר לחיים בתנאים הדומים למאסר... המשותף לדוגמאות אלו הוא ההתייחסות לחירות התנועה ויכולת הנרדף להפעיל חופש בחירה בנוגע לחירות זו." וכך גם בפס"ד גרנות שם נקבע כי "הגרעין הקשה במושג של "שלילת חירות" הוא הגבלת תנועותיו של אדם למקום מתוחם ומצומצם" כעת, אבחן באופן פרטני את סוגיית העוצר. ברי, כי "מעצר בית" מלא (דהיינו, עוצר למשך כל שעות היממה) מהווה שלילת חירות, והשאלה מה דינו של "מעצר בית" (עוצר) חלקי. על-פי הדוגמא שמביא כבוד השופט חשין בפס"ד גרנות רואים מעצר בית כחיים "הדומים למעצר" וכשלילת חירות, אך לא מדובר בדוגמא זו רק במעצר בית בשעות הלילה ותו-לא, אלא נדרש אלמנט נוסף של שלילת חופש התנועה וחירותו של האדם גם כשאינו מצוי במעצר בית. בדוגמא הנ"ל האלמנט הנוסף הנ"ל בא לידי ביטוי בכך שבשעות שהאדם אינו במעצר בית הוא רשאי רק ללכת למקום עבודתו ולחזור משם ישר הביתה, בלא חירות לעשות ולנוע כרצונו בשעות אלו. כאמור, מדובר בדוגמא בלבד, וניתן להצביע על דוגמאות נוספות כמו יציאה מהבית בשעות שאין עוצר אך ורק לצורך הצטיידות במזון. יודגש, אלמנט זה יישקל פרטנית על-ידי הועדה לגבי כל מקרה ונסיבותיו, כדי לבחון האם בנסיבות הספציפיות, מעבר לעוצר החלקי, הייתה גם שלילת חירות רציפה ונמשכת בשעות שלא היה עוצר, וכל זאת תוך מתן הפרשנות המקלה והליברלית המתבקשת כלפי אותם אנשים. לכן יש "לעבות" לטעמי את הקריטריונים שקבעה הועדה, באופן שמעבר להם תהא דרישה נוספת לכך שגם בשעות היממה בהן לא היה עוצר היה קיים אלמנט נוסף ששלל, באופן רציף ונמשך, את חירותו של האדם ולא איפשר לו לעשות ולנוע כרצונו, כמו שהייתה רשות לצאת למקומות מסוימים ומוגבלים בלבד או למטרה מסוימת בלבד. בענייננו, באופן כללי, ומבלי להתייחס לכל מקרה לגופו, מדובר בצווים שהוצאו על-ידי השלטונות ברומניה ובבולגריה, המטילים איסור על היהודים לצאת מבתיהם בשעות מסוימות של היום ו/או הלילה. על-פי מסקנות הועדה ועל-פי החומר ההיסטורי שהומצא לנו על-ידי המשיבים (המערערת לא המציאה חומר), עולה כי העוצר היה ככלל בבולגריה במרבית שעות היממה ולפחות בשעות החשיכה, וברומניה העוצר היה ככלל בשעות החשיכה ולעיתים אף במשך שעות היום. אני סבור כי בהתאם לפרשנות לעיל, יכול ובנסיבות מסוימות, משמעות צווים אלה תעלה כדי שלילת חופש התנועה של היהודים ושלילת חירות, שכן נכפה עליהם להימצא במקום מתוחם ומצומצם, אף אם לא תחת פיקוח צמוד אלא אכיפה כללית (שכן מבחן הפיקוח כתנאי בלעדיו אין, נדחה בפס"ד גרנות), אך זאת בהתקיים עוד אלמנט נוסף של שלילת חירות רציפה גם בשעות שלא היה עוצר, אלמנט שיש לבחון עובדתית באופן פרטני. לעניין זה, אני סבור, כי העובדה שאותו מקום "מתוחם ומצומצם" היה ביתם של הנרדפים אינו מפחית מעוצמת שלילת החירות, שכן הדגש הוא על שלילת חופש התנועה ומשכך, מה לי הימצאות כפויה בבית אסורים, מה לי הימצאות כפויה בביתו של אדם- מרווח ככל שיהיה, שהרי חופש התנועה של אותו אדם נשלל ממנו, ובכך ניטלה ממנו חירותו. יחד עם זאת, מעבר למעצר הבית יש צורך כאמור, באלמנט נוסף לשלילת החירות של האדם, שיביא למסקנה שגם בשעות שאותו אדם לא היה במעצר בית נשללה חירותו באופן רציף ונמשך כך שלא יכול היה לעשות ככל העולה על רוחו, אלא היה מוגבל בתנועותיו או במטרת יציאתו מהבית (לעבודה, להצטיידות וכו'). לאור האמור, מקבל אני את קביעתה של הועדה לפיה בנסיבות מסוימות עוצר יכול לעלות כדי "שלילת חירות", וזאת כצעד נוסף באותה מגמה פרשנית ליברלית ראויה של הרחבת מעגל הזכאים, ובהתאם לקריטריונים כפי שנקבעו על-ידה אשר נדרשת התקיימות מצטברת שלהם, ברם בתוספת וב"עיבוי" של הקריטריונים, בהתאם לאמור לעיל. אכן, התנאים שלעיל "קלים" יותר מהתנאים שנקבעו לעניין "חיי המסתור" אך הטעם לכך הוא שהלכת חיי המסתור ביקשה להרחיב את עילת הנרדפות ולהחילה גם על מקרים בהם הנרדף החליט באופן עצמאי לחיות בסתר, מפחד הצורר הנאצי (פחד סובייקטיבי המעוגן בנסיבות האובייקטיביות), וזאת בשונה מהמקרה הנדון בו תנאי העוצר נכפו על הנרדף על-ידי השלטונות שפעלו בהשראת השלטון הנאצי. משכך, ניתן להסתפק בתנאים קלים יותר. יצויין, כי יש לראות את כל הקריטריונים הנ"ל כמכלול, ואין לבחון אותם כל אחד בפני עצמו, שכן רק בהתקיימם, במצטבר, ניתן יהיה לומר שנוצרה אותה "מאסה קריטית" של נסיבות המעלה את הגבלת החירות לשלילת חירות, באותה סקאלה ציורית המתוארת בפס"ד גרנות על-ידי כבוד השופט חשין. משכך, מי שאומנם הוגבלה תנועתו, אך לא עמד במלוא הקריטריונים ייחשב רק כמי שהוגבלה חירותו ולא כמי שנשללה חירותו. ער אני לכך, כי עד להחלטת הועדה קמא, נהגה ועדת העררים לדחות תביעות מסוג זה בנימוק שעוצר אינו מהווה שלילת חירות (ראה, בין היתר: וע 2608/03 סמו נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (לא פורסם, , 4.4.04) ע"ש 590/98 סצי'י נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (לא פורסם, 20.12.99)), אך אין בכך כדי לסייע למערערת, הן מהטעם שהחלטות אלה ניתנו בטרם ניתן פס"ד גרנות שקבע פרשנות ליברלית ומרחיבה יותר למונח "שלילת חירות" כפי שפורט לעיל (גם אם באמרת אגב), והן מהטעם שהחלטות אלה אינן מחייבות בית משפט זה. באשר לטענת המערערת, לפיה יש בקביעתנו הנ"ל כדי להעמיס על אוצר המדינה, הרי שמשקבענו כי פרשנות החוק היא המחייבת הכרה בנסיבות מסוימות בתנאי עוצר כשלילת חירות, הרי שעל המדינה לשאת בחיוביה מכוח חוק זה, ואין היא תשמע בטענה כאמור הנוגדת את עיקרון שלטון החוק (ראה לעניין זה פס"ד גרנות פסקה 37, שם דחה בית המשפט טענה דומה), מה גם שה"פגיעה" באוצר המדינה רוככה באמצעות הקביעה לפיה מועד תחילת תשלומי התגמולים לא יהיה רטרואקטיבי- מיום הפניה הראשונה למערערת, כפי שיפורט בהמשך. לסיכום, בהתקיים התנאים דלעיל (התנאים שקבעה הועדה בתוספת העיבוי האמור לעיל), במצטבר, ובהתאם לקביעה הפרטנית של הועדה לגבי כל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו, ניתן יהיה לראות בעוצר שהוטל על היהודים על-ידי שלטונות שפעלו בהשראה נאצית וזאת מחוץ לגבולות הרייך השלישי, כ"שלילת חירות" המזכה את הנרדפים בפיצוי על-פי החוק. הערעור שכנגד- מועד תחילת תשלום התגמול לזכאים על-פי ההחלטה הנ"ל עיון בערעור ובערעור שכנגד מטעם הצדדים מעלה כי אין מחלוקת, שההחלטה הנ"ל, לפיה בנסיבות מסוימות עוצר חלקי יכול לעלות כדי "שלילת חירות", תחול על כל יוצא שואה שעומד בקריטריונים שנקבעו לעיל, אף אם פנייתו נדחתה בעבר, בטרם ניתנה ההחלטה הנ"ל. יחד עם זאת, חלוקים הצדדים בשאלה מהו המועד ממנו יהיו זכאים התובעים מכוח ההחלטה הנ"ל לקבל תגמולים. לטענת המשיבים התובעים בגין עוצר על-פי הפסיקה הנ"ל, זכאים הם לתשלום רטרואקטיבי מיום הגשת התביעה הראשונה למערערת. מנגד, טוענת המערערת כי אין מקום להתערב בהחלטת הועדה הקובעת כי תביעות שהוגשו עד למתן ההחלטה של הועדה קמא, ושטרם ניתנה בהן החלטה, וכן עררים שהיו תלויים ועומדים בעת מתן ההחלטה קמא - התגמול ישולם ממועד קבלת הלכת גרנות או מיום הפניה הראשונה למערערת בטענת עוצר, על-פי המאוחר. כמו כן, תביעות מחודשות שנדחו בעבר ואין בגינן ערר תלוי ועומד, התגמול ישולם מיום מתן ההחלטה של הועדה קמא,ותביעות חדשות,לרבות של תובעים שפנו למערערת בעבר ולא העלו את טענת העוצר, התגמול ישולם מיום הפניה החדשה, שכן קביעה זו צודקת ומאוזנת בנסיבות העניין. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים לעניין זה, אני סבור כי אין מקום להתערב בהחלטת הועדה קמא לעניין מועד תחילת התשלום לתובעים השונים מכוח טענת העוצר. בענייננו, היות ועד למתן ההחלטה של הועדה קמא פסיקת ועדת העררים הייתה עקבית וחד משמעית לפיה עוצר חלקי לא מהווה "שלילת חירות", וזאת בשונה מסוגיית הגירוש, שם הייתה מחלוקת בפסיקה, כפי שפורט לעיל - הרי שאין מקום לקבוע מועד תשלום מוקדם כפי שנקבע בוע 108/07 מרסל נ' הרשות המוסכמת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (לא פורסם, , 18.10.07). זאת ועוד, אני סבור כי קביעתה של הועדה לעניין תחילת מועד תשלום התגמולים מבטאת את האיזון הנכון והראוי בין האינטרס של הנרדפים לקבל פיצוי על-פי החוק לבין האינטרס שלא להעמיס עול כבד מדי על קופת המדינה, ובכך יושג מעין איזון. (רע"א 2620/07 מדינת ישראל הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים נ' ארלזוב (לא פורסם, , 10.6.07)). משכך, ועל-אף האמור בע"א (ת"א) 3109/05 הרשות המוסכמת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים נ' שכטר (לא פורסם, , 16.4.07) לגבי תביעות בעניין עוצר שנדחו על-ידי המערערת אך לא נשלחה לתובעים הודעה על-כך בדואר רשום, שעסק בהארכת מועד להגשת ערר ולא בתשלום לזכאים עקב הרחבת מעגל הזכאים שיש לו השלכות תקציביות - מועד תחילת תשלום התגמולים יהיה בהתאם להחלטת הועדה קמא כפי שיפורט שוב, להלן: לגבי תביעות שהוגשו עד למתן ההחלטה של הועדה קמא (12.5.08), בהן טרם ניתנה החלטת המערערת או עררים תלויים ועומדים בפני הועדה קמא (לרבות העררים נשוא ערעור זה) - התגמול ישולם ממועד קבלת פס"ד גרנות או מיום הפניה הראשונה למערערת בה עלתה טענת העוצר, על-פי המאוחר מבין השניים. לגבי תביעות מחודשות של תובעים, שתביעותיהם בדבר עוצר נדחו על-ידי המערערת ואין בגינן ערר תלוי ועומד - התגמול ישולם ממועד החלטת הועדה קמא (אף אם החלטת הדחייה לא נמסרה בדואר רשום הואיל ואף אם הייתה נשלחת הודעת הערעור בדואר רשום לא היה בכך להועיל). לגבי תביעות חדשות, לרבות של תובעים אשר פנו למערערת בעבר אך לא העלו טענת עוצר - התגמול ישולם ממועד הפניה החדשה. לאור קביעתי הנ"ל לפיה, בנסיבות העניין, מועד תחילת תשלום התגמולים יהיה כמפורט לעיל, בין אם נמסרה הודעת דחייה בדואר רשום ובין אם לאו, הרי שאין אני נדרש לשאלה האם "גישת הידיעה" גוברת על "גישת ההמצאה". סוף דבר התוצאה הינה כי בכפוף לעיבוי הקריטריונים כאמור, אמליץ לחברי להרכב לדחות הן את הערעור והן את הערעור שכנגד. יודגש, כי פסק דין זה קובע את הקריטריונים לאורם יבחן כל מקרה על-פי נסיבותיו, ואין בפסק דין זה כדי לקבוע מי מבין העררים שבענייננו דינו להתקבל. כך גם אין מקום להתערב במועדים שקבעה הועדה ליישום ובדיקת האמור, לרבות הארכות שניתנו על-ידי הועדה ובהתחשב שהבקשה לעיכוב ביצוע/הארכת המועדים נדחתה. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. ד"ר קובי ורדי, שופט השופט י' שנלר אב"ד: אני מסכים ומצטרף לאמור בחוות דעתו המקיפה והיסודית של חברי כב' השופט ד"ר ורדי ולתוצאה אליה הגיע. סבורני כי בעת שמצאנו לנכון לאמץ את קביעות הועדה, תוך "עיבוי" נוסף, מצופה מהמערערת שתבחן את הנסיבות, בפרשנות מרחיבה ומקלה. כפי שעולה גם מדברי חברי, הגיעה העת שאותה מגמה מרחיבה לזכאות, תיושם ובמדיניות ראויה של המערערת. הגענו לעת שכיום מדובר, לצערנו, במתי מעט יחסית, היכולים וזכאים לאותה הכרה, בהיותם בגילאים שאין צורך לפרטם ואשר רובם נזקקים לאותה הכרה, ולו הכרה מאוחרת, בהתחשב בקביעה בדבר מועד תחולת האמור. לא למותר להוסיף כי על המערערת לבצע מיידית את אשר הוחלט ואין מקום לעיכוב כלשהו, מחמת נימוק זה או אחר. ישעיהו שנלר, שופטאב"ד השופטת ר' לבהר שרון: אני מסכימה ומצטרפת לכל האמור בחוות דעתו היסודית והממצה של חברי השופט ד"ר ורדי ולהערתו של חברי אב"ד השופט שנלר. רות לבהר שרון, שופטת הוחלט כאמור עפ"י פסק דינו של השופט ד"ר קובי ורדי.ניצולי שואהיהדות