קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצוי תושב עזה על יריה ברגל של חיילי צה''ל: 1. התביעה שלפנינו עניינה בשאלת אחריות המדינה לנזקי גוף שנגרמו לתובע, תושב רצועת עזה, מירי שנורה לעברו במהלך התפרעויות אלימות במחסום ארז. עיקר המחלוקת היא האם בעת האירוע, עסקו חיילי צהל ב"פעולה מלחמתית" אל מול המתפרעים (כהגדרתה בחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952 (להלן: "החוק"), או ב"פעולה שיטורית" של פיזור הפרות סדר.   העובדות   2. ביום 17.7.1994 פרצו התפרעויות קשות במחסום ארז, שכללו יידוי אבנים מאסיבי לעבר כוחות צה"ל, זריקת בקבוקי תבערה, ירי מצד שוטרים פלסטינים ותושבים לעבר כוחות צה"ל, ניסיון להשתלט על תחנת דלק באזור והצתת מספר אוטובוסים (להלן: "ההתפרעויות"). אירועי יום 17.7.1994 נחשבו באותה עת לאירועי התפרעויות חמורים ביותר ותוארו, הן על ידי גורמים צבאיים והן על ידי כלי התקשורת, כ"מלחמה של ממש" (ראו: דברי העיתונאי שלומי אלדר במסגרת "מבט לחדשות", מוצג נ/4).   3. התובע טען בתביעתו ובעדותו בפני כי באותו יום, בין השעות 7:00-7:30, נורה ברגלו הימנית, בעת שניסה להגיע לתחנת הדלק שבמחסום ארז, על מנת לחבור למעבידו ולנסוע לישוב נתיב העשרה, שם עבד. התובע, אביו, בן דודו (ראאפת אלתלולי) וחברו לעבודה (עבד אלעזיז אבו זוהיר) עשו את דרכם לתחנת הדלק ובשלב מסוים עצרו משום שראו כי יש התקהלות ומהומות והכביש הראשי (ציר 'טנצ'ר', העובר לאורך רצועת עזה) חסום. בשלב זה, החליטו לעקוף את ההתקהלות על מנת להגיע רגלית לתחנת הדלק. אביו של התובע נשאר ברכב והשלושה יצאו לעיקוף. במהלך העיקוף נכנסו השלושה לתוך פרדס וכשיצאו ממנו התקרבו לכביש הראשי, שמצידו השני הייתה תחנת הדלק. כאשר החל התובע לחצות את הכביש על מנת להגיע לתחנת הדלק, הוא נורה ונפגע קשה. ביום 16.12.1999, כחמש שנים לאחר האירועים, הוגשה התביעה.   עדות התובע וטענותיו   4.     התובע טוען  כי הוא נורה על ידי חיילי מג"ב מיד כשהחל לחצות  את הכביש הראשי. הוא מדגיש כי הוא לא השתתף במהומות וניסה לעקוף אותן כדי להגיע לעבודה בישראל. התובע הוסיף כי במהלך האירוע המתינו ברכביהם בתחנת הדלק הסמוכה, מעבידו, אבי יהב, ומעבידים ישראלים נוספים.   5. בחקירתו בבית המשפט השלים התובע את גרסתו והעיד כי בעת שעצרו את רכבם נאמר לו ולשלושת האחרים כי "יש בעיות שם ושיש ידוי אבנים ובעיות", (פרוטוקול מיום 1.6.2005 עמ' 6). כן ראו הארבעה עשן שחור סמיך, כפי שהעיד בן דוד התובע, ראאפת אלתלולי (שם, עמ' 13). עוד נטען כי בעת הירי לא היו במקום שוטרים פלסטינאים או מתפרעים ולכן ניתן היה לחצות את הכביש ולהגיע לתחנה. לטענת התובע, המהומות היו מדרום למקום בו נורה, מקום המסומן בתרשים שצייר באות ג'. לטענתו, במקום בו נורה היו חמשה ששה חיילים ממשמר הגבול, שעמדו מחוץ לרכב אזרחי אחד ושני רכבים צבאיים. התובע טוען כי אחד מהחיילים ירה בו אך הוא לא ראה את החייל יורה. התובע מציין כי כיוון הירי היה מכיוון החיילים (שם, עמ' 8). עוד טוען התובע כי כאשר החל לחצות את הכביש הראשי ראה את מעבידו ושלושה מעבידים נוספים (חגי, חנן וג'ק) ממתינים בתחנת הדלק ויתכן כי הם ראו את מה שקרה, אף כי לא שאל אותם ולא ניסה לאתרם מאז האירוע (שם, עמ' 9-10). גרסת התובע נתמכת על ידי תצהיר בן דודו,  שכאמור נחקר אף הוא (שם, עמ' 12 ואילך).   6. על בסיס גרסתו לנסיבות האירוע, טוען התובע כי בעת פציעתו, בשעה 7:00-7:30, לא הייתה פעולה מלחמתית במקום האירוע, אלא פיזור מתפרעים בלבד. עוד נטען, כי באותה עת לא היו במקום בו נורה התובע מתפרעים או שוטרים פלסטינאים. לטענתו, המצב במחסום ארז הדרדר למצב של פעולה מלחמתית, רק בהמשך אותו יום. כן נטען כי הוא נורה כעובר אורח תמים, העושה את דרכו, כמדי יום ביומו, למקום בו אוסף אותו מעבידו. התובע מתבסס על תחקירי צה"ל לגבי האירוע וטוען כי ירי של פלסטינים לעבר חיילי צה"ל החל רק בשעה 10:00, ולפיכך, לפני שעה זו לא הייתה פעולה מלחמתית. התובע תוקף את תצהירי עדי הנתבעת וטוען כי הם עדויות סברה בלתי מהימנות.   7. כתב התביעה מכיל טענות נוספות, הנוגעות להיפוך נטל הראיה בעילת "הדבר מדבר בעדו", נזק הנגרם מחפץ מסוכן ורשלנות מצד חיילי משמר הגבול. עם זאת, הדיון בשאלת האחריות מתמקד בסעיף 5 לחוק הנזיקים האזרחיים, ובו גם התמקדו סיכומי התובע.   טענות הנתבעת   8.     הנתבעת טוענת כי בעת שהתובע נפגע הייתה פעולה מלחמתית במקום האירוע ולפיכך המדינה אינה אחראית לנזקיו. לטענתה, ההתפרעויות שהיו במחסום ארז היו התפרעויות קשות, שכללו יידוי אבנים, בלוקים, ברזלים, בקבוקי תבערה וירי, שעלו כדי פעולה מלחמתית ויצרו סכנה ממשית לחיי כוחות הביטחון.   9.     עוד נטען כי ההתפרעויות החמורות החלו עוד טרם נורה התובע. לטענת הנתבעת, בשעה 07:15 נפצע חייל בשם אמנון ווהבי ואף מפקד החטיבה, שאול אריאלי, נפגע בין השעה 7:00 לשעה 7:30 מזריקת בלוק. כן נטען כי בזמן האירוע הייתה אסורה הכניסה לישראל בגלל ההתפרעויות, נאסרה נוכחות פלסטינים במקום האירוע וכל הפלסטינים שנכחו במקום השתתפו בהתפרעויות.   הנתבעת מסתמכת בטענותיה על חקירותיהם של מפקד חטיבת עזה הצפונית בעת האירוע, מר שאול אריאלי, מפקד מרחב עזה במשמר הגבול בעת האירוע, ניצב  חסין פארס, מפקד מחלקה בפלוגת הסיורים המשותפים בעת האירוע, מר אמנון ווהבי ומי שהיה מפקד של אחד מכוחות מג"ב במקום האירוע, פקד מאדי זוהדי. כן מסתמכת הנתבעת על קלטת נ/4 המכילה את סיקור אירועי היום במחסום ארז בערוץ הראשון ועל תחקיר אלוף פיקוד הדרום לגבי אירועי אותו יום (מוצג נ/ 5).   10.     הנתבעת מוסיפה וטוענת כי יש לדחות מכל וכל את עדויות התובע ועדיו נוכח הסתירות שנתגלו בעדויות בפרטים מהותיים.   11. הנתבעת טוענת עוד כי התובע לא הוכיח כי נפגע מירי כוחות הביטחון דווקא ולא מאש שנורתה על ידי גורמים פלסטינים. דיון   12. אקדים ואומר כי דין התביעה להדחות, באשר מהראיות עולה בבירור כי התובע נפגע בעת ותוך כדי פעולה מלחמתית, בלא מובן המילה.   סעיף 5 לחוק הנזיקים האזרחיים, קובע כי "אין המדינה אחראית בנזיקים על מעשה שנעשה על ידי עולה מלחמתית של צבא-הגנה לישראל". 'פעולה מלחמתית' מוגדרת בסעיף 1 לחוק הנזיקים האזרחיים ככוללת "כל פעולה של לחימה בטרור, במעשי איבה או בהתקוממות וכן פעולה לשם מניעתם של טרור, מעשי איבה או התקוממות שנעשתה בנסיבות של סיכון לחיים או לגוף" (ההדגשות שלי י.ו).   13. נעיר כי הגדרת המושג 'פעולה מלחמתית' נוספה לחוק בשנת 2002 במסגרת תיקון מס' 4 לחוק, כשמונה שנים לאחר האירועים נשוא תביעה זו. עם זאת, נקבע כי ההגדרה הנ"ל לא שינתה את המצב המשפטי שהיה נהוג טרם התיקון ולמעשה, ההגדרה משקפת את הפסיקה שניתנה קודם התיקון. לדיון בסוגיה ותחולת הגדרת 'פעולה מלחמתית' על דרך היקש על המקרים שקדמו לתיקון, ראו: ע"א 5964/92 בני עודה נ' מדינת ישראל פ"ד נו(4) 1, 8-9 (2002) (להלן: "עניין בני עודה"); ע"א 9561/05 עאוני עבד אלרחים חטיב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 4.11.08) (להלן: "עניין חטיב").   14. השאלה אם כן בענייננו, היא - האם נורה התובע במהלך "פעולה מלחמתית". תשובה חיובית תוביל לדחיית התביעה. תשובה שלילית תוביל לדיון בשאלה, האם הוכיח התובע כי הוא נורה על ידי כוחות הביטחון, ואם כן, האם הירי בוצע בהתרשלות של היורה.   כללי 15.         על תכלית סעיף 5 לחוק ומהות הפעולה המלחמתית נפסק בעניין בני עודה, כי: "דומה שהגישה הינה כי פעולות מלחמתיות הגורמות נזק לפרט אינן צריכות להיות מוכרעות על-ידי דיני הנזיקין הרגילים. הטעם לכך הוא כי פעולות מלחמתיות יוצרות סיכונים מיוחדים אשר הטיפול בהם צריך להיות מחוץ לגדריה של האחריות הנזיקית הרגילה. הסיכון הוא מיוחד מבחינת יוצר הסיכון (איש הצבא המבצע פעולה מלחמתית, המתכנן אותה והמדינה השולחת אותו למשימותיו); הסיכון הוא מיוחד מבחינת הניזוק (בין שהוא "אוהב" ובין שהוא "אויב"), והסיכון הוא מיוחד מבחינת היקף הנזק. התפיסה הינה כי דיני הנזיקין הרגילים אינם מתאימים להסדרתו של סיכון מיוחד זה. חוסר התאמה זה נובע מעצם מהותם של דיני הנזיקין העוסקים בחלוקת סיכונים בגין פעולות מזיקות בחיי היומיום של אדם במדינתו. אין הם מתאימים כאשר הסיכון שבפניו ניצבים הפרט והכלל הוא חריג ויוצא-דופן. פעולות מלחמתיות יוצרות מעצם טיבן וטבען סיכונים אשר מערכת הדינים ה"שיגרתית" לא נועדה להתמודד עמהם. המטרות המונחות ביסוד דיני הנזיקין הרגילים אינן חלות כאשר הנזק נובע מפעולה מלחמתית שהמדינה מנהלת כנגד אויביה (ראו דברי השופט ריינהארט (Reinhardt) בפרשת Koohi v. U.S. (1992) [7], at p. 1334)" (שם, 6-7).   נקבע כי משמעות המונח 'פעולה מלחמתית' היא: "נקודת המבט מכוונת אל מהותה של הפעולה ואל הסיכון המיוחד שהיא מסבה. השאלה הינה אם הפעולה שגרמה נזק היא "פעולה מלחמתית". "עליך לבחון את הפעולה - לא את המלחמה" (השופט ח' כהן בע"א 311/59 מפעל תחנות הטרקטורים בע"מ נ' חייט [3], בעמ' 1613; השווו בר"ע (ב"ש) 16/93 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' וסרמן [6]). הפעולה היא מלחמתית אם זו פעולת לחימה, או פעולה מבצעית-צבאית, של הצבא". (שם, 7).   כך, נקבע כי: "כך, למשל, אם הניזוק נפגע מתקיפה שהותקף על-ידי חייל בשל סירובו למלא הוראה באשר למחיקת ססמאות שהיו כתובות על הקיר, אין לראות בפעולת התקיפה "פעולה מלחמתית", שכן הסיכון שפעולה זו יצרה הוא סיכון רגיל של פעולה לאכיפת החוק. לא כן אם סיור צבאי בכפר או בעיר נקלע למצוקה של סכנת חיים או סיכון חמור לגוף בשל ירי עליו וזריקות אבנים ובקבוקי תבערה, וכדי לחלץ את עצמו הוא יורה ופוגע בפלוני. פעולת הירי היא "פעולה מלחמתית", שכן הסיכון שבפעולה זו הוא סיכון מיוחד. בין שני המצבים הקיצונים הללו עשויים להתקיים מצבי ביניים. טול מקרה של יחידה צבאית המסיירת באזור לשם שמירה על הסדר. כל עוד היא מבצעת תפקידי שיטור רגילים, ובגדר סיכונים רגילים של פעולת משטרה, אין לראות בפעולותיה "פעולות לחימה". לא כן אם מגיע שלב של התפרעות, רגימות אבנים ואף ירי, המעמיד את חיילי היחידה בסכנה. במצב דברים זה הפעולה חדלה להיות פעולת שיטור על סיכוניה הרגילים והופכת לפעולת לחימה הכרוכה בסיכונים מיוחדים" (שם, 8).   16. בעניין חטיב הנ"ל, נדרש בית המשפט העליון לשאלה, האם ירי של חיילי צה"ל בעת שנתקפו על ידי המון מתפרע, מהווה פעולה מלחמתית. בהקשר זה נקבע כי : "ירי שבוצע מתוך מוצב על מנת למנוע חדירת המון מתפרע לתוכו עולה כדי פעולת מלחמתית...במקרה שלנו מדובר בהתפרעות של מאות משתתפים (ראו עדות סא"ל שופן, עמ' 63; עמ' 90 לפסק הדין קמא) התוקפים חיילי צה"ל המצויים בתוך מוצב ומסכנים את חייהם. אין המדובר בחיילים שביצעו פעולות שיטור, אלא בחיילים המבקשים להתגונן מפני נסיון חדירה למוצב: "נסיבות אלה גולשות, כך נראה, אל מחוץ לתחום הסיכון הרגיל הטמון בפעילות משטרתית. לא דובר כאן במרדף אחר מתפרעים כי אם בכוח המגונן על עצמו" (ע"א 1071/96 עזבון המנוח אלעבד נ' מדינת ישראל פסקה 11 - השופט, כתארו אז, ריבלין). בהתחשב בכמות המתפרעים, במיקום החיילים ובסכנה הצפויה, סבורני כי בדין קבע בית המשפט המחוזי שחלה הוראת הפטור. חיילים מתגוננים מתוך מוצב מהתפרעות המון, מצויים בפעולת לחימה. כך גם בשכל הישר" (הדגשות שלי י.ו.) מן הכלל אל הפרט   17. יישום הדברים על ענייננו מוליך למסקנה האחת כי התובע נורה במהלך "פעולה מלחמתית". אני סבורה כי המקרה שלפנינו הוא אחד המקרים המובהקים של "פעולה מלחמתית". נזכיר כי במהלך האירועים נהרג  שוטר מג"ב. 18.   בראש ובראשונה יש לפנות לקלטת נ/4 המתעדת תיעוד חי את השתלשלות האירועים על ידי כתבי "מבט לחדשות", באשר צפייה בקלטת אינה מותירה מקום לספק כי האירועים מהווים "פעולה מלחמתית". בקלטת נראה המון אדם מיידה אבנים כלפי חיילי צה"ל, משתלט על תחנת הדלק ומכלה את זעמו בהרס מתקניה. בהמשך, נראים נגמ"שים צבאיים שניסו להיכנס לשטח על מנת להשתלט על ההמון ועימותים בין החיילים שבנגמ"שים לשוטרים הפלסטינים שמנעו את כניסתם. מתואר עימותים בין שוטרים פלסטינים לכוחות הביטחון עד כדי תגרה. כן מצוין כי שוטרים פלסטינים ירו כלפי חיילי צה"ל ומשמר הגבול. בהמשך תועדה התקלחות בקבוק תבערה שנזרק לעבר החיילים ושריפת אוטובוסים על ידי מתפרעים. על פניו, האירועים המתועדים האלה סיכנו את חיי אנשי כוחות הביטחון ומהווים על כן פעולה מלחמתית. אעיר כי מי ששימש במועד הרלוונטי כמח"ט באיזור עזה, אל"מ שאול אריאלי אישר בעדותו כי הדברים הנראים בקלטת משקפים בדיוק את שארע.   19.       נותרה אפוא לדיון השאלה האם בשעה בה נורה התובע, לטענתו, קרי - בין 7.00 ל7.30, החלה כבר הפעולה המלחמתית.   נציין כי, אף לדעת התובע, בשלב מסוים התפתח האירוע לדרגת פעולה מלחמתית, אולם לטענתו, בשעה בה הוא נורה, טרם התלקח האזור.   20. מחומר הראיות עולה בוודאות כי עוד לפני השעה 7.00 החלה ההתפרעות המאסיבית העולה כדי פעולה מלחמתית.   תחקיר אלוף הפיקוד מתאר לו"ז בסיסי של יום האירוע (17.7.1994) כדלקמן: "1. 01:30 התפרעות מקומית מאזור הפרדס מדר' לחניון האוטובוסים. 2. 03:30-04:00 התפרעות 1 בשרוול. 3. 04:30-11:30: 4:30-6:00 - התפרעות בשרוול, הדיפת מתפרעים לחניון הפג'ו, והוצאת עמדת פז. 6:00-7:00 - הוצאת המתפרעים לחניון הפג'ו, וחילוץ 3 כלים באזור עמדת פז. 07:00-8:00 - פגיעה בתחנת פז, הדיפת המקומיים והמשטרה הפלסטינאית דרומה, בין גלב לעמדת פז, העברת אחריות למשטרה הפלסטינאית התקפלות לתחנת הדלק פז (רגיעה). 8:00-9:30 - התכתשות באזור פז, ועל טנצ'ר עם הנגמשים עד לאזור השרוול (רגיעה) 9:30-11:30 - ארוע חניון האוטובוסים, ירו על מ"פ...מארב ירי על מ"פ...ירי ופציעת מפקד ימ"ס. 4. 13:00-15:15 - אירוע כבאית"   בתחקיר מפורט לוח זמנים המתאר את  פעולת המשטרה הפלסטינית לאורך האירוע: "א) 01:30-07:00 - אי ביצוע משימתם עפ"י ההסכם ועפ"י ההסכמות בעל"פ שהוגשו (נטולי עניין). ב) 07:00-09:30 - חוצצים, מגינים משתפים פעולה עם המקומיים בהסכמה בשתיקה למעשיהם, מונעים בפועל ובאיומי נשק (כולל ירי של חריגים) את פעולת כוחותינו. ג) 09:30-11:30 - מפירים ההסכם וההסכמות ע"י כניסה באש לחניון האוטובוסים, השתתפות בביזה וירי מכוון ע"מ לפגועה לעבר כוחותינו. ד) 12:30-15:00 - תקלת תאום בהחלפת הכוחות ומתן מעבר למקומיים צפונה, ירי על כוחותינו" (נ/5).   על פי דוחות אלה, עולה בבירור כי בשעה הנטענת על ידי התובע, היינו, בין השעה 7.00 ל7.30 הייתה הפעולה המלחמתית בעיצומה. כך, מתוארת בדוח פגיעה בתחנת דלק וכן הדיפה של שוטרים ואזרחים פלסטינאים מאזור התחנה. כן מתואר איומים בנשק וכן  ירי לעבר חיילי צה"ל ומשמר הגבול, שמטבע הדברים יצר סיכון ממשי לחייהם ולגופם של אנשי כוחות הביטחון.   21. אם לא די באמור עד כה, הרי שפירוט האירועים כפי שתואר בתחקיר הכולל התייחסות של ניצב פארס, אינם מותירים עוד כל מקום לספק : "הגעתי בסביבות 07:30 למחסום ארז חובר לרוני מ"פ...חובר למח"ט. מתבצעת הסתערות בליווי ירי חי' באויר בכדי לחלץ את הגיפים התקועים. תמונת מצב שוטרים פלסטינאים כחייץ בין כוחתנו לבין בשוטרים". בהמשך התחקיר יש התייחסות של המח"ט,  שאול אריאלי, לפיה "בשלב זה חלה תפנית. השוטרים הפלסטינאים מובילים את ההמון לעבר תחנת הדלק ומתבצע ניסיון שריפת התחנה, ו[ל]פיכך בוצעה הסתערות של כוחינו עד גלב...ההסתערות בוצעה תוך כדי ירי י באויר ויכול להיות שחלק מכוחותינו ירה לעבר המקומיים. בשעה 7:00 מהרגע שהיה ברור שהשוטרים הפלסטינאים הם לא רק גורם מפריע אלא גם מסייע למקומיים, החלטתי להקפיץ גדוד מטכלי. בשעה 8:00  החלטתי להקפיץ הנגמ"שים על מנת לשדר לשוטרים הפלסטינאים שאנו בעמדת כוח משמעותית במידה וינסו לפתוח באש מכוונת אלינו" (הדגשות שלי י.ו).   כלומר, כבר בשעה הנטענת על ידי התובע, היו התפרעויות שכללו ניסיון מצד ההמון לשרוף את התחנה, ירי לעבר כוחותינו, וניסיון של החיילים לחלץ ג'יפים צבאיים שנתקעו בין ההמונים המתפרעים. אירועים אלו יצרו בוודאי סכנה מוחשית לחיי חיילי כוחות הביטחון.   22. תמונה זו מתקבלת אף מעדויות העדים בפני. כך, כשנשאל ניצב פארס לגבי טענת התובע כי במקום האירוע הייתה פעולה מלחמתית רק החל מהשעה 10:00 או 11:00 בבוקר, השיב כדלקמן: "...הרבה לפני השעה 7:00 בבוקר הגעתי למחסום ארז, התעדכנתי...התעדכנתי ונכנסתי יותר פנימה לכוחות לאיזור תחנת הדלק, וראיתי גוג ומגוג, וזה היה בסביבות השעה 7 בבוקר. היה מצב של עשרות אלפים זורקים אבנים, יש ירי מכל הכיוונים, יש חלק שמפזרים הפגנות ושוטרים פלסטינאים גם מנסים להרגיע את ההמון..." (פרוטוקול מיום 27.4.2008, עמ' 13). ובהמשך: "...כמה ג'יפים שלנו נתפסו בתוך ההמון, בסביבות 7 בבוקר, מתחנת הדלק משהו כמו 100 מטר דרומה, תפוס כוח שלנו בפנים מוקף המונים, אלפים, משטרה פלסטינאית מנסה לעזור להם, והמון זורק עליהם אבנים. אני ראיתי  תמונת מצב קשה מאוד זו, ירי, לקחתי את כל המפקדים יחד עם המח"ט כל מי שהיה שם, אמרתי שהתפקיד  שלי קודם כל להרגיע את המצב שלא יהיה הרוגים ולהוציא את הגיפים החוצה שהיו לכודים. כי הייתה סכנת חיים ממשית עליהם...עשינו הסתערות זה היה בין 7 ל-8 בבוקר, ההסתערות לוותה בהודעות שלי בערבית ברמקולים להמון להתפזר וגם דיברתי באופן אישי עם המשטרה במכשיר הקשר שלא יהיה אש על אש...אני חוזר ואומר כי בין השעה 7- ל-8 לא רק שהיתה לחימה, זה היה ממש גוג ומגוג. אני הייתי בעזה ובאיזור, אני מכיר הפגנות, אבל ד בר כזה קשה עוד לא ראיתי. ואני סבור שהצלחנו לחסוך בפגיעות בנפש בשני הצדדים.... לדוגמה בג'יפ שלי אישי שבו הייתי חטפתי 27 כדורים ולכן אני זוכר את האירוע" (שם, עמ' 14).   ניצב פארס הוסיף, כי על אף שהייתה הידברות עם המשטרה הפלסטינית והיו ניסיונות מצידה להשליט סדר, "...הם לא שלטו בכוחות שלהם. והשוטרים הפלס[ט]ינאים ירו עלינו, כולל עלי, מטווח אפס, מטווחים קצרים" (שם, עמ' 16).   הדברים מדברים בעדם וכל מילה נוספת מיותרת.   23. אוסיף עוד כי עדותו של ניצב פארס הותירה עלי רושם מהימן ביותר, כמו גם יתר עדי הנתבעת אשר העידו על השתלשלות האירועים. כך, העיד מר אמנון ווהבי, אשר נפצע בשעה 07:15, במהלך ההסתערות המתוארת, כדלקמן: "כשאני הגעתי לאיזור תחנת הדלק פז, מה שאני ראיתי, בזמן שהגעתי, זה עשרות מתפרעים שנמצאים בקו של תחנת הדלק פז בפרדסים המזרחיים וחוסמים את ציר טנצ'ר כאשר הצבא עם שני נגמשים נמצא על ציר טנצ'ר לכיוון הפרדסים וכוחות מג"ב שהיו מצומצמים מאוד עד שהגענו, שההמונים נמצאים על הציר מהקו של תחנת דלק פז לכיוון דרום, זו היתה תמונת המצב שאני הגעתי לתחנת הדלק, וזה היה בערך בשעה 06:15" (פרוטוקול מיום 27.4.2008, עמ' 21). ווהבי מתאר שתי הסתערויות שבוצעו על מנת להדוף את ההמון. ראשונה מיד עם בואו עד השעה 6:40 או 6:45, ושנייה, ההסתערות שהוזכרה על ידי ניצב פארס, במהלכה הוא אף נפצע כאמור. ווהבי מתייחס גם למטרת ההסתערות השנייה: "...היינו בתחנת דלק פז, המתפרעים והערכת המצב שהתבהרה לנו, הכוונה שלהם היתה לעלות על תחנת דלק פז ומשם הדרך לכל המפעלים של אזור תעשיה ארז, פתוחה, והיה ברור לנו שאם לא  הודפים אותם דרומה הם פורצים את הדרך ולא רק נעמוד במשימה שלנו, הם יפרצו את הדרך ויכנסו לישראל" (שם, 22). בתצהירו הצהיר ווהבי כדלקמן: "בשעה 7:15 לערך נפצעתי מאבנים, ברזלים ומקלות; כאשר נפצעתי הינו בשלב שבו ניסינו להדוף את הפלסטינאים לעבר המחסום הפלסטינאי. הצלחנו להדוף את המתפרעים לאזור המחסום וקיבלנו הוראה לשוב אחרונית - צפונה. הג'יפ שלי שקע בחולות והתחפר כך שלא יכולתי לחלצו ולשוב אחורנית. בשלב זה הקיפו את הג'יפ מאות רבות של אנשים אשר השליכו עלינו מטווח 0 סלעים אבנים ברזלים ומקלות. אנו הגבנו באלפ"ה ואני יריתי באוויר. במהלך הסיטואציה הזו [נ]מצאנו במצב של סכנת חיים ממשית. כל הצוות נפצע ואני היחיד שיכולתי להגיב. היינו מוקפים בהמונים מספר דקות על שהגיע כוח מג"ב אחר בפיקודו של פקד מאדי זוהדי אשר חילץ אותנו. נפצעתי פעם נוספת באותו אירוע באזור תחנת הדלק פז כתוצאה של אבן אשר פגע בעיני ואז גם פוניתי לביה"ח".   24. כן ראו עדות מפקד החטיבה אל"מ שאול אריאלי אשר העיד, בין היתר, כי האירועים המתועדים בקלטת נ/4, אירעו בפועל בין השעות 7:00 ל-12:00. כן העיד כי: "יש שם קטע אחד שמצולם ומתייחס להסתערות שהיתה שם, או ריצה עם נשקים על ידי חיילי מג"ב שהיו צמודים אלי באותו אירוע. חיילים המצולמים עם השכפצים הלבנים. האירוע התרחש בדיוק באיזור בו התביעה עוסקת, קרי תחנת הדלק ואני הייתי נוכח בנקודה עצמה בתחנת הדלק באותה שעה...הקטע המצולם בקלטת שמתייחס לאירוע בתחנת הדלק אירע בין השעה 7:00-7:30 בבוקר. אני הייתי נוכח בדיוק בזמן הזה בתחנת הדלק. אני פיקדתי על הכוחות" (פרוטוקול מיום 27.3.2008, עמ' 3). בהמשך נשאל מר אריאלי לגבי התייחסות לוח הזמנים שבתחקיר לרגיעה  (בסוגריים) והשיב כדלקמן: "קודם כל דיברתי על הגל השני של השיא, בין 7:00-8:00 זה הקטע עם אותם חיילי מג"ב, והשכפצים שרואים בקלטת, שמתייחס בדיוק לזמן הזה. ב-8:00 היתה רגיעה של מספר דקות, ושוב התחילה התכתשות כפי שאתה רואה בסעיף ד'. יש אירועים מסויימים ויש רגיעה של מספר דקות. ולכן האירוע הספציפי של התביעה, אם הוא אכן קרה בין 7:00-7:30 זה היה בזמן שהייתי עם הכוחות שלי בתחנת הדלק פז" (שם, עמ' 5). בהמשך נשאל האם זה נכון שעד לשעה 9:30 לא נורתה ירייה אחת על ידי שוטרים פלסטינאים, והוא השיב: "אני שולל זאת באופן מוחלט...אני לא צריך לעיין ביומן כדי לומר לך שהיו יריות לפני 9:30, כי עלי נורו יריות מהמשטרה הפלסטינית בשעות הבוקר עד 09:30 ולכן אני לא צריך לבדוק זאת ביומן, לרבות פגיעות בג'יפ שמאחוריו עמדתי, זה היה לפני 9:30, אני גם עכשיו מסתכל ביומן ומקריא דיווח משעה 07:30 שם כתוב "לציין שהפרות הסדר היו מלוות בירי של המשטרה הפלסטינית לעברנו, ירי על מנת לפגוע..." (תחקיר של פלוגה כ"ז של מג"ב עמ' X סומן על ידי בית המשפט)" (שם, עמ' 6).   25. לסיכום - כל העדויות והראיות מובילות למסקנה האחת והיחידה - כי התובע נורה במהלך "פעולה מלחמתית". מכל העדויות, קלטת נ/4, נ/5 ותחקיר האלוף, עולה בבירור כי בין השעות השעות 7:00-7:30 התרחשו באיזור בו שהה התובע באותו זמן התפרעויות שסיכנו את חיי חיילי כוחות הביטחון ואת שלמות גופם, ועל כן האירוע כולו עולה כדי פעולה מלחמתית כהגדרתה בחוק הנזיקים האזרחיים. בשולי הדברים אבקש להעיר כי אירועי מחסום ארז במועד הנ"ל כבר נבחנו על ידי בית המשפט המחוזי בבאר שבע בת.א. 3126/97 טויל נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 11.4.02, שם נקבע כי האירועים שהתרחשו הינם בגדר "פעולה מלחמתית". 26. בשים לב לכל האמור לעיל, חלה על המקרה ההגנה הקבועה בהוראת סעיף 5 לחוק, הפוטרת את הנתבעת מכל אחריות בנזיקין. 27. נוכח מסקנה זו, מתייתר הצורך בדיון ביתר הטענות שהועלו על ידי הצדדים.   28. סוף דבר - בשים לב לכל האמור לעיל, התביעה נדחית. בנסיבות, אין צו להוצאות.צבאצה"לחייליםרגלייםמקרי ירי