קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מנשר בדבר יישום הסכם הביניים: 1. ערעור על החלטת בית משפט שלום בירושלים (כב' השופט א' רון) למחוק תביעה לפיצוי נזק הריסת מחסן וסככה (להלן: המבנים). המערער הרס את המבנים כמבנים שנבנו ללא היתר, בעקבות דרישת המשיבים, על יסוד הנחתם כי המבנים מצוים באזור שטח C על-פי הסכם הביניים (יהודה ושומרון), התשנ"ו-1995. לטענת המערער, מדובר באזור B, ועל המשיבים לפצותו, מאחר שלא היה עליו להרוס את המבנים. 2. בית משפט קמא מחק את התביעה, לאחר שהגיע למסקנה "שאין בכוחה של התביעה להניב את הסעד המבוקש אפילו יינתן לתובע מלוא יומו בבית המשפט", וזאת לאור תעודה שנחתמה על-ידי ראש תחום תשתיות במינהל האזרחי, שצורפה לכתב ההגנה, ולפיה מדובר באזור C (להלן: התעודה). לעניין כוחה המכריע של תעודה זו, נשען בית משפט קמא על סעיף 6 למנשר בדבר יישום הסכם הביניים (יהודה ושומרון) מס' 7, התשנ"ו-1995, שבו נאמר, בס"ק א: "מפקד כוחות צה"ל באזור וכן כל מי שנתמנה על ידו או פועל מטעמו יוסיפו להיות בעלי כוחות ותחומי אחריות לרבות כוחות חקיקה, שיפוט ומינהל, על כל אחד מאלה (1) הישובים והאתרים הצבאיים (2) אזור C (3) ישראלים ...". ובס"ק ב: "קביעת מפקד כוחות צה"ל באזור כי כוחות ותחומי אחריות מוסיפים להיות בידו תהיה מכרעת לעניין זה". לאור הוראות המנשר, מצא בית משפט קמא כי סיווגו של השטח כפי שנעשה על-ידי החתום על התעודה הוא סופי ולא ניתן לשינוי. בהגיעו למסקנה זו, בחן בית משפט קמא גם את העובדה שהתעודה אינה חתומה על-ידי המפקד הצבאי אלא על-ידי ראש תחום תשתיות, וציין כי הוגשה על-ידי המשיבים אסמכתא המלמדת כי המפקד הצבאי אצל סמכותו לראש תחום תשתיות. 3. בערעור נטען, כי בית משפט קמא התעלם מהטענות, לפיהן המפקד הצבאי אינו קובע גבולות גיאוגרפיים, וכי סיווג שטח כאזור A, B ו-C צריך להיעשות אך ורק על-פי המפה שצורפה להסכם הביניים, כנקבע במנשר עצמו. בסעיף 1 למנשר נקבע כי: "אזור C - כהגדרתו בסעיף XI להסכם הביניים", ובהגדרה האמורה אף נקבעה זיקה למפה מסוימת (מס' 1). לשיטת המערער, קביעת בית משפט קמא, הנשענת על התעודה, אינה מתיישבת עם הגדרת אזור C, מאחר שלא נקבעה בזיקה למפה הרלבנטית והיא מרוקנת את סעיף 1 למנשר מתוכנו. יתר-על-כן, טוען ב"כ המערער, אין זה מתקבל על הדעת שהמפקד הצבאי הוא שיקבע את הגבולות. היה על בית משפט קמא, כך נטען, לאפשר למערער לסתור את "התעודה" בראיות מתאימות, והוא צירף לכתב תביעתו חוות דעת של מודד מוסמך, המלמדת כי המבנים לא מצוים באזור C. ב"כ המערער מוסיף, כי פירוש הוראות המנשר הנזכרות בדרך לה טוענים המשיבים לוקה בחוסר סבירות קיצוני, מאחר שלפיה לא ניתן להפעיל ביקורת שיפוטית על קביעת המפקד הצבאי. 4. שני הצדדים נשענים על בג"צ 2717/96 וופא עלי ו-25 אח' נ' שר הביטחון . אני סבורה, כי דברי בית המשפט העליון בעניין וופא מבססים את גישת המשיבים. ראשית, לעניין כוחו של המפקד הצבאי לקבוע גבולות האזורים, נאמר בו מפורשות: "דומה, כי העותרים אינם חולקים על כך שלפי מפה 1 המקרקעין נמצאים באזור C. מכל מקום לפי הדין עמדתו של המפקד הצבאי היא הקובעת בשאלה אם המקרקעין נמצאים באזור C. סעיף 6 למנשר קובע ... לפי הוראה זאת, קביעת המפקד הצבאי כי המקרקעין מצויים באזור C (ומכאן כי בידו נתון הכוח בין השאר לתפוס את המקרקעין לצורכי ביטחון) הינה 'המכרעת לעניין זה'" (סעיף 7 לחוות דעתו של כב' השופט זמיר). שנית, הובהר בעניין וופא, כי קביעתו של המפקד הצבאי היא המכרעת (כלשון המנשר) לעניין גבולות האזור, כפי ששר החוץ מוסמך לומר מהם הגבולות הקיימים של המדינה: "המקרה שלפנינו אינו מעורר שאלה אם שטח מסוים מצוי בתוך גבולות המדינה, אך הוא מעורר שאלה דומה. השאלה היא, אם שטח מסויים מצוי בתחום השליטה של צה"ל או בתחום השליטה של רשות זרה. כיוון שהשאלה דומה, מסתבר שגם התשובה דומה. התשובה היא, לדעתי, שבדרך כלל סכסוך בשאלה אם שטח מסויים מצוי בתחום השליטה של צה"ל תוכרע, לצורך הדין הפנימי, על-ידי המפקד של כוחות צה"ל באזור. מבחינתו של בית המשפט בישראל, כשם ששר החוץ מוסמך לומר מהם הגבולות הקיימים של המדינה, כך גם מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון מוסמך לומר מהו השטח הנתון לשליטת כוחותיו באזור זה. שר החוץ, המופקד על ענייני החוץ מטעם הממשלה, מדבר בשם המדינה ככל שמדובר בשטח המצוי בגבולות המדינה, ואילו מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון, שאף הוא פועל מטעם הממשלה, מדבר בשם המדינה ככל שמדובר בשטח המצוי באזור זה. הקול, של זה כמו של זה, הוא קול המדינה (סעיף 8, שם). 5. ב"כ המערער טוען, כי מעניין וופא ניתן ללמוד כי ניתן לסתור את התעודה בראיות, ומפנה בהקשר זה לדברים הבאים שנאמרו בו: "במקרה שלפנינו, המפקד הצבאי קבע והודיע, בתצהיר שנתן לבית המשפט, כי המקרקעין מצויים באזור C לפי מפה 1. וכי יש לבית המשפט יסוד שלא לקבל את קביעתו של המפקד הצבאי? כנגד קביעה זאת אין בפני בית המשפט אלא טענת העותרים כי לפי מפה 9 המקרקעין מצויים באזור 1-H. אך, כאמור, מפה 9 אין לה כל מעמד בשאלה זאת, והעותרים לא הביאו שום טענה אחרת ואף לא ראיה כלשהי כדי לקעקע את הקביעה של המפקד הצבאי. לפיכך יש לסכם ולומר כי, אכן, המקרקעים מצויים באזור C וכי, כפועל יוצא, המפקד הצבאי היה מוסמך לתפוס אותם לצורכי בטחון" (סעיף 9, שם). אלא שיש להבין את הדברים הנוגעים לראיה הסותרת כדברים שנאמרו למעלה מן הצורך: לא זו בלבד שעמדה באותו עניין תעודת המפקד הצבאי, אלא שגם לא עמדה ראיה אחרת, שאחרת דברים אלו סותרים את הדברים הברורים שנאמרו קודם לכן לעניין מעמדה של התעודה. יתר-על-כן, ההשוואה שערך בית המשפט העליון בוופא בין תעודת שר חוץ לבין תעודת המפקד הצבאי, מלמדת לשיטתי כי לא ניתן לפרש דברים אלה אחרת. 6. ב"כ המערער מוסיף וטוען, כי הובהר בבג"צ 948/05 שמא אסמאעיל עומרי (אלנג'אר) נ' רשות הפיתוח ואח', וכן מההחלטה לדיון נוסף שבאותו ענין, ד"נ 3887/07, כי ניתן לסתור גם תעודת שר חוץ, מאחר שבאותו עניין התקבל ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי שנשען על תעודת שר חוץ והתיק הוחזר לדיון במחוזי, בין השאר לשמיעת ראיות. אלא שהבקשה לדיון נוסף (ד"נ 3887/07) - שהועלתה, כאמור בהחלטה, בשל החשש שמא פסק הדין בערעור נוגד את "ההלכה הקובעת כי תעודה מן הסוג הנדון היא בבחינת ראיה קונקלוסיבית" (שם), נדחתה בנימוק שלא נקבעה הלכה אחרת: "למעשה, כל שנקבע בפסק הדין הוא שבמקרה הספציפי ראוי לבחון מספר עניינים נוספים בטרם יגיע בית המשפט למסקנה סופית. קביעה זו אינה מצדיקה דיון נוסף ... לא מצאנו במקרה זה קביעה מפורשת של הלכה חדשה. זאת ועוד, המבקשים עצמם אינם חולקים על כך שלמצער עניין אחד עשוי להצדיק בירור נוסף, לאמור: היחס בין שתי התעודות של שר החוץ. בעניין זה לדבריהם ניתן לקבל הבהרה מהשר" (שם). יש לציין, כי בית המשפט המחוזי בעניין אלנג'אר הסתמך, בין השאר, על ע"פ 131/67 הישמט קמיאר נ' מ"י, פ"ד כב(2) 85, שבו נקבע בבירור ביחס לתעודת שר חוץ: "... אין לשכוח כי תעודת שר החוץ לעולם ראיה היא, ולעולם באה להוכיח עובדה - ובתורת ראיה היא קונקלוסיבית, לאמור היא מוכיחה את העובדה, שהיא מעידה עליה, הוכחה סופית וגמורה. יש ועובדה זו נובעת מפעולת המשפט הבינלאומי, ואז לא יהרהר בית המשפט אחרי תעודת שר החוץ המוכיחה את העובדה, על-ידי שיחטט ויהפוך בפעולת המשפט הבינלאומי שקדמה או גרמה לה; ויש והעובדה המוכחת בתעודה תחייב פעולה משפטית (כמו מתן חסינות), וגם אז לא יהרהר בית המשפט אחרי התעודה כי אם יעשה את הפעולה המשפטית" (שם, עמ' 94). מקובל עלי, כי בע"א 948/05 הנ"ל לא שונתה הלכה זו. בית המשפט העליון החזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי לבירור שאלות שהיה בהן כדי לתרום לתוצאה, ולא כדי לאפשר סתירת תעודת שר חוץ. כטענת ב"כ המשיב, באותו עניין לא עמדה תעודת שר חוץ אחת, אלא שתי תעודות, וגם תעודה של שר הביטחון, והיה מקום, כפי שהסביר בית המשפט העליון, לברר את היחס ביניהן. אם כך, אם תעודה של מפקד צבאי בגדר המנשר שקולה לתעודת שר חוץ, גם היא קונקלוסיבית. השוואה כזו נעשתה על-ידי בית המשפט העליון בעניין וופא כאמור, ולכן גם נושא זה בא על פתרונו בקביעה מחייבת של בית המשפט העליון. 7. אשר לטענה כי פירוש זה מרוקן את סעיף 1 למנשר מתוכנו, יש לומר, כי גישת בית המשפט העליון מבהירה, כי בהתקיים סתירה בין הנובע מסעיף 1 (לגבי גבולות האזור) ובין קביעת המפקד הצבאי, גוברת קביעת המפקד הצבאי. גישה זו משתלבת גם עם גישת בית המשפט העליון לעניין תוקפו של הסכם הביניים עצמו, בעניין וופא: "המנשר הוא הדין. הוא הקובע מי בעל הסמכות ומהי הסמכות לעניין מסויים בשטח זה או אחר. הוא ולא הסכם הביניים. הסכם הביניים הוא מקור היסטורי של המנשר, אך אין הוא מקור התוקף של המנשר. לכן גם אם קיים הבדל בין ההוראות של המנשר לבין ההוראות של הסכם הביניים, ואם אין קיימת סתירה ביניהן, ההוראות של המנשר גוברות" (סעיף 5, שם). הדעת נותנת, כי המפה - אשר מכוחה הועלו הטענות בתביעה שבבית משפט קמא - שואבת כוחה, ביסודו של דבר, מהסכם הביניים עצמו, וגם אם המנשר נותן לה תוקף, עדיין הגישה שננקטה בפסיקת בית המשפט העליון לגבי מעמדו של המפקד הצבאי באזור (ראו להלן, סעיף 8), מבססת את הטענה כי כוחו של המפקד הצבאי גובר. יתר-על-כן, בעניין וופא אמר בית המשפט העליון דברים מפורשים אלו, שהובאו גם לעיל: "דומה כי העותרים אינם חולקים על כך שלפי מפה 1 המקרקעין נמצאים באזור C. מכל מקום, לפי הדין, עמדתו של המפקד הצבאי היא הקובעת בשאלה אם המקרקעין נמצאים באזור C". דברים אלה מבהירים, כי לשיטת בית המשפט העליון, גם אם מסעיף 1 למנשר עולה כי גבולות אזור C נקבעים לפי המפה, קביעת המפקד הצבאי גוברת על פי סעיף 6 למנשר. 8. נותר לברר שאלה נוספת אותה העלה ב"כ המערער. לדבריו, טעה בית משפט קמא בכך שראה בתעודה של ראש תחום תשתית תעודת מפקד צבאי. כאמור, המשיבים הבהירו, כי מדובר בהאצלת סמכות. ב"כ המערער טוען כנגד דברים אלו, כי לא צוין מקור חוקי להאצלה כזו, וגם לא קיים מקור כזה. בית משפט קמא לא דן בשאלה זו. בבית משפט קמא טענו המשיבים בנושא האצלת הסמכות, כי הנורמה הבסיסית שעליה הוקם מבנה השלטון הישראלי באזור יהודה ושומרון היא נורמה של ממשל צבאי, לפיה ניתנה למפקד כוחות צה"ל באזור, במסגרת הסמכויות המוקנות לו על-פי המשפט הבינלאומי המנהגי, הסמכות לקבוע את המסגרת המשפטית שתחול על השטח המוחזק בתפיסה לוחמתית, כעולה מבג"צ 4697/91 סאלם נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, פ"ד מו(5), 467, 471; בג"צ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה נ' ראש הממשלה, פ"ד נט(2), 481, 511-512. עוד נטען, כי מכח הסמכויות שהוענקו למפקד כוחות צה"ל במסגרת דיני התפיסה הלוחמתית, משמש המפקד הצבאי כראש ההיררכיה המשפטית באזור, בהחזיקו בידיו, לגבי האזור, בכל סמכויות השלטון, לרבות חקיקה, מינוי ומינהל. מקובל עלי, כי מכח השקפה זו, שקיבלה תמיכה בבית המשפט העליון, אכן אין מקום לחפש את המקור לכח של המפקד הצבאי להאציל סמכות, בדבר חקיקה אחר. בכוחו של המפקד, מכח מעמד העל שיש לו באזור, גם לאצול סמכות כרצונו. לא התעוררה מחלוקת עובדתית לגבי עצם ההאצלה, ועל כן, צדק בית משפט קמא במסקנתו שאין לתביעה סיכוי. 9. לאור האמור, הערעור יידחה. המערער ישלם שכר טרחת עורך דין בסך 7,500 ש"ח (סכום כולל). חוזההסכם הביניים