קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצוי על נזקים עקב סגירת מסגרת אשראי לחברה: פתח דבר בתובענה שלפניי טוענת התובעת, חברת מחסני חשמל בע"מ (בפירוק), כי הנתבע, בנק המזרחי המאוחד בע"מ, אשר בו התנהל חשבונה, אחראי להתמוטטותה ולפירוקה. זאת, לטענתה, עקב התנהלותו הקלוקלת בחשבונה, והחלטתו, ללא התראה, על סגירה מיידית של מסגרת האשראי שעמדה לרשותה. הצדדים לתביעה התובעת, חברת מחסני חשמל בע"מ (בפירוק) (להלן: "התובעת" או "החברה"), הינה חברה פרטית, אשר הוקמה בשנת 1990, והחלה בהליכי פירוק בשנת 1992. החברה הפעילה חנויות למכירת מוצרי חשמל. הנתבע, בנק המזרחי המאוחד בע"מ (להלן: "הנתבע" או "הבנק"), הינו תאגיד בנקאי. החברה ניהלה את ענייניה הכספיים מול אחד מסניפי הבנק, סניף רמת השרון (להלן: "הסניף"). בפתח הדברים אציין, כי התביעה דנן הוגשה על ידי מפרק החברה, עו"ד יונתן בך ז"ל. במהלך ניהול ההליכים נפטר עו"ד בך, ומשרדו ביקש את הפסקת התובענה עד שימונה מפרק אחר. ב"כ הבנק, עו"ד מויאל, נתן את הסכמתו להפסקת התובענה, והבקשה אושרה בהחלטתי מיום 8.9.05. ברם, משביקשה התובעת לחדש את ההליכים בתביעה מהמקום בו הופסקו, כשעו"ד טננבוים ביום 30.10.05 מונה כמנהל מיוחד לצורך ניהול התביעה בתיק זה, התנגד לכך ב"כ הבנק וטען כי על התובעת להגיש תביעה חדשה, וכי על התובעת לעמוד בתנאים שונים, בין היתר - תשלום אגרת בית המשפט מבראשית. התנגדות הבנק נדחתה בהחלטתי מיום 6.12.05 (בש"א 25246/05), , והבקשה לחידוש ההליכים אושרה. הבנק הגיש בקשת רשות ערעור על החלטה זו, אולם בקשתו נדחתה (רע"א 11849/05 , מיום 11.6.05. תיאור העובדות וטענות התובעת בסמוך לאחר היווסדה של התובעת, החל מאוקטובר 1990 ועד אמצע יולי 1991, בוצעה כל הפעילות העסקית שלה באמצעות הבנק, בעיקר על בסיס מזומן ויתרות זכות. עם חלוף הזמן, גדלו מכירותיה של החברה, ואופן פעילותה בחשבון הבנק שלה - השתנה בהתאם. בתקופה שבין אמצע יולי 1991 ועד פברואר 1992, נעשה כל ניהול הכספים של החברה (תקבולים והוצאות) באמצעות הבנק, תוך הרחבת מסגרת האשראי מעת לעת. לטענת התובעת, בשלב זה שכנע מנהל סניף הבנק עימו עבדה החברה את החברה לשנות את מתכונת הפעילות של החברה, ולבצע את הפעילות העסקית שלה באמצעות יצירת מסגרת אשראי והגדלתה, ובכפוף לשעבוד שוברי האשראי של לקוחות החברה, קרי שעבוד זכויותיה של החברה לקבלת כספים מחברות האשראי - לבנק. עם חלוף הזמן והגידול במכירות החברה, כך טוענת החברה, נדרשו לה מסגרות אשראי גדולות יותר ומשתנות. או אז הציע לה מנהל הסניף, מר ציון דנינו (להלן: "דנינו"), לבנות עבור החברה מסגרת אשראי הבנויה ממסגרת חח"ד, הלוואות On Call (הלוואות שניתן לדרוש את פרעונן באופן מיידי) ומכרז מוניטרי. לטענת החברה, הבנק לא השכיל להסדיר לחברה מסגרת אשראי יציבה וקבועה, אלא העמיד לחברה אשראים זמניים, שלא התאימו לצרכיה. בסוף שנת 1991, ביקשה החברה, בעצה אחת עם מנהל הסניף, להסדיר את מסגרת האשראי של החברה בבנק, כך שתועמד לה מסגרת ארוכת טווח, על סך של שני מיליון ₪. בעקבות הבקשה, ופגישה שנערכה בין מנהלי החברה לבין מנהלת האיזור של הבנק, ניתנה ביום 29.1.92 חוות דעת מטעם מנהלת האיזור, אשר הבהירה כי מצבה הכלכלי של החברה איתן, והמליצה על מתן מסגרת האשראי. לטענת התובעת, ימים ספורים לאחר קבלת חוות הדעת החיובית על החברה, וחרף ההמלצה להעמיד לה מסגרת אשראי כבקשתה, החליטה ההנהלה הראשית של הבנק, ובפרט מר דוד אולמר, מנהל אגף האשראי בבנק (להלן: "אולמר"), לדחות את הבקשה למסגרת האשראי עד לקבלת דו"ח חקירת יכולת על החברה ובעליה. ביום 5.2.92 הודיע אולמר לסניף הבנק בו מתנהל חשבון החברה, כי יש לבצע פרעון האשראי של החברה ואי חידוש של מסגרות האשראי. לטענת התובעת, החלטה זו משמעותה למעשה חיסול חשבונה של החברה, והיא היתה הראשונה בשרשרת של החלטות שהתקבלו על ידי הבנק בתקופת זמן של חודש בלבד, ואשר הובילו לבסוף לפירוקה של החברה. למרות החלטות אלו, ביום 25.2.92, לאחר פגישה נוספת בין מנהלי החברה וההנהלה הראשית של הבנק, החליט הבנק על העמדת מסגרת אשראי על סך של 1,400,000 ₪, תוך הבטחה כי היא תורחב בהמשך. ברם, ביום 4.3.92 הבנק הודיע לחברה כי איננו מכבד שיקים של החברה, וביום 8.3.92 הודיע הבנק לחברה על סגירה מיידית של מסגרת האשראי שעמדה לרשותה. לטענת התובעת, מרגע שפשטה השמועה על סגירתה המיידית של מסגרת האשראי, ניסו ספקיה של החברה להוציא סחורות ממחסני החברה. כתוצאה מהאמור, בלית ברירה, הגישה החברה בקשה לפירוקה. התובעת מוסיפה וטוענת, כי בתוך תקופת זמן של חודש בלבד, קיבלה ההנהלה הראשית של הבנק, חרף חוות הדעת החיוביות של הסניף עימו עבדה החברה, החלטות לא סבירות שנעשו בזדון ובקנוניה, ולכל הפחות בשרירות וברשלנות רבתי. לטענתה, אף אם היתה סיבה המצדיקה את סגירת מסגרת האשראי של החברה, הרי שעדיין סגירתה באופן מיידי - כפי שעשה הבנק - איננה עולה בקנה אחד עם חובות האמון והזהירות בהן מחוייב הבנק, זאת בפרט אל מול הנזק המיידי והבלתי הפיך שגרמו החלטות אלו לחברה - לקוחה של הבנק. עוד טוענת התובעת כי מהלכי הבנק גרמו לה לנזק ישיר ומיידי - בכך שכתוצאה מכניסתה להליכי פירוק, לא יכולה היתה לעמוד בהתחייבויותיה השוטפות כלפי נושיה בפירוק. כמו כן נגרם לה נזק עקיף בגין אובדן ההכנסות ואובדן הרווח שהיו צפויים לחברה אילו היה מתאפשר המשך פעילותה. התובעת טוענת, כי במהלך פירוקה של החברה, למשך שנה, הפעיל המפרק הזמני דאז את החברה בפירוק "כעסק חי". שנה לאחר מכן, לאחר שערך מכרז, מכר המפרק את הזכות לעשות שימוש בשם החברה, בשיטת השיווק שלה, ובמכירת מוצרי חשמל בסניפה, לחברת שמי מכשירי חשמל ואלקטרוניקה. חברה זו שינתה את שמה לחברת מחסני חשמל יפו בע"מ (להלן: "מחסני חשמל החדשה"), והמשיכה במכירת מוצרי חשמל בדומה לחברה. למעשה, חברה זו היוותה המשך ישיר ורציף של התובעת. לפיכך נתוני המכירות של מחסני חשמל החדשה מהווים - כך לטענת התובעת - נתונים מדוייקים למצב הכלכלי בו יכולה היתה התובעת להימצא, לולא גרם הבנק להתמוטטותה, כך לטענתה. בין היתר, טוענת התובעת, כי מחסני חשמל החדשה נמכרה בשנת 2007 בסכום של מעל ל-200 מיליון ₪. אף על פי כן דורשת התובעת בתביעתה החזר של אובדן רווחים מינימלי במשך תקופה של 4 שנים ממועד כניסתה לפירוק, אשר להערכתה עומד על סך של 107,401,514 ₪, משוערך ליום הגשת התביעה. יחד עם זאת הגבילה התובעת את תביעתה, לצרכי אגרה, לסך של 20 מיליון ₪. טענות הנתבע ראשית טוען הבנק, כי התביעה התיישנה. לטענתו, טענות התובעת מושתתות על פעולות הבנק מתחילת חודש פברואר 1992. מכיוון שהתביעה הוגשה ביום 4.3.99, הרי שהתביעה התיישנה. שנית, הבנק מעלה טענות לגבי עדויות התביעה והתצהירים הראשיים שהוגשו מטעמה. לטענתו, עדות מר גולן (להלן: "גולן") מטעם התביעה הינה עדות שמיעה, מאחר ולא היה מעורב בניהול חשבון הבנק של התובעת בבנק. לפיכך, יש למחוק חלקים מתצהירו ומעדותו בפני בית המשפט. זאת ועוד, מר מנדז'יצקי העיד מטעם התובעת בפני בית המשפט, לאחר שסירב לתמוך את עדותו בתצהיר, ותצהיר מטעמו לא הוגש. לפיכך יש למחוק את עדותו במלואה. לטענת הבנק, משנמחקים חלקים אלו מעדויות התובעת מתברר, כי התובעת לא ביססה את טענותיה על תשתית עובדתית, ולא הרימה את הנטל להוכיח את תביעתה. לגופו של עניין טוען הבנק, כי התובעת הפרה במהלך חודש פברואר 92' את ההסכמים מול הבנק באופן שיטתי ובוטה. לטענתו, החברה חרגה ממסגרת האשראי שהועמדה לרשותה, תוך שהיא איננה עומדת בהתחייבותה להציג לאובליגו כיסוי מלא בבטחונות, ובשל כך חשפה את הבנק לסיכון בעניין יכולת הפרעון של האשראי. בתגובה, פעל הבנק כמתחייב מתאגיד בנקאי: לאחר שזיהה את ההפרה על ידי החברה ואת הסיכון בגינה, פעל לצמצום הסיכון באמצעות החזרת שיקים. משנוכח הבנק כי החברה איננה מגיבה לאזהרותיו, אלא מגדילה את גרעונותיה, סגר את מסגרת האשראי. לטענת הבנק, עובר לסגירת מסגרת האשראי, הוא שב והזהיר את החברה כי היא חורגת ממסגרת האשראי הנתונה לה שוב ושוב, וכי חריגות אלו אינן מקובלות על הבנק. לפיכך, בניגוד לטענותיה, ידעה החברה במשך זמן רב כי מסגרת האשראי שמעניק לה הבנק עומדת בסכנה, וכי הבנק רואה בהתנהלותה הפרה בוטה של ההסכמים ביניהם. עוד מוסיף הבנק וטוען, כי קריסתה של החברה היתה בלתי נמנעת, בשל ניהול כושל של החברה ואי סדרים פיננסיים, וכי לבנק לא היתה כל אחריות לכך. באשר להשוואה שמנסה החברה להציג, בינה לבין מחסני חשמל החדשה, טוען הבנק, כי החברה לא הציגה מידע רלוונטי לגבי החברה החדשה, כדוגמת דוחות כספיים, ולכן לא ניתן להשוות ביניהן. דיון טענת הבנק להתיישנות התביעה הבנק טוען, כאמור, כי תביעת החברה התיישנה. לגירסתו, מועד התגבשות עילת התביעה הינו המועד בו על פי טענות החברה הופרו הבטחות הבנק למתן אשראי, הוחזרו השיקים וצומצמה מסגרת האשראי עד לביטולה. קרי, אירועים שהתרחשו כבר בתחילת פברואר 92', ומאותו זמן מתחיל מירוץ ההתיישנות. לטענת הבנק, מועד זה הינו מועד החזרת השיקים לראשונה - 4.2.92 או מועד מכתבו של ב"כ החברה, המצביע על ידיעת החברה על סיבת החזרת השיקים - 14.2.92. מכיוון שהתביעה הוגשה ביום 4.3.92, גורס הבנק כי התביעה הוגשה באיחור של שמונה עשר ימים, ולכן התיישנה. מנגד טוענת החברה, כי עילת התביעה התגבשה במועד בו הודיע הבנק על סגירה מיידית של מסגרת האשראי, ביום 8.3.92, ולא במועדים הנטענים על ידו. במצב דברים זה, כך טוענת החברה, הוגשה התביעה במועד ובטרם התיישנה. אני סבורה כי הצדק עם החברה בעניין זה. סעיף 6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 קובע, כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום בו נולדה עילת התובענה. בענייננו, עילת התביעה התגבשה במועד הודעת הבנק על סגירת מסגרת האשראי, כלומר ביום 8.3.92. בעניין זה לא ניתן לייחס למנהלי החברה או לבעלי מניותיה ידיעה באשר להתגבשות עילת התביעה במועד אחר מוקדם יותר, כדוגמת המועד בו חזרו שיקים של החברה, שכן גם לאחר מועד זה התנהלו פגישות ומגעים בין החברה לבין הבנק להסדרת מסגרת האשראי. טענת הבנק בעניין התיישנות התביעה נדחית, איפוא. טענת הבנק בדבר מחיקת עדותו של מר מנדז'יצקי ועדות מר גולן בעניין בקשתו של הבנק למחיקת עדותו של מנדז'יצקי, נוכח העובדה שלטענת הבנק, לעדות עד זה לא קדמה הגשת תצהיר עדות ראשית מטעמו, הרי שדנתי בבקשת החברה להעיד את מנדז'יצקי ללא הגשת תצהיר עדות ראשית מטעמו, ואישרתי את הבקשה. מר מנדז'יצקי נחקר בפניי בעדות ראשית, ולאחר מכן בחקירה נגדית. ראו פרוטוקול הדיון מיום 18.11.03, ש' 22. טענת הבנק בעניין זה נדחית. באשר לטענת הבנק, כי חלקים מתצהיר עדותו הראשית של גולן מקורם בעדות שמיעה, הרי שטענה זו הובאה בחשבון בעת מתן פסה"ד לעניין קביעת משקלם של אותם חלקים מתצהיר גולן. טענות החברה בדבר סגירת מסגרת האשראי לאלתר עיקר סלע המחלוקת בין החברה לבין הבנק הוא, האם סגירת מסגרת האשראי נעשתה באופן מיידי, ללא התראה מצד הבנק כלפי החברה, וללא סיבה מוצדקת - כטענת החברה - או שמא, סגירת מסגרת האשראי היתה כורח המציאות נוכח חריגות חוזרות ונשנות של החברה ממסגרת האשראי שהוקצתה לה, וכי לחברה ניתנו התראות רבות על כך עובר לסגירת האשראי - כפי שטוען הבנק. התקופה המהותית הנתונה במחלוקת הינה למעשה תקופה של כחודש לפני המועד בו ניתנה לחברה ההודעה על סגירת מסגרת האשראי. אדון כעת באירועים ובטענות הצדדים באשר לתקופה החל מסוף חודש ינואר ועד תחילת חודש מרץ 92'. עד לסוף חודש ינואר 92' התנהל חשבונה של החברה בבנק, כאמור, תוך קביעת מסגרות אשראי משתנות בתאום בין החברה לבין הבנק, וכאשר מנהל הסניף, דנינו, מבקש את אישור מנהלת האיזור להגדלת המסגרות. שוברי האשראי שימשו אותה עת כבטחונות מלאים למסגרות האשראי. כך עולה מנספחים י'-י"ב לתצהיר העדות הראשית מטעם דנינו, לדוגמא. עם העליה בצרכי האשראי של החברה, ביקשה החברה בדצמבר 91' את הגדלת מסגרת האשראי העומדת לרשותה לסך של 2 מיליון ₪. בעקבות בקשתה התקיימה פגישה במשרדי מנהלת האיזור של הבנק, בין מנהלת האיזור לבין מנהלי החברה בעניין זה. פגישה זו התנהלה באווירה חיובית (כך אף על פי עדות דנינו מטעם הבנק - ע' 1184 לפרוטוקול הדיון מיום 11.9.06), ובסיומה - כך העידו מנהלי החברה - הבינו כי נדרש רק אישור פורמלי להגדלת המסגרת מאת ההנהלה הראשית. עד לאישור הבקשה, הגיש דנינו ביום 24.1.92 בקשה למנהל האיזור לאישור חריגה זמנית מהמסגרת בסך של כ-1.2 מיליון ₪, כנגד בטחונות מלאים (עדות דנינו, בע' 1172 לפרוטוקול הדיון מיום 11.9.06; וכן נספח ט"ז לתצהיר דנינו). לפני קבלת ההחלטה בבקשת החברה להגדיל את מסגרת האשראי, ניתנה ביום 29.1.92 המלצה כתובה על החברה, על ידי הכלכלנית מטעם מנהלת האיזור, הגב' יעל בהרב (נספח י"ח לתצהיר דנינו). כפי שניתן להיווכח מההמלצה, היא חיובית מאוד לגבי מצבה של החברה (כך העיד גם דנינו בע' 1188 לפרוטוקול הדיון מיום 11.9.06). בין היתר נכתב בהמלצה כדלקמן: "ב. סיכום והמלצה 1. סיכום ... החברה הגדילה מאוד את פעילותה בשנה האחרונה ממחזור של 100 א' ₪ בחודש ינואר 91' למחזור של 4 מיליון ₪ בדצמבר 91'. המחזור החודשי של החברה בחודש דצמבר הסתכם ב-3,252 א' ₪. לחברה בטחונות נזילים, מלאים למלוא האובליגו... 2. המלצה מומלץ לאשר לחברה אובליגו כולל בסך של 2 מיליון ₪..." [ההדגשות שלי - צ.ב.] מנהל האיזור, מר יעקב מרלה (להלן: "מרלה"), המליץ ביום 3.2.92 לאשר את ההמלצה במלואה (נספח י"ח לתצהיר דנינו; עדות דנינו בע' 1190 לפרוטוקול הדיון מיום 11.9.06). מנהל הסניף דנינו העיד בנושא זה, כי אף הוא סבר עם קבלת ההמלצה של הגב' בהרב, כי היא סבירה (ע' 1189 לפרוטוקול הדיון מיום 11.9.06). מבקשתו של דנינו כאמור מיום 24.1.92, מהמלצת הגב' בהרב, ומאישורה על ידי מנהל האיזור מרלה, ניתן ללמוד כי הלך רוחו של הבנק באותה עת, לכל הפחות ברמת הסניף ומנהלת האיזור, היה כי מצבה הכלכלי של החברה איתן, וכי יש לאשר את בקשתה להגדלת מסגרת האשראי. בכך יש כדי לתמוך בעדויות מנהלי החברה, גולן ומנדז'יצקי, כי הבנק נתן להם להבין כי אישור מסגרת האשראי הינו עניין פורמלי וצפוי להתקבל ללא בעיה. הבקשה הועברה להנהלה הראשית ביום 4.2.92, לידי מנהל אגף האשראי בבנק, מר אולמר, אשר החליט עוד באותו יום, כי הבקשה נדחית עד לקבלת דו"ח חקירת יכולת שתערך לבעלי החברה. זאת, חרף המלצות מנהלת האיזור ומנהל הסניף לאשר כאמור את הבקשה. בעקבות החלטתו של אולמר, פנה מנהל הסניף דנינו באותו יום במכתב לאולמר ובו שב וביקש ממנו לאשר לחברה מסגרת אשראי זמנית בסך 1,650,000 ₪, כנגד בטחונות מלאים, והוסיף, כי "על מנת לא לגרום נזק גדול לחברה [אני] ממליץ לאשר את הבקשה לתקופה של מס' ימים בלבד" (ראו נספח י"ט לתצהיר דנינו). מכתב זה נענה באותו יום על ידי אולמר, אשר קבע שוב כי הבקשה נדחית עד לקבלת דו"ח חקירת יכולת על בעלי החברה. בעדותו בחקירה הנגדית העיד דנינו, כי בעקבות מכתבו מיום 4.2.92 התנהלה שיחה בינו לבין אולמר, בה ניסה דנינו לשכנע את אולמר לאשר את הגדלת המסגרת, כפי שכתב לו במכתבו, ואילו אולמר נזף בו קשות על כך (ראו עדות דנינו בע' 1208 לפרוטוקול הדיון מיום 11.9.06). כפי שהעיד דנינו, הוא ניסה לשכנע כאמור את אולמר, והגן על ההמלצה שלו, כי "האמנתי בלקוח, חשבתי שאפשר להגיע למסגרות להגיע לקצה מסוים. הראיה שלו [של אולמר - צ.ב.] שונה משלי..." [ע' 1210 לפרוטוקול הדיון מיום 11.9.06). הנה כי כן, ברור כי החלטתו של אולמר שלא לאשר את הגדלת מסגרת האשראי לחברה הפתיעה את מנהל סניף הבנק, והוא ניסה לשנות את רוע הגזירה, כאשר היה לו ברור בשלב זה מה משמעותה של החלטה שלא לאשר את הגדלת מסגרת האשראי של החברה והנזק שהיא עלולה לגרום לחברה. במכתבו, הוא הדגיש נזק אפשרי זה בפני אולמר, אך אף על פי כן, בקשת החברה עליה חזר מנהל הסניף - נדחתה על ידי אולמר. דנינו טוען בתצהיר עדותו הראשית, כי החברה לא המתינה לאישור הגדלת מסגרת האשראי, אלא ניסתה לקבוע עובדות באמצעות משיכה מאסיבית מחשבונה, וכי הוא הבהיר לחברה כי עליה לכסות את הגרעונות וכי אם לא תעשה כן, הבנק לא יוכל לכבד שיקים מטעמה. יחד עם זאת, לא תמך הבנק את טענתו כי התריע בפני החברה בראיה כלשהי, חרף היות טענה זו חשובה ומהותית בתביעה. לעומת זאת, מנהלי החברה מכחישים כי ניתנו להם התראות, והראיות שהציגה החברה כמו גם התנהלות הבנק בחשבון, תומכות בטענתם. לפיכך, אינני מקבלת את טענת הבנק בעניין זה. אולמר הצהיר, כי קיבל את החלטתו שלא לאשר את הגדלת המסגרת נוכח דו"ח האובליגו של החברה אשר צורף למכתב דנינו מיום 4.2.92, ממנו עולה שהחברה חרגה מהמסגרת תוך משיכת כספים מאסיבית מחשבונה (נספח ב' לתצהיר אולמר). אולם, בעוד שמכתבו של דנינו נושא כותרת של העברת המסמך בפקסימיליה, הרי שדו"ח האובליגו איננו נושא כותרת פקס כלל. זאת ועוד, ממכתבו של דנינו עולה כי הוא נשלח לאחר שאולמר קיבל כבר את החלטתו על דחיית הבקשה עד לאחר חקירת יכולת של בעלי החברה, כך שאף אם צורף אליו דו"ח האובליגו כנטען, הרי שהוא לא היה הסיבה לדחיית הבקשה. כמו כן, במכתבו של דנינו לא מצויין כי מצורף אליו דו"ח אובליגו. בחקירתו הנגדית, לא הצליח אולמר להסביר כיצד ומתי הגיע דו"ח האובליגו לידיו. לפיכך, מקובלת עלי טענת החברה, כי הדו"ח לא עמד בפני אולמר בזמן אמת, שעה שקיבל את ההחלטה לדחות את בקשת החברה, והוא איננו הסיבה לדחייה. למחרת, ביום 5.2.92, העביר אולמר מכתב לדנינו, בו הוא מורה לו לפרוע את האשראי של החברה בהתאם לפרעונות הבטחונות הקיימים (כרטיסי אשראי), ולא לחדש מסגרות [אשראי] עד לדיון נוסף בעניינו של הלקוח (נספח כ' לתצהיר דנינו). דנינו לא זוכר האם יידע את החברה על החלטה זו של אולמר (ע' 1211 לפרוטוקול הדיון מיום 11.9.06). בפועל הוראה זו של אולמר לא מיושמת על ידי סניף הבנק, אך דנינו דורש מבעלי החברה להקטין את יתרות החובה, והחברה מבצעת זאת באמצעות הפקדת שיקים והקדמת מועד פרעונות כרטיסי האשראי (עדות דנינו, בע' 1213 לפרוטוקול הדיון מיום 11.9.06). על פי תדפיסי החשבון של החברה, בשלב זה הוחזרו שלושה שיקים שמשכה החברה. יחד עם זאת, נראה כי שניים מתוך שלושת השיקים חזרו מסיבה טכנית. כך על פי עדות דנינו בע' 1201 לפרוטוקול הדיון מיום 11.9.06 ע' 1201. הבנק טוען, כי ביום 12.2.92 התקבל דו"ח חקירת היכולת שנערכה לחברה, וממנה התברר כי לחברה אין הון עצמי מכל סוג שהוא. עוד מוסיף הבנק וטוען, כי החברה המשיכה להגדיל את החוב בחשבונה, ועקב כך הוא נאלץ להחזיר חמישה שיקים בין התאריכים 10-14 לחודש פברואר 92'. על פי תצהירו של מנהל הסניף דנינו, הבנק נאלץ להחזיר את השיק מיום 14.2.92 "לאור חריגה של האובליגו משווי הבטחונות שהיו בידי הבנק". לעומת זאת, על פי הודעת הבנק לחברה מיום 19.2.92 (מוצג ת/11), שיק זה הוחזר בגלל העדר התאמה בין סכום השיק למילים. או אז שלחה החברה לבנק מכתבים הדורשים כי יכבד את השיקים הנמשכים על ידה, ובקשה לשחרר את שוברי הויזה הנמצאים בבנק כבטוחה, על מנת שתוכל לפתוח חשבון בבנק אחר (מוצג ת/5 ונספח כ"א לתצהיר גולן). במקביל אישר הבנק מסגרת אשראי של 400,000 ₪ (מוצג ת/9), למרות הוראת אולמר במכתבו מיום 5.2.92, שלא לחדש מסגרות אשראי לחברה. ביום 16.2.92 התקיימה פגישה בין מנהלי החברה לבין ההנהלה הראשית של הבנק, בעקבותיה אושרה מסגרת אשראי של 1,400,000 ₪. הנה אם כן, אף אם התריע הבנק בפני החברה כי בכוונתו להפסיק לכבד שיקים של החברה, הרי שמנגד הגדיל את מסגרת האשראי של החברה ביום 13.2.92 ל-400,000 ₪, וביום 16.2.92 עד לסך של 1,400,000 ₪. במחצית השניה של חודש פברואר 92', יצא דנינו לשירות מילואים, וסגנו, מר אורי מנשה (להלן: "מנשה"), מילא את מקומו. לטענת החברה, מנשה לא ערך בדיקות מדוייקות של הבטחונות (שוברי האשראי) מטעם החברה, אלא ערך תרשומות מרושלות ומוטעות. לפיכך, כך גורסת החברה, בשלב זה לא היה לבנק מושג מה ערך הבטחונות שהיו לרשות החברה. ביום 25.2.92 אושרו לחברה שתי הלוואות לזמן קצר בסך כולל של 610,000 ₪. במועד זה, גם לפי טענות הבנק, האובליגו של החברה היה מכוסה במלואו על ידי בטחונות שוברי האשראי, בסך של 1,741,342 ₪. אולם, לגירסת הבנק, מיום זה ואילך החלה החברה מושכת כספים מחשבונה בסכומים גבוהים, תוך שהיא מגדילה את הפער בין יתרת החובה בחשבונה לבין ערך הבטחונות שהוחזקו בידי הבנק. ביום 3.3.92 משכה החברה סך של 500,000 ₪, תוך שהיא מגדילה את הפער בין יתרת החובה לבין הבטחונות לסכום של 544,000 ₪. ביום 4.3.92 הורה הבנק שלא לכבד שיקים של החברה בסכום כולל של 305,000 ₪, מכיוון שלטענתו, כאמור, לא היה להם כיסוי בבטחונות (נספח כ"ו לתצהיר דנינו). מנגד טוענת החברה, כי סברה זו מבוססת על אותן תרשומות שגויות ומרושלות שערך סגן מנהל הסניף, מנשה. בתגובה שלחה החברה באותו יום מכתב בו היא התריעה, כי אי כיבוד השיקים פוגע בה קשות ויגרום לסגירתה (מוצג ת/18), ומכתב נוסף מטעם בא-כוחה ברוח דומה. ביום 8.3.92 שלח הבנק הודעה בפקס לחברה המודיעה על סגירה מיידית של מסגרת האשראי שהועמדה לחברה (נספח י"ב לתצהיר אולמר). זאת, על פי מכתב הבנק, "לאור המדיניות העיסקית של הבנק לצמצם את עסקיו במגזר בו אתם פועלים, והעובדה שאינכם עומדים בהסכמים שסוכמו ביניכם לבינינו בקשר לניהול החשבון ופרעון האשראי שניתן לכם - מה שמזכה אותנו להעמיד לפרעון מיידי את מלוא סכום האשראי הנ"ל" (סעיף 2 למכתב הבנק מיום 8.3.92). לטענת החברה, ההודעה אודות סגירתה המיידית של מסגרת האשראי שלה התפשטה כאש בשדה קוצים, והביאה לכך שספקיה של החברה ניסו להוציא סחורות ממחסני החברה. בלית ברירה, ועל מנת למנוע השתלטות של הספקים על הסחורות, הגישו מנהלי החברה באמצעות בא-כוחם בקשה לפירוקה. כפי שעולה מהעדויות והראיות שהוצגו בפניי, מערכת היחסים בין הבנק לחברה התנהלה תוך שינוי מסגרות האשראי שנקבעו לה על פי צרכיה מעת לעת, לעיתים בעקבות משיכות יתר שביצעה החברה בחשבונה, ולעיתים ללא משיכות יתר, בעקבות בקשות של מנהלי החברה. בכך, לצד ההסכמים הפורמליים בין החברה לבנק, נוצר נוהג לפיו לאורך כל התקופה בה התנהל חשבון החברה בבנק, ועד לחודש פברואר 92', הבנק לא הגיב על חריגות החברה, או שהגיב עליהן בהגדלת מסגרת האשראי שהעמיד לה. החברה היתה רשאית להסתמך על נוהג זה. ראו לעניין זה דנ"א 1740/91 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' שרגא פרוסט, פ"ד מז(5) 31 (1993) (להלן: "עניין ברקליס"): "לבירור חובת הזהירות של בנק כלפי לקוחו, נזכור בראשית כי הקשר בין השניים הוא קשר של חוזה. מכאן מסקנה נדרשת מאליה והיא זו, שבראש ובראשונה ייקבעו יחסי השניים על-פי החוזה שנכרת ביניהם, ובגדרי אותו חוזה נכלול, כמובן, אף מערכת יחסים ספציפית שנוצרה בין הבנק לבין לקוחו. נניח, למשל, כי בסניף הבנק בו מדובר נוצר נוהג בעניינו של לקוח פלוני... כך בנוהג וכך בהסכם, מפורש או משתמע, בין הלקוח הספציפי לבין הסניף. במקרה מעין זה, למותר לומר, יקבעו אותו נוהג או אותו הסכם, והפרתם תחייב את הבנק" (ההדגשות שלי - צ.ב.). אכן, בחודש פברואר 92' חרגה החברה ממסגרת האשראי שהוקצתה לה, אולם לא ניתן לומר כי חריגות אלו היו שונות בנוף הפעולות שאפיינו את חשבונה של החברה בבנק. כך, למשל, גורס הבנק כי בתחילת חודש דצמבר 91' חרגה החברה בשיעור של 270,000 ₪ מיתרת החובה שאושרה לה. גם בתחילת חודש ינואר 92' חרגה החברה ממסגרת האשראי. אומנם במקרים אלו היו בידי הבנק די בטחונות המכסים את החריגה, אולם בתגובה פעל מנהל הסניף להגדלת מסגרת האשראי של החברה. באשר לחריגה שארעה בתחילת חודש פברואר (3.2.92), וחריגה נוספת שחרגה החברה באמצע חודש פברואר (11.2.92-14.2.92) הגיב הבנק לטענתו בהחזרת שיקים של החברה (עם זאת, כפי שקבעתי לעיל, חלק מהשיקים לפחות הוחזרו מסיבות טכניות). ברם מנגד, ניתנה המלצה חיובית מאוד על מצבה של החברה (המלצת הגב' בהרב, מיום 29.1.92, אשר אושרה על ידי מנהל האיזור), בקשתה של החברה להגדיל את המסגרת קיבלה גיבוי מלא ממנהל הסניף דנינו, ופגישה בין מנהלי החברה לבין ההנהלה הראשית של הבנק בעניין זה היתה אף היא חיובית. בנוסף, ביום 21.2.92 אושרה לחברה מסגרת אשראי של 1,400,000 ₪. לפיכך, אני מוצאת כי במהלך התקופה הקצרה שקדמה להודעת הבנק בדבר סגירת מסגרת האשראי דיבר הבנק בשני קולות, ונתן למנהלי החברה להבין - ואף יצר אצלם ציפיה לגיטימית - כי מסגרת האשראי שביקשו תאושר וכי מצב חשבונה יציב. "'שינוי מדיניות' של הבנק כלפי הלקוח ללא הודעה מראש, 'זיג זג' בהתנהגותו של הבנק - כאשר מסגרת האשראי משתנה חדשות לבקרים, והבנק אינו עקבי בסירובו - כל אלה הם מתכון בטוח לשרירות ואי הבנות ועל בית המשפט ליתן משקל להתנהגות מעין זו" (י' עמית "חוק שיקים ללא כיסוי התשמ"א-1981", הפרקליט מד(3) 449, בע' 469). לעניין זה יפים דבריו של כב' השופט ע' אזר ז"ל בת.א. (שלום-ת"א) 98757/99 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' מובילי ישר מנשה ובניו בע"מ (לא פורסם; , פסק הדין ניתן ביום 11.12.03): "בנק הנותן במשך תקופה אשראי ללקוח, וברצונו לשנות את מדיניות האשראי והיקפה, מחוייב לפעול בהתאם לעקרונות הגינות וסבירות. עקרונות אלה מחייבים את הבנק לשקול את השינוי בשיקולים ענייניים ולתת ללקוח התראה סבירה מראש על מנת לאפשר לו תקופת התארגנות סבירה. מידת הסבירות וההגינות תהיה גבוהה ככל שמדובר בלקוח שנהג מידי שנים ליטול אשראי מהבנק ולא חרג ממנהגו או מהסכומים המקובלים. גם בחינת מטרת האשראי לסיכויי החזרתו באים בחשבון לענין זה, כמו גם השיקול הכלכלי הנגזר מרמת הנזילות שעל הבנק לעמוד בה" [ההדגשה שלי - צ.ב.]. אכן, הבנק רשאי היה לפעול אל מול חריגות החברה בתחילת החודשים פברואר ומרץ 92', אולם נוכח מערכת היחסים ששררה בינו לבין החברה, היה עליו לעשות כן בכפוף להודעה מספקת מראש, שאינה משתמעת לשני פנים. אומנם הבנק טוען, כי במהלך תקופה זו ניתנו לחברה התראות בגין החריגות ממסגרת האשראי, אולם כאמור, לא הציג ראיות התומכות בטענה זו. לאור האמור לעיל, אני קובעת, כי הודעת הבנק בדבר סגירה מיידית של מסגרת האשראי ניתנה ללא התראה מוקדמת, או למצער, ללא התראה מספקת לחברה. זאת ועוד, הודעת הבנק מיום 8.3.92 על סגירה מיידית של מסגרת האשראי לא היתה הכרחית ואיננה מידתית. על כך העיד אולמר: "כב' השופטת: מה שדיברו איתו, הודעה על הפסקה, על אי כיבוד שיקים היא מעכשיו לעכשיו? ת: מעכשיו לעכשיו" (ע' 1433 לפרוטוקול הדיון מיום 16.11.06). יצויין, כי דווקא ביום סגירת מסגרת האשראי, עלו הביטחונות שבידי הבנק על האובליגו של החברה. וכך העיד דנינו בעניין זה: "עו"ד טננבוים: ב-8.3 אנחנו רואים יתרת חובה 1,266,415 ₪ וביטחונות 1,333,248 ₪. זאת אומרת, יש פער חיובי לטובת החברה. ת: כן, לפי מה שכתוב כאן, נכון" (ע' 1276 לפרוטוקול הדיון מיום 19.9.06). ובהמשך: ש: זאת אומרת, שהיא סגרה בעצמה פער של קרוב ל-300,000 ₪. היא מוסיפה 244,000 ועוד קרוב ל-100,000 ₪, היא מוסיפה 344,000 ₪. זאת אומרת, החברה גם בעצמה סוגרת את הפער השלישי [צ.ל. השלילי - צ.ב.) הזה? ת: החברה, אם אתה מסתכל בסעיף 80, שהחזרנו אז באמת החברה עושה הפקדה של קרוב ל-200,000 ₪. ש: זאת אומרת, שבבוקר המשלוח של [הודעת - צ.ב.] סגירת החשבון, החברה גם עומדת בפער חיובי וגם מפגינה לכם יכולת לסגור את הפער השלילי שדיברתם עליו? ת: כן" (ע' 1277 לפרוטוקול הדיון מיום 19.9.06; ההדגשה שלי - צ.ב.). כן ראו עדות מנשה בע' 1339 לפרוטוקול הדיון מיום 7.11.06. האומנם היה הצעד של סגירה מיידית של מסגרת האשראי נחוץ? הבנק סבור שהתשובה על כך חיובית. לדידו, הפרותיה של החברה את תנאי העמדת האשראי, ניסיונותיה החוזרים ונשנים להגדיל את האובליגו באופן חד צדדי, משיכות כספים מאסיביות מחשבונה תוך חריגה ממסגרת האשראי ומסכום הביטחונות שהוחזקו על ידי הבנק וסיכון כספיו של הבנק - כל אלה הצדיקו לדעת הבנק את סגירת מסגרת האשראי שעמדה לרשות החברה. איננה סבורה כך. לדעתי, אף אם סיבות אלו מצדיקות את הגבלת האשראי של החברה, הקטנתו או אף הפסקתו לגמרי, הרי שאין הן מצדיקות סגירה של מסגרת האשראי לאלתר. בפרט נכון הדבר כאשר ברמת הסניף בו התנהל חשבונה של החברה וברמת מנהלת האיזור סברו כי מצבה של החברה איתן וכי אין סיבה שלא להענות לבקשתה להגדלת מסגרת האשראי, קל וחומר לא ראו הצדקה לסגירת מסגרת האשראי לאלתר. כאמור, הודעת הבנק מיום 8.3.92 על סגירה מיידית של מסגרת האשראי, ציינה כי הסיבה לסגירה היא "לאור המדיניות העסקית של הבנק לצמצם את עסקיו במגזר בו אתם פועלים, והעובדה שאינכם עומדים בהסכמים שסוכמו ביניכם לבינינו..." (סעיף 2 למכתב, נספח י"ב לתצהיר אולמר). אף אם נאמר כי הסיבה השניה המנויה במכתב (הפרת ההסכמים מול הבנק) עשויה להצדיק סגירה מיידית של מסגרת האשראי - ואינני סבורה כך - הרי שאין בליבי ספק כי נימוק הבנק בדבר צמצום פעילותו בשוק החשמל, איננו מצדיק צעד חריף ומיידי בו נקט הבנק. משמעותה של סגירה מיידית של מסגרת האשראי ברורה, בהקשר של כל גוף עסקי ככלל, ובהקשר של החברה דנן ושוק החשמל בפרט. אין ספק כי משמעות הסגירה המיידית היתה ידועה אף לבנק, והבנק צפה - או יכול היה לצפות - את הנזק שעתיד להיגרם לה. כך, למשל, העיד דנינו בעניין החזרת השיקים של החברה שבוצעה על ידי הבנק, כי היה ידוע לו שבשוק החשמל, שהיה בזמן הרלוונטי לתביעה שוק קטן יחסית, החזרת שיקים היא נושא מאוד רגיש, והשמועה על כך "תעשה לה כנפיים" (ע' 1075 לפרוטוקול הדיון מיום 6.6.06). כך גם כתב דנינו במכתבו לאולמר מיום 4.2.92 (נספח י"ט לתצהיר דנינו), בעקבות החלטתו של אולמר לדחות את בקשת החברה להגדלת מסגרת האשראי, כי הוא מבקש בכל זאת להגדיל באופן זמני את מסגרת האשראי "על מנת שלא לגרום נזק גדול לחברה". במצב דברים זה, על הבנק היה לשקול את הנזק שעלול היה להיגרם לחברה - ואכן נגרם לה בפועל - כתוצאה מסגירה מיידית של מסגרת האשראי, אל מול הנזק שהיה נגרם לבנק מנקיטה באמצעים חריפים פחות, המקנים לחברה שהות להערך בהתאם. עמד על כך כב' השופט רובינשטיין ברע"א 9374/04 אי.אנד.ג'י. מערכות מתקדמות למורה נהיגה בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ סניף רחובות (לא פורסם; , ניתן ביום 11.11.04): "מחובתו של הבנק להקפיד כי מסגרת האשראי תכובד, גם לטובת הציבור. אכן, בגדרים אלה פשיטא שיש צורך באיזון, שיש בו אנושיות ומוסריות חברתית, שאין בו ירידה לחיי הזולת ושיש בו כדי לעודד פעילות עסקית של עסקים קטנים ובינוניים; בצד האחד של המשוואה מצויה החובה לדאוג שלא להרבות אשראי הנתון בסכנה. מסגרת אשראי היא מחויבות חוזית שחובות תום הלב חלות עליה - על כולי עלמא - על הבנק מזה ועל הלקוח מזה" (ההדגשות שלי - צ.ב.). ובהמשך: "...החובה מוטלת על סניף הבנק ועל הנהלת הבנק לשמור על מסגרות האשראי... אין בכך כדי להפחית כהוא זה מן האיזון האנושי והמוסרי - חברתי הנחוץ בכל מקרה, ושמערכות ההדרכה הבנקאיות והפיקוח ראוי שיתנו את הדעת להנחלתו". כאמור, לו נתן הבנק לחברה התראה מספקת לפני סגירת מסגרת האשראי בפועל, החברה היתה יכולה להערך בהתאם, בין באמצעות פתיחת חשבון אשראי בבנק אחר, ובין בכל דרך אחרת שהיתה מצמצמת את נזקה. משלא עשה כן, אני סבורה כי הבנק לא ערך את האיזון הראוי בין האינטרסים שלו לבין האינטרסים של החברה - לקוחתו. לא ארחיב במסגרת דיון זה באשר לחובות הזהירות המוטלות על בנק כלפי לקוחו. חובות אלו נקבעו זה מכבר, והנושא איננו נתון במחלוקת. ראו, בין היתר, עניין ברקליס; כב' השופט רובינשטיין וכב' השופט אוקון, "הבנק כסוכנות חברתית" ספר שמגר - מאמרים (חלק ג', תשס"ג-2003); וכן דברים שכתבתי בעניין חובות הזהירות של בנקים בפסק הדין בת.א. (ת"א) 1794/95 חייק נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"מ תשס"ב (1) 529 (2002). במקרה דנן חלות על הבנק כלפי החברה, לקוחתו, חובות זהירות מושגית וקונקרטית. לאור האמור לעיל אני קובעת, כי הבנק לא מילא חובות אלו כלפי החברה, והוא אחראי לנזק שנגרם לה בעקבות החלטתו על סגירה מיידית של מסגרת האשראי. הנזק לטענת החברה, הנזק הישיר והמיידי שנגרם לה כתוצאה מכניסתה להליכי פירוק הוא העדר יכולתה לעמוד בהתחייבויותיה כלפי נושיה בפירוק. לטענתה עומד נזק זה על סך של 6,379,451.23 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. הנזק העקיף שנגרם לה, כך טוענת החברה, הוא אובדן הכנסות (למעשה אובדן הרווח) שהיו צפויות לחברה אילו התאפשר המשך פעילותה, קרי, שוויה של החברה. על גובהו של נזק זה מבקשת החברה ללמוד משוויה של חברת מחסני חשמל החדשה, שהוקמה על חורבותיה של החברה, ואשר לטענתה היא מהווה המשך ישיר ורציף לחברה שבפירוק. להוכחת הנזק צירפה החברה דו"חות מע"מ של מחסני חשמל החדשה. כמו כן העיד מנדז'יצקי, המשמש כיום כאחד מבעלי מניותיה של מחסני חשמל החדשה, על הכנסתה השנתית בשנת 2005, ועל הרווח שהתקבל בשנה זו. בנוסף, הצביעה התובעת על העובדה שמחסני חשמל החדשה נמכרה בשנת 2007 בסכום הגבוה מ-200 מיליון ₪. לסיכום מבקשת החברה להעמיד את נזקה על אובדן הרווחים במשך 4 שנים ממועד כניסתה לפירוק, על פי מחזור שנתי ממוצע של 100,000,000 ₪, כאשר הרווח הממוצע שהתקבל - לפי עדות המומחה מטעם הבנק, מר דוידסון - עומד על 15%. בהתאם אומדת החברה את נזקה בגין ראש נזק זה על סך של 60,000,000 ₪, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית עד למועד הגשת התביעה - 107,401,514 ₪. לחלופין, מבקשת התובעת ללמוד על הנזק העקיף שנגרם לה באמצעות חוות דעתו של מומחה מטעמה, מר אורי וולף (להלן: "וולף"), אשר העריך את שוויה של החברה לדצמבר 1991 בסך של 18-21 מיליון ש"ח. כאמור, התובעת הגבילה את תביעתה לצרכי אגרה, לסך של 20 מיליון ₪. הבנק מצידו טוען, כי אין לחייבו בפיצוי כלשהו לחברה, שכן במועד קריסתה היה שוויה אפסי. לטענתו, הנכס היחיד שהיה לחברה במועד הפירוק, למעט מלאי, הינו מוניטין החברה. באשר לערכו של המוניטין ניתן ללמוד מעסקת מכירת המוניטין על ידי המפרק. אינדיקטור נוסף לערך החברה, לטענת הבנק, הינו עסקה למכירת 50% ממניות החברה שנערכה ביום 4.3.92, לפיה נמכרו 50% ממניות החברה בסך של כ-300,000 ש"ח. באשר לנזק הישיר שנגרם לחברה לטענתה, גורס הבנק כי אין כלל יריבות בין החברה לבין הבנק, אלא, אם בכלל, בין הבנק לבין נושי החברה, שכן הנושים הם אלו שנפרעו רק כדי חלק מתביעתם במסגרת הפירוק. מרגע הפירוק, חדלה החברה להיות יישות עצמאית, והיא מנוהלת על ידי המפרק, כאשר מתוך מסת הנכסים וההכנסות של החברה בניהולו של המפרק משולמות תביעות החוב. במצב דברים זה, כך לטענת הבנק, החברה לא נפגעה מתשלום חלקי של תביעות החוב, אלא לכל היותר נפגעו נושיה. גם אם תתקבל הטענה כי חברת מחסני חשמל החדשה היא ממשיכת דרכה של החברה שבפירוק, הרי שהמפרק לקח על עצמו את חובות החברה, והחברה החדשה יצאה לדרך כשהיא נקיה מחובות העבר. הבנק מוסיף וחולק גם על האופן בו מבקשת התובעת להוכיח כעת את תביעות החוב שהוגשו למפרק החברה, כראיה לנזק הישיר שנגרם לה. באשר לנזק העקיף בגינו תובעת החברה וההשוואה שהיא מבקשת לעשות בינה לבין חברת מחסני חשמל החדשה, טוען הבנק כי החברה החדשה הינה חברה נפרדת, הנמצאת בבעלות שונה, שנהנתה ממוניטין החברה הישנה, מיתרונות הפירוק, ומהסקת מסקנות מהניהול הפיננסי הכושל של מחסני חשמל הישנה. לא די בדמיון שמי או בקונספט שיווקי דומה בין שתי חברות על מנת להקיש מביצועי חברה אחת לשניה. בנוסף, הבנק טוען שהתובעת לא הציגה ראיות באשר לשוויה של מחסני חשמל החדשה ולגבי נתוניה הכספיים. בתשובה לחוות דעת המומחה שהוגשה על ידי התובעת כאינדיקציה חלופית לנזק העקיף שנגרם לה, הגיש הבנק חוות דעת מומחה מטעמו, מטעם ה"ה טהורי ודוידסון (להלן: "חוו"ד טהורי"). לצורך בחינת שווי השוק של החברה בחודש דצמבר 91', נסמכת חוו"ד זו על שווי נכסי החברה ביום זה - ובפרט על שווי מוניטין החברה. בדרך זו קובעת חוו"ד טהורי, כי בחודש דצמבר 91' עלו התחייבויות החברה על נכסיה. בדרך נוספת מעריכה חוות דעת טהורי את שווי החברה על בסיס הסכם מכירת 50% ממניות שנערך ביום 4.3.92. בהתאם, מוערך שווי החברה בסך של 624,000 ₪. בתגובה טוענת החברה, כי לא ניתן ללמוד על שווי החברה או נכסיה מהעסקאות המפורטות על ידי הבנק. עסקת מכירת המוניטין נערכה שנה לאחר תחילת הפירוק ותחת השפעתו, ולכן איננה משקפת את שוויו האמיתי של מוניטין החברה. עסקת מכירת 50% ממניות החברה נערכה ביום 4.3.92, כאשר המוכר, מר גולן, נלחץ מפעולות הבנק בעניין מסגרת האשראי של החברה, אותן ראה כלא רציונליות, וביקש להימלט מהחברה בכל מחיר. לפיכך, לגירסת החברה, עסקה זו התבצעה בתנאי לחץ, ואיננה משקפת את שווין האמיתי של מניות החברה. יצויין, כי התובעת הגישה בקשה להגיש ראיות נוספות, הנוגעות לטענתה באשר לשוויה של מחסני חשמל החדשה בעת שנמכרה בשנת 2007. בקשתה הוגשה לאחר תום דיוני ההוכחות בתיק, ולפני מועד הגשת הסיכומים על ידי הצדדים. מטעם זה, ומכיוון שהבקשה הוגשה על ידי התובעת באיחור, זמן מה לאחר שידעה אודות הראיה החדשה, דחיתי את בקשתה בהחלטתי מיום 8.8.07 (בש"א 15354/07) . אדון כעת בטענות הצדדים בעניין הנזק כסדרן. ראשית טוענת החברה, כאמור, כי נגרם לה נזק ישיר כתוצאה מכניסת החברה להליכי פירוק, בכך שלא היה ביכולתה לעמוד בהתחייבויותיה השוטפות כלפי נושיה בפירוק. לצורך הוכחת ראש נזק זה מפנה החברה לתצהירו של רו"ח ברדיצ'ב, שהוגש מטעמה, המעיד על תביעות החוב שהגישו נושי החברה. נזק זה מוערך על ידה בלמעלה מ-6 מיליון ₪. אינני סבורה כי נזק זה הינו חלק מהנזקים בהם חב הבנק כתוצאה מאחריותו להתמוטטות החברה. חובות החברה לנושיה נוצרו - רובם אם לא כולם - לפני הפירוק ובמהלך עסקיה הרגילים של החברה. מובן כי הבנק אינו חב בתשלום החובות עצמם, כפי שבאו לידי ביטוי בתביעות החוב שהגישו נושי החברה לאחר הפירוק. הנזק שנגרם לחברה בגין הפירוק בהקשר זה הינו הוצאות שנגרמו נוכח העדר יכולתה לשלם את החובות והוצאות שנגרמו בגין פעולות שנדרשה לעשות על מנת לשלם חובות אלו, פעולות אשר לא היתה מבצעת לולא החלה בהליכי פירוק. כך למשל, לו נדרשה לממש נכסים במחירי הפסד, על מנת לשלם את חובותיה. כך ריביות שהיתה נדרשת לשלם בגין האיחור בתשלום החובות וכדומה. נזקים ממין זה לא פורטו על ידי התובעת וממילא לא הוכחו על ידה. לפיכך, טענות התובעת בגין הנזק הישיר שנגרם לה נדחות. בנוסף טוענת החברה כי נגרם לה נזק עקיף. נזק זה היא מבקשת להוכיח בשתי דרכים חלופיות. הראשונה, השוואה בין חברת מחסני חשמל הישנה (החברה התובעת, שבפירוק) לבין חברת מחסני חשמל החדשה שרכשה את מוניטין החברה הישנה ופעלה על פי אותה שיטת שיווק ותחת אותו שם. התובעת מבקשת ללמוד מביצועיה, הכנסותיה ורווחיה של החברה החדשה על הרווחים שהיו צפויים לחברה הישנה לולא נכנסה להליכי פירוק. אין באפשרותי לקבל השוואה זו. על אף הדמיון הברור בין החברות, הרי שמדובר בשתי חברות שונות. כל אחת מהחברות נוהלה על ידי גורמים שונים בדרכים שונות, בבעלות כל אחת מהן נכסים התחלתיים שונים ועוד. החברה החדשה התחילה את פעילותה ללא חובותיה של מחסני חשמל הישנה, תוך שהיא מסיקה מסקנות ולקחים מנסיבות התמוטטותה של מחסני חשמל הישנה. כך למשל העיד מנדז'יצקי כי למד מלקחי מחסני חשמל הישנה, וכי הוא מנהל את החברה החדשה תוך שימוש מלא בהון עצמי בניגוד להסתמכות על מסגרת אשראי מהבנק (ע' 952 ש' 8-11 לפרוטוקול). הדרך השניה והחלופית באמצעותה מבקשת החברה להוכיח את הנזק העקיף שנגרם לה היא באמצעות חוות דעת מומחה. בעניין זה אדון תחילה בחוות הדעת שהוגשה מטעם הבנק. חוו"ד טהורי מטעם הבנק לוקה במספר בעיות משמעותיות. הבעיה העיקרית בחוו"ד טהורי היא ההנחה המצויה בבסיסה, כי החברה איננה סולבנטית, וכי ממילא - ללא קשר לפעולות הבנק - החברה היתה פושטת רגל ונכנסת להליכי פירוק. הנחה זו אינה עולה בקנה אחד עם קבלת התביעה דנן, שכן משקיבלתי את תביעת החברה, קבעתי כי פעולות הבנק וסגירת מסגרת האשראי של החברה לאלתר גרמו להתמוטטות החברה ולפירוקה. מכאן, כי לולא פעל הבנק כפי שפעל, יש להניח כי החברה לא היתה מתמוטטת, או למצער לא היתה מתחילה בהליכי הפירוק במועד ובדרך בו נעשה הדבר בפועל. חוו"ד טהורי מעריכה את שווי החברה בשיטת "השווי הנכסי הנקי", המתבססת על הנחת היסוד לפיה הפירמה אמורה לממש את נכסיה, לפרוע את התחייבויותיה הכספיות ולחדול מכל פעילות. חוו"ד זו אינה נותנת מענה לשאלת שוויה של החברה לולא סגר הבנק את מסגרת האשראי והחברה היתה ממשיכה ופועלת במשך שנים. הצדק עם התובעת הטוענת, כי חוו"ד טהורי רלוונטית רק במקרה בו היתה התביעה נדחית, או היה נקבע כי גורלה של החברה היה לחדול מלהתקיים ממילא. מסיבה זו בלבד אין באפשרותי לקבל את חווה"ד. נוסף על כך, קביעות נוספות על פיהן הוערך שווי החברה על ידי המומחים מטעם הבנק אינן מקובלות עלי. כך למשל, בבואה לקבוע את שווי החברה נכון ליום 31.12.91 באמצעות חישוב כלל הנכסים וההתחייבויות של החברה במועד זה, מעריך טהורי בחוות דעתו כי אחד מנכסיה הבודדים של החברה הינו מוניטין החברה. לצורך קביעת ערכו של המוניטין, עושה חווה"ד שימוש בהסכם למכירת המוניטין לחברת מחסני חשמל החדשה, שנערך ביום 30.5.93. אני סבורה, כי מכירת מוניטין החברה, הנערכת למעלה משנה לאחר שהחברה החלה בהליכי פירוק, איננה משקפת נכונה את ערכו של מוניטין החברה לולא היתה החברה מתמוטטת. לפיכך, שימוש בנתון זה כפי שעושה חוו"ד טהורי לוקה בחסר. זאת ועוד, חווה"ד מבקשת ללמוד על שווי החברה בדרך נוספת - על פי עסקה למכירת 50% ממניות החברה שנערכה ביום 4.3.92, תוך הנחה כי עסקה זו משקפת את שווי השוק של החברה. על פי עסקה זו מכר אחד מבעלי המניות, מנחם גולן, את מניותיו בחברה (40%), ו-10% נוספים נמכרו ממניות בעלי המניות האחרים. בהסכם המכירה הוסכם, כי התמורה עבור המניות תיקבע בתוך 25 יום, בהתאם לעודף הנכסים על ההתחייבויות שיתברר עד ליום זה. על פי מנגנון זה, קובעת חוו"ד טהורי כי שווי החברה נע בין 400 ₪ ל - 624,000 ₪. אני סבורה כי לא ניתן לקבל גם את הערכת השווי בדרך זו. העסקה נערכה ארבעה ימים לפני הודעת הבנק על סגירת מסגרת האשראי, בשלב בו שיקים של החברה לא כובדו על ידי הבנק, הגדלת מסגרת האשראי שביקשה החברה מהבנק טרם אושרה, ועתיד יחסיה של החברה עם הבנק - כמו גם גורלה של החברה - היה לוט בערפל. אינני סבורה כי עסקת מכר של מניות חברה המצויה במצב שכזה משקף אל-נכון את שוויה של החברה בשוק. על כך העיד גם גולן, אשר מכר את כל מניותיו בחברה (40%): "בסופו של דבר ההסכם הזה, שלא חתמתי עליו אגב, היה אמור להיות מבחינתי לא יותר מאשר הסכם מילוט מהידיעה הברורה שתחת מערכת היחסים הקיימת עם הבנק בסופו של דבר החברה תתמוטט. ואכן ניסיתי לעשות כמיטב יכולתי כדי לצאת החוצה ולהימלט..." (ע' 104 לפרוטוקול). נוכח כל האמור לעיל, אני דוחה את הערכות שווי החברה שערכו המומחים מטעם הבנק. אפנה אם כן לדון בחוות הדעת שהוגשה על ידי התובעת. בחוות דעתו מעריך המומחה מטעם התובעת, מר וולף, את שוויה של החברה ליום 31.12.91 בסך של 18-21 מיליון ₪. לאחר עיון מעמיק בחוות הדעת של מר וולף הגעתי למסקנה כי הערכה זו הינה מופרזת. מר וולף בחר להעריך את שוויה של החברה על פי שיטת היוון תזרימי המזומנים העתידיים (DCF). על פי שיטה זו, בתמצית, שווי החברה הינו השווי הנוכחי של תזרים המזומנים החופשי הבלתי ממונף המיוצר בתקופה הנחזית הנבחנת, עליו נוסף השווי הנוכחי של החברה בסוף התקופה. סכום זה מייצג את שווי פעילות החברה. בהתאם, העריך מר וולף את הכנסותיה של החברה מהחנות המרכזית שלה ביפו בכ-2 מיליון ₪ בממוצע בחודש. הערכה זו מקובלת עלי. זאת בפרט, כאשר בהמלצה שערכה הגב' בהרב ביום 29.1.92 עבור מנהלת האיזור של הבנק, כנזכר לעיל, מצויין בסעיף ב' כי "... החברה הגדילה מאוד את פעילותה בשנה האחרונה ממחזור של 100 א' ₪ בחודש ינואר 91' למחזור של 4 מיליון ₪ בדצמבר 91'. המחזור החודשי של החברה בחודש דצמבר הסתכם ב-3,252 א' ₪". ובהמשך: "מחזור פעילות חודשי ממוצע לחודש 2,705 אלף ₪". נוכח האמור נראה, כי הערכה זו מקובלת גם על הבנק. נוסף על החנות ביפו נפתחו במהלך שנת 1991 שתי חנויות נוספות בחיפה ובירושלים. המומחה הניח, כי מכירות החנות ביפו צפויות היו לעלות ולצמוח בשנת 1992 ואילך, אך בשיעורים מתונים יותר מאשר בשנת 1991. כמו כן הניח מר וולף כי מכירות שתי החנויות הנוספות תגדלנה אף הן אך בקצב נמוך יותר מאשר החנות המרכזית ביפו. עד שלב זה, מקובלים עלי הנחותיו וחישוביו של מר וולף. ברם, בשלב זה מוסיף מר וולף ומפרט, כי עובר להתמוטטותה תכננו בעלי החברה לפתוח סניפים נוספים על שלוש החנויות שפעלו בסוף שנת 1991, ובסך הכל הוא מעריך, כי עד שנת 1999 היו צפויות לפעול 10 חנויות למכירת מוצרי חשמל של החברה. על בסיס הנחה זו עורך מר וולף את חישוביו לאומדן המכירות שהיו צפויות לחברה עד שנת 1999 מאותן 10 חנויות (ע' 38-39 לחוו"ד וולף). הנחה זו אינני מקבלת. אף אם היו בליבם של בעלי החברה תוכניות לפתוח חנויות נוספות של החברה, הרי שבשלב הרלוונטי לתביעה זו - שלהי שנת 1991 ותחילת שנת 1992 - היו תוכניות אלו בגדר משאת לבם בלבד. אי הוודאות במימושן של אותן תוכניות גדולה מדי מכדי שניתן יהיה לבסס תחזית והערכת שווי של החברה על בסיס הנחות אלו. באשר לתוכניות החברה לפתוח חנות נוספת באשדוד, הרי שלטענת המומחה נערכו כבר טיוטות חוזים לשכירת חנות בעיר לצורך זה. ודוק; תוכניות אלו לא הוכחו בפניי, וממילא אני סבורה, כי נוכח קשיי הנזילות של החברה בתחילת שנת 1992, פתיחתה של חנות שכזו איננו וודאי, ומועד פתיחתה אינו ידוע. לאור האמור אני סבורה, כי יש להתחשב רק בתחזית המכירות של חנויות החברה שהיו קיימות במועד הרלוונטי לתביעה, קרי החנויות ביפו, בירושלים ובחיפה. מר וולף מציע בחוות דעתו שני תרחישים באשר למכירות החנויות. בתרחיש א' הוא מעריך כי החנות המרכזית ביפו תגיע לאחר כשנתים למחזור מכירות חודשי של כ-2.5 מיליון ₪. בתרחיש ב' הוא מעריך כי החנות המרכזית תגיע לאחר כשנתיים למחזור מכירות חודשי של כ-3 מיליון ₪. נוכח העובדה כי מדובר בחברה חדשה, אשר פעלה במשך זמן לא רב במשך התקופה שקדמה למועד הרלוונטי לעריכת התחזית, אני סבורה כי מן הראוי לבחור בתרחיש השמרני יותר, קרי תרחיש א' לפיו מחזור המכירות החודשי של החנות המרכזית צפוי להגיע לכ-2.5 מיליון ₪. על פי תרחיש א', תחזית המכירות של שלוש חנויות החברה עד שנת 1999 מוערכת בכ- 511.8 מיליון ₪. תחזית המכירות הכוללת עבור 10 החנויות כפי שערך מר וולף, באותה תקופה, מוערכת בכ-813.9 מיליון ₪. כלומר, תחזית המכירות של שלוש החנויות מהווה 63% מתחזית המכירות של כל 10 החנויות שערך מר וולף בתרחיש א'. בהמשך חוות דעתו אומד מר וולף את שיעור הרווח הגולמי של החברה, את שיעור הרווח התפעולי, את ההשקעות בהון חוזר, ההשקעות ברכוש קבוע ואת שיעורי המס. בהתאם מגיע מר וולף למסקנה כי שוויה של חברת מחסני חשמל נכון לתאריך 31 בדצמבר 1991 הינו 18 מיליון ₪ על פי תרחיש א' (ו-21 מיליון ₪ על פי תרחיש ב'). מכיוון שקבעתי כי יש לערוך תחזית עבור מכירות שלוש חנויות החברה הקיימות בלבד, הרי שיש להביא בחשבון 63% בלבד מתחזית השווי של מר וולף. בהתאם אני קובעת, כי שוויה של חברת מחסני חשמל נכון לתאריך זה הינו 11.3 מיליון ₪. לאור האמור לעיל ישלם הבנק לתובעת סך של 11.3 מיליון ₪ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל. בשל העובדה כי התביעה התקבלה רק בחלקה ישלם הבנק לתובעת מחצית הוצאות התובעת כפי שהוצאו בפועל בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל. כמו כן ישלם הבנק לתובעת שכ"ט עו"ד בסך -.150,000 ₪ בצרוף מע"מ. אשראי