סמכות עניינית ביטול החלטת רשם האגודות השיתופיות

האם ניתן תביעת ביטול החלטת רשם אגודה שיתופית בבית המשפט המחוזי ? נפסק כי בית המשפט המחוזי אינו יכול להכשיר מסלול "עוקף" הליך מנהלי שהיה על האגודה לנקוט בו מיד לאחר שנדחתה בקשתה לביטול פסק הדין. על החלטת הרשם יכלה האגודה לערער לבית משפט לעניינים מנהליים, זכות המוקנית לה מכוח סעיף 1 לתוספת השנייה לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, התש"ס - 2000, המקנה לבית משפט לעניינים מנהליים, כאמור בסעיף 5 (2) לחוק, את הסמכות לדון ב: "ערעור על החלטת רשם האגדות השיתופיות לפי פקודת האגודות השיתופיות למעט בענייני פירוק אגודות שיתופיות, בוררות וסכסוכים ועיקול זמני על נכסים". קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סמכות עניינית בבקשה לביטול החלטת רשם האגודות השיתופיות: המבקשת (להלן: "האגודה") הגישה תובענה לסעד הצהרתי לפיו התבקש בית המשפט להצהיר כי הסכם הפשרה שנחתם בין האגודה לבין המשיבה (להלן: "תנובה"), במהלך שנת 2001, אשר קיבל תוקף של פסק דין על ידי רשם האגודות השיתופיות (להלן: "הרשם"), ביום 30.12.01 (להלן: "הסכם הפשרה") בוטל כדין על ידי האגודה וכי אין כל נפקות להסכם הפשרה האמור. בהתאם, ביקשה כי בית המשפט יצהיר בדבר זכאותה של האגודה להשתתף, על פי שיעור החזקותיה היחסי בתנובה, כפי שאמור היה להיות בחודש אוגוסט 2001, בכל הכנסה, תמורה, זכות ו/או תגמול אשר יתקבל במסגרת מכירת ההחזקות בתנובה לצד שלישי כלשהו. אין חולק בין הצדדים כי האגודה הייתה בעבר חברה בתנובה, שהינה אגודה שיתופית חקלאית מרכזית ועיקר עיסוקה בשיווק תוצרת חקלאית ובשנת 1970 הופסקה חברותה של האגודה בתנובה. בשנת 1999, בעקבות הפסקת חברותה של האגודה, פנתה האגודה במכתב לתנובה וטענה לזכויות במניותיה. משדחתה תנובה את דרישות האגודה פנתה האגודה לרשם האגודות השיתופיות בדרישה כי תושב לחברותה בתנובה. ביום 14.02.00 מינה עוזר הרשם חוקר, על פי סעיף 43 לפקודת האגודות השיתופיות, לשם בדיקת טענות האגודה לחברות בתנובה וזאת בהתאם להליך לתיקון פנקס החברים באגודה שיתופית, הקבוע בתקנה 6 לתקנות האגודות השיתופיות (חברות) התשל"ג - 1973 (להלן: "תקנות החברות"). החוקר מסר את ממצאי חקירתו לרשם והמליץ לדחות את טענות האגודה באשר לחברותה בתנובה הואיל וחברותה הופסקה עוד בשנת 1970. יחד עם זאת, המליץ החוקר כי הרשם יורה לתנובה לשלם לאגודה דמי פדיון מניות, בגין מניות תנובה שהוחזקו בידי האגודה עובר להפסקת חברותה כאמור לעיל. האגודה השיגה על ממצאי החוקר אולם, ביום 14.06.01, בדיון שהתקיים בפני רשם האגודות השיתופיות הודיעו הצדדים לרשם כי הגיעו למתווה עקרוני של הסכם פשרה אשר כפוף לאישורים שונים של הגורמים המוסכמים להסדר מטעם בעלי הדין. לאחר ימים רבים שלחו הצדדים הודעה מוסכמת לכב' הרשם בדבר הסכם פשרה כולל בזו הלשון: "ב"כ הצדדים מתכבדים להודיע בזה לכב' הרשם כי הגיעו להסכמות כדלקמן: חברותו של מושב בית עזרא ("בית עזרא") בתנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ ("תנובה") הופסקה כדין ביום 1 בספטמבר 2001. (בהמשך הודיעו הצדדים לרשם בדבר הטעות בתאריך וכי מדובר ב- 1.09.1970). בגין הפסקת חברותו זכאי בית עזרא לפדיון של ערך מניותיו בסך של 56,656 ₪. סכום הפדיון הנ"ל ישולם למושב על ידי תנובה בתוך 45 ימים מיום שיימסר לצדדים על כך שרשם האגודות שיתופיות אישר הסכמות אלה ונתן להן תוקף של פסק דין. הסכמתה של תנובה לשלם לבית עזרא את סכום הפדיון הינה לפנים משורת הדין ואין לראות בה משום הודעה כלשהי בקיומה של חבות מצד תנובה. הסכמות אלה שבין הצדדים הנן על רקע נסיבותיו הספציפיות והמיוחדות של מקרה זה. לפיכך אין ולא יהיה בהן כדי להוות תקדים למקרים אחרים כלשהם. כל אחד מהצדדים ישא בהוצאותיו בגין ובקשר עם הליכים אלה. כב' הרשם מתבקש לאשר את ההסכמות דלעיל וליתן להן תוקף של פס"ד בתובענה שבנדון". הרשם אישר את הסכם הפשרה האמור ביום 30.12.01 ונתן לו תוקף של פסק דין וביום 6.02.02 שילמה תנובה את הסכום המוסכם, על פי פסק הדין לאגודה. בחלוף למעלה מחמש שנים, ביום 25.03.07, שבה האגודה ופנתה לרשם בבקשה לפיה התבקש הרשם לקבוע כי האגודה זכאית להשתתף, על פי שיעור החזקותיה היחסי בתנובה, כפי שהיה אמור להיות בחודש אוגוסט 01, בכל הכנסה, תמורה, זכות ו/או תגמול אשר יתקבל במסגרת מכירת ההחזקות בתנובה לכל צד שלישי שהוא. במסגרת בקשה זו הודיעה האגודה על ביטול ההסכם שנערך עם תנובה ואשר קיבל תוקף של פסק דין, כמפורט לעיל, וטענה אודות בטלות ההסכם מחמת זה שהוטעתה על ידי תנובה בכך שהוסתר ממנה השווי האמיתי של מניות תנובה. תנובה מנגד הגיבה לבקשה זו בטענות מטענות שונות וטענה כי יש לדחות את הבקשה. ביום 29.05.07 נתן הרשם החלטה במסגרתה דחה את בקשת הביטול. או אז, פנתה האגודה לבית משפט זה בבקשה לסעד זהה אותו בקשה בפני הרשם וזו התובענה העומדת בפני. אקצר ואומר כי דין התובענה להדחות על הסף בהעדר סמכות עניינית של בית משפט זה לדון בתובענה. אנמק דברי: תחילה רואה אנכי לחזור ולהבהיר את המובן מכל כי הסדר פשרה אשר מקבל תוקף של פסק דין מכיל את השניים : הפן ההסכמי שבו והפן השיפוטי שבו. במובן שמרגע שההסכם מקבל תוקף של פסק דין ניטלת האוטונומיה של צד להליך להודיע לצד האחר אודות בטלות ההסכם. חירות שכזו קיימת לצדדים להסכם כל עוד מדובר בהסכם אשר אינו מקבל תוקף של פסק דין. כאשר ניתן להסכם תוקף כאמור ניטלת חירות זו מן הצדדים. לפיכך, כאשר טוען צד להטעיה או טעות אשר הובילה אותו להסדר אשר קיבל תוקף של פסק דין, הדרך היחידה העומדת לרשותו לבטל את ההסכם - אשר קיבל תוקף של פסק דין- הינה בדרך של הגשת תובענה לביטול פסק דין, בעילת טעות או הטעיה. (ראה ע"א 417/89 אעבריה נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פד מה (4) 641) כאשר טענת ההטעיה תשמע מקום שבו הראיות לקיומה מבוססות על אירוע מאוחר שהתרחש לאחר פסק הדין, על גילויה של ראיה חדשה שלא ניתן היה לגלותה בשקידה סבירה בעת ההתדיינות, או על ראיה חיצונית למשפט עצמו. (ראה ע"א 490/88 המוטרן הקופטי הקדוש של ירושלים נ' עדילה, פד מד (4) 397). האגודה לא הקפידה על הליך שכזה אולם, גם אם ניתן לראות בבקשתה לרשם לבטל את פסק הדין כתובענה לביטול פסק דין, הרי שמקום שכבוד הרשם נתן החלטתו בעניין בהיותו הטריבונל אליו פנתה האגודה מלכתחילה ואשר נתן את פסק הדין (הנותן תוקף של פסק דין להסדר הפשרה) ואשר בהמשך התבקש לבטלו ונתן החלטתו בעניין, נעדר בית משפט זה סמכות עניינית לדון בדברים. בית משפט זה אינו יכול להכשיר מסלול "עוקף" הליך מנהלי שהיה על האגודה לנקוט בו מיד לאחר שנדחתה בקשתה לביטול פסק הדין. על החלטת הרשם יכלה האגודה לערער לבית משפט לעניינים מנהליים, זכות המוקנית לה מכוח סעיף 1 לתוספת השנייה לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, התש"ס - 2000, המקנה לבית משפט לעניינים מנהליים, כאמור בסעיף 5 (2) לחוק, את הסמכות לדון ב: "ערעור על החלטת רשם האגדות השיתופיות לפי פקודת האגודות השיתופיות למעט בענייני פירוק אגודות שיתופיות, בוררות וסכסוכים ועיקול זמני על נכסים". אין חולק כי פסק הדין של הרשם, לרבות החלטתו המאוחרת, נוגעת להפסקת חברות באגודה מכוח תקנות החברות ועל כן עמדה לה זכות הערעור כמפורט לעיל. לאור כל האמור לעיל, לא נותר לי אלא לדחות את התובענה על הסף בשל חוסר סמכות עניינית. שקלתי את בקשת האגודה, אשר באה בפני במסגרת סיכומי טענותיה, להעביר את הדיון לבית משפט לעניינים מנהליים. אולם, לנוכח נוסח הדברים אשר באו במסגרת תובענה זו הנוגעות לדבר "זכותה" לבטל את הסכם הפשרה ואשר כאמור אינם מן העניין ובהעדר התייחסות עניינית לפגמים בהחלטת כב' הרשם וקיומה של תשתית ראייתית המבססת לכאורה את טענות הטעות וההטעיה, כפי שנטענו, אינני רואה לנכון כיום, שנתיים לאחר מתן ההחלטה של כב' הרשם להפעיל את סמכותי מכוח סעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד -1984 ולהעביר את הדיון בתובענה זו לבית המשפט לעניינים מנהליים על מנת שידון בסוגיה כערעור מנהלי. עוד אציין כי כבר בשלבים המקדמיים של ההליך ניתנה לאגודה ההזדמנות לחזור בה מהליך זה, כפי שהוגש, אך זו עמדה על דעתה. העברת ההליך הנדון כיום לבית משפט לעניינים מנהליים יהא בו משום לחטוא למטרת ההליך המנהלי. על אף שאינני נדרשת לכך, איני רואה לנכון לסיים את הדברים מבלי להוסיף מספר מילים לגופו של עניין. על פניו נמצא כי פנייתה של האגודה בהליך לביטול פסק הדין אשר נתן תוקף להסדר הפשרה נגוע בשיהוי מהותי והוא נולד בעקבות שינוי הנסיבות שנוצרו, עת הועמדו מניות תנובה למכירה לגורם שלישי. מכירה שלא היתה צפויה חמש שנים קודם לכן עת התגבש הסכם הפשרה. יתר על כן, נסיבות עריכת ההסכם מלמדות לכאורה כי הצדדים בחנו ושקלו היטב את תוכן ההסדר עד שלב החתימה עליו , לא לפני שעמד בפניהם דו"ח החוקר שהופעל על ידי הרשם. כאמור, דברי אלו אינם נדרשים לצורך ההכרעה גופה והם נאמרו אך בהערת אגב. סוף דבר, אני דוחה את התובענה על הסף. האגודה תשא בהוצאות תנובה בסך של 15,000 ₪, סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מתום 30 יום מהיום ועד התשלום המלא בפועל. סמכות ענייניתרשםאגודה שיתופית