קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עונש על בעילה אסורה בהסכמה: השופטת ד' ברלינר, נשיאה - אב"ד 1. המערער הורשע בבית-משפט השלום בתל-אביב (כב' הש' ח' אפרתי, סגן נשיא) לאחר שמיעת ראיות בארבע עבירות של בעילה אסורה בהסכמה, לפי סעיף 346(א) רישא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק") (אישומים 1 - 4); ובעבירה נוספת של מעשה מגונה, עבירה על סעיף 348(ג) לחוק (אישום 5). על המערער הוטלו 18 חודשי מאסר, מהם 12 חודשי מאסר בפועל ו- 6 חודשים על תנאי. המערער חוייב לפצות את קורבנות העבירה בסכומים של 15,000 ₪ למתלוננת בארבעת האישומים הראשונים ו- 5,000 ₪ למתלוננת באישום החמישי. על גזר הדין הערעור בפנינו. 2. עיקר העובדות הרלוונטיות המתלוננות בתיק זה הן אחיות. המתלוננת בארבעת האישומים הראשונים (להלן: "הקטינה(; המתלוננת הנוספת, אחותה של הקטינה, היתה בתקופה הרלוונטית כבת 21 (להלן: "האחות"). בשנת 2001 נוצר קשר באמצעות האינטרנט בין המערער לבין הקטינה ומשפחתה, לרבות אחותה. הקשר בין הקטינה למערער הפך להיות אינטנסיבי, ומצא ביטוי, בין היתר, בהתכתבות יום-יומית רצופה בינו לבינה בדואר אלקטרוני. ההתכתבות כללה גם תכנים מיניים, שהלכו והסלימו. המערער הדריך את הקטינה, בין היתר, לשמור על חשאיות בנושא השיחות ולסגור את דלת חדרה כאשר היא מתכתבת עמו. לאחר תקופה שבה הרעיף המערער על הקטינה מחמאות בתחומים שונים (מראיה, חוכמתה, יכולותיה האינטלקטואליות וכו'), התחזק הקשר ביניהם. המערער הפך להיות איש אמונה וסודה והיא פיתחה בו תלות. בשלב מאוחר יותר התווספו אל המפגשים הווירטואליים מפגשים פנים אל פנים. המערער הזמין את הקטינה להילוות אליו לאירועים שונים: הצגות תיאטרון, סרטים וכיו"ב, והסיע אותה בהזדמנויות שונות. במהלך מפגשים אלה בוצעו העבירות בקטינה. העבירות כוללות מעשים מיניים קשים ובוטים, הנמצאים ברף הגבוה של עבירות המין. בין היתר מדובר, בבעילה אסורה, שהתבטאה בכך שהמערער החדיר את אצבעו ואת לשונו לאיבר המין של המתלוננת במספר הזדמנויות, כאשר לכך נלוותה בהמשך גם הוראה כי הקטינה תמצוץ את האצבע כדי "שתטעם את עצמה". לבעילה, כמתואר לעיל, נלוו מעשים מיניים נוספים, נגיעה ונשיקות באברי-גופה האינטימיים של המתלוננת, הותרת סימני-מציצה בשדיה ואפילו גזירה ושמירה למזכרת של שערות ערוותה של הקטינה. באשר לאחות הורשע המערער, כאמור, במעשה מגונה שהתבטא בהחדרת ידו אל מתחת לחולצתה, חיבוקה והצמדתה אליו, חרף רתיעתה מפניו והתנגדותה למעשים. 2. גזר הדין - ההנמקה השיקולים שנמנו על-ידי בית-משפט קמא, כאשר הטיל את העונש, הם השיקולים המקובלים, "האופייניים" לענין ענישה, ובכללם: דמותו של העבריין; אופיין של העבירות; הנזק שנגרם לקורבן; ואינטרס הציבור, שעניינו הרתעת הכלל והרתעת העבריין שהורשע. באשר לעבריין (המערער) - בית-משפט קמא התייחס בהרחבה למיהותו של המערער ולתפקודו לאורך כל חייו, כפי שהצטיירו מעדויות האופי שנשמעו בעניינו. המערער היה עיתונאי בכיר, שנפצע קשה במערכות ישראל. חרף פציעתו, לא נכנע לנכות, המשיך לכתוב, לתרום ולסייע לפצועי-צה"ל. בשל המצוינות שאפיינה את המערער לאורך חייו, כפי שעלתה מהעדויות שנשמעו, תהה בית-משפט קמא, הכיצד יכול היה לבצע את העבירות בהן הורשע. עד כדי כך התרשם בית-משפט קמא מהניגוד בין הדמות המוכרת לכולי עלמא, לבין הדרך בה פעל המערער, בעיקר כלפי הקטינה, שהעלה את הסברה שמא בפנינו מעין ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד: "בו-זמנית לתיפקודו המופתי המתמשך, 'פעל במסתרים' ... באופן המכתים, מצל ומעכיר את איכות חייו ופועלו". עוד ציין בית-משפט קמא, כי לא התרשם שהמערער מתחרט על מעשיו. לנושא החרטה, או ליתר דיוק היעדרה, התייחסה המדינה בהדגשה רבה בטיעוניה בפנינו, ועל-כך בהמשך. בנוסף, התייחס בית-משפט קמא לנסיבותיו האישיות הרלוונטיות, ובכללן מותה של אשת המערער בנסיבות טרגיות לאחר שנחשפה הפרשה, נכותו ומצב בריאותו הפיזי והנפשי, לרבות הערכת המסוכנות המינית, כעולה מחוות הדעת של המרכז להערכת מסוכנות (חוות הדעת נדרשה מכוח סעיף 6 לחוק הגנה על הציבור מפני עברייני מין, התשס"ו-2006). 4. באשר למהות העבירה, עמד בית המשפט על החומרה שבעצם הפגיעה בקטינה, לצד הציניות שבניצולה לרעה על רקע האמון המוחלט שנתנה בו בתקופה הרלוונטית והתפקיד שמילא כלפיה כמדריך ויועץ בכל רבדי-חייה. המערער הפעיל כלפי הקטינה מניפולציות כדי לאפשר את ביצוע עבירות המין, שלל ממנה את ההגנה והבטחון שהיא זכאית להם, ולו גם בהתחשב בגילה, ופגע בכבודה ובנפשה. 5. הערעור בהודעת ערעור מפורטת, ארוכה ועמוסה (המשתרעת על-פני 36 עמודים), תקף בא-כוחו הנוכחי של המערער (עו"ד א' פלדמן) כל אחד מרכיביו של גזר הדין, וכפועל יוצא מכך, את התוצאה הסופית. עיקרי הטיעון שהוגשו, כמו גם הטיעון בעל-פה בפנינו, מיקדו ומיינו את השגותיה של הסניגוריה תחת שני ראשים: הראש האחד - הענישה לעולם היא אינדיבידואלית ורואה לנגד עיניה את הנסיבות הספציפיות. עקרון זה בא לידי ביטוי במיוחד במקרים כדוגמת המקרה הנוכחי, שבהם קיימת קוטביות בין דרך חייו לאורך השנים ונסיבותיו האישיות של העבריין לבין חומרת העבירה. הראש השני (שהוא למעשה חלק אינטגרלי, או, שמא, תרגומו המעשי של הראש הראשון) - סקירת הפסיקה הרלוונטית, מצביעה על-כך שבתי המשפט "נוטים להפחית מעונשם של נאשמים ואף לבטל עונשי-מאסר בפועל בשל נסיבות מקילות שונות, כגון, תרומה חברתית או מצב בריאותי" (סעיף 7 לעיקרי הטיעון). בא-כוח המערער שב ומנה את תרומתו של המערער לחברה הישראלית, ובמיוחד לציבור הפצועים, חרף פציעתו הקשה במלחמות ישראל, שבעטייה איבד המערער רגל ולקה בראייתו. לענין מצב בריאותו: המערער, כך לטענת הסניגור, לקה בפגיעה "רב מערכתית", הכוללת גם מחלת-נפש והלם קרב. מחלת הנפש מתבטאת בנטיות אובדניות, חרדה ודיכאון. בנוסף לשני "הראשים" דלעיל, התעכב הסניגור בהרחבה על מעורבותה האינטנסיבית של התקשורת בפרשה זו, כאשר, לשיטתו, יש לראות בכך גורם מקל נוסף. במהלך התקופה הארוכה שבה התבררה הפרשה בבית-משפט קמא, התפרסמו, כך על-פי ספירתו של הסניגור, יותר מ- 200 כתבות בנושא, ואלו גרמו למערער סבל והיוו ענישה נוספת עבורו. התמשכות ההליכים בפני עצמה, צריכה אף היא להילקח בחשבון, והתוצאה הכוללת, לדעת הסניגור, היא כי יש מקום להסתפק בענישה שאינה כוללת מאסר מאחורי סורג ובריח. עמדת המשיבה 6. כפי שניתן להבין, המדינה עותרת להותיר את הענישה בעינה, כאשר, לשיטתה, מדובר בענישה מקלה, הנוטה חסד עם המערער ומשקללת בייתר את כל גורמי "הקולא" שמנה הסניגור. לענין מצבו הגופני - הדגש הוא על-כך שהפציעה הקשה והנכות היו קיימים בתקופה הרלוונטית, ולא מנעו את ביצוע העבירות הקשות. באשר לנזק שנגרם למערער בגין התערבות התקשורת - לטענת באת-כוח המדינה, המערער ניצל את פרסומו כעיתונאי ומעמדו כ"ידוען", כדי לשבות בקסמו את המתלוננות, שעל-כן, לא לו להלין על הכלי שבו השתמש כקרדום לחפור בו. באת-כוח המדינה הרחיבה את הדיבור על הפגיעה במתלוננות, ובמיוחד בקטינה, שהמערער היה עבורה, בתקופה הנ"ל, עולם ומלואו: איש אמון, דמות סמכותית, חבר קרוב. וכל אלה גם יחד שימשו אותו כדי לנצל אותה בצורה צינית, משפילה ופוגענית ולבצע בה עבירות מין קשות. נפח רב מטיעוניה של באת-כוח המדינה הוקדש לחוסר החרטה של המערער. המערער "חושב רק על עצמו" (עמ' 5 שורה 22 לפרוטוקול הדיון שבפנינו) ולא הקדיש, ולו מילה טובה אחת, למתלוננת שנפגעה קשה כל-כך ממעשיו. לעניין מצבו הרפואי, השיבה באת-כוח המדינה, תוך הפנייה לפסיקה רלוונטית, כי שירות בתי הסוהר ערוך לתת מענה גם לאסירים שבריאותם לקויה, לרבות אנשים שמצבם הגופני חמור אף יותר מזה של המערער. 7. דיון בסיום הדיון בפנינו, ולאחר ששמענו את מלוא טיעוני הצדדים שעה ארוכה, הודענו למערער ולבא-כוחו כי לשיטתנו לא החמיר בית-משפט קמא עם המערער וכי בדעתנו לדחות את הערעור. דעתנו לא השתנתה גם לאחר ששבנו ובחנו פעם נוספת את כל שנטען בפנינו בכתב ובעל-פה. מדובר בפרשה קשה, חמורה ובזוייה, שהמוטיב המוביל והמרכזי שבה הוא ניצול חסר מעצורים ומכוער, שנעשה על-ידי אדם מבוגר בילדה קטנה, אך ורק כדי להשביע את תאוותו המינית, הא ותו לא. להלן נתייחס בקצרה לטיעונים המרכזיים שהועלו על-ידי הצדדים, כמפורט לעיל: 8. לאורך תקופה ארוכה, למעלה משנה, ניהל המערער קשר חשאי אינטנסיבי עם הקטינה, הצעירה ממנו בלמעלה מ-50 שנה. הקשר כלל, כאמור, התכתבות בדואר אלקטרוני, בעלת תכנים מיניים ואשר הגיעו עד ל- 30 התכתבויות ביום וגלשו לשעות הלילה המאוחרות. המערער השקיע מאמצים בהבטחת סודיותו של הקשר ואופיו. הוא ניתק, למעשה, את הקטינה מהשפעתם התומכת של הוריה וסביבתה הקרובה, בכך שהורה לה שלא לספר על כך לאיש, למחוק קבצים, לסגור את הדלת בחדרה בעת ההתכתבויות עמו ובאופן כללי, לשמור על חשאיותו של הקשר בכל מחיר. במהלך התקופה, כשהקטינה מבודדת למעשה מכל הגורמים שאולי היה בהם כדי להוות משקל נגד לתכנים המתועבים שהרעיף עליה המערער, הלכה והתעצמה דמותו של המערער ותפקידו בחייה. כפי שצוין לעיל, המערער הפך לחזות הכל עבורה. חבר, ידיד ודמות נערצת, שיכולה להביא אותה למקומות נכספים שילדה בגילה אינה יכולה להגיע אליהם ככלל (פגישה עם שחקני-תיאטרון וכיו"ב). אין צורך בדמיון רב כדי להבין את המשמעות של תשומת הלב, החיזור והמחמאות, שהרעיף המערער על הקטינה -ילדה שהייתה בתחילת הקשר כבת 14, חסרת כל ניסיון חיים וכל אפשרות להבין מה מטרתה של אותה "השקעה", ולהיכן "זורם" הקשר. הקשר אכן התרקם והתפתח אל אותם מעשים מיניים מובהקים, שפורטו בפתיח. המערער לא הסתפק במגעים מיניים "רכים", חתר והגיע למה שמוגדר בחוק כבעילה, דהיינו - החדרת אצבעו לאיבר המין של הקטינה. לא בכדי קבע המחוקק כי "החדרת איבר מאיברי הגוף או חפץ לאיבר המין של אשה" הוא בעילה. מבחינתו של הקורבן, הפגיעה, הנזק והחדירה לאינטימיות היא זהה לזו של בעילה בדרך אחרת. המערער חזר על המעשים מספר פעמים, כשלכך נלווית סידרת מעשים מיניים קשים נוספים, ביניהם הנחת ידה של הקטינה על איבר מינו ושפשופו, הבקשה כי תמצוץ את אצבעו שהחדיר לאיבר מינה, כדי ש"תטעם את עצמה", הפשלת בגדיה בפלג העליון של גופה, תוך נשיקה באיבריה האינטימיים, מתן חינוך מיני לקטינה איך לנשק ואיך להניח ללשונו לחדור לפיה. לכל אלה נילווה "השיעור" הנוסף בחינוך, כיצד לרמות את הוריה כדי להסתיר את הקשר. גם צלצול טלפון מאביה של הקטינה בזמן מעשה, לא היה די בו כדי להפסיק את המעשים והמערער המשיך במעשיו עד תומם (האישום הרביעי). 9. השיפלות שבמעשים מקבלת גוון נוסף של חומרה, בכך שהמערער התוודע לכל משפחתה של הקטינה, שלא חשדה בו, מן הסתם. הוא אף שכנע את אמה של הקטינה, כי עליה לכבד את פרטיותה של הקטינה ולאפשר לה לסגור את הדלת, בשעה שניהל עמה את ההתכתבות המינית הבוטה. אם לא די בכך, הרי שלפחות בחלק מן התקופה, ניהל המערער בו-זמנית התכתבות, לרבות התכתבות מינית, גם עם האחות (שהייתה בת 21 בזמן המעשה) ורכש גם את אמונה. גם כאן "תרשים הזרימה" היה ברור והסתיים במעשה מגונה בוטה. ככל הנראה, גילה של האחות נתן את אותותיו, שכן היא התנגדה למעשיו של המערער ועזבה את הדירה. 10. כפי שציינו לעיל, המדינה שמה את הדגש על חוסר החרטה של המערער ונראה לנו, כי יש ממש, ויותר מממש, בטענה זו. כעולה מהכרעת הדין, המתלוננת נחקרה בחקירה נגדית בצורה חודרנית, פולשנית ומטבע הדברים פוגענית, ללא כל התחשבות בגילה. אם לא די בכך, גם בסוף ההליך, לאחר שהורשע בתום שמיעת ראיות, לא השמיע המערער ולו מילה אחת של התייחסות או אמפטיה לקטינה, לפגיעה בה, לנזק הנפשי שגרם לה ואשר ילווה אותה לאורך שנים ארוכות. בחוות הדעת של המרכז להערכת מסוכנות מינית כותבת המעריכה, כי "בהתאמה עם הכחשתו הגורפת את העבירות, לא הביע יעקב אמפטיה לפגיעה שנגרמה לנערה, לא הביע חרטה ...". גם בהודעת הערעור הארוכה והעמוסה קשה למצוא ביטויים של חרטה וצריך להתאמץ כדי לדלות אמירה בודדת בנושא זה. לבקשתו, איפשרנו למערער לומר את דברו, עם סיום שמיעת טיעוניהם של באי-כוח הצדדים. גם בשלב זה, כאשר המערער מודע לכך שזוהי ההזדמנות האחרונה שבה יוכל להתייחס בבית המשפט לפרשה, לא הזכיר ולו ברמז את המתלוננת והתמקד אך ורק בעצמו, בצרכיו, בהישגיו ובגורל הצפוי לו אם יאלץ לשאת עונש מאסר. לצערנו, הרושם הברור שנותר בנו הוא, כי המערער עד היום אינו מפנים את משמעות וחומרת מעשיו והשלכותיהם על הקטינה. דבריו נעדרו חמלה והמצפן המוסרי שלו כָּשַׁל. 11. הסיפא של הפיסקה האחרונה מוליך אותנו לטיעונו של המערער, לענין הנורמטיביות והמצויינות שבדרך חייו, עד לפרשה נושא הדיון. אין ספק שהמערער קנה לעצמו זכויות רבות כאשר נלחם, תרתי משמע, הן במלחמות ישראל, שבהן נפצע בצורה קשה כל-כך, והן לאורך חייו, כאשר נלחם והתמודד עם נכותו והמשיך לתרום בדרכים שונות לחברה. כל אדם קונה לעצמו, במהלך חייו, את "כרטיס הביקור" שלו והמערער אכן עתיר הישגים. לרוע המזל, כגודל ההישגים עומק ההתדרדרות שבאה לידי ביטוי בתיק הנוכחי. מכל מקום, נראה לנו כי בית-משפט קמא שיקלל וזקף לזכות המערער את הזכויות שאכן רכש, שאחרת הדעת נותנת כי העונש היה כבד יותר. 12. איננו מקבלים את טיעונו של המערער לענין הענישה "התקשורתית", כגורם משמעותי לענין העונש. גם בנושא זה, ככל שיש בו משום נימוק להתחשבות, נראה לנו שהענישה משקפת גם אותו. התעניינותה של התקשורת היא כמעט מחויבת המציאות, בהתחשב בכך שהמערער הינו אדם ידוע - איש תקשורת ועיתונות בעצמו, סופר שספריו זכו לתפוצה רבה, כפי שהוא עצמו שב והדגיש. הידוענות היא סטטוס, ולסטטוס לעיתים יש מחיר. התמשכות ההליכים שגרמה, מטבע הדברים, גם לריבוי הכתבות והתמשכות פרק הזמן שלאורכו התפרסמו הכתבות, נגרמה במידה לא מעטה בעטייה של התנהלות ההגנה. על-כן, ספק אם יוכל להישמע בטענות הנשענות על נתון זה. 13. ובאותו הקשר: המערער מלין על התמשכות ההליכים, המהווה, לטעמו, נימוק להתחשבות לענין הענישה. בצעד חריג, צירף בית-משפט קמא לגזר הדין נספח תאריכים, המצביע על-כך שהמערער תרם תרומה משמעותית להתמשכותם, ודחיות רבות נגרמו בשל ההגנה. המסקנה מתבקשת מאליה. 14. נותרה, איפוא, סוגיית בריאותו של המערער. אין לנו ספק, כי המערער סובל מנכות משמעותית, הוא יושב בכסא גלגלים וסובל מנכויות נוספות ומחלות שונות. לרוע המזל, המערער אינו יחיד במצב זה. שירות בתי הסוהר נקרא לעיתים תכופות לתת מענה גם לצרכיהם של אסירים נכים וחולים, שנגזרה עליהם תקופת-מאסר והוא ערוך לכך. אם יסבור שירות בתי הסוהר, כי הטיפול במערער הוא מעבר לכוחותיו, יוכל לפעול מכוח סמכותו על-פי סעיף 16 לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971, המאפשר העברת האסיר לבית-חולים ממשלתי. ראה לענין זה ע"פ (מחוזי ת"א) 71951/07 שוורץ נ' מדינת ישראל (, ניתן ביום 15.7.08). סוף דבר 15. בסעיף 2 לעיקרי הטיעון, כתב הסניגור, בין היתר, כי "אומנם לכאורה אין מדובר בעונש חריג, עם זאת, לאור אופיו יוצא הדופן של המקרה ... עונש זה אינו מותאם למגמתו של בית המשפט, אינו מידתי למצבו וכך אין הוא מביא למימוש תכליות הענישה". עם האמור לעיל אנו מסכימים כמעט במלואו, הגם שלא בדרך שהתכוון לה הסניגור. אכן, העונש אינו חריג ולנוכח נסיבותיו של המקרה, כפי שפורטו לעיל, הוא נוטה לרף הקולא. המקרה הוא אכן יוצא דופן, אלא שהחריגות מצויה בקיטוב שבין הדמות המוכרת של המערער לבין חומרת המעשים אותם ביצע במתלוננת, הן מבחינה פיזית, והן מבחינה מוסרית וערכית גם יחד. אני מציעה, אפוא, לדחות את הערעור. דבורה ברלינר, נשיאהאב"ד השופט זאב המר, סג"נ אני מסכים. זאב המר, סג"נ שופט השופטת תחיה שפירא אני מסכימה. תחיה שפירא, שופטת לפיכך הוחלט כאמור בחוות דעתה של הנשיאה דבורה ברלינר לדחות את הערעור.משפט פליליעבירות מיןערעור