קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור לשון הרע: 1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה, כב' השופט א' אליקים בת.א. 20265/05 (ניתן ביום 6/12/07) שבו חויב המערער לשלם למשיב פיצוי בגין הוצאת לשון הרע, בסך של 35,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, החזר הוצאות ושכר טרחת עורכי דין. 2. המשיב, עובד כמפקח במינהל הגז במשרד התשתיות, הגיש לבית משפט קמא תביעה בסדר דין מהיר כנגד המערער לפיצוי על פי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן "חוק איסור לשון הרע"), בעקבות מכתב ששלח המערער לשר התשתיות הלאומיות ביום 10/6/05. על פי הנטען בכתב התביעה, כלל המכתב ביטויים שיש בהם משום פגיעה בשמו הטוב של המשיב ועל כן הינם בבחינת הוצאת לשון הרע עליו. 3. הרקע למשלוח המכתב פורט בהרחבה בטיעוני הצדדים ובראיות שהובאו לבית משפט קמא. מתברר כי במסגרת עבודתו כמפקח במינהל הגז הגיע המשיב, ביום 31/5/05, לכפר ג'ת בו מתגורר המערער העוסק בחלוקת בלוני גז. המשיב הגיע כשהוא מלווה בעובדים נוספים מאגף הפיקוח ובשוטר מג"ב. כמו כן הגיע לכפר מנהל אגף הפיקוח במחוז הצפון מר גיא כהן. מטרת הביקור בכפר היתה אכיפת הוראות הבטיחות והוראות הדין הנוגעים להובלה, אחסנה ומכירה של גז לבישול. 4. אין חולק כי המשיב ביחד עם צוות המפקחים הגיעו לביתו של המערער. מיד לאחר מכן פרצה מהומה במקום, ועל פי הנטען ברח אחד מעובדי המערער עם רכבו של המערער ובו בלוני גז. מבלי לפרט את כל העובדות, אציין כי בעקבות התלהטות הרוחות והתקהלות קהל רב החליטו המפקחים לעזוב את המקום. 5. ימים ספורים לאחר מכן שלח המערער את המכתב לשר התשתיות שכיהן באותו מועד, השר בנימין בן אליעזר (להלן " המכתב"). באופן כללי ניתן לציין כי במכתב הנ"ל טען המערער כנגד התנהגות המשיב כלפיו. 6. במכתבו הנ"ל טען המערער כי הינו בעל רישיון לחלוקת בלוני גז ומשמש כקבלן משנה של חברת פז-גז. עוד טען כי המשיב והצוות שהגיע עימו נהגו כלפיו ביחס בלתי ראוי ואף בלתי אנושי. המערער ציין כי מדובר בהתנהגות החוזרת על עצמה והעולה כדי התעללות מצידו של המשיב. בין היתר ציין המערער: "המצב יצר מתח בקרב בני משפחתי, שכני וכל מקרי (צ.ל. מכרי - ר', ס'). וכעס רב כאשר עמד מר שחר על שלו רק להתלבות (צ.ל. להתלוות - כ', ס') אלי לתחנת המשטרה, איים אפילו בנשק במידה ואני לא עושה כן". 7. בבית משפט קמא נחלקו הצדדים בשאלה האם תוכנו של המכתב, ובמיוחד הטענה כי המשיב איים על המערער בנשק, מהווים לשון הרע. כן חלקו בשאלה האם עומדת למערער הגנה כלשהי על פי חוק איסור לשון הרע. 8. בית משפט קמא, לאחר ששמע את הראיות ובחן את תוכנו של המכתב כולו מצא, כי שילוב האמירות השונות במכתב מהווה הוצאת לשון הרע על המשיב. בית המשפט הדגיש ביטוים כמו "נעניתי בשלילה וללא כל הסבר אנושי כל שהוא", האמירה כי התנהגות המשיב הינה "פזיזה", "לא ראויה" ו"אינה אנושית", מהווים לשון הרע. בית המשפט בחן גם את אמירתו של המערער במכתב כי המשיב "איים אפילו עלי בנשק", ומצא כי אינה אמת וכי המשיב כלל לא הגיע עם נשק למקום. בית המשפט בחן גם אם עומדת למערער הגנה על פי סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע ובמיוחד על פי סעיף 15(8) לחוק, אולם קבע כי המערער נהג שלא בתום לב ועל כן לא עומדת לו כל הגנה. 9. בעקבות הקביעה כי המכתב כולל ביטויים המהווים לשון הרע ובהעדר הגנה, נפסק כי על המערער לפצות את המשיב. בית המשפט קבע כי לא הוכח שנגרם למשיב נזק ישיר כלשהו ועל כן פסק לו פיצוי בלא הוכחת נזק בסך של 35,000 ₪. הערעור 10. בערעורו חוזר המערער וטוען כי אין בביטויים הכלולים במכתב משום לשון הרע. לטענתו האמירות כי התנהגות המשיב היתה "בלתי אנושית" או כי היא מהווה "התעללות" אינן בבחינת לשון הרע, שכן הן משקפות את תחושותיו של המערער ומהוות על כן "הבעת דעה" על התנהגות המשיב. המערער חוזר וטוען כי המשיב הגיע למקום האירוע כשהוא נושא נשק וכי טעה בית המשפט משדחה את גרסתו. לבסוף טוען המערער כי עומדת לו הגנה על פי סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע, שכן המכתב מהווה תלונה לממונה על המשיב. דיון 11. בית משפט קמא שמע את העדויות והכריע בשאלות העובדתיות שבפניו. בפסק הדין ציין בית המשפט מספר פעמים, כי אינו נותן אמון בגרסת המערער. מאידך ציין כי הוא נותן אמון מלא בעדות המשיב ועדותם של עובדי משרד התשתיות. 12. כלל ידוע הוא שאין דרכו של בית המשפט שלערעור להתערב בממצאים עובדתיים שקבעה הערכאה הראשונה. הטעם להלכה הינו כי יש משקל רב להתרשמות הערכאה הדיונית ששמעה את העד ויכולה להסיק מסקנות מהתנהגותו על דוכן העדים ומאופן מסירת העדות, לרבות תגובות העד בחקירה הנגדית (ראה מתוך שלל פסקי הדין שחזרו על ההלכה ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918, 924 (2001); ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 644-643 (2000); ע"פ 312/67 מרדכי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כב(2) 63, 71 (1968); ע"פ 6411/98 מנבר נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 150, 165 (2000); ע"א 188/89 עזאיזה נ' המועצה המקומית כפר דבוריה, פ"ד מז(1) 661 (1993); ע"א 4839/92 גנז נ' כץ, פ"ד מח(4) 749 (1994)). אמנם לכלל אי ההתערבות ישנם חריגים שונים אולם איני סבור כי בתיק זה מתקיימים חריגים אלו. 13. לאור האמור, אניח כי העובדות הינן כפי שנקבע על ידי בית משפט קמא, דהיינו כי לא הוכח שהמשיב הגיע עם נשק או כי איים על המערער כי יעשה שימוש בנשק וכי לא הוכחה כל התעללות מצידו של המשיב. 14. אין גם מקום להתערב בקביעת בית המשפט קמא כי בדברים שנרשמו במכתב יש משום לשון הרע על המשיב. המבחן מתי ייחשב ביטוי הכלול בפרסום כלשון הרע הינו מבחן אובייקטיבי (ע"א 466/83 אג'מיאן נ' דרדריאן, פ"ד לט(4) 734 (1986); ע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג, פ"ד מו(5) 555 (1992)). במבחן זה יש להתבונן על הביטוי שבמחלוקת מתוך הסתכלות כוללת על הפרסום כולו, והקשרם של הדברים שכן ביטוי שעשוי להיות ניטרלי בהקשר אחד עשוי להיחשב, בעיניים אובייקטיביות, כלשון הרע בהקשר אחר (ראה ע"א 34/71 פרידמן נ' חן, פ"ד כו(1) 524, 529 (1972); ע"א 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2) 281 (1977); ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ, פ"ד לב(3) 337, 354 (1978)). 15. בחינה אובייקטיבית של המכתב, והתבוננות כוללת על הביטויים שנכללו בו מחייבת את המסקנה כי המכתב מהווה פרסום לשון הרע על המשיב. המכתב כולל ביטויים כמו יחס בלתי אנושי, התעללות ואיום בנשק. כל אחד מאלו, לא כל שכן כאשר כל הביטויים כלולים באותו מכתב, מחייבים את המסקנה כי המכתב עלול לפגוע במשיב, במשרתו ובתפקידו ועל כן מהווה לשון הרע. 16. בכך לא תם הדיון, שהרי עיקר המחלוקת נעצרה בהגנה על פי סעיף 15(8) לחוק. סעיף זה קובע: במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: [..] (8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה. חלקו הראשון של הסעיף מתייחס להגשת תלונה למי שממונה על הנפגע. חלקו השני של הסעיף מתייחס להגשת תלונה לרשות מוסמכת. בסעיף זה ביקש המחוקק לעגן את ההגנה על האינטרס הציבורי בדבר העברת מידע לרשויות המוסמכות בנושאים שעליהם הן מופקדות. (ראה בג"צ 64/91 חילף נ' משטרת ישראל, פ"ד מ"ז(5) 653 (1993); ע"א 788/79 ריימר נ' עזבון רייבר, פ"ד לו(2) 141 (1981)). מידע כזה לא תמיד יהיה מדוייק, לא תמיד יהיה מבוסס ולעיתים יתברר לאחר חקירה כי הינו מוטעה, אך למרות זאת ישנה חשיבות רבה להגן על המתלוננים. רק הגנה על מוסרי המידע תאפשר לרשויות הציבור למיניהן לקבל מידע נרחב ככל שניתן, ובעקבותיו לחקור ולגלות מעשים בלתי תקינים ואף פליליים של הגורמים העומדים לפיקוחן. הנחת המחוקק הינה כי "מסירת המידע מנתקת את הקשר הסיבתי בין מעשהו של המתלונן לבין הצעדים שננקטו על ידי הרשות, שעליה מוטלת החובה להעריך מידע זה" (בג"צ 64/91 הנ"ל עמ' 658). 17. נקודת האיזון שבין זכות הנפגע לשמו הטוב לבין האינטרס הציבורי להגן על מתלוננים, מצויה בדרישת תום הלב. עם זאת נזכיר כי גם למושג תום לב ניתן לצקת תוכן משתנה, וכבר נפסק כי אין לזהות בין המושג תום לב בחוק איסור לשון הרע, למושג תום לב בחוקים אחרים. ואף אין זהות בין תוכנו של המושג בהקשרים שונים בתוך חוק איסור לשון הרע (ראה ע"א 788/79 הנ"ל עמ' 148; ע"א (י-ם) 11282/07 בן דב נ' מזר (ניתן ביום 22/10/08) ). 18. בית משפט קמא סבר כי המערער אינו יכול ליהנות מהגנת סעיף 15(8) לחוק, שכן שוכנע שהוא פעל "בדרך הפגיעה המכוונת בשמו הטוב של התובע וזאת כדי להעביר את רוע הגזירה מעליו" (עמ' 7). בית המשפט קמא הניח כי המערער בחר לתקוף את המשיב על מנת להסיט את האש ממנו. עוד ציין בית המשפט כי חוסר תום הלב נלמד ממשלוח המכתב לאנשים נוספים. 19. דעתי שונה. בית המשפט קבע כי המערער שלח את המכתב לאנשים נוספים על סמך דברי המערער עצמו בעמ' 27, אולם מהפרוטוקול עולה כי לא כך טען המערער. המערער ציין כי "היו כמה אנשים ששלחתי אליהם מכתבים...", אולם לא ברור האם המכתבים שנשלחו לכל אלו הם עותקי המכתב נשוא התביעה, או שמא מכתבי תלונה אחרים. המערער לא התייחס בתשובתו למשלוח המכתב שבדיון דווקא ולא הובאה כל ראיה כי מכתב זה נשלח לגורמים נוספים. 20. אין גם לקבוע כי די בכך שהמערער לא אמר אמת בגרסתו בדבר האיום בנשק כדי לשלול את הגנת תום הלב, שהרי בכך נשמיט את כל הבסיס להגנה. כאמור, ההגנה לפי סעיף 15(8) חלה על כל פרסום המהווה לשון הרע, וגם על פרסום שאינו אמת ועל כן לא די בכך שייקבע כי לא הוכחה טענת "אמת דיברתי" כדי לשלול את תום לבו של המפרסם. 21. עוד אציין כי הרושם הכללי מהמכתב ומהעדויות מעיד על כך שהמערער חש באמת ובתמים כי הוא נרדף על ידי המשיב. גם אם המשיב פעל כדין ועשה שימוש בסמכויות הנתונות לו, אין בכך כדי לשנות מתחושותיו של המערער. מכתב התלונה מהווה על כן "זעקה" של המערער והבעת תחושותיו על העוול לו טען. המכתב מתייחס להתנהגות כללית של המשיב ולתחושת רדיפה שנבנתה באירועים רבים ולאו דווקא באירוע הנדון. 22. זאת ועוד, גם אם לא הוכח שהמשיב עצמו הגיע עם נשק, הרי שבביקורת כולה נלוו למשיב מאבטחים ממשמר הגבול נושאי נשק. תחושת האיום עשויה היתה להילמד גם מהחזקת הנשק על ידי אחרים. 23. כאשר בוחנים את מכתב התלונה במכלול הנסיבות ומתוך איזון בין האינטרסים המנוגדים והרצון להגן על זכותו של אזרח להתלונן על עובדי ציבור, נראה לי כי אין די בראיות שהוצגו כדי לקבוע שהמערער פעל בחוסר תום לב וכדי לשלול ממנו את הגנת סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע. סוף דבר 28. אשר על כן הנני מקבל את הערעור ומורה על ביטול פסק הדין של בית משפט קמא. על המשיב להחזיר למערער את כל התשלומים ששולמו לו, אם שולמו על פי פסק דינו של בית משפט קמא, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהמועד בו שולמו ועד מועד החזרתם בפועל. עם זאת ובשים לב לקביעות העובדתיות של בית משפט קמא ולסגנון המכתב, איני מוצא לפסוק למערער הוצאות בערעור. הפיקדון שהופקד על ידי המערער יוחזר לידיו באמצעות באי כוחו.ערעורלשון הרע / הוצאת דיבה