קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על הפחתת דמי שימוש בפסק דין: הנשיא מנחם בן דוד: בתיק אז' 4966/01 של בית משפט השלום בנצרת הגיש מינהל מקרקעי ישראל (להלן "המינהל") תביעה נגד המערער שבפנינו, מר רוזנצוייג, להלן "המערער" ונגד המועצה האזורית גולן, להלן "המועצה". בגירסתו המתוקנת של כתב התביעה כרך המינהל עתירה לסילוק יד, בקשה לסעד כספי וצו מניעה כלפי הנתבעים בתיק. המינהל מסביר בתביעתו כי הוא פועל כאן בשמה של מדינת ישראל אשר הינה הבעלים של חלקה 14 בגוש 200000, הגובלת בצידה המערבי בגדה המזרחית של הכנרת. חלק מהחלקה ידוע בשם חוף לבנון צפון - חוף כורסי דרום. אין מחלוקת בין בעלי הדין כי עובר להגשת התובענה החזיק המערער בפועל בחלק מהחלקה. השטח הנ"ל מתואר בתשריט מס' 1478/2004/א' אשר נערך על ידי המודד סוהיל זידאן להלן יקרא "המודד". התשריט הוא אחד משלושה תשריטים שערך המודד ושצורפו לחוות דעתו והוא יקרא להלן "התשריט". השטח בו החזיק המערער בפועל כלל 37,319 מ"ר והוא מותחם ומסומן על גבי התשריט ויקרא להלן "השטח". בתאריך 5/6/2002, כך נטען בכתב התביעה, נחתם חוזה בין המערער לבין המועצה לפיו הסכימה המועצה להעניק למערער זכויות בחלק מהשטח. המינהל, כך הטענה, לא היה שותף לכריתת החוזה והוא גם לא ידע על כך. השטח הספציפי מתואר בתשריט האחר אשר ערך המודד ומסומן כתשריט מס' 1478/2004/ג' (להלן ייקרא לפי הצורך "התשריט השני") . היקף השטח בו מדובר הוא 13,962 מ"ר. שטח זה יקרא להלן "השטח הציבורי". הוא מסומן ע"ג התשריט האמור בצבע צהוב. אין מחלוקת כי המינהל התיר למועצה למסור את הפעלת השטח הציבורי לאחרים לטובת בני הציבור. השטח בו החזיק המערער היה מורכב איפוא משטח בן 13,962 מ"ר, הנושק לאגם, שאת זכויות השימוש בו הוא קיבל מהמועצה ושטח נוסף בן 23,497 מ"ר מזרחית לקודמו, לגביו נקבע, ואין על כך עוד מחלוקת, כי הוא, המערער, הינו מסיג גבול בתחומו. המערער מעיד על עצמו בראש סיכומיו כי הוא פלש לתחום השטח הזה וכך הוא יקרא על ידינו להלן "איזור הפלישה". בעקבות כניסתו של המערער לתחום השטח הגיש מחזיק אחר בחלקת המינהל ושמו שלמה גואטה, עתירה לבג"ץ בתיק מס' 3759/93 ובה קָבַל על הזכות כביכול שניתנה למערער. גואטה עשה את המינהל והמערער כמשיבים לעתירתו. פסק הדין שניתן בעתירה זו נודע בשמו "בג"ץ גואטה" והוא יקרא כך גם על ידינו. בפסק הדין נדונה והוכרעה מערכת היחסים והזכויות בין המערער, גואטה, המינהל והמועצה. לטענת המינהל - התובע בבית משפט השלום, מהווה פסק הדין שניתן בבג"ץ גואטה מעשה בית דין במערכת היחסים שבין המינהל, המועצה, גואטה והמערער ובין האחרונים, בינם לבין עצמם. על פי טענת התובע החזיק איפוא המערער בשטח כאשר בגין השטח הציבורי הכלול בו יש בידו חוזה הרשאה מאת המועצה, ובאזור הפלישה הוא החזיק מבלי שקיבל לכך את הסכמת הבעלים, המינהל, או מי מטעמו. המערער התקין והעמיד מתקנים שונים בחלקי השטח ובהם בונגלוס, מסעדה ומבני שירותים. לטענת המינהל, את המבנים והמתקנים בשטח הציבורי, התקין המערער בחריגה מההסכם שבינו לבין המועצה ובניגוד לחוזה ההרשאה שבין המינהל למועצה. במהלך ההתדיינות בבית משפט קמא והיה זה ביום 22/1/2006, הגיעו בעלי הדין לכלל הסכם שבגדרו נקבע כי המערער יפנה ויסלק ידו מאזור הפלישה וכן יהרוס את המבנים והמתקנים שהוא הקים שלא כדין בתחום השטח על שני חלקיו. לאחר שכך נעשה כל שנותר לבית המשפט להכריע הוא בתביעתו של המינהל לתשלום דמי שימוש ראויים בעבור שימושו של המערער באזור הפלישה, דהיינו בשטח למעט החוף הציבורי והתייתר הצורך להכריע בחלק ניכר מהמחלוקות שלכאורה צצו למקרא כתבי הטענות של בעלי הדין. לאחר מתן פסק הדין החלקי מינה בית המשפט בהסכמה מומחה מטעמו להערכת שווי השימוש באדמת אזור הפלישה, בהתבסס על נתוני המדידה וההחזקה כפי שקבע ומצא המודד. השמאי שנבחר היה משה איש שלום, שבינתיים הלך לעולמו. להלן הוא יקרא "השמאי". בחוות דעת שערך, קבע השמאי את שיעורם של דמי השימוש הראויים בגין שנות השימוש השונות באזור הפלישה, כפי שהונחה לעשות, דהיינו גבי אותן שנים שעילת התביעה בגינן טרם התיישנה. בהמשך נחקר השמאי בבית המשפט. בסמוך לאחר מכן הוא הלך לבית עולמו. בית משפט קמא אימץ בפסק הדין את קביעותיו ומימצאיו המקצועיים של השמאי וקבע כי דמי השימוש בגין השנים הרלבנטיות מסתכמים בסך של 1,424,250 שקלים חדשים בערכם הנומינלי. התחשיב היה מבוסס על תשלום דמי שימוש בשיעור של 5% לשנה מערך הקרקע. מאידך ובהגיעו לחרוץ הדין, ומנימוקים שונים שהוא פירט בפסק הדין, הפחית בית המשפט את דמי השימוש לכדי %½2 מערך הקרקע וחייב את המערער לשלם למינהל דמי שימוש בסך של 712,125 שקלים חדשים בצירוף ערכי שערוך. נוסיף ונציין כאן כי המערער הוציא הודעת שיפוי כנגד המועצה, בדרך של משלוח הודעת צד ג', אך זו נדחתה. הערעור על פסק הדין שניתן כאן מצטמצם להשגותיו של המערער על שיעור דמי השימוש שנפסקו לחובתו. לטעמו ולדעתו לא היה מקום לחייב אותו כלל בתשלום דמי שימוש. לאחר שהגיש המערער את ערעורו, ניצל המינהל שעת כושר זו והגיש ערעור שכנגד, אף הוא בנושא דמי השימוש, כשלטענתו לא היה מקום להפחית מדמי השימוש המלאים, כפי שנקבעו על ידי השמאי. הדיון יצטמצם כאן איפוא לדיון בשאלה האם היה מקום לחייב כאן את המערער בתשלום דמי שימוש, ואם כן באיזה שיעור. לאחר שהוצגו הנתונים הצריכים לענין אעבור לדון ולהכריע במחלוקת הטעונה הכרעה. כזכור עוסקים אנו כאן בתביעה לדמים בגין השימוש שעשה המערער באדמת המינהל בתחום אזור הפלישה וזאת בתוך התקופה שטרם התיישנה וכאשר מדובר במעשה של הסגת גבול. דין הוא, מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט, כי פלוני שעשה שימוש במקרקעי הזולת מבלי שקיבל רשות לנהוג כך, חייב בתשלום דמי שימוש ראויים בעבור השימוש. מדוע ולמה סבור איפוא המערער כי הוא פטור מתשלומם של אלה? לטענת המערער יש להכיר בו בנסיבות הענין כמי שהחזיק באזור הפלישה כבר רשות של המינהל וזאת ללא חובת תשלום דמי שימוש. כאן יש לשוב ולהזכיר כי אנו מדברים על אזור הפלישה אליו פלש המערער, פשוטו כמשמעו, ללא רשות וללא הסכמת הבעלים וזאת להבדיל מהחוף הציבורי אליו נכנס המערער בהסכמת המועצה ותחת חסותה, אם כי גם שם עשה שימוש המנוגד להתקשרות בינו לבין המועצה. בכל הקשור לאזור הפלישה אין כאמור מחלוקת כי המערער פלש ונכנס אליה ללא כל הרשאה או הסכמה מטעם המינהל וגם לא "בחסות" המועצה. ב"כ המערער מביא בסיכומיו מובאות שונות מהפסיקה, אשר לא תמיד רלבנטיות לעניננו, תוך שהוא מפנה לקביעותיו של בית משפט קמא כי המערער החזיק עשרות שנים בשטח וביצע בו עבודות פיתוח שונות (ללא היתר) וכי המינהל ידע על כך אך לא עשה דבר ולא מחה על כך. באלה, כך המערער, יש די כדי להקנות לו מעמד של בר רשות בקרקע ועוד רשות חינם. כפי שפרטתי לעיל לענין המשך החזקתו של המערער באזור הפלישה ניתן כבר (בהסכמה) פסק דין לפינויו של המערער משם והשאלה שנותרה להכרעה נוגעת רק לתשלום דמי השימוש בשטח זה. כאן המקום להוסיף ולציין כי התביעה נוגעת כולה לתקופה שלאחר בג"ץ גואטה ולאחר שנקבע בפסק דין זה, בבית המשפט העליון, מעמדם (או העדרו) של המחזיקים באותו קטע חוף, לרבות המערער. בפסק הדין גם נמתחה ביקורת על המינהל על אשר אינו מפקח כראוי, כמנהג בעלים, על המקרקעין שמצויים בתחום אחריותו ועל הנעשה בחופי הכנרת. המערער מדגיש ושב ומדגיש את העובדה כי המינהל "ידע" זה זמן רב את הנעשה באזור הפלישה וחרף זו לא פנה למערער ולא תבע ממנו דבר. הוא מבקש לראות בכך משום הענקת רשות בלתי הדירה וחינם לעשות שימוש בקרקע. אכן המינהל לא טרח לשמור כהלכה על המקרקעין שהופקדו בידו ולא פעל במועד לסילוק ידו של המערער מהמתחם אך גם אין כל ראיה כי המינהל התיר פוזיטיבית במעשה או בשתיקה למערער להיכנס לתחומי אזור הפלישה או להשתמש בו ועוד ללא תמורה. המערער כורך בטיעוניו סוגיות מסוגיות שונות, לעיתים גם ללא אבחנה ביניהן ואין בנסיונו להחיל אותם על המקרה שבפנינו כדי לשכנע שהמערער קיבל רשות ולו מכללא, לעשות שימוש מסחרי באדמת אזור הפלישה חינם אין כסף. אלו גם היו מסקנותיו של בית משפט קמא ובנושא זה אני מצטרף אליהן בכל הכבוד הראוי וזאת תוך הוספת ההערות הבאות. בראשית הדברים אציין כי האמירה ולפיה המערער מחזיק באזור הפלישה "עשרות שנים" אינה מדוייקת כלל ועיקר. לית מאן דפליג כי המערער זכה לרשות המועצה להפעיל את החוף הציבורי רק לאחר שפינה את אחיזתו בבית העסק שהקים בחוף דוגית קטע 13 ואשר היה ידוע בשמו "החבית" וזה היה, על פי חוזה שנכרת בינו לבין המועצה, ביום 5/6/92. העתק מהחוזה צורף לתצהיר המערער. רק לאחר שהוא קנה אחיזה בשטח הציבורי הוא פנה וחדר לאזור הפלישה, לאמור מעשה זה אירע לא לפני 1993. כידוע התביעה הוגשה בשנת 2001. מבחינה משפטית, לא עלה בידו של המערער להוכיח כי ניתנה לו רשות להשתמש באזור הפלישה גם לא מכללא. אכן יתכנו מקרים בהם ניתן לומר שפלוני קיבל רשות מכללא להחזיק ולהשתמש במקרקעין של הזולת וכי במקרה זה הרשיון הינו חינם גרידא אלא שהבעלים רשאי להביא הרשיון לקיצו בכל עת, (ראו למשל את שנאמר בע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית כנסת החסידים, אשר פורסם בפד"י לא III עמ' 210, שם בעמ' 214 מול הפיסקה ה'). העובדות בענייננו אין בהן כדי להצדיק מתן הכרה במעמד של בר רשות למערער. המעמד ניתן למי שאין בידו אמנם חוזה כתוב אך כלל הנסיבות והעובדות מלמדות על כך שהבעלים הסכים למעשה למתן אחיזה לרעהו במקרקעיו. המעשים וההתנהלויות של הצדדים במקרה המתאים מלמדים על הסכמה ומתן רשות לאחר לעשיית שימוש במקרקעי זולתו. בענייננו, וגם אם המינהל התנהל בעצלתיים בטיפולו במקרקעין עליהם הוא מופקד, ובנקיטת צעדים נגד פולשים, עדיין אין להסיק כאן כי הוא נתן הסכמה מכללא למערער להשתמש בקרקע, וודאי לא באזור הפלישה. מתוך המסמכים שצורפו לתצהירי בעלי הדין, לרבות המערער עצמו, קל להסיק, כפי שקבע בית משפט קמא, כי המערער ידע כי זכויות באדמות המינהל רוכשים רק באמצעות חוזה כתוב. יתרה מזו מתצהיריהם של גב' גיטרמן מטעם המינהל וזה של מר ציגלר מטעם המועצה ומהמסמכים שצורפו אליהם, אנו למדים על התכתבויות בין בעלי הדין, לרבות בין המינהל למערער שבהן דורש המינהל מהמערער להסדיר כדין את זכויותיו במקרקעין שהוא מחזיק, כאשר המינהל שב ודורש מהמערער כי ימציא "מפה" או תרשים שישקף את שטח הקרקע בו הוא מחזיק אך הלה נמנע מהמצאת המבוקש חרף תזכורות שנשלחו לו בעניין. ראו את המסמכים שצירפה גב' גיטרמן מטעם המינהל אשר נשלחו למערער בשנת 1996 ובשנת 1997. לרגע מתגנב החשש שהמערער התחמק מהגשת התרשים אולי כדי לא להסגיר את העובדה שלבד מהשטח הציבורי הוא מחזיק ומשתמש גם באזור הפלישה. בנסיבות הכוללות של העניין אין לומר כי אלה מצביעות על כך שלמערער ניתנה על ידי המינהל רשות מכללא להחזיק ולהשתמש באזור הפלישה ולהפיק ממנו תשואה כלכלית. וודאי וודאי שאין להסיק כי הוא קיבל רשות בלתי הדירה להשתמש חינם בשטח והרי הוא הסכים לפנותו על פי פסק הדין החלקי. מעמדו של המערער באזור הפלישה היה כשל מסיג גבול גרידא אשר חייב לשאת בתשלום דמי שימוש ראויים על פי דרישת הבעלים. כפי שפרטתי לעיל חולק המערער על שיעור דמי השימוש בו הוא חויב ומנגד המינהל חולק על הפחתת השיעור שקבע השמאי לכדי מחצית. הדיון בהשגותיהם, הנוגדות, של בעלי הדין ביחס לשיעור דמי השימוש, יעשה על ידי במאוחד, אך בטרם אעשה כן יש לסלק מהדרך שתי טענות פרוצדורליות שהעלה ב"כ המערער. לטענתו המינהל לא היה רשאי להשיג על קביעותיו של בית משפט קמא בנושא שיעור דמי שימוש על דרך של ערעור שכנגד ואם חפץ לעשות זאת היה עליו לעשות כן בדרך של הגשת ערעור עצמאי מטעמו ומשלא כך נהג, לא היה מקום לשעות לטענותיו בענין. אין דעתי כדעתו. אכן הכלל הוא שלא ניתן להגיש ערעור שכנגד אלא בענין שהוא נוגע לנושא הערעור עצמו אלא שכך הוא עניינו של המינהל - המשיב כאן. המערער תוקף את החלטתו של בית משפט קמא בשאלת שיעור דמי השימוש שנפסקו ומהלך זה מאפשר למינהל להעלות את השגותיו הוא בסוגיה זו במסגרת ערעור שכנגד. לשם כך הוא לא חייב היה להגיש ערעור עצמאי משל עצמו. המינהל היה רשאי להשלים עם פסיקתו של בית המשפט בעניין אך משגרר אותו המערער ל"סיבוב שני" רשאי היה המינהל לבקש לתקן את "המעוות" לשיטתו, על ידי הגשת ערעור שכנגד. ראו הדיון בנושא זה בספרו של זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית עמ' 840 ואילך. טענה דיונית זו של המערער נדחית איפוא ויהיה עלינו להיכנס לעובי הקורה ולדון גם בהשגותיו של המינהל על שיעור דמי השימוש שנקבעו. טענה דיונית נוספת שבפי המערער מתייחסת לטענה שהמינהל לא תבע כלל מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט ולפיכך אינו זכאי לדמי שימוש ראויים. אין הדברים נכונים. אנו מוצאים את הטענה בדבר עשיית עושר ולא במשפט מפי המערער בכתב התביעה המקורי בסעיף 9. ב שם. כך גם בסעיף 9. ג לזה המתוקן. גם כל העובדות הצריכות לעניין מצויות בשני כתבי הטענות. יתרה מכך. השמאי מונה בהסכמה על מנת לאמוד את דמי השימוש הראויים לסוג השטח המדובר ואין יותר מכך כדי ללמד על שינוי חזית, אם היה צורך בכך. בין יתר הנימוקים אשר בעטיים ראה בית משפט קמא לנכון להפחית את שיעור דמי השימוש שקבע השמאי אנו מוצאים את השיקול הבא: "אילו היה הנתבע מתקשר מלכתחילה בהסכם חכירה עם התובע (המינהל) (כשלא בעניננו), היה הוא נהנה מפטור / הנחה בשיעור דמי השימוש, כמי שכלול בהגדרת קו עימות. תושב קו עימות (ולענייננו תושב אחד מישובי רמת הגולן, קדמת צבי), אשר מחזיק כדין בחוף המצוי ברמת הגולן, זכאי לפטור. החריג לענין מיזם תיירותי בקרבת החוף המחויב דמי חכירה מלאים אינו חל לגביו אלא רק לענין איזור עדיפות, כאמור" (ההדגשות במקור). הציטטה האמורה לקוחה מס' 99 לפסק הדין. איזכורה של קדמת צבי בציטטה האמורה נובע מהיותו של המערער תושב ישוב זה. בקביעה האמורה של בית המשפט הוא נדרש להחלטות מספר שקיבלה במהלך השנים מועצת המינהל ואשר עליהן נעמוד בהמשך. ב"כ המערער, אשר שותף לקביעה האמורה, מבקש כי נסיק מכך שהמערער יכול היה להנות מפטור מלא מתשלום דמי שימוש, אילו היה מסדיר זכויותיו ואילו המינהל חולק על הפירוש שנתן בית המשפט להחלטות האמורות וטוען כי אין זה נכון לומר כי אילו היה המערער מתקשר כדין, ביחס לאזור הפלישה, עם המינהל, הוא היה זכאי לפטור מלא. ב"כ המינהל חולק על פירוש זה והצדק במחלוקת זו לדעתי הוא עמו. ראשית אין מקום להשוות בין מי שחכר כדין מקרקעין מאת המינהל וזכה לפטור מדמי חכירה כיוון שהתקיימו התנאים לכך, כדינו של פולש ומסיג גבול במקרקעין אשר לא הסדיר זכויותיו אל מול המינהל. המסקנה אליה הגיע בית משפט קמא טומנת בחובה מתן עידוד למסיגי גבול לפלוש לאדמות מינהל אשר אם ולכשיוחכרו שכמותן כדין, לחוכרים שזכאים או זכו בה וללא תמורה, יהיו פטורים גם הם (מסיגי הגבול) מדמי חכירה. שנית, לדעתי בית משפט קמא וב"כ המערער בעקבותיו, נתפסו לכלל טעות בפירושם את החלטות המינהל. ההחלטות בהן מדובר ואשר אוזכרו בפסק הדין הן ההחלטות שמספריהן, 744, 817, 866 ו - 870. בית המשפט הסיק את מסקנתו לאור הפירוש שנתן לשילוב ההחלטות הנ"ל. החלטה 744, שנתקבלה ביום 17/12/1995, קובעת בסעיפהּ הראשון כי שיעור דמי חכירה לתיירות יהיה כמו לתעשיה וזאת באיזורי עדיפות כהגדרתם בהחלטת ממשלה 721. בסעיפ? האחר קובעת ההחלטה כי היא לא תחול על קרקע למטרות תיירות הנמצאת בטווח של 1 ק"מ מחופי הכנרת, ים התיכון, ים המלח וים סוף. החלטה מס' 817 נתקבלה ביום 10/2/1998 והיא קובעת כללים למדיניות אחידה למתן הנחות בקרקע ומתייחסת להחכרת קרקעות לתכליות שונות. ככל אשר מדובר בהקצאת מקרקעין למסחר ותיירות, קובעת ההחלטה בסעיף 3 כי: "בהקצאת מקרקעין למסחר ותיירות ישולמו למינהל דמי חכירה מופחתים כדלקמן:ישובי קו עימות בגזרת לבנון - פטור מלא מתשלום דמי חכירה.איזורי עדיפות א' 31% מערך הקרקע, למעט קרקע למסחר ותיירות הנמצאת בטווח של 1 ק"מ מהחוף, אשר תוקצה בתשלום מלא של 91%.איזורי עדיפות ב' 51% מערך הקרקע, למעט קרקע למסחר ותיירות הנמצאת בטווח של 1 ק"מ מהחוף, אשר תוקצה בתשלום מלא של 91%". כאן המקום לציין, את מה שלא עשה בית משפט קמא, כי ברישא של החלטה זו מצוינות אותן החלטות שהנוכחית מבטלת אותן ומרשימה זו נפקד מקומה של ההחלטה הקודמת עליה דיברנו, דהיינו החלטה 744, ושמע מיניה כי היא נשארה בתוקף. ההחלטה הבאה הקשורה לענין הינה החלטה מס' 866. היא נתקבלה ביום 3/5/1999. היא מודיעה על תיקון החלטה מס' 817 וקובעת כדלהלן: "דמי החכירה המופחתים כפי שנקבעו בהחלטה 817 לישובי קו העימות בגזרת לבנון, יחולו גם על ישובי רמת הגולן, וכן על אזורי התעשיה ברמת הגולן. רשימת הישובים שעליהם חלה החלטה זו מצ"ב בנספח". בנספח כלולים הישובים עליה מדברת ההחלטה וביניהם אנו מוצאים את קדמת צבי שבה מתגורר כזכור המערער. ההחלטה האחרונה הקשורה לענין הינה החלטה מס' 870 אשר נתקבלה ביום 19/11/1998. החלטה זו נועדה לעודד יצירת מקומות תעסוקה באזורים אודותם היא מדברת וקובעת, בכל הקשור לעניננו, כי: "במקום בו דמי החכירה המהוונים המופחתים לאותו שימוש הינו בשיעור 0%- שיעור דמי החכירה/השימוש השנתיים יהיה 0%...". משילוב ההוראות שסקרנו לעיל הסיק בית המשפט, כאמור לעיל, כי אילו היה מקבל המערער כדין את זכות השימוש בשטח, (לרבות אזור הפלישה), הוא היה זוכה לפטור מלא מדמי שימוש. ב"כ המערער מחרה, מחזיק אחריו ומבקש לעשות טיעון זה אבן פינה לטענתו כי יש לפטור אותו כליל מדמי שימוש. אינני יכול לקבל את המסקנה אליה הגיעו בית המשפט וב"כ המערער בסוגיה זו. סקירת ההוראות ושילובן מלמד על כך שההקלה המופיעה בהחלטה 744 אינה חלה על קרקע למטרות תיירות המצויה בטווח של 1 ק"מ מחופי הימים השונים ובהם הכנרת, וההחרגה הזו ממשיכה לחול על ההחלטות הבאות אחריה, לרבות ההחלטות האחרות שסקרנו לעיל. לא זאת אף זאת. העובדה שהמערער מתגורר בישוב קדמת צבי, אין בה כדי להועיל לו. החלטה 866, נתכוונה להעניק הקלה לפרויקטים בתחום התעשיה והתיירות המוקמים בתוככי הישובים המוגדרים בנספח ואין די בכך שהיזם מתגורר בהם. כך למשל ברי שיזם המתגורר באחד מהישובים ומקים מפעל או מיזם תיירותי במרכז הארץ איש לא מעלה על דעתו כי גם הוא יזכה להנחה או לפטור עליהם דנות ההחלטות. לשונה של החלטה 866, המשווה את מעמדם של ישובי רמת הגולן לישובי קו העימות בגבול לבנון, מדברת על הישובים המנויים שם ולא על תושביהם והיא מדברת על הישובים ואזורי התעשיה ברמת הגולן, (ברי שאין איש מתגורר באזור תעשיה). גם תכליתן של ההחלטות ברור הוא, דהיינו לתת עדיפות ולעודד הקמתם של מיזמים בתחומי הישובים הכלולים בנספח. ברי הדבר שתושב אחד הישובים הללו המקים פרויקט בתחום התעשיה או התיירות במרכז הארץ אינו זוכה בהנחה או בפטור המדוברים. חופי הכנרת אינם כלולים ברשימת הישובים הכלולה בנספח להחלטה 866 וגם הוצאו במפורש מכלל תחולתה של החלטה 744 אשר עדיין שרירה וקיימת, ולכן שגויה ההנחה שחוכרים או ברי רשות שמקבלים מהמינהל זכויות להפעיל מיזמים תיירותיים לאורך חופי הכנרת זכאים לפי החלטות המינהל לפטור מתשלום דמי חכירה או דמי שימוש. בהקשר זה מן הראוי להצביע על שגגה עובדתית אליה נתפס בית משפט קמא. בסעיף 100 לפסק דינו הוא קובע כי לא הוכח עובדתית כי שטח החוף המוחזק על ידי המערער מצוי בטווח 1 ק"מ מהחוף. מוסיף בית המשפט וקובע שם כי "עיון בלתי מקצועי בנתוני המדידה על פי חוות דעת המודד, מעלה לכאורה כי תחום האחזקה רחב יותר מ- 1 ק"מ מהחוף (אם מתעלמים מקו תנודת המים). כשהדברים וודאי נכונים לשטח הסגת הגבול הממוקם מזרחית מקו החוף". בחינת גבולות השטח על פי קנה המידה בו הוא ערוך, מלמד על כך שרוחב השטח כולו הוא כ - 140 מטר, וראו לשם כך גם את סרגל קנה המידה המופיע בסוף כל אחד מהתשריטים שצורפו לחוות דעת המודד. זו הוכחה מובהקת לרוחבו של השטח ואם לא די בכך נפנה לחוות דעת השמאי האומר, שם בסעיף 5, כי עומק השטח (דהיינו רוחבו) הוא כ - 140 מטר. טענות נוספות שבפי המערער שבעטיין יש להפחית או לבטל את שיעור דמי השימוש שהוא נדרש לשלם, מתייחסות לשימוש שהוא עשה באזור הפלישה. הוא מתאר את המתחם כשטח סלעי וחסר ערך אלא שאלה טענות עובדתיות שעומדות בניגוד לקביעות המודד, אשר מצביע בחוות דעתו ובתשריט על קיומם של מבנים (לרבות צימרים) במקום ומתקני בילוי אחרים. טענות אלה עומדות גם בסתירה לממצאיו של השמאי אשר ממילא ביסס את הערכתו על השימוש שנעשה בפועל במתחם. כאן יש להזכיר כי איש לא חלק, בסופו של יום, על ממצאי וקביעות השמאי. טענה אחרת שבפי המערער נשענת על העובדה שלטענתו הוא השתמש בשטח מזה כ - 20 שנה באין מוחה. כאמור על המרכיבים העובדתיים השגויים שבטענה זו כבר עמדתי לעיל. לכך אוסיף ואומר כי לפחות מאז בג"ץ גואטה ידע המערער את עמדת המינהל בסוגיה ואת עובדת העדר זכותו להחזיק באזור הפלישה, אם כי גם קודם לכן ובהעדר הסדרה של זכויותיו שם הוא ידע מן הסתם כי הוא מחזיק שם ללא זכות. כאמור תקופת התביעה שבגינה הוא נתבע לשלם דמי שימוש החלה לאחר בג"ץ גואטה ואם יש גורם שהפסיד מאופן טיפולו (או אי טיפולו) של המינהל בנכס, הוא המינהל עצמו אשר הפסיד הזכות והאפשרות, לדרוש דמי שימוש עבור חלקהּ של התקופה המדוברת וזאת בשל התיישנות, כך שהמערער נהנה מהשימוש באזור הפלישה ובמתקנים שהוקמו עליו מזה מספר שנים מבלי לשלם דבר בעבורו ואין שום היגיון או טעמי צדק שבעטים יש להכשיר את השימוש שעשה המערער לאחר בג"ץ גואטה ולפטור אותו מתשלום גם בגין התקופה שטרם התיישנה. אם דעתי תישמע יהיה מקום להורות על דחיית הערעור וקבלת הערעור שכנגד, על ידי אימוץ חוות דעתו של השמאי, כך שהמערער יחוייב לשלם למינהל דמי שימוש ראויים בסך של 1,424,250 שקלים חדשים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק כשאלה מחושבים על פי המבוקש על ידי ב"כ המינהל בסעיף 34 לסיכומיו בפנינו. לחיוב זה תיתווסף חובת תשלום שכר טרחת עו"ד כולל בסך 60,000 שקלים חדשים, בתוספת מע"מ כחוק וזאת בגין שכר הטרחה בשתי הערכאות גם יחד. חיוב זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסק דין זה ועד התשלום בפועל. מנחם בן דוד, נשיא - אב"ד השופטת נחמה מוניץ: מסכימה. נחמה מוניץ, שופטת השופט אברהם אברהם: מסכים. אברהם אברהם, שופט הוחלט איפוא פה אחד כאמור בחוות דעתו של הנשיא בן-דוד. ערעורדמי שימוש