קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על פיצוי נמוך בתביעת לשון הרע: 1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה, כב' השופטת עדי חן-ברק בת.א 10316/07 (פסק דין מיום 12.1.09), שלפיו חויבה המשיבה לשלם למערער סך של 5,000 ₪ כפיצויים בגין הוצאת לשון הרע. הערעור מופנה אך ורק לעניין סכום הפיצוי שנפסק. רקע 2. בשנים 2001- 2002 פעלה עיריית חדרה למכירת מקרקעין שבבעלותה באזור חוף הים. העירייה פרסמה מכרזים למכירת המקרקעין אך לא הצליחה למצוא רוכשים מתאימים. על כן החליטה העירייה לערוך התמחרות פומבית בין מספר מציעים. מבלי להלאות בכל הפרטים, שאינם רלבנטיים להליך הנוכחי, אציין כי ביום 10.07.03 נערך ונחתם הסכם בין עיריית חדרה לבין חברת אסיה-חדרה ישראל בע"מ, לפיו נמכרו הזכויות במקרקעין תמורת סך של 35,000,000 ₪ (כולל אופציה לרכישת מקרקעין נוספים). 3. ההסכם הובא לאישור מועצת העירייה וזו אישרה את ההתקשרות בישיבתה מיום 11.12.03 אולם התברר כי ניתן צו מניעה בבית המשפט כנגד אישור ההסכם. המועצה שבה והתכנסה לדון באישור ההסכם ומבלי שאפרט את כל ההליכים אציין כי ביום 12.5.04 הוחלט שוב לאשר את ההתקשרות. מתנגדי האישור הגישו עתירות שונות לבית המשפט לעניינים מינהלים אשר תקפו את הליכי המכירה, את החלטות המועצה ואת האישור (עת"מ 1401/03, עת"מ 1386/03) . ביום 9.2.04 החליטה כבוד השופטת ש' וסרקרוג כי על מועצת עיריית חדרה לשוב ולהתכנס לצורך דיון בשאלת אישור העסקה. כמו כן הורתה כי בטרם הדיון יש להמציא לחברי המועצה חוות דעת משפטית " הן לצורך פטור ממכרז לפי תקנה 22(ח) לתקנות מכרזים- עיריות, והן לצורך דיון לפי סעיף 188 לפקודת העיריות, לרבות תמחור המקרקעין למשיבה מס' 8". עוד ניתנו הוראות בעניין הגשת חוות דעת שמאית ומסירת פרטים מלאים לגבי החברה הרוכשת. ניתנה גם הוראה בדבר השתתפות חברי מועצה המצויים בניגוד אינטרסים. 4. לקראת הדיון המחודש בעסקה פנה ראש העיר אל המערער, המשמש כעורך דין ובקי בסוגיות שבמחלוקת, על מנת שיכין חוות דעת משפטית כנדרש על פי החלטת בית המשפט. ביום 11.3.07 הגיש המערער את חוות דעתו שבה ציין כי ראוי שהמועצה תתכנס בהקדם ותאשר את ההסכם. כן ציין כי להערכתו כל ההליכים בהתקשרות בוצעו בתום לב הן על ידי העירייה והן על ידי הרוכשת, והביע דעתו כי העסקה "סוכלה שוב ושוב על ידי גורמים שונים, באופן שמנע את השלמת העסקה והעמיד את העירייה בסיכון כי תתבע בגין הפרת ההסכם". לאחר כל אלו כונסה שוב ישיבת מועצת העיר שבה התבקשו חברי המועצה לאשר את ההתקשרות ללא מכרז, ואת ההסכם שנחתם עם חברת אסיה.  אזכיר כי זמן קצר לפני כינוס הישיבה, עתרה המשיבה בעתירה מנהלית נוספת, בה בקשה למנוע את כינוס הישיבה. העתירה נמחקה, בהמלצת כב' השופט ברלינר, תוך שמירת זכויות הצדדים לפעול בכל הליך משפטי בעתיד. 5. בישיבה מיום 9.5.07 נכחו חברי מועצת העיר, קהל וכן המערער עצמו שהגיש את חוות הדעת לקראת הדיון. המשיבה, שהינה חברת מועצת העירייה והתנגדה לאישור העסקה הביעה את עמדתה באופן בוטה ונחרץ והתייחסה בין היתר לחוות דעתו של המערער. במהלך הדיון אמרה המשיבה דברים שונים אשר נראו בעיני המערער כלשון הרע נגדו. הדיון בבית משפט קמא נסב על הדברים שנאמרו באותו דיון. הביטויים נשוא הדיון 6. המערער טען כאמור כי חלק מהדברים שנאמרו על ידי המשיבה בדיון מהווה הוצאת לשון הרע כנגדו במובן חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965 (להלן "החוק"). בתביעתו לבית משפט קמא תבע המערער כי המשיבה תפצה אותו בגין הפגיעה בשמו הטוב בסך של 100,000 ₪. המערער מיקד את טיעוניו במספר אמירות כדלקמן:  המשיבה :{...] עכשיו לקחת את העו"ד המלומד שמהלך עלינו אימים ומזהיר אותנו שאנחנו חייבים לאשר כי אם לא נאשר נהיה צפויים לקנסות..." (עמ' 48 לפרוטוקול). [...] המשיבה: "אתה יודע מה? גם בין כותלי בית המשפט העו"ד המלומד שלך אמר לי כשהשופט ברלינר... שאל אותי מה יש לי להגיד... אמר לי מי זה העו"ד הזה שככה מהלך עלינו אימים... זה האנשים שאתה מביא?... מה זה פה? עולם תחתון אתה מביא לנו לפה?" (עמ' 50-51 לפרוטוקול). [...] המערער: "סליחה רגע הגב' חדווה, אני חייב להפריע, אני מבין שאני עולם תחתון?" המשיבה: "לא, חס וחלילה, אני לא אמרתי את זה, אני אמרתי אדוני, העו"ד המלומד, אמרתי שהגיע הזמן שראש העיר יגן על חברי המועצה ושלא יהלכו, ושלא יהלכו עלינו, גם בבית המשפט איימת עלי, גם בבית המשפט איימת עלי, בתוך כותלי בית המשפט" (עמ' 52 לפרוטוקול). [... ] המשיבה: "אני רוצה לחזור ולהגיד שאף אחד לא יהלך עלינו אימים, אנחנו לא נמצאים בעולם התחתון... בעולם התחתון אפשר להלך עלינו אימים". (עמ' 53 לפרוטוקול). 7. בבית משפט קמא העלתה המשיבה טענות שונות, ובין היתר טענה כי הדברים כלל לא כוונו למערער, כי עומדות לה הגנות שונות על פי החוק וכי מדובר ב"מעשה של מה בכך".   לחילופין טענה המשיבה כי הפיצוי  המגיע למערער הינו נמוך ביותר. פסקי הדין בערכאה הראשונה: 8. מבלי לפרט את כל הטענות אציין כי הצדדים הגיעו להסדר דיוני לפיו הוגשו על ידם מסמכים וסיכומי טענות, ובית המשפט נתן את פסק דינו בלא שמיעת ראיות. 9. בית משפט קמא קבע, כי הדברים שנאמרו על ידי המשיבה ובמיוחד הפנייה לראש העיר כי הוא מביא "עולם תחתון" כוונו למערער. בית משפט ציין כי "המאזין הסביר" הבין כי הדברים כוונו למערער. עוד ציין בית המשפט כי גם התנצלותה של המשיבה בסיום הדיון (עמ' 55 לפרוטוקול), אשר במסגרתה אמרה למערער כי "גם בבית המשפט איימת עלי" [...], מחזקת את הקביעה כי הביטויים נשוא התביעה כוונו למערער. 10. בית המשפט קבע גם כי התבטאויות המשיבה כלפי המערער מהוות לשון הרע במובן החוק. בית המשפט הדגיש כי "כינוי התובע (המערער-ר', ס'), עו"ד במקצועו, כ-"עולם תחתון" מהווה הטלת דופי בכישוריו המקצועיים, ביושרו המקצועי ויש בו הטלת צל על רמת מוסריותו ומכאן שהדבר עלול לבזותו ולהשפילו ואף לפגוע במקצועו[...]". 11. לאחר שקבע כי יש בדברים משום "לשון הרע" ומאחר ולא היתה מחלוקת על פרסומם פנה בית משפט קמא לבחון האם עומדת למשיבה הגנה כלשהי על פי החוק. בית המשפט קבע כי לא עומדת למשיבה הגנה על פי סעיף 13(9) לחוק, הואיל והגנה זו נועדה לפטור מאחריות דברים שנאמרו בדיון בין נבחרי ציבור ולא דברים שנאמרו כלפי אדם אחר - כמו המערער. בית המשפט ציין כי המערער הינו אדם חיצוני למועצה ואינו בעל תפקיד ציבורי. בית המשפט דחה גם את הטענה כי הפרסום חוסה תחת ההגנה על פי סעיף 15(4) לחוק, ואף הוסיף כי הפרסום לא נעשה בתום לב. 12. בית המשפט קבע גם כי ההתבטאויות אינן "מעשה של מה בכך" במובן סעיף 4 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. 13. לאור הקביעה כי דברי המשיבה מהווים לשון הרע וכי לא עומדת לה כל הגנה, בחן בית המשפט את הפיצוי המגיע למערער. בית המשפט הדגיש כי אף שמאזין סביר היה יכול להבין כי המשיבה מפנה חיציה למערער, הרי שעל פי המבחן הסובייקטיבי יש לקבוע, כי המשיבה לא ביקשה לפגוע במערער וכי כוונתה היתה לשיטות בהן נוקט ראש העיר כלפי חברי המועצה. בית המשפט הוסיף כי יש להביא בחשבון את התנצלותה של המשיבה כלפי המערער, שנאמרה באותה ישיבה בשתי הזדמנויות נפרדות. בית המשפט סבר גם כי מקריאת תמליל הדיון עולה כי דברי המשיבה נאמרו בשעת כעס, ומתוך רוגז וכי המשיבה היתה נסערת בכל הדיון. גם התנהגותה של המשיבה בהליך המשפטי, ומאמציה להביא לסיומו בדרך של התנצלות, הובאו בחשבון על ידי בית משפט קמא. 14. לפיכך קבע בית המשפט כי יש להקל עם המשיבה ולחייבה בפיצוי מתון, ועל כן חייב אותה לשלם למערער פיצוי בסך של 5,000 ₪ בלבד. בית המשפט הוסיף, כי הואיל והמשיבה כבר התנצלה על דבריה, אין מקום להטיל עליה חובת התנצלות נוספת. הערעור: 15. על פסק דינו של בית משפט קמא הוגש רק ערעורו של המערער. המשיבה לא ערערה על קביעותיו של בית משפט קמא כי בדבריה היה משום לשון הרע על המערער וכי לא עומדות לה ההגנות עלפי החוק. 16. בערעור טוען המערער כי סכום הפיצוי שנפסק אינו משקף את חומרת ההתבטאויות נשוא התביעה ואף לא את החומרה המשתקפת מפסק דינו של בית משפט קמא עצמו. המערער מדגיש כי דווקא בשל היותו עורך דין מוכר וידוע יש בדברי המשיבה משום חומרה יתירה, שכן הם נועדו לפגיעה במקצועו ולהטיל דופי ביושרו. המערער הפנה גם לסעיף 7א(ב) לחוק, לפיו "במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק". לטענתו, לא היה מקום לסטות מהנחיתו זו של המחוקק. המערער מדגיש כי טעה בית המשפט משקבע כי המשיבה לא התכוונה לפגוע במערער, שכן קביעה זו לשיטתו מנוגדת לקביעה כי הדברים כוונו כלפיו. כמו כן ציין כי היה על בית המשפט להפעיל את חזקת הכוונה ולקבוע כי בנסיבות המקרה ולאור ההתבטאויות הפוגעות, יש לקבוע כי המשיבה התכוונה לפגוע במערער. לבסוף טוען המערער כי לא היה מקום ליתן משקל להתנצלות המשיבה במהלך הדיון עצמו שכן התנצלותה לא היתה כנה, מה גם שהמשיבה סרבה להתנצל בכתב כפי שנדרשה לעשות לאחר הדיון. המערער קובל גם על כך שלא נפסקו לו הוצאות וכי בית המשפט נמנע מלהוסיף הפרשי הצמדה וריבית על סכום הפיצוי ממועד הדיון במועצה והסתפק בהצמדתו מיום פסק הדין. דיון: 17. אקדים ואציין כי הגעתי למסקנה שדין הערעור להידחות. חוק איסור לשון הרע וההלכות שנקבעו בענייננו מהווים איזון בין זכויות ואינטרסים מנוגדים; זכותו של אדם לשם הטוב מחד, חופש הביטוי מאידך (ראה ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(3) 830 (1989); ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2) 281 (1977); רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, פ"ד נה(5) 510, 518 (2001); ע"א 89/04 ד"ר נודלמן נ' שרנסקי (ניתן ביום 4/8/08)). 18. האיזון בין הזכויות המתנגשות נדרש בכל שלבי ההכרעה בתביעת לשון הרע; החל בשלב פרשנותו של הביטוי שבמחלוקת, דרך השאלה האם יש בביטוי משום לשון הרע במובן החוק, בשלב בחינת ההגנות העומדות למפרסם, ולבסוף בעת קביעת התרופות בגין הפרסום הפוגע (ראה ע"א 89/04 הנ"ל פסקה 17; ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ, פ"ד נח(3) 558 (2004)). 19. במקרה שבפניי קבע בית משפט קמא, לאחר שערך את האיזון הראוי, כי דברי המשיבה כוונו למערער, הובע בהם משום לשון הרע במובן החוק וכי למשיבה לא עומדת אף אחת מההגנות על פי החוק. על קביעות אלו של בית משפט קמא לא הוגש כל ערעור ועל כן הדיון מתמקד רק באופן עריכת האיזון בשלב קביעת הפיצויים. ברע"א 4740/00 הנ"ל דן בית המשפט בהרחבה במטרות הפיצויים הנפסקים בתביעת לשון הרע, וקבע כי התכלית העיקרית של פסיקת הפיצויים הינה תרופתית "להסיר את הנזק ולהיטיבו" (שם, עמ' 522). כאשר הנזק שנגרם בעקבות פרסום לשון הרע על הנפגע הינו נזק מוחשי, כגון נזק כלכלי, אין קושי בהערכת הפיצוי התרופתי. לעומת זאת בפסיקת פיצויים בגין נזק כללי - שאינו נזק מוחשי- מתעוררות שאלות קשות. השופט ברק מציין באותו פסק דין כי "הפיצוי התרופתי בגין לשון הרע נועד להשיג שלושה יעדים: לעודד את רוחו (CONSOLUTION) של הניזוק שנפגעה בגין לשון הרע, לתקן (REPAIR) את הנזק לשמו הטוב; למרק (TO VINDICATE) את הנזק לשם הטוב שנפגע בגין לשון הרע". לבסוף מסכם בית המשפט ומציין: "בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית-המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית. אין לקבוע "תעריפים". בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. אכן, התנהגותו של הניזוק לפני פרסום ולאחריו עשויה להוות אמצעי שבעזרתו ניתן לעמוד על נזקו. בדומה, התנהגותו של המזיק אף היא עשויה להשפיע על שיעור הנזק והערכתו. כך, למשל, התנצלות על דברי לשון הרע עשויה להקטין את הנזק שהם גרמו ובכך להשפיע על שיעור הפיצויים (ראו סעיף 19 לחוק). חומרת הפגיעה ברגשותיו של הניזוק ובשמו הטוב נמדדת לעתים בחומרת מעשיו וביטוייו של המזיק. ודוק, אין בכך פיצוי עונשי. זהו נזק מוגבר המביא לפיצוי מוגבר (DETAVARRGA) בשל התנהגות המזיק. כך, למשל, מזיק היודע כי דבריו אינם אמת והעושה כל מאמץ בבית-המשפט להוכיח את אמיתותם, עשוי לגרום להגברת נזקו של הניזוק ובכך להגביר את הפיצוי שלו הוא יהיה זכאי." 20. באותו פסק דין לא דן בית המשפט בהוראת סעיף 7א(ב) לחוק אשר לא חלה בעניינו. בסעיף זה ביקש המחוקק לקבוע הנחיה כיצד יפסוק בית המשפט פיצוי מקום שלא הוכח נזק כלשהו לניזוק. וכך קובע הסעיף: "במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק". המערער סבור כי היה על בית המשפט קמא לפסוק לו לפחות את הסכום הקבוע בסעיף זה כסכום לו זכאי כניזוק ללא הוכחת נזק. 21. בפסיקת בית משפט נאמר לא אחת כי הוראת סעיף 7א(ב) הנ"ל אינה כופה ולבית משפט שיקול דעת לפסוק פיצוי גבוה או נמוך מהפיצוי הסטטוטורי. כן נקבע כי גם נזק כללי הוא נזק ומקום שנקבע כי נגרם לניזוק נזק כללי אין בית המשפט כפוף לפיצוי הסטטוטורי (ראה למשל ע"א 89/04 הנ"ל פסקה 50). הערכת הנזק הכללי שנגרם לניזוק מסורה לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית ורק לעיתים רחוקות מתערב בית המשפט שלערעור בשיקול דעת זה (ראה למשל רע"א 2575/05 כהן נ' אולמרט (ניתן ביום 26/5/05); ע"א 303/86 לביב נ' דנוך, פ"ד מב(2) 436, 438 (1988)). עם זאת, מקום שבית משפט קמא חורג מפסיקת פיצוי סביר והולם בנסיבות המקרה, לא תהסס ערכאת הערעור להתערב. 22. אמות המידה לקביעת שיעור הפיצויים פורטו בהרחבה בע"א 89/04 הנ"ל, וכך מציין בית המשפט בפסקה 51: "הסעדים בגין פגיעה בשם הטוב נגזרים מהאיזון החוקתי שברקע הערכים המתנגשים בתחום זה - הזכות לשם טוב ולפרטיות אל מול חופש הביטוי. בקביעת הסעדים, נלקח בחשבון אופייה של הפגיעה ונסיבותיה, ומעמדם של הפוגע והנפגע. (ע"א 802/87 נוף נ' אבנרי, פד"י מה(2) 489 (1991) (להלן: ענין נוף), 493). חומרת הפגיעה משפיעה על שיעור הפיצויים שיש לפסוק (ע"א 552/73 רוזנבלום נ' כץ, פד"י ל(1) 589 (1975) (להלן: ענין רוזנבלום), 595; ע"א 30/72 פרידמן נ' סגל, פד"י כז(2) 225 (1973) (להלן: ענין פרידמן), 244). תפוצת הפרסום, התנהגות הפוגע, התנהגות הניזוק ומעמדו קודם לפרסום ישפיעו על גובה הפיצוי (ענין רוזנבלום, 594; ענין פרידמן, 245; ענין מיכאלי, 570-1; שנהר, 384-5)." ובהמשך מציין בית המשפט שיקולים להקטנת הפיצוי, ובין היתר מדגיש שיש לשקול "[...] העדר כוונה לפגוע, וכן בקיום התנצלות, תיקון או הכחשה, או בנקיטת צעדים לצמצם תפיסתו של הפרסום" (פסקה 55). 23. בית המשפט קמא היה מודע לשיקולים השונים ולצורך לאזן ביניהם. במסגרת זו ראה בית משפט קמא חשיבות רבה לעובדה שהמשיבה התנצלה פעמיים, עוד במהלך הדיון עצמו. כן מדגיש בית המשפט כי המשיבה עשתה מאמץ לומר את דברי ההתנצלות ואף שנקטעה על ידי המשתתפים מספר פעמים אמרה את דבריה באופן נחרץ. כן אמרה בין היתר: "אני מוכרחה, אני רוצה להגיד לעו"ד יוסי כהן... אני רוצה להגיד לעו":ד, אני רוצה להגיד.... אני רוצה להגיד לפרוטוקול שכשאמרתי שאתה לא שומר על נבחרי ציבור אז התכוונתי לומר, שתקו רגע, שההתנהלות שמכפישים אותנו זה כמו התנהלות של העולם התחתון ולכן אם יש מישהו שנעלב אני מתנצלת בפניו (עמ' 62)." 23. בית משפט קמא קבע מפורשות כי המשיבה לא התכוונה לפגוע במערער, אולם מצא כי במבחן אוביקטיבי ניתן היה להבין כי כוונה התנצלותה אליו. מכאן שאף כי יש בדבריה משום לשון הרע, במסגרת שקילת השיקולים לקביעת שיעור הפיצויים אין לייחס למשיבה כוונת פגיעה. קביעה זו של בית המשפט מעוגנת בראיות ונלמדת מדברי ההתנצלות של המשיבה. בצדק הוסיף בית המשפט וציין כי יש לבחון את האמירות על רקע נסיבות המקרה. הדיון במועצת העיר נסב על עניין בעל חשיבות ציבורית רבה ולאחר מאבקים רבים להבאת העסקה לאישור מחודש במועצה. המערער, אף שאינו נבחר ציבור, הציג חוות דעת משפטית לקראת אותו הליך עבור ראש העיר וחברי המועצה ובכך הציב עצמו במוקד המחלוקת וחשף עצמו במודע לביקורת ציבורית (ראה ע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג, פ"ד מו(5) 555, 571 (1992)). 24. כידוע ישנה חשיבות גדולה לעודד את השיח הציבורי בעניינים הנוגעים לציבור כולו. ביקורת פתוחה על פעולות הרשויות, לרבות רשויות מקומית, הינה הכרח בחברה דמוקרטית. רק ביקורת חופשית תבטיח שמירה על האינטרס הציבורי ותרתיע נבחרי ציבור מלפעול לקידום אינטרסים זרים ובניגוד לאינטרס הציבורי הרחב. לפיכך, יש הכרח להגן על חופש הביטוי גם של מי שמתנגד לפעילות הרשות ומבקש להתריע מפני מעשים שפוגעים לדעתו באינטרס הציבורי. אין ספק כי ההכרה בזכות הביקורת ובחופש הביטוי של המבקר אינה הכשר להשתלחות חסרת רסן ולאמירות פוגעות, אולם כשבאים אנו לבחון את טיבו של ביטוי ואת שיעור הפיצוי המגיע לנפגע, עלינו להזהר פן נרתיע את המבקרים ונביא לסתימת הגולל על הביקורת כולה. 25. בית משפט קמא הביא מדברי שופטים שונים שהדגישו את מלאכת האיזון הנדרשת, כמו למשל דברי השופט עמית שאמר כי "אל לו לבית המשפט לבחון ולדקדק בציציותיו של כל ביטוי ואמירה היוצאת מפיו של פלוני, שאם כך עשינו, נמצאנו מדכאים את חופש הביטוי שאין חולק על חשיבותו ומרכזיותו" (ת.א. (עכו) 2481/96 סואעד נ' נימר (ניתן ביום 26/11/98)). אין לי אלא להצטרף לדברים אלו. סוף דבר: 30. בשים לב לכל האמור, דומני כי נכון עשה בית משפט קמא כאשר במסגרת האיזון שבין זכותו של המערער לשמו הטוב, לבין הרצון להגן על חופש הביטוי, הגיע למסקנה שיש לחייב את המשיבה לפצות את המערער בסכום נמוך יחסית. לא שוכנעתי כי בנסיבות המקרה יש מקום להתערב בהערכתו זו, שהרי המערער עצמו טען כי הפיצוי הכספי אינו מעניין אותו, אלא חשוב לו שהמשיבה "לא תמשיך להכפיש ולקלל ולהפריע לפעילות העירייה" (דברי המערער בדיון מיום 3/11/09). דומה שמסר זה הועבר בעצם הטלת האחריות ואין צורך להכביד בתשלום פיצויים מעבר לסכום שנפסק. 31. אשר על כן הנני דוחה את הערעור. המערער ישלם למשיבה הוצאות הערעור בסך של 7,500 ₪. המזכירות תעביר סך זה למשיבה באמצעות באי כוחה מתוך כספי הפקדון שהופקדו. יתרת הכספים יועברו למערער. פיצוייםערעורלשון הרע / הוצאת דיבה