קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על קולת העונש בעבירת נהיגה בשכרות: 1. לפני שני ערעורים שהוגשו על-ידי המדינה, בהם היא מערערת על קולת העונשים שהטיל בית משפט לתעבורה בירושלים על המשיבים, שהורשעו בביצוע עבירה של נהיגה בשכרות. בית משפט לתעבורה השית על המשיבים עונשי פסילה, הפחותים מן הרף המינימאלי של שנתיים ימים, כפי שקבוע בפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן - "פקודת התעבורה"). החלטתי לדון בשני הערעורים במאוחד, הואיל והם מעוררים שאלות משפטיות דומות. 2. בע"פ 2792/08 הורשע המשיב, על-פי הודאתו בבית משפט לתעבורה בירושלים (השופטת ש' לארי-בבלי) בפ"ל 151/08 בעבירה של נהיגה בשכרות, עבירה לפי סעיף 62(3) ביחד עם סעיף 39א וסעיף 64ד(א) לפקודת התעבורה, וכן בעבירה של נהיגה באור אדום בכיוון נסיעתו, עבירה לפי תקנה 22(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961. בית משפט לתעבורה גזר על המשיב ביום 23.10.08, העונשים הבאים: פסילה מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 11 חודשים ו-29 ימים, בניכוי 30 ימי הפסילה המנהלית; צו שירות לתועלת הציבור בהיקף של 250 שעות; קנס בסך 1,500 ₪; פסילה מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 3 חודשים על תנאי למשך 3 שנים. 3. בע"פ 2978/08 הורשע המשיב, על-פי הודאתו בבית משפט לתעבורה בירושלים (השופטת ש' לארי-בבלי) בתיק ת' 16033/08 בעבירה של נהיגה בשכרות, עבירה לפי סעיף 62(3) ביחד עם סעיף 39א וסעיף 64ד(א) לפקודת התעבורה. בית משפט לתעבורה גזר על המשיב ביום 22.10.08, העונשים הבאים: פסילה מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 3 חודשים, בניכוי 7 ימי פסילה מנהלית; פסילה מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 3 חודשים על תנאי למשך 3 שנים; קנס בסך 1,500 ₪. 4. בנימוקי הערעור, שהוגשו בשני הערעורים, טענה המדינה כי לא היה מקום לחרוג מעונש של פסילת מינימום בשל נהיגה בשכרות, הקבוע בסעיף 39א לפקודת התעבורה. לטענת המדינה, עבירה של נהיגה תחת השפעה של אלכוהול מעידה על התנהגות רשלנית וקלת דעת והיא מסכנת את הנהגים והמשתמשים האחרים בדרך. לכן, רק בנסיבות מיוחדות שיפורו בפסק הדין, כפי שמורנו סיפא סעיף 39א לפקודת התעבורה, יש מקום לסטות מעונש המינימום שקבע המחוקק. עוד הוסיפה המדינה, כי כאשר המחוקק קובע עונש מינימום, הרי בהעדר נימוקים מיוחדים, ניתן רק להעלות את רף הענישה המינימאלית ולא להורידו. אין מקום לקבל את הנימוק להקלה בעונש בהסתמך על שיקולים נפוצים שאינם יוצאי דופן, כגון מצוקה כלכלית, פגיעה בפרנסה, הודאה או חרטה. שיקולים אלה אינם מתגבשים ל"נסיבות מיוחדות" כדרישת סעיף 39א לפקודת התעבורה. כוונת המחוקק בקובעו עונש מינימום היתה להחמיר בענישה בעבירות של נהיגה בשכרות, וזאת כדי להרתיע נהגים ששתו משקה חריף וליתן לאחרים, שלא שתו אלכוהול, לנהוג ובכך לא לסכן המשתמשים בדרך. דיון 5. דין שני הערעורים של המדינה - להתקבל. בית המשפט העליון קבע בשורה של החלטות, כי יש להחמיר בענישה בעבירות של נהיגה בשכרות ובכך להרתיע נהגים המסכנים חיי אדם בכבישי הארץ, וכן כי על בתי המשפט להרים את תרומתם למניעת התופעה של נהיגה בשכרות (ראו, רע"פ 1422/06 ארנבייב נ' מדינת ישראל, טרם פורסם (2006); רע"פ 7507/08 עוזיאל נ' מדינת ישראל, טרם פורסם (2008); רע"פ 5717/08 ראש-גדוליאן נ' מדינת ישראל, טרם פורסם (2008); רע"פ 2073/08 ברבי נ' מדינת ישראל, טרם פורסם , (2008); רע"פ 25/04 סוויסה נ' מדינת ישראל, לא פורסם (2004); רע"פ 8387/06 איילא נ' מדינת ישראל, טרם פורסם (2006)). עבירה של נהיגה בשכרות היא עבירת התנהגות אך נהיגה בשכרות היא אחד הגורמים לתאונות דרכים ומאחר שזו מכת מדינה יש ליתן עדיפות לאינטרס הציבורי ולבכרו על-פני שיקולים הנוגעים לפגיעה בנאשם (רע"פ 3343/04 נפתז'י נ' מדינת ישראל, לא פורסם , (2004)). 6. הוראת סעיף 39א לפקודת התעבורה, מורנו לאמור: "39א. פסילת מינימום בשל נהיגה בשכרות הורשע אדם על עבירה כאמור בסעיף 62(3), דינו - בנוסף לכל עונש אחר - פסילה מקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה שלא תפחת משנתיים, ואם כבר הורשע על עבירה זו בשנה שקדמה לאותה עבירה - פסילה לתקופה שלא תפחת מארבע שנים; אולם רשאי בית המשפט, בנסיבות מיוחדות שיפרש בפסק הדין, להורות על פסילה לתקופה קצרה יותר." הלכה פסוקה היא, כי כאשר המחוקק קובע עונש מינימום הוא בא להשמיענו כי מרווח שיקול הדעת של שופט בבואו לגזור את עונשו של פלוני מצטמצם (ראו, ע"פ 77/84 מדינת ישראל נ' שקולניק, פ"ד לט(2) 505, עמודים 519 ו-523 (1985); רע"פ 7507/08, שם). יתרה מזאת, מדיניות הענישה של בית המשפט העליון ובית משפט זה בעבירות של נהיגה בשכרות - לפיה אין לסטות מרף הענישה המינימאלי הקבוע בהוראת סעיף 39א לפקודת התעבורה אלא בנסיבות מיוחדות ובמקרים נדירים ביותר - חזרה ונשנתה לא אחת ולא שתיים (ראו, ע"פ (י-ם) 40101/07 מדינת ישראל נ' מנדיל, לא פורסם (2007); ע"פ (י-ם) 9897/05 קרבלו נ' מדינת ישראל, לא פורסם (2005); ע"פ (י-ם) 30523/06 מדינת ישראל נ' נשפיץ, לא פורסם (2006); ע"פ (י-ם) 40230/07 מדינת ישראל נ' שלמה, לא פורסם (2007); ע"פ (י-ם) 9897/05 קרבלו נ' מדינת ישראל, לא פורסם (2006)). 7. סבורני, כי גזרי דין של הערכאה הדיונית הסוטים מההנחיה המחייבת של בית המשפט העליון פוגעים במערכת המשפט, בתדמיתה ובאמון הציבור. בע"א 14/63 חברה להשקעות קבע לישראל בע"מ נ' סלב, פ"ד יז 1655, עמוד 1660 אמר השופט ויתקון את הדברים הבאים: "אין השופט רשאי לתת החלטה, אשר, לידיעתו, אין לה סיכוי לעמוד בערעור, להיותה מבוססת על השקפה שנסתרה והופרכה בפסק דין עקרוני שניתן לא מכבר על ידי בית המשפט העליון. שופט הנוהג כך גורם נזק לציבור המתדיינים לפניו, בהכריחו אותו צד עליו הוא יודע שסופו לזכות בדין, להוציא כסף רב לשם הגשת ערעור. כלום לא חשש השופט בעשותו כן, שמא הוא טעה ולא חמשת השופטים, שישבו בדין במשפט הקודם? הדרך שבה הלך השופט במקרה זה לא היתה דרך נכונה אפילו בהנחה, כי אותה שאלה לא עלתה לדיון במקרה הקודם אלא בתור דוגמה, שבה ביקש אותו שופט לחזק את דעתו. הנאמנות הנדרשת מן השופט להלכה שנפסקה בבית משפט גבוה ממנו (סעיף 33 לחוק בתי המשפט, תשי"ז-1957; כיום סעיף 20 לחוק יסוד: השפיטה) אינה נאמנות פורמליסטית. מקורה בסדר הציבורי ובדרך ארץ, שערכאה אחת רוחשת לחברתה, וברצון והצורך למנוע דיוני סרק." (ראו גם, ליפשיץ "תקדים מאי" ספר זוסמן, 95, עמוד 97). מערכת בתי המשפט היא מערכת היררכית, שבה ערכאה נמוכה כפופה לערכאה גבוהה ממנה ועליה להחיל את הדין בהתאם למה שקבעו ערכאות גבוהות ממנה, הן באשר לפרשנות הדין ויישומו והן בכל הנוגע לשיקולי ענישה. כך נאמר בסעיף 20 לחוק יסוד: השפיטה: "(א) הלכה שנפסקה בבית משפט תנחה בית משפט שבדרגה נמוכה ממנו. (ב) הלכה שנפסקה בבית המשפט העליון מחייבת כל בית משפט זולת בית משפט עליון." עמד על כך בלשונו הציורית השופט אהרון ברק במאמרו "על משפט, שיפוט, וערכי יסוד" מבחר כתבים, 733, עמודים 736-737 בקובעו לאמור: "בעיני משולה המערכת השיפוטית כולה לתזמורת, שבה נגנים שונים, בעלי מומחיות שונה, מנגנים לפי תווים שכתב המלחין (המחוקק או השופט). לא יעלה על הדעת שכל נגן וכל קבוצת נגנים ינגנו בקצב הנראה להם ובהתאמה הנראית להם. התזמורת חייבת לנגן כיחידה, תוך התאמה בין כל מרכיביה. תיאום והתאמה אלה נעשים על ידי המנצח. בית המשפט העליון הוא המנצח על התזמורת הנורמטיבית." 8. כאשר ערכאה דיונית פוסקת מבלי לקיים את ההנחיות של בית משפט העליון ושל בית משפט זה באשר לעונש הראוי בעבירות של שכרות היא גורמת לעומס על ערכאת הערעור. לערעור המוגש על-ידי המדינה בגין קולת העונש בשל חריגה מהנחיות של הערכאות הגבוהות יותר, יש סיכוי רב להתקבל והתוצאה היא עומס מיותר ובזבוז זמן שהוא המשאב היקר ביותר של הרשות השופטת (השוו, רע"פ 3312/04 אשורנס גנרל דה פרנס נ' הכונס הרשמי בתפקידו כמפרק בנק הצפון אמריקה בע"מ, טרם פורסם (2005); רע"א 8327/05 צדיק נ' פנימי, טרם פורסם (2005)). התוצאה של שמיעת ערעורים אלה היא דחיית שמיעתם של תיקים שהיה מקום וצורך לדון בהם בשל כך שבית המשפט נאלץ לדון בתיקים אחרים שלא היו צריכים, מלכתחילה, להישמע בערכאת הערעור. כתוצאה מכך נפגע קשות אינטרס הציבור השואף שתיקים יתבררו ויסתיימו בבית המשפט מוקדם ככל האפשר. 9. כאשר קיימים פערים גדולים ברמת הענישה בין גזרי הדין של הערכאה הדיונית לבין ההנחיות של הערכאות הערעוריות נפגע אמון הציבור בבתי המשפט. בדוח הוועדה לבחינת דרכי ההבניה של שיקול הדעת השיפוט של גזירת הדין, נאמר בעמודים 7-8 כדלהלן: "מתבקש כי המשפט יופעל באופן שיטתי ואחיד ככל האפשר. עיקרון החוקיות מחייב, על כן, לקבוע את גדרי שיקול דעתו של שופט בהפעלת הדין כשהוא גוזר את הדין, כדי לגרום ליתר וודאות, בהירות, וציפיות מראש, וכדי להקטין את הפערים בענישה בין שופטים שונים וחוסר שוויון בפסיקתם. מערכת האמון שבין הציבור לבין בתי המשפט תצא מחוזקת, אם יוסר החשש בקרב הציבור כי גזירת הדין נעשית באופן שרירותי וייקבעו עקרונות וכללים שעל פיהם יפעיל בית המשפט את סמכותו בבואו לגזור את הדין." ראו גם, בזק, הענישה הפלילית (תשמ"א), עמודים 201 - 202. ומן הכלל אל הפרט 10. בע"פ 2792/08 קבע בית משפט קמא, כי לאור נכונותו של המשיב לבצע שירות לתועלת הציבור יש להפחית מעונש הפסילה המינימאלי הקבוע בפקודת התעבורה. לטענת בא-כוח המשיב בע"פ 2792/08, מאחר שהמשיב כבר ריצה 60 שעות מהעונש של שירות לתועלת הציבור שהוטל עליו בבית משפט לתעבורה, אין מקום להתערב בגזר הדין ויש לדחות את ערעור המדינה. לטענתו, המשיב הוא אדם נורמטיבי, עוסק בחינוך, ויש לו סיכוי לזכות במכרז - משרה של מנהל בית ספר, הדורשת רישיון נהיגה. בעבר סברתי כי כאשר נאשם החל לרצות את עונש של שירות לתועלת הציבור אין מקום לקבל את ערעור המדינה. לאחר שחככתי שוב בדעתי הגעתי למסקנה כי אין מקום לקביעה נחרצת כזו, אלא יש מקום לאיזון בין שמירה על אינטרס הציבור, הכולל ההרתעה והגנה על המשתמשים בדרך, לבין השיקולים הנוגעים לנסיבותיו האישיות של הנאשם. בענייננו, יש לזקוף לחובת המשיב 40 הרשעות בעבירות תעבורה, החל משנת 1992 ועד שנת 2007, ביניהן עבירות של אי ציות לתמרור עצור, נהיגה באור אדום, נהיגה ללא חגירת חגורת בטיחות, עבירות מהירות, שימוש בטלפון סלולארי בעת נסיעה ועוד. בנסיבות אלה, לרבות מספר כה רב של עבירות תעבורה לחובת המשיב, חטא בית משפט קמא לאינטרס הציבור, בכך שסטה מהוראת המחוקק בסעיף 39א לפקודת התעבורה והתעלם מההנחיות שנקבעו בפסיקה באשר לעונש שיש להטיל על נהיגה בשכרות. בכך עשה בית משפט קמא לפלסתר את חובת בתי המשפט להגן על הציבור מפני אלה הנוהגים בשכרות ומסכנים את המשתמשים בדרך. ויוטעם, העובדה שהנאשם הסכים לבצע שירות לתועלת הציבור אינה נסיבה מיוחדת, שכן קשה להאמין כי נהג שנמצא אשם בעבירה של נהיגה בשכרות לא יסכים לבצע שירות לתועלת הציבור חלף פסילת רישיון הנהיגה שלו למשך שנתיים לפחות. יחד עם זאת, הואיל והמשיב החל לרצות עונש שירות לתועלת הציבור, מצאתי לאמץ הדרך בה נקט בית משפט זה, השופט ע' קמא, בנסיבות דומות - בע"פ (מחוזי י-ם) 40356/07 מדינת ישראל נ' טאיק, לא פורסם (2007) קיבל השופט ע' קמא את ערעור המדינה והעמיד את עונש הפסילה על שנה, במקום 9 חודשים שגזר בית המשפט לתעבורה, בהתחשב בעובדה, כי הנאשם החל לרצות עונש שירות לתועלת הציבור. לפיכך, ובשים לב כי ערכאת הערעור אינה ממצה את העונש שיש להטיל על נאשם (בש"פ 6812/07, שם), הנני מעמיד את עונש הפסילה מלהחזיק רישיון נהיגה על 18 חודשים. יתר רכיבי העונש בגזר הדין של בית משפט קמא יוותרו ללא שינוי ובכלל זה הניכוי של הפסילה המינהלית. 11. בע"פ 27978/08 טען המשיב להגנתו, כי לא היה שיכור, אך הודה כי שתה 2 כוסות יין במסעדה בטרם שהחל לנהוג. בבדיקת הינשוף נמצאו 290 מ"ג בליטר אוויר נשאף. אף למשיב זה גיליון הרשעות, הכולל 43 עבירות ובכלל זה עבירות של מהירות מופרזת, נהיגה ללא חגורת בטיחות, נהיגה באור אדום, נהיגה משמאל לקו ההפרדה, אי שמירת רווח ועוד. לטענת המשיב, הוא עומד לסיים את עונש הפסילה בפועל של 3 חודשים שהוטל עליו בעוד מספר ימים. אף כאן סבורני, כי לא נמצאו נסיבות מיוחדות לסטות מרף הענישה המינימאלי הקבוע בסעיף 39א לפקודת התעבורה, עת העונש שהטיל בית משפט קמא מופרז בקולתו. אף כאן התעלם בית משפט קמא מהוראת סעיף 39א לפקודת התעבורה וההלכה הפסוקה. אין בידי לקבל טעמי בית משפט קמא לסטיה מהעונש המינימאלי שיש להטיל במקרה זה - אף אם סבר בית משפט קמא, כי כמות המיליגרם שנמצאה בדמו של המשיב היא נמוכה, אין בכך כדי להצדיק סטיה כאמור והעונש הקל שהוטל עליו (רע"פ 7507/08, שם). כמו כן, שינוי מדיניות הענישה על-ידי המדינה, המעמידה לדין לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה תחת העמדה לדין לפי תקנה 169ב לתקנות התעבורה, כפי שנקבע בגזר הדין כשיקול לסטיה מהוראת סעיף 39א לפקודת התעבורה, אינה נסיבה מיוחדת, המצדיקה סטיה מהעונש המינימאלי הקבוע לעבירה. מאחר שהמשיב ריצה כמעט את כל עונש הפסילה שהוטל עליו, ומאחר שאין זה מדרכה של ערכאת ערעור למצות את הדין עם נאשם, אני מעמיד את עונש הפסילה בפועל על 18 חודשים. יתר רכיבי גזר הדין יוותרו ללא שינוי, ובכלל זה 7 ימי הניכוי מעונש הפסילה. סוף דבר 12. הערעורים של המדינה מתקבלים, אך לא במלואם.משפט תעבורהשכרותערעור