קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצוי על אי פינוי תכולת מבנה לפני ביצוע צו הריסה: ערעור על דחיית תביעת המערערים לפיצויים בגין תכולה של מבנה ששמש כעסק מזנון או מינימרקט ושנהרס על ידי המשיבות על פי צווי הריסה מינהליים. ש. שטמר, שופטת: העובדות, כפי שהוצגו בפסק דינו של בית משפט קמא 1. הנכס נשוא הערעור עמד על מגרש הידוע כחלק מחלקות 153, 151 בגוש 10743, אשר נמצא מול מגדלי חוף הכרמל בחיפה (להלן- "המגרש"). במבנה שעמד על המגרש, פעל מינימרקט שהמערערים טענו כי הם המחזיקים בו וכן המנהלים והבעלים שלו (להלן- "המבנה"). 2. המערער התקשר בשנת 1998 בהסכם לרכישת זכויות במבנה (להלן - "ההסכם") מאחד בשם קטן. נכתב בהסכם, כי המוכר אינו בעל זכויות רשומות בטאבו או במינהל, והוא "לכאורה בעל זכות חזקה במקרקעין מאז 1951". עוד נרשם בהסכם כי המבנה הוא "מעץ, מפח ומפלסטיק המשמש כחנות/מזנון .. הידועה גם כקיוסק משפחת קטן..". בשנת 1999 הוצאו שני צווי הריסה מנהליים בקשר למבנים שהוקמו במגרש ללא היתר. המערערים פעלו, חזור ופעול, לביטול צווי ההריסה, ופניותיהם לערכאות השונות מתוארות בפירוט בפסק דינה של כב' השופטת וסרקרוג בבר"ע 641/03 עיריית חיפה ואח' נ' קקון ואח' (ניתן ביום 21/9/03) (להלן- "בר"ע 641/03"). ביום 24/7/03 במסגרת רע"פ 4799/03 קבע בית המשפט העליון כי צווי ההריסה יבוצעו לא יאוחר מיום 1/9/03 (להלן- "החלטת בית המשפט העליון" ואו "רע"פ 4799/03"). בקשת רשות הערעור נשוא החלטה זו הייתה על פסק דין שניתן בע"פ 3050/03 בבית המשפט המחוזי חיפה בהרכב השופטים פיזם, רזי ושטמר, שקבע כי תוספות הבניה המאוחרות לצווי ההריסה, משולבות בעבודות הבנייה נשוא צו ההריסה ולכן אין להתערב בפסק הדין של בית משפט לעניינים מקומיים, שהורה להרוס את המבנה תוך 60 ימים. 3. משראה ככל הנראה המערער 2, כי "החבל מתהדק על צווארו" הופיעה דמות חדשה בבתי המשפט בנסיון לסכל את הפינוי: ביום 28/7/03 פנה רפי ברעליה (להלן- "ברעליה"), שטען כי הוא מנהל העסק שפעל במבנה בבקשה דחופה לעיכוב ביצוע צו ההריסה. ניתן עיכוב ביצוע הצו ל-48 שעות, וביום 30/7/03 פנה שוב בבקשת עיכוב לבית המשפט. הפעם דן בבקשה השופט שילוני מבית משפט השלום בחיפה אשר החליט על עיכוב ביצוע צו ההריסה עד ליום 4/9/03. אך מובן הוא, כי ברעליה לא צירף לבקשתו את החלטת בית המשפט העליון, שניתנה 4 ימים קודם לכן, בה נקבע, כאמור, כי ההריסה תתבצע לא יאוחר מיום 1/9/03. 4. ביום 31/7/03 בשעה 6:00 בבוקר החלו נציגי העירייה והשוטרים שבאו לבצע את צו ההריסה, להרוס את המבנה על אף שהוצג להם באותו בוקר צו עיכוב הביצוע שניתן יום קודם לכן. מיד כשהתברר כי שוב נעשה "תרגיל", פנתה העירייה בבקשה לביטול צו העיכוב, וכב' השופט שילוני קיבל את הבקשה, וזאת בשעה 6:10 בבוקר. כב' השופט שילוני כתב בהחלטתו המבטלת את צו העיכוב, כי: "מתברר כי המבקש בפנייתו אליי לעכב את צו ההריסה המינהלי הסתיר עובדות ובפרט את החלטת בית המשפט העליון ופעל שלא בתום לב". 5. המערערים הגישו, לאחר הריסת המבנה, יחד עם תובעים נוספים, את התביעה שפסק הדין שניתן בה הוא נשוא הערעור שלפנינו. לפני כן, הגישו ביום 10/8/03 בקשה למתן צו מניעה זמני בבש"א 12687/03 לפיו ייאסר על עיריית חיפה (להלן- "העירייה") לפגוע בחזקתם במקרקעין. בית משפט השלום נתן צו מניעה כאמור, שבוטל ע"י בית המשפט המחוזי בבר"ע 641/03. 6. במהלך שמיעת התיק העיקרי, נמחקו חלק מהתובעים, עד שלבסוף נותרו רק המערערים. התביעה כנגד בעלי התפקידים בעירייה ובמשטרה, שנתבעו אישית ע"י המערערים, נמחקה, ונותרו כנתבעות רק העירייה, המשטרה והועדה המקומית לתכנון ולבניה. משיקולי אגרה, סכום התביעה הועמד, לאחר תיקונים, על 470,000 ₪, כאשר סכום זה כולל גם נזקים למבנה וכן נזקים עקב אובדן הרכוש בתוך המבנה. 7. הועדה המקומית לתכנון ולבניה הגישה מטעמה תביעה שכנגד להחזר הוצאות ביצוע צווי ההריסה בסכום של 139,657 ₪. 8. הדיון בבית משפט קמא פוצל והוחלט כי ראשית תידון שאלת החבות ובהמשך, בהתאם לקביעות בפסק הדין בעניין החבות, תידון שאלת הנזק הן של המערערים והן של המשיבות בהוצאות שנאלצו להוציא על מנת לבצע את צווי ההריסה. בפסק הדין שלפנינו, נדונה שאלת החבות. פסק הדין בבית משפט קמא 9. כב' השופט קמא קבע כי לפי המסמכים עליהם מסתמכים התובעים בתביעתם, אין להם זכויות בנכס ולכן לא קיימת יריבות בינם לבין הנתבעים. נקבע כי גם באשר לצו עיכוב הביצוע שהוצא ע"י כב' השופט שילוני אין למערערים כל מעמד, היות שמגיש הבקשה למתן הצו היה ברעליה ולא התובעים. השופט קבע כי המערערים לא החזיקו במבנה בזמן הריסתו ולכן דחה את התביעה ביחס למתן סעד הצהרתי לפיו יש להם זכויות במבנה. 10. עוד נקבע, כי צווי ההריסה ניתנו כדין, וזאת בהתאם להחלטת בית המשפט העליון. צו העיכוב שניתן ע"י כב' השופט שילוני בוטל ביום ההריסה על ידיו, והשופט שילוני כתב כי היה על המערערים להרוס את המבנה מיד לאחר קבלת ההחלטה של בית המשפט העליון, או לכל הפחות להיערך לפינוי מיידי של המבנה מתכולתו. השופט קמא כתב בהחלטתו כדלקמן: "מי שמשיג צווים בדרכים פסולות אינו יכול להלין כאשר צווים אלו מתבטלים בעת שנחשף המידע שהסתיר". 11. באשר לאחריות המשטרה נקבע, כי אין מקום להטיל אחריות על המשטרה, שכן מעורבותה הוגבלה לפעילות אבטחה ושמירה על הסדר הציבורי. 12. כב' השופט קמא אף לא מצא פגם בעובדה שההריסה נעשתה בשעות הבוקר המוקדמות ובאופן חפוז, גם במחיר של גרימת נזק לתכולה שהייתה במבנה. בית משפט קמא קיבל את טענת המשטרה לפיה כוחות רבים של משטרה הגיעו למקום בשל העובדה שמשפחה הידועה כמשפחת פשע הפעילה את בית העסק שבמבנה, והיה חשש כי ינסו להתנגד להריסה תוך שימוש בכוח. 13. אף על פי כן, העיר השופט קמא בסוף פסק דינו, כי מן הראוי היה שהעירייה תמתין ולא תחל בעבודות ההריסה עד לקבלת החלטת השופט שילוני, שביטל את צו העיכוב כ- 10 דקות לאחר שהחלה ההריסה בפועל (כך על פי קביעת בית משפט קמא). 14. לגבי התביעה שכנגד הוחלט, כי לאחר קבלת ההחלטה של בית המשפט העליון, שדחה את בקשת המערערים לבטל את צווי ההריסה, היה על המערערים לפעול בעצמם להריסת המבנה, ומשלא עשו כן, הוצאות הועדה המקומית בגין ההריסה רובצות לפתחם. השופט קמא החליט על שמיעת עדויות בכל הנוגע לשאלת הנזק, אם הצדדים לא יגיעו להסכמה באשר לגובה ההוצאות. פסק הדין של בג"ץ 533/04המערערים הגישו בג"צ 533/04 קקון ואח' נ' מר צחי הנגבי השר לענייני פנים ואח' (להלן- "בג"צ 533/04 פסק דין מיום 23/2/04). בבג"צ עתרו המערערים לחייב את שר הפנים לנקוט צעדים לפיטורו או השעייתו של מפקד המחוז הצפוני במשטרת ישראל בשל פגמים שנפלו, לטענתם, בהליכי הריסת המבנה. בית המשפט העליון דחה את העתירה על הסף. מחמת חשיבותה של קביעתו, אביאה להלן במלואה: "2.        דין העתירה להידחות על הסף. האחריות על ביצועם של צווים להריסת מבנים שנבנו בלא היתר הינה של הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה. מעורבות המשטרה בהקשר זה מוגבלת לסיוע בביצוע הצווים, ככל שהוא נדרש (ראו: סעיף ה(1) לנוהל משטרתי מספר 02.220.171). לפיכך, אפילו נפלו פגמים בהליכי ההריסה, לא היה בהם כדי להקים עילה לסעדים המבוקשים בעתירה. יצוין כי גם לגופו של עניין לא מצאנו שנפל פגם של ממש בהליכי ההריסה. העובדה שהוחל בביצועו של צו ההריסה על אף שניתן צו לעיכוב ביצועו במעמד צד אחד, רובצת לפתחו של בא כוח העותרים, אשר לא הביא את דבר ההחלטה המעכבת לידיעת נציגי הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, למרות שחויב לעשות כן באותה החלטה. יתרה מכך, בבקשה לעיכוב ביצוע במעמד צד אחד נמסר מידע חלקי בלבד לבית המשפט, ומשהציגה הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה את המידע המלא בפני בית המשפט, ביטל זה את עיכוב הביצוע, תוך שמתח ביקורת על התנהלות בא-כוח העותרים ועל מסירת המידע החלקי, שבעקבותיו הוצא הצו במעמד צד אחד. אשר לטענה כי לא התאפשר לעותרים לפנות את תכולת המבנה. נוכח האמור בתגובת המשיבים נחה דעתנו כי הדבר נעשה על מנת לצמצם את משך השהייה במקום, בשל מידע מודיעיני שהקים חשש למעשי אלימות במהלך ביצוע ההריסה".   טענות המערערים 16. נטען, כי טעה בית משפט קמא כשקבע העדר יריבות בין הצדדים, משום שזהות הנכס היא החשובה, להבדיל מזהות המבקש עיכוב ביצוע. המבקש ברעליה היה שלוחם של המערערים בניהול המבנה, שכן היה שותפם. המשיבות לא סתרו את טענת הבעלות שנטענה ע"י המערערים ולכן בית משפט קמא לא יכול היה לקבוע כי המערערים אינם הבעלים. המערערים אף חולקים, בהקשר זה, על האופן בו פירש בית משפט קמא את ההסכם משנת 1998, שהעביר, לטענת המערערים, את זכויות החזקה במבנה, לידיהם. 17. קביעת בית משפט קמא כי המשיבות פעלו כדין עת שהרסו את המבנה על תכולתו ומנעו למעשה הוצאת הסחורה ממנו, אף היא מוטעית לטענת המערערים. בעת ביצוע ההריסה, היה תלוי ועומד צו עיכוב ביצוע, אשר הוצג קודם להריסה לנציגי המשיבות. עוד טענו המערערים כי לא הייתה זכות למבצעי ההריסה להשמיד את המיטלטלין שהיו במבנה ואף לא להרוס את העסק כולו, לרבות חלקים שנבנו לפני שהוצא הצו ואינם בעלי זיקה אליו. נטען, כי העילה המרכזית של התביעה אינה צו עיכוב הביצוע, כי אם החובה של מבצע הצו לדאוג לפינוי הציוד בטרם ביצוע ההריסה. טענת המשיבות, לפיה פעלו במהירות ללא מתן אפשרות למערערים לפנות את הציוד המצוי במבנה בשל שיקולי ביטחון, הוא שקרי, שכן המערער היה מצוי באותה עת בבית הסוהר יחד עם אחיו ולכן לא היה כל סיכון באותו מעמד. 18. טענה נוספת מפי המערערים: צווי ההריסה כבר אינם רלוונטיים, כיוון שהמערערים ביצעו את צו ההריסה כאשר התקינו גג חדש במקום הגג שהוצא לגביו צו הריסה. בהקשר זה נטען גם שצווי ההריסה מתייחסים רק לתוספות הבניה אולם המשיבות הרסו את המבנה כולו. 19. באשר לאחריות המשטרה טוענים המערערים, כי מעשי המשטרה היו בלתי חוקיים ולא נבעו מפחד. במהלך השנים ניסו כל הרשויות להפסיק את פעילות העסק ללא כל פחד. 20. לא היה מקום, לטענת המערערים, להסתפק בפסק הדין של בית משפט קמא רק בנזיפה למשיבות על שהן פעלו בניגוד לצו עיכוב הביצוע, אלא ראוי היה ליתן ביטוי משפטי להפרה זו. המערערים הדגישו את חובת הרשויות לנהוג בהגינות ובתום לב. לא היה כל צידוק חוקי לפעול בניגוד לצו עיכוב ביצוע תקף ועומד, ולא לאפשר למערערים לפנות את המבנה מתכולתו בטרם ההריסה. על פי סעיף 211 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן- "חוק התכנון והבניה"), היה על המשיבות לשמור את המיטלטלין שהיו מצויים באותה עת במבנה שיועד להריסה, ולא להרסו יחד עם המבנה. טענות המשיבות 21. העירייה הגישה עיקרי טיעון מטעמה, והמשטרה הצטרפה לאמור בעיקרי טיעון אלה. נטען, כי קביעת בית משפט קמא, לפיה דין התביעה להידחות גם אם לא הייתה שאלה של העדר יריבות מבוססת על החלטת בית המשפט העליון בבג"צ 533/04, שם נקבע בין היתר כי האחריות להריסה רובצת לפתחם של המערערים, מאחר שלא הביאו לידיעת הרשויות מבעוד מועד את הצו לעיכוב ביצוע שניתן ע"י כב' השופט שילוני בתאריך 30/7/03 למרות שחויבו לעשות כן. הצו לעיכוב ביצוע ניתן על סמך מידע חלקי שסיפק מבקש הצו, ברעליה (שלטענת המערערים הוא שלוחם). בית המשפט העליון התייחס בפסק הדין גם לכך שלא ניתנה למערערים האפשרות להוציא את המטלטלין מהמבנה טרם ההריסה, והסכים עם עמדת המשיבות כי הדבר "נעשה על מנת לצמצם את משך השהייה במקום, בשל מידע מודיעיני שהקים חשש למעשי אלימות במהלך ביצוע ההריסה". 22. עוד מביאות המשיבות את פסק הדין שניתן ע"י כב' השופטת ש' וסרקרוג בבר"ע 641/03, 21/9/03, בו נקבע כי לא היה מקום להתערבות שיפוטית נוספת לאחר שניתנה ההחלטה בבית המשפט העליון כי צווי ההריסה יבוצעו. נטען כי שני פסקי הדין הללו (רע"פ 4799/03, 24.7.03, ובר"ע 641/03) מהווים מעשה בית דין והשתק עילה ופלוגתא בין המערערים לבין המשיבות. ההריסה הוכשרה באמצעות שני פסקי הדין הללו, למרות שבפועל היה צו עיכוב ביצוע בתוקף בעת שבוצעה ההריסה. האחריות להריסה הוטלה ע"י בתי המשפט השונים על המערערים, ולכן אין מקום עתה לטענת המערערים כי יש להטיל את האחריות בגין ההריסה על המשיבות. 23. לבסוף נטען כי פסק הדין קמא ניתן על יסוד ראיות שהובאו לפניו, וכי מדובר בקביעות עובדתיות שאין לערכאת הערעור מקום להתערב בהן. דיון 24. ההלכה היא, כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בקביעות עובדתיות בפסק דין של בית משפט קמא, למעט במקרים חריגים בהם נפל בהכרעה הדיונית פגם היורד לשורש העניין (ראו, למשל ע"א 2989/95 קורנץ נ' מרכז רפואי ספיר - בית חולים, פ"ד נא(4) 687, 695; ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון המנוח קלמן בראשי, פ"ד נב(2) 582, 594). בענייננו, מבקשים המערערים כי נתערב בקביעות עובדתיות שבוססו היטב על חומר הראיות בערכאה דלמטה. כך, למשל, הכרעת בית המשפט כי צווי ההריסה היו רלוונטיים למציאות בשטח ביום ההריסה היא קביעה עובדתית הגיונית ומבוססת בין היתר גם על החלטות של ערכאות אחרות שעסקו בשאלה זו (ראו למשל רע"פ 4799/03). 25. אין בדעתי להתערב גם בקביעת בית משפט קמא כי המשיבות נהגו כדין עת שהרסו את המבנה למרות שהוצג לפניהם צו המעכב את הביצוע, ונימוקי השופט קמא מקובלים עלי בעניין זה. הצו שנתן כב' השופט שילוני לעיכוב הביצוע ניתן על סמך מצג חלקי שהציג ברעליה ועם הצגת התמונה המלאה, ביטל השופט את החלטתו. לא נדרש, באופן עקרוני, מהמשיבות לחכות עד שיתבטל צו העיכוב שכן החלטת בית המשפט העליון הייתה חותמת אחרונה בעניין. מנגד, סבורה אני שיש לקבוע כי המערערים החזיקו בעסק ביום ההריסה וכי המשיבים היו חייבים לאפשר למשיבים לפנות את התכולה של הנכס. אך לפני כן אפתח בהערה כללית, ככתוב בסעיף הבא. 26. זה ההזדמנות להעיר על התנהלות פסולה בהחלט שחזרתי ונתקלתי בה בעניין ביצוע צווי הריסה או פינויים מנכסים. בעלי דין, בחוסר תום לב מובהק, פונים לבית המשפט ב"דקת האפס", יום לפני היום המיועד לפינוי או לביצוע צו ההריסה, או אפילו באותו בוקר המיועד להריסה, ומבקשים צו עיכוב. השופט, שאינו מכיר את הפרשה, לעתים אינו יודע כי מדובר בבקשות חוזרות שנדחו, ומסתמך על דברי הפונה, נותן צו לעיכוב. על אף שבדרך כלל הדיון נקבע למועד קרוב ככל שניתן, הנזק כבר נגרם: המפנים או הבאים לאכוף את צו ההריסה מגיעים למקום, עם רכבי הפינוי או השוטרים או המבצעים שנשכרו, ומוגש להם צו עיכוב. בדיון הקרוב, משהועמדו לפני בית המשפט כל העובדות, מבוטל הצו. נקבע מועד חדש לביצוע, וקרוב לו, חוזר ופונה בעל האינטרס שהצו לא יבוצע, לשופט תורן או לשופט אחר, ש"לא ידע את פרעה" דהיינו אינו מכיר את העובדות, והצו לעיכוב ניתן מחדש. זהו המקרה שלפנינו: המערערים בחוסר תום לב מובהק שהשתלם להם - הם הצליחו להחזיק במבנה שנבנה ללא היתר במשך כארבע שנים, כשהם מתעתעים במערכת החוק ובמערכת האכיפה של צווי ההריסה. במשך ארבע שנים עמדו צווי ההריסה מבלי יכולת לבצעם. יתכן שהפתרון הוא רישום מרכזי בבתי המשפט על צווי הריסה ופינויים, כך שהשופט החדש הדן יוכל לעלות על פסיקה קודמת בעניינם של המבקשים. 27. סקרתי את חומר הראיות, ולא היתה מחלוקת כי המבקש 2 היה המחזיק בנכס. כך אליו (או אליו עם שותפיו) הופנו צווי ההריסה, וכך בתביעה הנגדית העומדת לפני בית משפט קמא, נתבעו ממנו ההוצאות בגין הפינוי. המשיבות התייחסו אליו כאל המחזיק בעסק, ועובדה זאת, כך נראה לא היתה במחלוקת. הנסיון חסר תום לב לטעון כי ברעליה היה בעלים עובר להריסת המבנה, איננה פוגעת בטענתו של המערער, כי הוא היה המחזיק בנכס בעת הריסתו. 28. אפנה עתה לשאלה אם זכאים המערערים לפיצויים בגין אי מתן האפשרות לפנות את תכולת המבנה: ככתוב לעיל, הרסו המשיבים את המבנה על תכולתו, מבלי שניתן זמן לפנות את הסחורה והציוד המצויים בתוכו טרם שייהרס. צו ההריסה חל אך ורק על המבנה ולא על המצוי בו. סעיף 211(ב) לחוק התכנון והבניה מורה לנהוג באשר לתכולת המבנה, כדלקמן: "(ב) נמצאו במקרקעין בשעת ביצוע הפעולה כאמור בסעיף קטן (א) מיטלטלין שהנשפט לא הוציאם, ישמרו אותם מוסד התכנון או שליחיו ורשאים הם למכרם לאחר תקופה סבירה ובלבד שקודם לכן ניתנה הודעה על המכירה לנשפט אם ניתן לאתרו; היו המיטלטלין פסידים - ימכרום מיד; הוצאות השמירה והמכירה יחולו על הנשפט ואם נמכרו המיטלטלין זכאי הוא לדמי המכר בניכוי ההוצאות האמורות". גם ללא סעיף 211(ב) שצוטט לעיל, הייתי מגיעה למסקנה שעל הרשות בבואה לבצע צווי הריסה, לאפשר למחזיק במבנה המיועד להריסה להוציא את חפציו ממנו לפני ביצוע צו ההריסה, או לדאוג בעצמה לתפישת התכולה, עליה לא חל הצו, ולאכסונה במקום מתאים: על הרשות, בהיותה נאמן הציבור, חלה החובה לנהוג בהגינות וביושר עם האזרח (וראו, בין היתר,בבג"צ 164/97 קונטרם בע"מ נ' משרד האוצר, אגף המכס והמע"מ, פ"ד נב(1) 289, 319). חובה זו כוללת התחשבות ברכושו של האחר, אשר קיבלה משנה חשיבות עם חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, המכיר בזכות הקניין כזכות יסוד. מאחר שמדובר בפגיעה בקניין של אדם, חובה היתה על המשיבות לפעול באופן מידתי, כך שהפגיעה תוקטן ככל שניתן. אם מסיבות שונות, לא מצאו הרשויות לנכון להודיע על מועד ביצוע הצו על ידן, הרי חייבות הן להקפיד על הוראתו של סעיף 211, שציטוטו הובא לעיל ובכך להקטין את הפגיעה ברכוש, מקום שאיננה הכרחית. 29. בנידוננו, על אף הלחץ המובן של המשיבות לבצע את הצו מהר - הן מחשש לאלימות והן לפני שהמערערים או מי מטעמם יצליחו להטעות שופט נוסף ולהביא צו עיכוב נוסף - מן הראוי היה לנציגי המשיבות להקצות מספר שעות למערערים או למי מטעמם, על מנת שיוכלו לפנות את הציוד המצוי בתוך המבנה, ולו למצער את הציוד הנייד, שקל להוציאו על אתר, ולא להרוס את המבנה על תכולתו. לפי חומר הראיות, היו במקום שוטרים רבים שהגיעו לאבטח את ההריסה. טענת המשיבות כי הן לא נתנו זמן לפינוי ולא חיכו לביטול צו העיכוב בשל הפחד שאם ישתהו בביצוע צו ההריסה, הן יגררו למעשי אלימות מצד המערערים, איננה ראויה לדעתי. כפי שדאגו המשיבות לכך שיהיה מספיק כוחות על מנת לבצע את צווי ההריסה ולשמור בכך על אינטרס הציבור, היה עליהם לשמור גם על אינטרס ציבורי נוסף והוא שלא תהיה פגיעה בלתי מידתית ברכוש ולו גם מדובר ברכושם של עבריינים, אשר פעלו בדרכים חסרות תום לב להשהיית הביצוע של הצווים. הן יכלו להודיע מספר ימים מראש על הפינוי, ואין לקבל טענה כי משטרת ישראל לא יכלה להתגבר על המערערים אם היתה מודיעה להם מראש על הפינוי. גם אם בחרו, ואולי משיקולים כבדי משקל, להגיע למקום דווקא באותו יום ומבלי להודיע מראש על הפינוי, היה עליהם במקום, לתת זמן מוקצב, של מספר שעות, לפינוי הנכס מתכולתו הניידת. משפחת המערערים נחשבת אמנם למשפחת פשע, אולם זכויות האזרח שלהן שמורות. המסר שהחלטה כאמור מעבירה איננו המסר שהיינו רוצים שהציבור יקבל. זהו מסר בו המשטרה נוהגת בהחלטיות רצויה אך גם באלימות בלתי מידתית, מבלי שהאזרח, ולו גם האזרח העבריין, יוכל למצות את זכויותיו על פי דין. הריסת המבנה ארכה זמן לא מבוטל, עת שהחלה בשעה 6:00 בבוקר והסתיימה בשעות הצהריים. מתן אפשרות למערערים לפנות את המיטלטלין במהלך שעות הבוקר המוקדמות, כאשר ממילא מצויים בשטח שוטרים רבים, לא היה גורע מאבטחת האירוע. אם היו המערערים אכן מגלים אלימות במקום שיתוף פעולה, הרי ניתן היה לעצור באופן מיידי את האורכה שניתנה ולהשתמש בכוחות שנמצאו בשטח על מנת לבצע את ההריסה. 28. אמנם בהחלטת בית המשפט העליון נקבע כי הריסת המבנה תיערך לא יאוחר מיום 1/9/03 ומיד עם קבלתה קמה חובה למערערים לפעול לפינוי המבנה לאלתר. אולם יש לזכור כי הריסת המבנה נערכה ביום 31/7/09, כשבוע בלבד לאחר שניתנה ההחלטה בבית המשפט העליון. ברור, כי יש בהתנהגות המערערים עת שלא פעלו לפינוי המבנה באופן מיידי, משום אשם תורם אולם אין זה גורע מהפסול שבהחלטה להרוס את המבנה מבלי מתן אפשרות פינוי של התכולה. 29. כבר הזכרתי לעיל את בג"צ 533/04, בו עתרו המערערים וביקשו סעד של פיטורין או השעיה של מפקד המחוז הצפוני במשטרת ישראל, ואף ציטטתי מתוכו את הקטע האופרטיבי, של המסקנות. כאמור, בית המשפט העליון דחה את העתירה על הסף ובין היתר העיר, לעמדתי אגב אורחא, לעניין אי מתן האפשרות לפינוי הציוד טרם ההריסה, כי נסיבות העניין הניחו את דעתו שלא ניתן היה לפנות את תכולת המבנה ביום ההריסה, כשהמטרה הייתה צמצום משך השהייה במקום מחשש למעשי אלימות במהלך ההריסה. קביעה זו של בית המשפט העליון רלוונטית לסעד שהתבקש בעתירה. בית המשפט העליון סבר כי העובדה שלא ניתן למערערים לפנות את התכולה מהמבנה טרם ההריסה אינה מצדיקה מתן סעד של השעיה או פיטורין של בכיר במשטרת ישראל. הערה זו אינה מהווה מעשה בית דין לפיו בית משפט זה מנוע מקביעה כי אופן התנהגות המשיבות כשלא נתנו זמן לפינוי כאמור היה בלתי בניגוד לדין ובלתי הוגן בפן הנזיקי של הפרשה להבדיל מהפן המנהלי שלה, שאיננו נדון כאן. אוסיף עוד כי מהחומר שבתיק לא עלה כי היה בסיס ממשי לדעתם של המשיבות, שהרי המשיב אכן מרצה מאסר ממושך, ופעולתם עד הנה בעניין הנכס היתה בשימוש בבית המשפט, אמנם בדרך מניפולטיבית ותוך הטעייתו, אולם לא נמסר על שימוש באלימות. על כל פנים, היה על המשטרה להערך גם לכך על מנת לבצע את צווי בית המשפט בדרך הראויה. 30. עומדת כנגד פסיקת פיצויים למערערים התנהלותם חסרת תום הלב על מנת לדחות שלא כדין את הביצוע, העובדה שלא הסירו בעצמם את המחדל, אלא אף פעלו באופן מנפולטיבי על מנת לסכל את ביצוע ההריסה. סביר להניח כי הם עצמם לא היו מבצעים את הצו עד למועד פקיעת התקופה שבית המשפט העליון הקציב. אולי החשוב מכל הוא, שהשתכנעתי כי הם ידעו על כך שמועד הפינוי קרוב, והא-ראיה שהם דאגו, תוך הטעיית השופט שילוני, להשיג צו יום לפני המועד המיועד לצו ההריסה. לו היו אנשים שומרי חוק והגונים, הם עצמם היו דואגים לפינוי התכולה מהמבנה. לכך יש להוסיף את העובדה כי המערערים לא טרחו להגיש למשיבות מיד באותו יום בו ניתן את הצו שניתן ע"י השופט שילוני, אלא רק יום למחרת, במעמד ההריסה. בנסיבות אלו, אני סבורה כי התנהלותם לקתה בחוסר תום לב מירבי, ויש לייחס להם אשם תורם, בגובה 70% מהנזק שנגרם להם עקב הרס הרכוש (אזכיר כי המערערים תבעו סכום של 470,000 ₪ שכלל גם נזק בשל אובדן המבנה). 31. לסיכום, דעתי היא כי המשיבים רשאים להוכיח את נזקיהם עקב אי מתן האפשרות להוציא את חפציהם הניידים לפני הפינוי. לפיכך, אם עמיתי להרכב יהיו שותפים לעמדתי, יש להחזיר את התיק לבית משפט קמא על מנת שיקבע מהו ערך הרכוש של המערערים שהיה בתוך המבנה, שניתן היה להוציאו או לפרקו ולהוציאו בטווח של מספר שעות, ושניזוק, והם יהיו זכאים לקבל, או לקזז מסכום ההוצאות המגיע למשיבות, 30% מהסכום שייקבע. כן מוצע כי בהתאם לתוצאות הערעור, כאשר חלק מהטענות נדחו וחלק התקבלו, יישא כל צד בערעור בהוצאותיו. ש. שטמר, שופטת סגן הנשיא גדעון גינת:  1. ביום 24.7.03 דחה בית המשפט העליון את בקשת הרשות לערער: רע"פ 4799/03. מאותו מועד ואילך היו המערערים חשופים לפינוי. הערת שופטת ביהמ"ש העליון, כי הפינוי יבוצע לא יאוחר מיום 1.9.03, פירושה הוא כי הפינוי צפוי בכל מועד החל מיום 24.7.03 ואילך, וכנראה לא יאוחר מיום 1.9.03. ציון מועד אחרון זה אינו אלא הדגשה לרשות הממונה על האכיפה בדבר ההכרח להימנע מסחבת נוספת בעניין זה.   2. המערערים / בעלי החזקה בנכס הם אלה שהיו צריכים לדאוג לפינוי החפצים (המיטלטלין) מהנכס. הם אלה שהיו צריכים להכשיר את המקום לפינוי. הם היו צריכים לעשות זאת מיד עם מתן פסק הדין של בית המשפט העליון. הם ידעו, כי הרשויות לא יוכלו להימנע מביצוע הצווים בעניינם וזאת בשים-לב לסחבת עד לאותו מועד. אם לא עשו דבר כדי למנוע נזק אפשרי לציוד או לרכוש שבעסק, אין להם אלא להלין על עצמם. 3. השופט המלומד בבית-משפט השלום, שבקביעותיו העובדתיות אין אנו, כזכור, מתערבים, בפסק-דינו המפורט, אימץ את דבריה של השופטת א' חיות ב-בג"צ 533/04 (המובאים בחוות-דעתה של חברתי) לפיהם היתה הצדקה, בנסיבות העובדתיות של ביצוע צווי ההריסה בענייננו, לפעולה מהירה של המבצעים, בשעת בוקר מוקדמת. אינני סבור שיש מקום לכך, שבערכאת ערעור נתערב במסקנה עובדתית זו. הממונים על ביטחון הציבור הביעו דעתם בפני בתי-המשפט, כי היתה הצדקה, נוכח המידע שהיה בידיהם במועד הרלוונטי, להליכה בדרך זו. הערכאה הדיונית לא מצאה לנכון להתערב בכך. לא הובאה בפניה כל חוות-דעת מקצועית סותרת. הייתי, לכן, בנסיבות העניין, הולך בדרכו של השופט המלומד. מכיוון שכך, בהעדר התרשלות מצד המשיבות-הנתבעות, לא מתעוררת שאלת אשם תורם או חלוקת אחריות. 4. השאלה היחידה הטעונה עיון היא אם ניתן היה לבצע את הפינוי כאשר היה צו עיכוב ביצוע מני של השופט ח' שילוני.  אני מוכן לצאת מתוך הנחה כי צו עיכוב ביצוע זמני, גם אם הושג שלא בתום לב, הינו בר-תוקף, הגם שלצרכי פסיקת פיצוי הדבר בהחלט אינו מובן מאליו. עוד יש לציין, כי קביעתו השנייה של השופט שילוני לפיה הסעד שניתן על-ידיו במעמד המבקשים (המערערים) בלבד הינו בטל, פעולתו למפרע, דהיינו צו העיכוב הזמני בוטל בכך מעיקרא void ab initio (כפי שכבר ציינה השופטת ש' וסרקרוג בפסק-דינה ב-בר"ע חי' 641/03). גם בהנחה הנוחה למערערים, כי צו עיכוב הביצוע הופר כאשר הפינוי החל בשעה 06:00, בעוד צו עיכוב הביצוע הוסר בשעה 06:10, הרי העובדה כי במשך עשר דקות התבצע פינוי שאינו כדין לא הסבה נזק. כדי להקנות זכאות לפיצוי צריך להוכיח נזק. ביצוע פינוי שלא כדין למשך עשר דקות, כאשר לאחר מכן נמשך ביצוע פינוי/ הריסה כדין, אינו מיסב נזק. לא הוכח נזק שנגרם דווקא באותן עשר דקות. 5. לעניין הערותיה של חברתי הנכבדה השופטת שטמר באשר לנזקים הנגרמים כתוצאה מפניה לבתי-משפט השלום לעיכוב ביצוע צווי הריסה במעמד המבקש בלבד, אני סבור שגם בעניינים אלה, כמו בנושאים רבים אחרים, אין כל הצדקה לפנייה לבית-המשפט על-פי צד אחד. בוודאי שאין מקום, בעידן המחשב, הדואר האלקטרוני והפאקס לדיון על פי צד אחד בלבד. כאשר הרשות מודיעה על מועד ביצוע צו פינוי או הריסה ובעל-דין מתכונן לפנות לבית-המשפט בבקשה לסעד זמני על פי צד אחד, מדוע אין הוא יכול למסור הודעה, מראש, על כך לבעל-הדין שכנגד? מדוע לא ניתן להמציא לבעל-הדין שכנגד העתק של הבקשה המוגשת לשופט, במקביל להגשתה לבית-המשפט? כיצד יתכן שבית-המשפט נותן החלטה בעניין דחוף מבלי שהעתקה מועבר מיידית לכל הנוגעים בדבר? בקביעה שהמערערים בענייננו עשו כל שביכולתם כדי להקשות על דיון הוגן בבית-המשפט, אין כל חידוש. יש צורך בקביעת כללים שימנעו הישנות של מקרים דומים בעתיד. נראה לי, שמן הראוי שמחוקק המשנה יקבע כללים מפורטים ומעודכנים באשר לדרך הפנייה לבית המשפט בבקשות דחופות בכלל ובאלה הנוגעות לצווי הריסה או פינוי בפרט. 6. בשים-לב לשיקולים דלעיל, לא אוכל, לצערי, לקבל את מסקנותיה של חברתי הנכבדה השופטת שטמר. אני סבור שאין מקום להתערב בפסק-דינו של בית-משפט השלום. אני מציע לדחות את הערעור על כל היבטיו. הדיון בתביעה שכנגד ימשך בבית-משפט השלום בהתאם להוראותיו. הייתי מחייב את המערערים, ביחד ולחוד, לשלם למשיבות את הוצאות המשפט בערעור, ובנוסף, שכ"ט עו"ד לוועדה המקומית ולעיירית חיפה בסך 20000 (עשרים אלף) ₪ + מע"מ בגינו, ולמדינת ישראל/ משטרת ישראל בסך 10000 (עשרת אלפים) ₪. סגן נשיא השופטת ב' בר זיו: איני מסכימה עם מסקנתה של חברתי לפיה המשיבים פעלו באלימות בלתי מידתית. כפי שנקבע על ידי כב' השופטת חיות, אופן ההריסה לרבות הפגיעה בתכולה, נעשתה לשם צימצום זמן השהיה במקום - דבר שנדרש בנסיבות. יחד עם זאת אין בעובדה זו כדי לפטור את המשיבים מפיצוי המערערים בגין הנזק שנגרם להם עקב פעולה זו שהרי בפעולתם הופרה חובה חקוקה כפי שציינה חברתי. בנסיבות אלה אני מצטרפת לתוצאה אליה הגיעה חברתי. ב' בר זיו, שופטת לפיכך הוחלט (ברוב דעות של השופטות ש' שטמר וב' בר זיו ועל דעתו החולקת של ס' הנשיא, השופט ג' גינת) לקבל את הערעור כך שהתיק יוחזר להכרעתו של בית משפט בעניין הפיצויים למערערים, בהתאם למפורט בחלק האופרטיבי של פסק דינה של השופטת שטמר. אין צו להוצאות. אם הופקד פקדון הוא יוחזר למפקידו. הריסת מבנהמבנהפינוי