קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצוי על פינוי בכוח מנכס: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום ברמלה (כב' השופט ז' ימיני) מיום 5/2/09 (ת"א 4861/06) , שבו דחה בית המשפט תביעה כספית של המערער לקבלת פיצוי בגין נזקים שנגרמו לו בעקבות פינויו בכוח ממחסן שהמשיב העמיד לרשותו. רקע 1. המערער, מר רן גבריאלי, הינו קונדיטור בתחילת דרכו. עם חוג ידידיו הקרובים נמנים אביר ועוז סומך, בניו של המשיב, מר אליעזר סומך, שהינו בעל אטליז ומסעדה המצויים ברחוב סעדיה חתוכה מס' 19 ביהוד (להלן: "המסעדה"). בספטמבר 2005 סיכמו השניים בעל פה כי המשיב יאפשר למערער לקיים את עיסקו, המכונה "גבריאל קינוחים", בתחומי המסעדה. הסכמה זו לא האריכה ימים, וחלף זאת, הציע המשיב למערער לקיים את עיסקו במחסן שבחזקתו, המצוי ברחוב סעדיה חתוכה 16 ביהוד, בסמיכות למסעדה (להלן: "המחסן"). בין הצדדים נתגלעה מחלוקת בשאלה מהו טיב העיסקה שנערך בין השניים. המערער טען כי המדובר היה בעסקת שכירות, וכי הוא התחייב לשלם למשיב, ושילם בפועל, דמי שכירות בסכום של 1,500 ₪ לחודש. לעומת זאת, המשיב טען כי המדובר היה בעיסקת שאילה, שבמסגרתה הקצה למערער את המקום מטוב ליבו במטרה לסייע לו, וכי הוא אף נשא בהוצאות שונות הקשורות לנכס, כגון חשמל מים וארנונה, בזמן שימושו של המשיב בו. 2. כשנה לאחר העמדת המחסן לרשות המערער, ב-8 באוקטובר 2006, פנה המשיב למערער ודרש ממנו לפנות את המחסן בתוך 5 ימים. לטענת המשיב באה פניה זו לאחר שהתריע בפני המערער מספר פעמים החל מינואר 2006 כי יש לו בעיות שונות בנוגע למסעדה, וכי הוא מעוניין שיעזוב את המחסן בהקדם. לטענת המערער דרישה זו נפלה עליו כרעם ביום בהיר. בין כך ובין כך, הודיע המערער למשיב, באמצעות מכתב מעורך דין מה- 11 באוקטובר 2006 (שנמסר ככל הנראה יום לאחר מכן), כי הוא מבטל את ההסכם ביניהם, ומתעתד לעזוב את הנכס בהקדם, ולכל המאוחר תוך 90 יום מיום כתיבת המכתב. בעקבות זאת נכנס המשיב ב- 13 באוקטובר 2006 למחסן באמצעות מפתח שהיה ברשותו, והוציא ממנו את הציוד שהיה בו. בשל מעשה זה של המערער לא התאפשר למשיב להשתמש עוד במחסן, והוא פנה לבית המשפט המחוזי עוד באותו יום בבקשה לצו זמני שיחזיר את המצב לקדמותו. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה, והורה למשיב לעשות כן בתוך שעתיים ממועד קבלת הצו. המערער מסר צו זה למשיב, אך אין חולק שזה נמנע מלפעול על פיו (לטענתו התייחס הצו לנכס שברחוב סעדיה חתוכה 19, ועל כן לא התייחס אליו). בעקבות אירועים אלה הוגשו תלונות הדדיות בין הצדדים למשטרה, והמערער פנה בתביעה לבית משפט השלום ברמלה לקבלת פיצוי בגין הנזקים שנגרמו לו. 3. כפי שעולה מהמסכת שתוארה לעיל, בין הצדדים קיימות מחלוקות עובדתיות רבות. בית המשפט קמא פירט את טענות הצדדים, הן במישור העובדתי והן במישור המשפטי, אולם קבע רק ממצא עובדתי אחד, שלפיו "הסכם השכירות אשר נכרת בין הצדדים היה לטווח קצר ולזמן קצוב" (עמ' 13 שורה 20 לפסק הדין קמא). ביחס ליתר השאלות העובדתיות שבמחלוקת הסתפק בית המשפט קמא בקביעה כי "אין לסמוך על העדויות שהובאו בפני לאור חוסר העקביות והמהימנות בחקירה הנגדית הן את התובע והן את הנתבע" (ע' 15 שורות 11-12 לפסק הדין קמא), ולאורה הכריע כי "התובע לא הרים את נטל ההוכחה הנדרש במשפט האזרחי" (ע' 15 שורות 14-15 לפסק הדין קמא). טענות הצדדים בערעור 4. בערעור שהגיש על פסק הדין לא היה המערער מיוצג, אולם הוא ייצג את עניינו בצורה טובה הן בכתב הן בעל פה. עיקר טענתו היא שהמשיב הודה במהלך חקירתו הנגדית בכך שכשנכנס לנכס ב- 13 באוקטובר 2006 נטל ממנו ציוד של המערער, וכי לפחות בעניין זה שגה בית המשפט קמא בכך שנמנע מלקבוע ממצא ופיצוי לטובתו. בנוסף חזר המערער על הטענה כי המשיב פינה אותו מהנכס בכוח שלא כדין, וכי סירב לכבד צו שיפוטי שהורה על החזרת המצב לקדמותו. המשיב תמך עצמו במסקנות פסק הדין קמא, וציין כי המערער לא הביא ראיות מספיקות לא ביחס לעצם נטילת הציוד ולא לשוויו. עוד טוען המשיב כי באמירת המערער בחקירתו הנגדית כי התאפשר לו מספר ימים לאחר שסולק מהמחסן לראות את תכולתו, וכי הוא נוכח ש"עד 1 בנובמבר היו שם דברים שלי" (ע' 15 לפרוטקול שורה 26) יש כדי לסתור את גירסתו שהמשיב נטל את נכסיו עת תפס את החזקה בנכס. דיון והכרעה 5. הערעור שלפני התמקד באירוע פינוי המערער על ידי המשיב מהנכס ביום 13 באוקטובר 2006. עיון בחומר הראיות מלמד כי לא יכולה להיות מחלוקת שפינוי זה נעשה שלא כדין, וזאת אף אם נקבל את גירסת המשיב ביחס לאירועים שקדמו להתרחשות זו. המערער הוא שהחזיק בנכס קודם למועד הפינוי, וכניסתו לנכס היתה בהסכמת המשיב. מכאן שלמשיב לא היתה כל זכות לנקוט בסעד עצמי של פינוי לפי סעיף 18 לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969, וזאת בין אם למשיב היתה זכות להמשיך לשהות בנכס ובין אם לאו (לדיון בנסיבות בהן מותרת עשיית דין עצמי במקרקעין ראו יהושע ויסמן, דיני קניין - החזקה והשימוש (תשס"ו) 80-123). זאת ועוד, אף אם היתה עומדת למשיב הזכות לנקוט סעד עצמי, בוודאי לא עמדה לו הזכות לתפוס את נכסי המערער ולהפקירם, כפי שהוא מודה שעשה ביחס לחלק מהם (אני מדגיש כי מדובר רק בחלק מנכסי המערער לנוכח הדברים שאמר הוא עצמו בע' 15 לפרוטקול שורות 25-27). אם לא די בכך, הרי בכך שהמשיב נמנע באופן מזלזל מלכבד צו שיפוטי שהורה לו להחזיר את המצב לקדמותו, בוודאי נהג בדרך עוולתית, המצדיקה קביעה כי הוא אחראי לפצות את המערער על הנזקים שנגרמו לו עקב הפינוי. 6. הקביעה כי פינוי המערער מהנכס נעשה שלא כדין מעוררת את השאלה מהו הנזק שנגרם למערער בעקבות פעולות אלו. בית המשפט קמא לא קבע ממצאים בעניין זה. סברתי שלא יהיה זה נכון להחזיר הדיון לבית המשפט קמא להשלמת פסק הדין בשל העובדה שהימשכות ההליכים גורמת לצדדים סבל ועלויות גבוהות. לפיכך הערכתי בגבולות הסמכות המסורים לי על פי חוק, ועל סמך התשתית הראייתית שעמדה לפני את הנזקים שעלה בידי המערער להוכיח, תוך ששמתי לנגד עיני את הכלל הראייתי הידוע שלפיו "המוציא מחברו עליו הראיה". 7. המערער דרש פיצוי בגין מספר ראשי נזק: א. הנזק לציוד שהיה במחסן. ב. אובדן חומרי גלם שהיו במחסן. ג. אובדן הכנסות בעקבות הפסקת פעילותו. ד. פגיעה במוניטין. ה. נזק לא ממוני (כאב, סבל ועוגמת נפש). אדון בקצרה בכל אחד מראשי נזק אלה, ובהוכחות שהובאו על מנת לאפשר את כימותו. 8. הנזק לציוד - המשיב הודה בחקירתו הנגדית בכך שהוציא מהמחסן תנור, מקפיא ומיקסר (בלנדר) השייכים למערער, וכי הפקיר אותם במגרש פתוח (ראו ע' 26 לפרוטוקול שורות 25-27 וע' 31 לפרוטקול שורות 13-15). המערער דרש בגין המיקסר 8,000 ₪, בגין התנור 10,000 ₪, ובגין המקפיא 34,000 ש"ח. ביחס למקפיא הודה שאין לו קבלות, ומהצעת מחיר שהציג ביחס למקפיא גדול יותר עולה שהסכום בו נקב הוא מופרז בצורה משמעותית. ביחס למיקסר ולתנור, הרי שלא היו חדשים, ומטעם זה אני סבור שיש לנכות 50% מהעלות שנטענה. לנוכח זאת אין לי אלא לקבוע ששווי המקפיא לא הוכח, ואני פוסק פיצוי בסך 9,000 ₪ בגין המיקסר והתנור. 9. הנזק לחומרי הגלם - המערער תבע בגין נזק זה סכום של 20,000 ₪, אולם לא תמך סכום זה בראיות שהציג. עיון בדו"ח הרווח וההפסד שצורף לכתב התביעה מלמד כי ההוצאה על חומרי גלם הייתה כ- 7,000 ₪. בהעדר נתון אחר המאפשר להעריך את שווי חומרי הגלם, נראה לי סביר להעריך באופן גס את שווי חומרי הגלם שהיה מצוי במחסן כמחצית ההוצאה החודשית על רכישת חומרי גלם (קרי, 3,500 ₪). 10. אובדן הכנסות - בראש נזק זה דרש התובע סכום של 10,500 ₪. דו"ח הרווח וההפסד לשנת 2006 מלמד על שיעור רווחיות העומד בששת החודשים שקדמו לפינוי על כ- 8,500 ₪ לחודש. הפינוי מנע מהעסק מלפעול באופן תקין למשך מספר חודשים, ואולי אף הביא להריסתו המוחלטת של העסק. לנוכח האמור נראה כי פיצוי בשיעור שנתבע הוא סביר בהחלט. 11. פגיעה במוניטין - יש להניח כי פגיעה כזו ארעה, אך שיעורה לא הוכח, ואף אין לי כל דרך להעריכה. לפיכך איני מוצא לנכון לפסוק פיצוי באב נזק זה. 12. נזק לא ממוני - אב נזק זה ניתן לקבוע על פי אומדנא. בשים לב למכלול נסיבות העניין, ובמיוחד לב לכך שהמשיב בחר לפנות את המערער ביד גסה, תוך שהוא מפר ביודעין צו של בית משפט, אני סבור שסכום הפיצוי הראוי באב נזק זה עומד על 15,000 ₪. סוף דבר 13. אני מקבל את הערעור, ופוסק לו פיצוי בסך כולל של 38,000 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלומם בפועל. 14. התובע אומנם ייצג את עצמו בערעור, אך הוא נדרש לשירותי עורך דין בערכאה דלמטה. לנוכח זאת אני פוסק לו שכר טרחת עורך דין בשיעור של 8,000 ₪ בתוספת מע"מ. פיצוייםפינוי מקרקעיןפינוי