פסק בוררות לא חתום

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה לבינטול פסק בוררות לא חתום: מבוא 1. בפניי בקשה שהוגשה בדרך של המרצת פתיחה, ובה עותר המבקש לביטול "פסק בוררות", כך ב"מרכאות", בבקשתו. 2. המבקש הינו חבר באגודת הקיבוץ שדה נחמיה, ואילו המשיב, הינו הקיבוץ (להלן: "הקיבוץ" או "המשיב"). הרקע העובדתי לבקשה 3. הרקע לבקשה הינו אותו פסק בוררות, לביטולו עותר כאמור המבקש, ואשר אמור היה להכריע בסכסוך שבין המבקש לקיבוץ. 4. מאחר והמחלוקת שאליה נדרש פסק הבוררות, רלוונטית להבנת טיעוניו של המבקש, אציג להלן מחלוקת זו, ואדרש בשלב זה לדרך הצגת המחלוקת שקדמה לבוררות, כפי שזו תוארה על ידי המבקש עצמו, בבקשתו. 5. לטענת המבקש, בשנת 1993-1994, נתקבלה באסיפת הקיבוץ החלטה לפיה, מתחייב הקיבוץ לשפץ 16 דירות של חברי קיבוץ ובכללן, גם את דירת המבקש. באותה החלטה נקבע, כי סדר הקדימה לעניין שיפוץ בתי החברים יהיה בהתאם לוותק שלהם בקיבוץ, וקצב התקדמות השיפוץ בדירות השונות, יהיה בהתאם ליכולת הכלכלית של הקיבוץ. המבקש, כך לטענתו, ועל מנת לייעל את עבודות השיפוץ, הציע, והצעתו נתקבלה, כי תחילה ישופצו הבתים שבאתר הצפוני ורק לאחר מכן יעברו לשפץ באתר הדרומי, שם מצויה דירתו של המבקש. בהצעתו זו, ויתר למעשה המבקש על תורו, למען אחרים וזאת משיקולי יעילות לטובת הקיבוץ וחבריו האחרים. לאחר שעבודות השיפוץ באזור הצפוני הסתיימו, פנה המבקש לקיבוץ בבקשה, כי תשופץ גם דירתו. תחילה, כך לטענת המבקש, נדחה הוא ב"לך ושוב", בנימוקים של חוסר תקציב וכדו'. בשלב מאוחר יותר, משהחל הקיבוץ בהליכי הפרטה, טען הקיבוץ, כי החלטות קודמות באשר להשקעות בדירות החברים בטלו. הקיבוץ היה מוכן אפוא, להקדים למבקש את דמי מענק העזיבה העתידי לו יהיה זכאי וכן הלוואה לצורך שיפוץ דירתו. המבקש, בכספים אלו, ביצע את השיפוץ בכוחות עצמו. הקיבוץ, כך לטענתו של המבקש, סירב לשאת במלוא עלות השיפוץ ומשכך, נאלץ היה המבקש להגיש כנגד הקיבוץ את ההליכים שהוגשו בפני המוסד לבוררות ולגישור של התנועה הקיבוצית (להלן: "המוסד לבוררות"). 6. בעקבות פתיחת ההליך על ידי הבורר, התקיימו ההליכים בפני המוסד לבוררות, להם הקדיש המבקש, פרק נפרד בכתב בקשתו, ולהלן אדרש לכך גם אני. מכל מקום, סופו של יום, התקבל "פסק הבוררות", וגם למינוח זה, על ה"מרכאות" שבו, אדרש להלן, שלביטולו עותר כאמור המבקש. טענות המבקש 7. המבקש מחלק טענותיו לשני ראשים. בראש האחד טוען המבקש, כי מאחר והפסק אינו חתום, הרי, שאין בפנינו כלל פסק בוררות. במאמר מוסגר, אעיר כבר עתה, שאם אין בפנינו כלל פסק בוררות, כטענת המבקש, הרי, שאין כלל מה לבטל. אולם, אניח עתה, לטובת המבקש ועל מנת להקל על סדר הדברים ההגיוני, כי חלק זה של בקשתו, מכוון לסעד הצהרתי, אשר יצהיר ש"פסק הבוררות" לאו פסק הוא, ואין לו כל תוקף. 8. בראש השני של טיעוניו, אשר נטענו על דרך החלופין, טוען המבקש, כי גם אם פסק בוררות לפנינו, הרי, שיש לבטלו מכח עילות הביטול לפי סעיפים 24(1)(3)(4) ו- (5) לחוק הבוררות, התשכ"ח - 1968 (להלן: "חוק הבוררות"). 9. על מנת להקל על סדר הלוכנו, אדרש בפרק הדיון בטיעוני הצדדים לכל אחד מראשי טיעונים אלו, על הטיעונים הפרטניים הכלולים בכל אחד מהם. טענות הקיבוץ 10. הקיבוץ טוען, כי פסק הבוררות חתום כדין, וכי לא קמה כל עילה על פי עילות הביטול המנויות בחוק הבוררות, המצדיקה ביטולו של פסק הבוררות. 11. הקיבוץ מפנה להלכה הידועה ולפי המגמה המשפטית הינה קיום פסקי בורר, וכי ההתערבות בפסקי הבורר, תהיה מוגבלת ומצומצמת. 12. עוד טוען הקיבוץ, ולמעשה זוהי טענתו הראשונה, כי המבקש העלים מבית המשפט, שפסק הבוררות נחתם כדין וכי המבקש אף קיבל לידיו עותק חתום של פסק הבוררות. ההליכים בפני בית המשפט 13. כמצוות תקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984, צירף כל צד לכתב טיעוניו, תצהיר חתום כדין. המבקש צירף את תצהירו הוא, ובו גלל שוב את טיעוניו, כפי שנכתבו בבקשה לגופה. הקיבוץ לעומתו, צירף תצהירים של מר יהודה קידר, יו"ר ההנהלה אצלו וכן תצהיר של הגב' ליאת לם, שהייתה ועודנה מזכירת המוסד לבוררות. לעניין זה יוער כבר עתה, כי תצהירה של הגב' לם, נמשך לבקשת המשיב מתיק בית המשפט. לפיכך, ביקש ב"כ המבקש, להתיר לו לזמן את הגב' לם כעדה מטעמו ונעתרתי לבקשה זו. כך או כך, כל אחד מן המצהירים צירף לתצהירו, מסמכים שברצונו היה להסתמך עליהם. 14. בישיבת דיון מוקדם הצעתי לצדדים לנסות ולהסדיר בינם את המחלוקות בפשרה כזו או אחרת. לחלופין, הצעתי להם לוותר על חקירות המצהירים ולהסתפק בסיכומים ובטיעונים בהסתמך על כל החומר שהוצג לבית המשפט. 15. ב"כ המבקש, בהודעתו מיום 5.11.09 הודיע לבית המשפט, כי מחד, הליכי הפשרה לא צלחו ומאידך, מבקש הוא לחקור את המצהירים, מטעם המשיב. 16. לפיכך אפוא, בישיבת בית המשפט מיום 21.12.09, הוגש פורמלית תצהירו של המבקש, והוא נחקר עליו בחקירה נגדית, וכן העידה מטעמו הגב' לם. מאידך, הוגש תצהירו של מר קידר, ואף הוא נחקר עליו בחקירה נגדית. 17. לאחר מכן, שוב ניסו הצדדים להגיע להסדר פשרה כלשהו בינם ומשניסיון זה לא צלח, סיכמו שני הצדדים טיעוניהם בעל-פה. דיון בטיעוני הצדדים 18. כאמור לעיל, שני ראשים לעתירתו של המבקש, הראש האחד, עניינו בכך, שאין למעשה בפנינו כלל פסק בוררות. הראש השני, עוסק בעילות ביטול על פי סעיף 24 לחוק הבוררות. אדון אפוא, בטענות אלו כסדרן. פסק הבוררות לא חתום - האמנם? 19. אין ספק,כי טענתו המרכזית של המבקש, ולכך הקדיש בא כוחו את מירב חקירתו הנגדית, של נציג הקיבוץ, מירב חקירתו החוזרת למבקש עצמו ומירב חקירת העדה מ"טעמו", הגב' לם, נוגעת לסוגיית חתימת או, אי חתימת הבוררים על פסק הבוררות. 20. לטענת המבקש, פסק הבוררות שהועבר אליו ביום 8.3.09, לא נחתם קודם לכן על ידי הבוררים ועד היום לא נמסר לו ולא הומצא לו פסק הממלא, אחר הוראת סעיף 20 לחוק הבוררות. 21. המבקש, מפנה לנספח 1 לתצהירו, המחולק לשני מסמכים שונים. האחד, מכתב בחתימת מר יוסף חלבי מנהל מהמוסד לבוררות ובו נכתב כך; "הנדון: פסק בוררות הרינו מעבירים לכם בזה את פסק הבוררות, שניתן ביום 26 בפברואר,2009. הפסק נשלח אליכם ללא חתימה פיזית של הבוררים, אך חתימתם נמצאת בתיק הבוררות, כך שזהו הנוסח המאושר של הפסק ע"י הבוררים, לכל עניין. אנו מקווים שתרמנו בזה ליישוב המחלוקת. בברכה יוסף חלבי המוסד לבוררות ולגישור של התנועה הקיבוצית". והשני, מסמך שכותרתו הראשית "בוררות" וכותרתו המשנית "פסק בוררות" ובו שני סעיפי החלטה 1 ו- 2, ולאחר מכן פרק הנמקות שאף הוא חולק לסעיפים 1 ו- 2, ובו הנמקות לסעיפי ההחלטה. בשולי פסק הבוררות נכתב "ניתן בתאריך 26 בפברואר 2009", בשולי הדף מופיעים שמות הבוררים ומקום ריק לחתימתם, כשחתימתם נעדרת. בצדו השמאלי התחתון של הדף האחרון, מוטבעת חותמת של המוסד לבוררות ובה נכתב כך; "מאשרים כי חתימות הבוררים נשמרים בתיק הבוררות". 22. בהסתמך על האמור בנספח 1, ועל מה שחסר בו, טוען כאמור המבקש, כי אין בפנינו כלל פסק בוררות תקף. 23. עוד מוסיף וטוען המבקש בתצהירו, כי אחד הבוררים אישר בפניו בעל-פה, כי עד למועד בו נתקבל אצל המבקש, פסק הבוררים, אותו בורר כלל לא חתם עליו. 24. עוד עולה מן התצהיר הוא, כי טענת המבקש, כך בסעיף 7 לתצהירו, ומפאת חשיבותו להמשך אצטטו במלואו; "מכל מקום עד ליום הגשת תצהירי זה, לא נשלח אלי פסק בורר אחר או שונה או נוסף הכולל חתימות של הבוררים". 25. גם בעדותו בעל-פה בפניי, ובמהלך חקירתו הנגדית, חזר וענה ושילש המבקש, כי לא קיבל פסק בוררות חתום. כך, בעמ' 4 שורה 1 לפרוטוקול, במענה לשאלה בעמ' 3 שורה 13, וכך בעמ' 4 שורה 3 לפרוטוקול - "אני לא קיבלתי פסק חתום, אלא לא חתום, גם בסופו של יום לא קיבלתי פסק חתום" ושילש, בשורה 5 שם - "זה מורכב, לא הגיע אלי פסק חתום ... מעולם לא הגיע אלי פסק חתום". רק משעומת המבקש עם שאלה ישירה, "האם הגב' ליאת לם מסרה לך מסמך שכותרתו פסק בוררות חתום על ידי הבוררים ..." נאות סוף סוף המבקש להשיב, "קיבלתי מהגב' לם מסמך שכותרתו פסק בוררות והוא חתום על ידי שלושת הבוררים". משתמה בית המשפט על הסתירה בין תשובותיו של העד, ועל כך שלא ענה אמת שלוש פעמים, השיב העד - "לא אמרתי שאין לי פסק חתום אמרתי שלא הוגש לי פסק חתום ..." (שם שורות 19 - 20 לפרוטוקול). לא רק שתשובה זו לכשעצמה אינה נכונה, שהרי, למבקש הוגש פסק חתום על ידי הגב' ליאת לם, אלא שתשובתו זו אינה עולה בקנה אחד עם תשובותיו הקודמות. אקדים המאוחר לעניין זה ואוסיף ואומר, כי ב"כ המבקש בסיכומיו, ביקש ל"הבהיר" את כוונת המבקש בעדותו, וטען בשמו, כי כוונת המבקש באמרו "לא קיבלתי פסק בוררות חתום" הייתה לכך, שלא קיבל פסק זה בדואר. בכל הכבוד לניסיונו זה של ב"כ המבקש, הרי, שמדובר בניסיון מלאכותי להכניס כוונות אחרות לדברי המבקש, שהיו ברורות דיין באומרו "גם בסופו של יום לא קיבלתי פסק חתום" או באומרו "מעולם לא הוגש לי פסק חתום". שלוש אמירות אלו, הינן אי אמת. זאת ועוד, ברור הוא שהמבקש, כלל לא גילה בתצהירו, את שנאלץ להודות בו, בסופו של דבר, כי קיבל מליאת לם פסק בוררות חתום, הזהה לפסק החתום שהיה בתיק הבוררות. התנהגותו זו של המבקש, אומרת דרשני. 26. על סמך כל האמור לעיל (למעט כמובן התייחסותי לעדות המבקש על מה שהיה בה ועל מה שהוחסר בתצהירו), טען בא כח המבקש בסיכומיו, כי "פסק הבוררות" המצוי בבקשה, הוא זה שצירף המבקש, אינו חתום, ומשכך, לאו פסק בורר הוא. המשיב, כך לטענת המבקש, לא הגיש כל בקשה לאישור פסק בורר, וממילא, בית המשפט אינו יכול לאשר את מה שכלל לא נתבקש. עוד טוען ב"כ המבקש, שאין כל ידיעה, ש"המסמך" אותו צירף ב"כ המשיב הוא, פסק הבוררות שעותק ממנו נמצא בתיק הבוררות. משכך וכאמור לעיל, לא ניתן לאשר כלל מסמך זה, כפסק בוררות. 27. בבקשתו הכתובה, הרחיב באריכות המבקש לעניין זה, של מסמך שאיננו פסק בורר, וביקש להפנות לפסק דינו של כבוד סגן הנשיא השופט י. חריש בת"א (ת"א) 2408/83 סעיד גולן נ' כפר יעבץ ושם בעמ' 157 - 159 (להלן עניין - "כפר יעבץ"). 28. מאידך, טוען המשיב לעניין זה, את שכבר הודה בו למעשה המבקש, (אם כי, וכאמור לעיל לאחר התפתלות, ולאחר שהיה מצוי פיזית בתיק בית המשפט, תצהירה של הגב' לם, אשר בו הצהירה מפורשות, כי היא מסרה במו ידיה עותק מצולם של פסק הבוררות כשהוא חתום כדין, לידי המבקש) שאכן סופו של יום, ראה בתוך תיק הבוררות בעניינו, במוסד לבוררות, את פסק הבוררות כשהוא חתום, וביקש מהגב' לם לצלם אותו בעבורו. משכך, לטענת המשיב, יש בפנינו פסק בוררות חתום. המבקש ידע על כך, ואף ברשותו, היה כאמור פסק בוררות חתום. בין כך ובין כך, המשיב צירף עותק מפסק הבוררות החתום, כך שלטענתו, אם אכן היה פגם, הרי שזה תוקן. לעניין זה, הפנה המשיב הן להוראות סעיף 22 לחוק הבוררות, הן לספרה של פרופ' אוטלנגי והן לה"פ (ת"א) 1454/91 דבקרוף נ' קאש (להלן עניין: "קאש"). 29. לאחר ששקלתי טענות הצדדים בעניין הראש הראשון לטיעוניו של המבקש, אני קובע, כי דינן להידחות מכל וכל, ולהלן נימוקיי לכך. 30. תחילה, אדרש לעניין העובדתי ואקבע את שכבר רמזתי לו לעיל, כי בידי המבקש היה פסק בוררות חתום כדת וכדין. העותק אשר צולם על ידו מתוך תיק הבוררות ועליו התנוססה חתימת הבוררים, הינו העתק מן המקור שמצוי בתיק הבוררות. המבקש עצמו אישר, כי "מצא" בתיק הבוררות "את פסק הבוררות חתום על ידי שלושת הבוררים" ועותק ממנו צולם על ידו. העותק שהומצא על ידי המשיב, זהה לחלוטין לעותק הלא חתום, שהומצא על ידי המבקש (נספח 1 לבקשתו). המבקש, או בא כוחו, ראו כמובן את תשובת המשיב, על התצהיר ונספחיו, ולא טענו כלפי המצהיר, כי העותק שצורף על ידם, אינו תואם לעותק המקורי המצוי בתיק הבוררות. משכך אפוא, לא יכולה להיות מחלוקת, שפסק הבוררות נספח 1 לבקשה, הוא עותק מפסק הבוררות המקורי. אלא שבנספח 1, אכן חסרה חתימת הבוררים, אולם זו מצויה כדין בתיק הבוררות, מצויה סופו של יום בידי המבקש, וצורפה לתיק בית המשפט על ידי המשיב. המבקש, בחר בחוסר תום לב מוחלט, שלא לצרף את פסק הבוררות החתום המצוי, למרות שלטענתו "ביום בהיר מסוים לאחר שקיבלתי את הפסק הלא חתום ניגשתי למוסד לבוררות וביקשתי לעיין בתיק הבוררות שלי ..." (עמ' 4 שורות 11 - 13 לפרוטוקול) ברור שיום, "בהיר זה", היה בסמוך לאחר שקיבל המבקש את עותק הפסק הלא חתום. 31. כך או כך, בפנינו עתה, עותק חתום כדין על ידי שלושת הבוררים ומשכך, לא ניתן לטעון, כי אין בפני בית המשפט פסק בוררות אותו ניתן לאשר. 32. בטרם אפנה לפסקי הדין הרלוונטיים, הן אלה שצוטטו על ידי המבקש בבקשתו, והן אלה, אליהם הופניתי על ידי המשיב, אבקש להדרש להוראת סעיף 20 לחוק הבוררות, הקובעת את צורת פסק הבוררים, וכך נאמר שם; "פסק הבוררות יהיה בכתב ויחתם על ידי הבורר, בציון תאריך החתימה ...". חתימת הבורר, או הבוררים על פסק הבוררות היא חתימה קיומית ובלעדיה אין אכן, פסק בוררות (ראה פרופ' איטולוגי, בוררות דין ונוהל, מהדורה רביעית מיוחדת פרק ב' ושם בעמ' 756). במקרה שבפנינו, אין מחלוקת, כי פסק הבוררות נחתם על ידי כל הבוררים. הדבר עולה מהמסמכים שבפניי ובעיקר, מכך שחותמת מתנוססת על גב' נספח 1 הנ"ל ובה נאמר, כי פסק הבוררות החתום מצוי בתיק הבוררות. מסמך זה כזכור הוגש על ידי המבקש דווקא, שהוא זה אשר אישר כזכור, כי אכן מצוי בתיק הבוררות עותק חתום כדין של פסק הבוררות. 33. מן הראוי לציין, כי פרופ' אוטולנגי בספרה הנ"ל (כרך ב' עמ' 756), מפנה לה"פ (י-ם) 534/00 רקפת שווק ניר בע"מ נ' זלצמן (להלן: "עניין רקפת") (11.10.01), שם דובר היה בפסק בוררות שניתן על ידי בית הדין לממונות, כאשר הנוהג שם היה, שהבוררים כלל אינם חותמים על פסק הבוררות, אלא מזכיר בית הדין בלבד. בצדק אפוא, על סמך האמור שם, קבעה פרופ' אוטלנגי, כי אין לקבל כפסק בורר, מסמך החתום על ידי מישהו אחר. בענייננו כאמור, לא כך הוא, הבוררים עצמם חתומים על פסק הבורר. עוד נקבע בעניין רקפת, כי הדיינים שם, חתמו כשנתיים לאחר מתן הפסק על גביו, אלא שמתוך המסמך שם נחזה לכאורה, כי פסק הבוררות נחתם שנתיים קודם לכן, משכך, קבעה שם כבוד השופטת צור, שדנה בעניין רקפת, כי "מסמך זה לקוי על פניו ..." (סעיף 6ג' לפסק דינה). לא כך הוא בנדון שבפנינו, המסמך נחתם, כך נראה על פניו ביום 26.2.09, ואין בפנינו כל טענה הסותרת עניין זה. נהפוך הוא, חתימתו של מר יוסף חלבי על גבי החותמת הצמודה בשולי הפסק ובסמוך לתאריך, מעידים, כי אכן בתאריך זה נחתם המסמך. יוער, כי המבקש עצמו, אישר בתצהירו, כי מדובר בחתימתו של מר יוסי חלבי, והגב' לם אישרה, כי הנ"ל הוא מנהל המוסד לבוררות. ער אני לטענת המבקש, כי מאן דהוא (ומי הוא אותו עלום שם?) אמר לו שלא חתם על פסק הבורר, לפני שזה התקבל אצל המבקש, אלא שמדובר בעדות שמועה פסולה, ולו רצה המבקש לאמת עניין זה, צריך היה לזמן את אותו בורר עלום שם, למתן עדות. ער אני גם לדבריה של הגב' לם, ולפיהן, "נעשה ביניהם סבב חתימות, כל אחד חותם בעט כחול, ומעביר לשני ואז שולחים אלינו עותק חתום בשלוש חתימות" (עמ' 13 שורות 3 - 4 לפרוטוקול) כשקודם לכן העידה, "ואז אני שולחת את הפסק בדואר רשום לשני הצדדם בו זמנית וזאת בשביל לא לעכב את המשלוח" (שם, שורות 1 ו- 3). אלא שקודם לכן העידה הגב' לם כך: "היו"ר שולח את הנוסח הסופי ... הם שולחים במייל או בפקס חתימות שלהם ואז ..." (עמ' 12 שורות 20 עד עמ' 13 שורה 1 לפרוטוקול). הנה כי כן, ברור מדבריה של הגב' לם, שרק לאחר שכל שלושת הבוררים חתמו ב"מייל" או ב"פקס", נשלח עותק לא חתום לצדדים ובמקביל, מעבירים ביניהם הבוררים עותק אחד שעל גביו "חתימת שלושתם בעט כחול". משכך, ברור גם לפי עדותה של הגב' לם, כי בזמן משלוח עותק לצדדים, מפסק הבורר הלא חתום, כבר היו ברשותה חתימות של כל הבוררים, אמנם כל אחת בפני עצמה, על גבי שלושה עותקים שונים, ולאחר מכן, אוחדו כולם לחתימות על עותק אחד. יכול, שטוב ייעשה המוסד לבוררות אם להבא ישפר נוהל זה וידאג שלא לשלוח עותק בלתי חתום, אלא ימתין עד להעברת העותק המקורי בו כל הבוררים חתומים עליו, גם אם הם "מכל קצוות הארץ" (שורה 13 עמ' 1). אולם אין בנוהל האמור, כדי לקבוע שפסק הבוררות לוקה, בכך שאין עליו חתימות קיום של הבוררים. 34. עוד אבקש לחזור שוב על שרמזתי לו לעיל, לפיה, לבד מהעובדה החמורה שהמבקש לא צירף את העותק החתום שהיה בידו, הרי שבקשתו לוקה, לעניין ראש זה בסתירה לוגית פנימית. אם אכן כטענתו, אין בפנינו כלל פסק בורר, מדוע אץ רץ המבקש להגיש בקשה לביטולו, וכיצד זה ניתן לבטל את מה שאינו פסק כלל ועיקר? יכול היה המבקש להמתין בסבלנות עד אשר תוגש בקשה לאישור פסק הבורר, ואזי, אחת משתיים, לו היה מוגש פסק בורר בלתי חתום, היה טוען שאין בפנינו כלל פסק בורר, ולו היה מוגש פסק חתום, היה טוען את שטען בא כוחו, בסיכומיו "שרק מיום המסירה מתחיל מניין הימים לעניין הבקשה לביטול הפסק ... ומכוון שלא הייתה מסירה של הפסק, לא התחיל המועד ..." (עמ' 1 שורות 18 - 20). המבקש, בחר להגיש בקשה לביטולו של פסק הבוררות, משכך, חזקה עליו, כי ידע שקיים פסק בוררות חתום וכי, עותק ממנו היה כבר ברשותו. 35. לעניין זה, האמור לעיל, אבקש גם להפנות לפסק דינו של כב' השופט ר' כרמל בעניין ה"פ (י-ם) יצחק שמעון נ' הזית - עמותה לשיכון רווחה ודת (21.5.08). גם שם מזכירות בית הדין לממונות היא זו שכתבה את פסק הבוררות, והמזכיר שם הוא זה שחתם עליו. רק בשלב מאוחר יותר, הוספו חתימות הבוררים/הדיינים שם. לעניין זה נקבע, על ידי השופט כרמל שם: "בענייננו, אין מחלוקת, כי חתימות הבוררים הוספו זמן רב לאחר שנערך המסמך בלא שצויין תאריך החתימה. בנסיבות אלה אין המדובר בפסק בוררות בר תוקף הניתן לאישור. הפסיקה קובעת כי ניתן לטעון שהמסמך שהוגש לאישור כפסק בוררות, אינו פסק בוררות בר תוקף הניתן לאישור, שלא בדרך של הגשת בקשה לביטול פסק בוררות, אלא כטענת הגנה בפני בקשה לאישור פסק זה, וכי כתוצאה מכך אין טענה זו כפופה למועדים הקבועים בסעיף 27 לחוק הבוררות. כפי שנאמר מפי כב' השופט ח' כהן בע"א 633/75 מ"י נ' הלוי, פ"ד לא(3) 339: "על אף ההוראה שבסעיף 23(ב) לחוק, טענה שהמסמך שמבקשים אישורו לפי סעיף 23(א) אינו 'פסק בוררות' כמשמעותו בסעיף ההוא, טענ כשרה ולגיטימית היא, אשר בית-המשפט חייב להיזקק לה. כדי לצאת ידי חובת סעיף 23(ב) אולי מוטב שלא לכנות טענה זו בשם 'התנגדות', ועל-כל-פנים אין צורך בהגשת 'התנגדות' פורמלית לשם השמעתה" (בעמ' 342 לפסק הדין). עוד נאמר שם: "בטרם יוכל בית-המשפט להשתמש בסמכותו לפי סעיף 23(א) לחוק, צריך הוא להשתכנע ולהיווכח תחילה שהמסמך אשר את אישורו מבקישם, הוא אמנם 'פסק-בוררות': שאם אינו בגדר פסק בוררות, אין מה לאשר לפי סעיף 23(א), בין אם באה לפני בית המשפט התנגדות כשירה ובין אם לאו" (שם, בעמ' 343-342)". 36. כאן המקום לשוב ולהדרש לפסק הדין בעניין כפר יעבץ שהוזכר לעיל. לעניין זה יש להקדים ולומר, כי סעיף 28 לחוק הבוררות קובע, כי "משהוגשה בקשת ביטול והיא נדחתה, יאשר בית המשפט את פסק הבוררות". לעניין זה, נדרש כבוד השופט חריש בעניין כפר יעבץ וציטט מתוך פסק דין של כב' השופט חיים כהן וכדלהלן: "מה שאין כן במסמך שאינו פסק בוררות, שביטול בתור שכזה אינו צריך ולאישור בתור שכזה אינו כשיר ...". ב"כ המבקש, ביקש ללמוד מפסק דין זה, על המצוטט בו, גם לעינייננו, אלא שבכל הכבוד, שם נקבע, כי לא דובר כלל בפסק בורר ואילו בנדון שבפנינו, קבעתי לעיל, שמדובר בפסק בורר, לכל דבר ועניין. 37. בשולי הדיון בפרק זה לפסק הדין ולמעלה מן הצורך, אבקש להדרש לטענה נוספת שעלתה בסיכומי הצדדים והיא, היזקקות לסעיף 22 לחוק הבוררות שזו לשונו; "22.   (א)  הבורר רשאי, על פי פניית בעל-דין ולאחר שניתנה לבעלי-הדין האחרים הזדמנות נאותה לטעון טענותיהם, לתקן או להשלים את פסק הבוררות, אם היה לקוי באחד מאלה: (1)   נפלה בפסק טעות סופר, פליטת קולמוס, השמטה, טעות בתיאור אדם או נכס, בתאריך, במספר, בחישוב וכיוצא באלה; (2)   הפסק לקוי בענין שאינו נוגע לגוף הסכסוך; (3)   אין בפסק הוראה בדבר תשלום ריבית; (4)   אין בפסק הוראה בדבר הוצאות הצדדים, לרבות שכר טרחת עורך-דין".   38. לעניין זה טען ב"כ המשיב, כי גם אם מדובר בפסק בוררות לא חתום, ניתן היה לעשות שימוש בהוראותיו של סעיף 22 הנ"ל ולתקן את הפסק. מנגד, טען ב"כ המבקש, כי סעיף 22 מאפשר לבורר לתקן את הפסק רק בעקבות פניה שפנה אליו מי מהצדדים ולאחר שניתנה לצד השני הזדמנות לטעון טענותיו. עוד טען לעניין זה, כי סמכות התיקון מצומצמת רק למפורט בסעיף 22 ס"ק(א)(1)(2)(3) ו- (4), והוספת חתימת הבורר אינה מנויה שם. בשתיים טעה המשיב לעניין זה. ראשית, בס"ק (ד) שם נקבע כך; "(ד)  ליקויים כאמור בסעיף קטן (א)(1) או (2) רשאי בית המשפט לתקנם תוך כדי דיון בבקשה לאישור הפסק או לביטולו, אף אם לא היתה פניה לבורר או שהיתה פניה והבורר לא החליט בה". משכך, לעניין זה, אין צורך בפנייה של מי מהצדדים לבורר ומתן הזדמנות לצד שכנגד להגיב. שנית ועיקר, סעיף 22(א) כולל בחובו גם תיקון השמטות. כך, ס"ק(1) שם, וגם תיקון, "מקום בו הפסק לקוי בעניין שאינו נוגע לגוף הפוסק" (ס"ק (2) שם) וכך הוא בעניין העדר החתימות. ראה לעניין זה בספרה הנ"ל של פרופ' אוטולנגי ושם בכרך ב' עמ' 757, "... לא נחתם הפסק על ידי רוב הבוררים, ניתן להחזיר את הפסק לבוררים להשלים החסר ...". 39. סוף דבר לעניין הראש הראשון לבקשה, שדינו להידחות, בפנינו פסק בוררות תקף, וכל שנותר לדון הוא האם קיימות לגביו עילות ביטול ועל כך בפרק הבא. עילות הביטול 40. בראש השני לבקשתו, תוקף המבקש את פסק הבוררות לגופו וטוען, כי קיימות מספר עילות ביטול שבגינן יש לבטל את פסק הבורר. אדון אפוא, בטענות הצדדים לעניין עילות ביטול אלו, כסדרן. 41. עוד קודם לטיעוניו, בבקשתו, לעניין עילות הביטול, נדרש המבקש להליכים בפני המוסד לבוררות. לטענתו, כבר כתוצאה מהליכים אלו, קמו לו חלק מעילות הביטול. לפיכך, אבחן תחילה טיעוני הצדדים לענין זה, ולאחר מכן, אדרש באופן פרטני, לכל אחת מעילות הביטול, להן טוען המבקש. הליכי הבוררות 42. המבקש, פותח פרק זה לבקשתו במילים אלו, "התובע, שלא היה ואיננו מצוי בהליכים משפטיים ..." טענה זו חוזרת על עצמה כחוט השני, לאורך טיעוניו של המבקש. אלא, שלדעתי, המבקש, הגם שאינו משפטן, יודע, ידוע היטב, הן לנסח תביעותיו, והן לעמוד על זכויותיו. לראיה נספחים 1 ו- 2, שני כתבי התביעה אשר נוסחו על ידו, ולטענתו בעצמו וללא עזרה (ראה עמ' 4 לפרוטוקול). עיון במסמכים אלו, מלמד על מבקש, היודע להגיש טענותיו בצורה סדורה, עניינית וממצה. גם טיעוניו בעל-פה במהלך ישיבת הבוררות, כפי שבאו לידי ביטוי בנספח 9 לבקשה, מעידים, כי בפנינו מבקש המתמצא היטב בטיעוניו. לעניין זה, חשיבות מרובה להמשך, שכן המבקש, לא יכול, כך למיטב הבנתי, לטעון בפניי עתה, שהובל ונגרר בעל כורחו להליך הבוררות, להסכם הבוררות ולהעלאת הנושאים בבוררות, מבלי שהבין במה מדובר, או מבלי שניתנה לו ההזדמנות להעלות טיעוניו בעצמו. 43. עיקרו של פרק זה לטיעוני המבקש הוא, כי המוסד לבוררות ניסח בעצמו את הסכם הבוררות, באופן חד צדדי לטובת הקיבוץ וללא שניתנה למבקש הזדמנות להתנגד לכך. 44. לטענת המבקש, פנה הוא למוסד לבוררות וביקש הנחיות לפתיחת הליך של בוררות כנגד הקיבוץ בו הוא חבר. המבקש, קיבל בתשובה, כך כדבריו, "מייל" בדואר אלקטרוני, אשר בו נאמר מפורשות, כי לאחר שישלח עיקרי תביעתו, המוסד לבוררות ינסח את הסכם הבוררות. המבקש, לא עתר כנגד כך, לא טען שאין הוא מסכים לכך, ולא העלה טענה וחצי טענה כנגד זה, משכך, מנוע ומושתק עתה המבקש מלטעון, כי עצם ניסוח הסכם הבוררות על ידי הבוררים הינו פסול (ראה לעניין זה ה"פ (ת"א) מי באר קולחים בע"מ נ' קל בניין בע"מ, . 45. גם לגופם של דברים, לא מצאתי כל פסול, בעובדה כי הסכם הבוררות נוסח על ידי מוסד הבוררות עצמו. בנדון שבפנינו, הועברו שתי טיוטות לצדדים ובתוכם למבקש, עובר לחתימה על הנוסח השלישי של הסכם הבוררות. כך, שיכול היה המבקש לבדוק היטב, את נוסח הסכם הבוררות, להתנגד לו, או להסכים לו. זאת ועוד, המבקש מודה, כי הנוסח האחרון של הסכם הבוררות הגיע לידיו ביום 24.6.08(!) (ראה סעיף 12.23 לתצהירו) ואילו הוא לטענתו חתם עליו רק ביום 14.1.09. עוד טוען המבקש בסעיף 27 לתצהירו, כי "... צפיותי למעלה מחצי שנה ליומי להשמע על מה שנראה לו כעוול שנעשה לי על ידי הקיבוץ, הביאוני לחתום על "סכם הבוררות השלישי" מבלי שהבינותי וידעתי את השלכותיו החמורות נגדי". 46. המבקש, טועה עובדתית (שלא לומר מטעה ...) ומשפטית גם יחד, ואפרט דבריי. הטעות העובדתית - הסכם הבוררות השלישי כאמור, היה אצל המבקש מיום 24.6.08 כעולה מנספח ג' לתגובת המשיב (עותק מדואר אלקטרוני שבין הצדדים למוסד לבוררות) מיום 24.6.08, הרי, שהמבקש עצמו פונה למוסד לבוררות בזו הלשון - "מאשר קבלת מכתבכם + 3 המצורפים. הדפסתי את הסכם הבוררות וחתמתי עליו .. איליה דגן". דבר הדואר האלקטרוני ממוען לליאת, הלא היא הגב' ליאת לם, מזכירת המוסד לבוררות, ועותק ממנו מופנה גם לשילה ציון, אשר כעולה מהמסמכים שצורפו, הייתה מנהלת הקהילה בתקופה הרלוונטית בקיבוץ. משכך אפוא, המבקש עצמו כבר חתם על הסכם הבוררות ביום 24.6.08, ואז לכאורה ללא "לחץ" ולאחר שיקול דעת. נכון הוא שעל גבי הסכם הבוררות שצורף (נספח 1) מופיעה חתימה מיום 14.1.09, אבל אין זאת אלא, כי קודם לכן נחתמו המסמכים במייל, או באופן אחר, ובפתח ישיבת הבוררות נחתמו בשנית. למעלה מן הצורך, וגם אם אקבל תשובתו של המבקש, שבסך-הכל חלפו "3 דקות" מאז שחתם על הסכם הבוררות, ועד לתחילת ישיבת הבוררות (עמ' 5 שורה 11 - 9) הרי, שברור הוא שנוסח הסכם הבוררות היה בידיעתו זמן רב קודם לכן. הטעות המשפטית - לאורך כל תצהירו, טוען המבקש, כי ביקש לקיים בוררות בשאלת הכרה בהחלטת האסיפה משנת 1994 - 1993 כחוזה מחייב. אלא שזו אכן הכותרת ההצהרתית, אולם הנושא המהותי היה כטענת המבקש עצמו , כי "שדה נחמיה 'תזכה' את אליה דגן בגין הוצאות שיפוץ/הרחבה ..." (ראה ציטוטו של המבקש עצמו בסייפת סעיף 12.33.1 להמרצה). הינה כי כן, החלטת האסיפה הכללית, וזיכויו של המבקש מחובותיו לקיבוץ, חד הם. יוער לעניין זה, כי המבקש עצמו, בכל הנוסחים השונים של כתבי תביעתו, ביקש שהקיבוץ "ימחק מכרטיס שיפוץ הדירה שלי הסכום אותו הקיבוץ היה אמור להוציא על שיפוץ הרחבת הבית ..." (ראה נספח 2 סייפא לתצהיר המבקש) וכן בסעיף 2 לנספח 4 שם "שדה נחמיה 'תזכה' את אליה דגן בגין הוצאות שיפוץ/הרחבה ...". זאת ועוד, המבקש הודה במהלך חקירתו הנגדית שפנה במכתב לבוררים, מיום 18.1.09 (קרי, אחרי ישיבת בוררות שהתקיימה ביום 14.1.09) ובו כתב "אני טענתי וטוען גם כעת שבמסגרת הבוררות נכון יהיה להתייחס גם להחזר ההלוואה או למחיקתה" (עמ' 6 שורות 2 - 3). הנה כי כן, ברור היה, שנושא החלטת האסיפה ונושא ההחזר הכספי אותו תבע, המבקש, שולבו זה בזה, והיוו מסגרת כוללת של הליכי הבוררות. 47. עוד אוסיף ואומר, כי גם לגופה, טענת הכפייה לחתום על הסכם הבוררות, דינה להידחות. יפים לענין זה דברים שנאמרו על ידי השופטת י. צור בתיק ה"פ (י-ם) 204/96 גיגי נ' הלוי, (10.2.97) "טענת המשיב בדבר לחץ וחתימה על השטר שלא מרצון הינה המצאה מאוחרת שאין ליתן בה כל אמון. טענה חמורה מסוג זה יש לטעון בהזדמנות הראשונה ולא להמתין עד לאחר שניתן פסק הבוררות על התוצאה שבו שאינה נוחה למשיב" (פסקה 6 שם). עוד ראה, ה"פ (י-ם) 349/91 שווקי נ' ממן, שם טען המבקש שאינו דובר עברית ועל כך אמר בית המשפט "הוכח כי המבקש דובר עברית סבירה ... הוא הודה שהבורר קרא לו את נוסח ההסכם לפני שחתם עליו. יתרה מזאת ההסכם היה ברשות המבקש מאז חתימתו, והמבקש כאמור, שילם את שכר טרחתו של עורכו ..."(פ"מ תשנ"ב (3) 296 ושם בעמ' 300). הדברים יפים מקל וחומר לענייננו, לא רק שהמבקש דובר עברית רהוטה, אלא שידע רב לו, בהכנת מסמכי תביעה ובניסוחם, הוא אף שימש כיו"ר ועדת ביקורת שנים רבות ועבר על דו"חות ביקורת ומסמכים (עמ' 5 שורה 16-20 לפרוטוקול). גם בענייננו, ההסכם היה ברשותו זמן רב. משכך הוא, טענת הכפייה, או האילוץ, נדחית. 48. משדחיתי את טענותיו העקרוניות של המבקש באשר לאילוץ או, כפייה בכל הקשור להסכם הבוררות, אעבור לדון בטענותיו לגבי עילות הביטול וכפי שפורטו על ידו. 49. לא היה הסכם בוררות בעל תוקף - כפי שכבר נקבע על ידי לעיל, הסכם הבוררות, היה בעל תוקף, הוא הובן היטב למבקש ונחתם על ידו. הסכם הבוררות וכאמור לעיל, לא חרג מטענות הצדדים כפי שהיו בידי הבוררים. הדבר נכון, הן באשר לתביעתו של המבקש, וכפי שנקבע על ידי לעיל. בוודאי, שהדבר נכון באשר לטענות הקיבוץ (ראה נספח 3 לתצהיר המבקש מיום 18.6.08), שם נאמר מפורשות שהקיבוץ תובע את החזר ההלוואה. מסמך זה, היה חלק מהסכם הבוררות כעולה מה"הואיל הראשון" להסכם הבוררות (נספח 8 לתצהיר המבקש). הבורר פעל בחריגה מסמכות - האמנם? 50. לטענת המבקש, גם אם הסכם הבוררות הינו בר תוקף, הרי שהבוררים חרגו מסמכותם, עת קבעו בסעיף 2 לפסק הבוררות את סך החוב של המבקש לקיבוץ ואת אופן פריסתו. לטענת המבקש, הקיבוץ מעולם לא הגיש כתב תביעה כנגד התובע והמבקש אף לא נדרש להתגונן כנגד תביעה זו. משכך, מנועים היו הבוררים להידרש לעניין החזר ההלוואה. 51. מנגד טוען המשיב, כי לב ליבה של הבוררות אמור היה לעסוק בעניין החזר ההלוואה, והמבקש הבין זאת, והסכים לזאת. עוד טוען המשיב, כי לאחר שהסתיים הליך הבוררות, ושעה שתוך כדי הליך, נדרש המבקש גם לטענת החזר ההלוואה, הרי, ששוב אינו יכול לטעון לחריגה מסמכות. לעניין זה הפנה המבקש לבג"צ 1914/08 עזר אטיאס נ' רשם האגודות השיתופיות . 52. גם דין טענתו זו של המבקש להידחות וזאת מהנימוקים כדלהלן; א. עניין ההלוואה היה חלק בלתי נפרד מהסכם הבוררות ומטיעוני הצדדים. כאמור לעיל, המבקש, ביקש כי תמחק יתרת ההלוואה בגובה שיפוץ דירתו, מכרטיס השיפוץ שלו המתנהל אצל המשיב. משכך הוא ומשנדחתה בקשה זו, ברור שיתרת ההלוואה לא תמחק, וממילא יוסיף המבקש להיות מחויב בה. ב. יתר על כן, בהחלטה בסעיף 2 לפסק הבוררות כמו גם בהנמקה בסעיף 2 לפרק ההנמקות שם, יש משום קבלת טענותיו של המבקש, בחלקן. כך, הופחת לו לבקשתו סכום של 8,000 ₪ מהחוב וכך, הופחתה לו הריבית. בנוסף וכאמור שם, כי "בעוד שתי נקודות יש משום הליכה לקראת המשפחה ...". הנה כי כן, ההחלטה האמורה, לא באה רק בעקבות תביעת הקיבוץ להחזר ההלוואה, אלא, בעיקר בעקבות תביעת המבקש למחוק את ההלוואה, או את חלקה (ראה שוב כתבי תביעתו למוסד לבוררות נספחים 2 ו- 4 לתצהיר המבקש) מספרי הקיבוץ. ג. צודק המשיב גם בטענתו, באשר למניעות ולהשתק ויפה לעניין זה הציטוט אותו ציטט ב"כ המשיב בעניין אטיאס שהוזכר לעיל וכדלהלן; "במהלך ההליכים בפני הבורר הוגשו כתבי טענות והתקיימו מספר ישיבות במהלכן נשמעו עדים. בשום שלב משלבי הבוררות לא העלה העותר טענה בעניין חוסר סמכותו של הבורר. יתר על כן, אף בהליכים שהתנהלו לאחר מכן בפני המשיב לא הועלתה על ידי העותר טענת חוסר הסמכות. ברי, כי במהלך הליכים אלה פעלו הצדדים האחרים להליך הבוררות והשקיעו משאביהם מתוך אמונה כי הבורר הוא בעל הסמכות להכריע במחלוקת שבין הצדדים, ואילו העותר מצידו לא העלה במהלך ההליכים כל טענה בעניין. רק עתה, לאחר שהתקבלה החלטה הדוחה את טענת העותר, מוצא הוא לנכון להעלות את טענת חוסר הסמכות. ניתן אך לשער כיצד היה פועל עותר, לו החלטותיהם של הבורר והמשיב היו שונות. בנסיבות אלה, אין כלל מקום לבחון טענתו של העותר לגופה ודינה של העתירה להידחות על הסף (ראו והשוו, בג"ץ 377/83 כפר יעבץ מושב עובדים נ' רשם האגודות השיתופיות, פיסקה 9 (לא פורסם, 16.11.83); בג"ץ 43/63 דב אונגר נ' רושם האגודות השיתופיות, פ"ד י"ז 1432, 1436 (1963)). העתירה נגועה בשיהוי ומכל מקום לאור התנהלותו של העותר מנוע הוא כיום מלהעלות טענות נגד פסק הבורר והחלטתו של המשיב. משמע, אין צורך לקבוע האם אכן לא הייתה לבורר סמכות לדון בסכסוך לפי סעיף 52(2) לפקודה, על אף האמור בסעיף 32(ד) לתקנון המושב". עוד יפים לעניין זה דברים שנאמרו על ידי פרופ' אוטולנגי בספרה הנ"ל (כרך ב' שם עמ' 1016) וכדלהלן: "הטענה שסמכותו של הבורר על פי הסכם הבוררות - בהיעדר תביעה שכנגד, ובהיעדר טענת קיזוז בכתב ההגנה - היתה מוגבלת לחיוב המשיבים לשלם סכם כסף למבקשת, ושהוא לא היה מוסמך, יחד עם זאת, לחייב את המבקשת להחזיר למשיבה מס' 1 את שקיבלה המבקשת ממנה - אין הדעת סובלתה יותר מאשר תסבול הדעת טענה מצד קונה רכב, או מוצר אחר, אשר מוכרם חוייב - עקב פגם במוצר או עקב אי התאמתו - להחזיר למוכר את מלוא הסכום ששילם בעד המוצר, שאין הוא, הקונה, חייב, על אף החזרת מלוא כספו, להחזיר למוכר את הרכב או המוצר האחר. סמכותו של הבורר להוסיף חיוב התובע להחזיר לנתבע את המוצר, דהיינו להתנות את החיוב הכספי בהשבה כנ"ל, הנה מובנת מאליה, וזאת בין שניתן היה להסתמך לעניין זה - אילו בפסק דין של בית המשפט היה מדובר - על המילים 'וכל סעד אחר, ככל שיראה לנכון בנסיבות העניין' שבסוף סעיף 75 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד - 1984, ובין שלא היה מקום להסתמך לעניין זה על סעיף 75 הנ"ל". לכן, כדי שיהיה מדובר בפעולה ללא סמכות שתיכלל במסגרת עילת הביטול של ס' 24(3) לחוק יש צורך בקביעת סעד חדש, שאינו נובע באופן טבעי מהסכסוך שנמסר להכרעת הבורר". עוד ראה שם בע' 1023 וכדלהלן: "דומתני שהתשובה הברורה היא שהצדדים יכולים, בהתנהגותם, להרחיב את סמכות הבורר מעבר לזו הקבועה בהסכם הבוררות עצמו, ואין הם חייבים לערוך לשם כך הסכם בוררות חדש. הבאת ראיות או העלאת טענות בבוררות מטעם שני הצדדים גם לגבי עניין אחר, נוסף, שהם מסוכסכים בו, מהווה גילוי דעתם של הצדדים שהבורר יפסוק גם בו, הגם שלא נמסר במפורש להכרעתו בהסכם הבוררות, ואפילו אם התעורר לאחר עריכת ההסכם. הסכים בעל דין להרחבה - ודאי שלא יוכל להתכחש להסכמתו. ההסכמה יכולה להיות גם מכללא, באי העלאת הטענה בדבר חריגה מסמכות במועד. במילים אחרות - עילת ביטול אמנם עומדת לצידו, אך טענת מניעות - מכריעה נגדו. לא העלה בעל דין את טענת חוסר הסמכות בפני הבוררים וגם לא מחה על המשך הדיון לפניהם - יהא מנוע מלהעלות טענה זו בשלב של בקשה לביטול הפסק". כך גם בענייננו, המבקש, הסכים שעניין ההלוואה ידון בבוררות ומשכך, מושתק ומנוע הוא עתה, מלהתכחש לכך. לא ניתנה לבעל דין הזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו 53. עילת הביטול הנוספת לה טוען המבקש, היא זו המנויה בסעיף 24(4) לחוק הבוררות, וכפי שנוסחה בראש פרק זה. לעניין זה טוען המבקש, כי לא הגיש כתב הגנה כנגד תביעת הקיבוץ וכי במהלך הבוררות כלל, לא עלתה הטענה בדבר החזר החיוב הכספי שלו, כך שלא יכול היה להתגונן מפניה. עוד טוען המבקש, כי מראש נכללה בהסכם הבוררות תניה האוסרת יצוג עורכי הדין בהליכי הבוררות, ובכך נפגעה זכותו להליך הוגן. מה גם, כך לטענתו, הסכמה זו נכפתה עליו. 54. המשיב, מאידך טוען לעניין זה, כי המבקש עצמו הודה, כי ניתנה לו הזדמנות נאותה להציג טענותיו. בדף המשוב שנערך לאחר קיום הבוררות, בעניין המבקש, נתן המבקש ציון 5 בסולם של 5-1 לשאלות הבאות; "האם ניתן לכם מספיק זמן להציג את הנושא. האם ניתנה לכם הזדמנות נאותה, להציג את עניינכם" (ראה עמ' 5 לפרוטוקול שורות 26 עד עמ' 6 שורה 1 לפרוטוקול). משכך, מנוע עתה המבקש מלטעון, כי לא ניתנה לו הזדמנות לטעון טענותיו. ככל שמופנת הטענה, כך לדברי המשיב, לעניין העובדה שנושא ההלוואה לא הוזכר בישיבת הבוררות ולא ניתן למבקש הזדמנות להתגונן בעניין זה, הרי, שעניין זה הוזכר גם הוזכר, הן בתביעת המבקש והן בתגובת הקיבוץ. 55. גם טענה זו דינה להידחות וכמפורט להלן. א. המבקש היה מודע כל העת לעניין ההלוואה ולפיכך, לא יכול לטעון שלא ניתנה לו הזדמנות להתגונן. כזכור, קבעתי שהמבקש הוא זה שביקש למחוק את ההלוואה מספרי הקיבוץ. ב. נושא ההלוואה לא רק שהוזכר בנספחים להסכם הבוררות, אלא אף הועלה מפורשות בישיבת הבוררות, ראה שם בעמ' 2 בסופו - "לדברי יהודה 306,000 ₪, זה הסכום שאליה נדרש להשיב לקיבוץ ...". המבקש, השיב שם לעניין זה, אלא שלטענתו החלטת האסיפה משנת 1993/4 קובעת שזכאי הוא לקבלת שיפוץ ע"ח הקיבוץ. 56. טענתו הנוספת של המבקש, הינה מניעת זכותו להיוועץ בעורך דין וכפיית סעיף זה עליו בהסכם הבוררות. 57. המשיב טוען לעומת זאת, כי אין חובת ייצוג על ידי עורכי דין וכי לא נכפה על המשיב דבר. 58. הצדדים הפנו, כתמיכה לטענותיהם לפסקי דין שונים, ובמידת הצורך, אדרש להם להלן. 59. גם דין טענה זו לדחייה וכפי שינומק להלן; א. כבר קבעתי לעיל שהסכם הבוררות נחתם מרצון ללא כפייה, או אילוץ. משחתם המבקש על הסכם הבוררות, כשתניית אי ייצוג על ידי עורכי דין, הייתה גלויה וידועה, מושתק עתה המבקש מלהדרש לעניין זה. מה גם, המבקש ניהל את כל הליך הבוררות ולאחריו אף הפנה מכתב לבוררים, ללא שנשמעה ממנו תלונה כלשהי, בדבר העדר יצוגו על ידי עורך דין. ב. עיינתי בפסקי הדין אליהם הופניתי על ידי המבקש, ובכל הכבוד, אין להביא מהם ראיה לענייננו. ב"כ המבקש הפנה תחילה, לפסק דינו של כבוד השופט י. חריש בת"א (ת"א) 2771/82, אלא ששם, סופו של דבר, קבע כב' השופט חריש, שלא מדובר היה "בבוררות משפטית כל עיקר", ולפיכך, מניעת יצוג, לא גרמה עיוות דין. בריישת הציטוט אותו ציטט ב"כ המבקש, אכן קבע השופט חריש, כי "מקום בו הייתה שאלה של משפט כרוכה בהכרעה ... אזי דין הוא שתינתן לבעל דין האפשרות להעלות טענותיו בפני פרקליט מומחה". כאמור, לא זו הייתה המסקנה האופרטיבית של פסק הדין שם. מכל מקום, בענייננו, בוודאי שלא מדובר היה בשאלה משפטית, מובהקת ומסובכת, הדורשת ייצוגו של המבקש על ידי עורך דין. גם האמור בפסק דינו של כבוד השופט י. שילה, נשוא ת"א 1016/ אסמן נ' פיין, לא יועיל לו למבקש, שכן, שם הטוען ביקש להיות מיוצג על ידי עורך דין והבורר לא נעתר לבקשתו. בענייננו וכאמור, המבקש מעולם לא עתר לכך שיהיה מיוצג על ידי עורך דין. הבורר לא הכריע באחד העניינים שנמסרו להכרעתו? 60. טוען המבקש, כי הבורר לא הכריע בשאלת תוקף ה"חוזה" נשוא האסיפה הכללית של הקיבוץ משנים 1994-1993. 61. לעומתו טוען ב"כ המשיב, כי פסק הבוררות בוודאי שהכריע כנגד טענתו זו של המבקש, שכן, קבע במפורש, כי "החלטות האסיפה המאוחרות יותר הן המחייבות כיום ולא ההחלטה משנת 1993/4". עוד טוען ב"כ המשיב, כי בין כך ובין כך, הכריעו הבוררים במחלוקת העיקרית. 62. גם דין טענתו זו של המבקש להידחות וכפי שיבואר להלן: א. כבר קבעתי לעיל, שהמחלוקת ה"אמיתית" בין הצדדים הייתה חיוב המבקש בהחזר ההלוואה, או תביעת המבקש, לבטל חיובו זה. משכך, שאלה זו הוכרעה מפורשות על ידי הבורר. ב. צודק המשיב בטענתו, כי הבוררים דנו גם דנו, בתוקף החלטת אסיפת הקיבוץ משנת 1993/4 וכך נאמר בפסק הבוררות בסעיף 1 שם; "... 1. תקפות ההחלטות (איזו החלטה קובעת?) נקודת המחלוקת העיקרית העולה ממסמכי התביעה וההגנה, ועלתה גם בישיבת הבוררות עצמה - נסבה סביב שאלת התוקף של החלטות השיפוץ בשכונת "פס חום" מ- 1993/4, לאור החלטות השינוי באורחות החיים בשדה נחמיה משנת 2002, ולאור החלטת האסיפה בקלפי מ- 13.09.04. בשאלה זו אנו פוסקים שההחלטה הכללית על השינויים באורחות החיים שהתקבלה בשנת 2002, וכן ההחלטה הספציפית על הסדר השיפוץ למשפחות דגן ויוגב משנת 2004, הן ההחלטות המחייבות היום, ולא ההחלטות מ- 1993/4. על כן דין תביעת משפחת דגן על כל סעיפיה (פרט לסעיף על שכר הדירה, ראה בהמשך) - להידחות". סוף דבר 63. משנדחו כל טענות המבקש באשר לתוקפו של הסכם הבוררות ובאשר לעילות הביטול, שוב איני נזקק להכריע בעניין "עיוות הדין" שכביכול, נגרם למבקש. שכן, רק עם הייתי קובע שקיימת לכאורה, עילת ביטול, צריך הייתי לדון, האם נגרם למבקש עיוות דין, שאז יכול והיה בא המשיב, בגדרי סעיף 26 לחוק הבוררות. 64. אשר על כן וכאמור לעיל, תביעת המבקש נשוא המרצת הפתיחה, שלא לאשר את פסק הבוררות נדחית. ממילא ובהתאם לסעיף 28 לחוק הבוררות, אני מאשר את פסק הבוררות. 65. המבקש ישא בהחזר הוצאות המשיב בגין תשלום שכרה של העדה, הגב' ליאת לם, בסך 450 ₪. בנוסף, המבקש ישלם למשיב שכר טרחת עורך דין בסך של 20,000 ₪ ובתוספת מע"מ כחוק. יישוב סכסוכיםבוררות