סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע מונה שורה של פרסומים מותרים אשר לא ישמשו עילה למשפט פלילי או אזרחי, והריהם הגנות מוחלטות מפני תביעת לשון הרע. סעיף 13 (10) לחוק הוא מן הפרסומים המותרים: "העתק או תמצית נכונה והוגנת ממרשם המתנהל על פי חיקוק או ממסמך אחר הפתוחים על פי חיקוק לעיון כל דורש". בית המשפט פסק כי דברי-מכתבו, גם אם יש בהם משום לשון הרע, הרי שהם פרסום מותר לפי סעיף 13 לחוק; קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דוגמא לפרסום מותר לשון הרע: התביעה 1. תביעה לסעד כספי בסך של 2,500,100 ₪ בגין פרסום לשון הרע. הצדדים ועיקרי טענותיהם 2. לטענת התובעת הביא הנתבע לפרסום ולהפצה של דברי כזב ולשון הרע על אודותיה בכוונה לפגוע בה, לייצר לו על חשבונה הישג אישי ומנוף פוליטי, באמצעות פרסום שקרי ומגמתי שגרם נזק בל ישוער לשמה הטוב. הנתבע ניסה לחולל אנדרלמוסיה, לפרק את התובעת - לדבריה - מבפנים ומבחוץ, להשמיץ ולהכפיש מתוך רשעות לשמה, בבריונות מילולית שאין חמורה ממנה, ובכוונה לפגוע. 3. התובעת היא חברה מעורבת - מרכז השלטון המקומי מחזיק ב-60% ממניותיה ומדינת ישראל מחזיקה ב-40% - והיא מפתחת ומיישמת מערכות ממוחשבות בטכנולוגיות מתקדמות ברשויות המקומיות. הנתבע משמש כמתאם שיתופי פעולה עם ספּקים חיצוניים באגף השיווק של התובעת, וכן כיו"ר ועד העובדים. 4. לטענת הנתבע, כל עניינה של התביעה איננו אלא להשתיקוֹ, למנוע ממנו למלא את תפקידו כיו"ר הוועד, לחבל בעתידו האישי והכלכלי ואגב כך לטייח ולכסות על מחדליה של הנהלת התובעת, על ניהולהּ הכושל ועל המשך הידרדרותה תוך סיכון מטה לחמם של מאות עובדיה. המכתב נשוא התביעה 5. על מה יצא הקצף? על-פי כתב התביעה היה זה מכתבו מיום 21.12.05 של הנתבע אל עובדי התובעת, שבו דיווח להם על דיון בוועדה לענייני בקורת המדינה בכנסת, יומיים קודם לכן. בכתב התביעה צוטטו שלוש פיסקאות מן המכתב שבהן יש, לטענת התובעת, משום לשון הרע: "לצערנו, וכפי שעולה מהמצב, החברה הולכת ומידרדרת. אחד הסממנים הבולטים לכך, היא העובדה שלמרות שאנו נמצאים ב-21 לחודש דצמבר, עדיין אין תוכנית עבודה מאושרת בדירקטוריון לשנת 2006. עובדה זו תמוהה במיוחד על רקע דו"ח מבקר המדינה שפורסם ביולי 2004 ובו נכתב מפורשות שדירקטוריון החברה מעולם לא הכין תוכנית עבודה רב שנתית, מה שגורם לנזקים והפסדים כבדים לחברה, הנה אפילו תוכנית לשנה הקרובה הדירקטוריון הזה לא מצליח להעביר כנדרש... בכל הקשור למצבה של החברה, טוען ועד העובדים (וטען כך בדיוק בפני הועדה) - שהחברה מידרדרת כתוצאה מניהול כושל של דירקטוריון שמורכב ממינויים פוליטיים של מרכז השלטון המקומי. מאחר והרוב בדירקטוריון הם אותם מינויים פוליטיים של מרכז השלטון המקומי, נבחר מתוכם יו"ר פעיל שמנהל את החברה, והוא מינוי פוליטי שכישוריו והתאמתו לנהל חברה כמו שלנו לא נבדקים בשום פורום אובייקטיבי...". לשון הרע 6. האם יש משום לשון הרע בדברים הללו? סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965 (להלן - החוק) קובע לאמֹר: "לשון הרע הוא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) ... בסעיף זה, "אדם" - יחיד או תאגיד. ...". לכאורה אין דברי-מכתבו נשוא התביעה של הנתבע שצוטטו לעיל עולים כדי השפלה או ביזוי כמשמעם בהגדרת לשון הרע. ברם, פִּרסומם עלול לכאורה לפגוע בעסקיה של התובעת, ובמובן זה מתקיים האמור בסעיף 1(3) לחוק. נקודת המוצא לדיון תהיה אפוא כי כדברי התובעת אכן כן, כי יש במכתבו של הנתבע שאותו הכתיר כהודעת עידכּוּן, מכתב ששלח הנתבע לעובדי התובעת, משום לשון הרע. פרסומים מותרים 7. סעיף 13 לחוק מונה שורה של פרסומים מותרים אשר לא ישמשו עילה למשפט פלילי או אזרחי, והריהם הגנות מוחלטות מפני תביעת לשון הרע. סעיף 13 (10) לחוק הוא מן הפרסומים המותרים: "העתק או תמצית נכונה והוגנת ממרשם המתנהל על פי חיקוק או ממסמך אחר הפתוחים על פי חיקוק לעיון כל דורש". כפי שיוּכח בהמשך, מכתבו נשוא התביעה של הנתבע הריהו תמצית נכונה והוגנת מפרוטוקול ישיבת ועדת הכנסת לביקורת המדינה. הפרוטוקול מתנהל על-פי סעיף 102(א) לתקנון הכנסת, והוא פתוח לעיון הציבור בהתאם לסעיף 102ב לתקנון. זהו "מרשם המתנהל על פי חיקוק"; שכן, "חיקוק" הוא "חוק או תקנה" (סעיף 3 לחוק הפרשנות, התשמ"א - 1981); "תקנה" היא "הוראה שניתנה מכוח חוק והיא בת-פֹּעל תחיקתי" (שם); מכאן שתקנון הכנסת אשר נקבע מכוחו של סעיף 19 לחוק יסוד: הכנסת בא בגידרו של "חיקוק". 8. כיוון שכך, מכתבו של הנתבע הוא "פרסום מותר", חלה לגביו "הגנה מוחלטת" והוא לא יכול לשמש עילה למשפט. יתכן שחלות בענייננו הגנות מוחלטות נוספות מאֵלו המנויות בסעיף 13 לחוק (ב"כ הנתבע טען להתקיימותן של כמה מהן), אך לא ראיתי להכביר במילים על "הפרסומים המותרים" הללו שלפי סעיף 13 לחוק, כי עיקרו של משפט הדיבה דנן הוא בטענת הנתבע: "אמת דיברתי". הגנת אמת הפרסום 9. הנתבע טוען כי מכתבו נשוא התביעה משקף נכונה את אשר נאמר בישיבת ועדת הכנסת לביקורת המדינה; וכי גם לגופו של עניין, דברי-מכתבו אמת המה. סעיף 14 לחוק - שעניינו בהגנת אמת הפרסום - קובע לאמֹר: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש". 10. לבד מן הנתבע העידה מטעמו במשפט גם גב' מלי פולישוק, עו"ד במקצועה, ומי ששימשה בעת ההיא כחברת כנסת וכיו"ר ועדת הכנסת לביקורת המדינה. היטב התרשמתי מכּנותהּ ומבקיאותהּ. גב' פולישוק אינה נמצאת בקשרי עבודה או חברות שוטפים עם הנתבע, לא שיקולים זרים הניעו אותה, אלא שיקולים ענייניים. מלאכה יסודית עשתה גב' פולישוק בשעתו בעניינה של התובעת בתפקידה הפרלמנטרי, ודברי עדותה במשפט היו משכנעים. 11. גב' פולישוק העידה כי בעקבות ממצאים חמורים וקשים שעלו בדוח מבקר המדינה על אודות מצבה הכלכלי וניהולה הכושל של התובעת, ביקשה הוועדה לביקורת המדינה לקיים ישיבת בירור בעניינהּ. בישיבה ביום 19.12.05 נכחו חברי הוועדה לביקורת המדינה, נציגי משרד מבקר המדינה, נציגי מרכז השלטון המקומי, נציגי התובעת ונציגי ועד העובדים שלה. לדברי גב' פולישוק, במהלך הישיבה עלתה תמונה קשה מאד בנוגע להתנהלות התובעת, בנוגע למצבה הכלכלי הקשה, בנוגע לכשלים בניהולהּ, בנוגע למינויים פוליטיים בתובעת מצד מרכז השלטון המקומי שלא נבחנו על-ידי פורומים אובייקטיביים, וכיוצא באלה כשלים וליקויים המחייבים טיפול. בישיבת הוועדה התברר כי מצב הדברים קשה עוד יותר מזה שהצטייר בדוח מבקר המדינה, לפחות במובן זה שבין לבין עלה היקף חובות התובעת מסך של כ-108 מיליון ₪ לסך של כ-136 מיליון ₪. 12. דברי עדותה של גב' פולישוק עולים בקנה אחד עם פרוטוקול ישיבת הוועדה (נספח ב לתצהירהּ). דוברים בישיבה התייחסו למצבה הכלכלי הקשה של התובעת, לניהולה הכושל, לעובדה ששלושה מנכ"לים התחלפו תוך זמן קצר, לניגודי עניינים של חברי הדירקטוריון, להעדר תכניות עסקיות, למינויים פוליטיים, להעדפת שיקולים פוליטיים על פני שיקולים כלכליים וכו'. גב' פולישוק התרשמה לשלילה מן המינויים הפוליטיים של מרכז השלטון המקומי בתובעת. לטענתה, שיקולים פוליטיים גוברים אצל התובעת על שיקולים מקצועיים, היא ציינה כי קיים משבר ניהולי קשה ביותר בתובעת, ודרשה כי ראשי התובעת יישאו באחריות אישית על הליקויים הקשים שהתגלו בניהולהּ. בתום הישיבה פִּרסמה הוועדה לביקורת המדינה הודעה לעיתונות ובה ציטוטים מן הדברים הקשים שנאמרו בישיבה על אודות התובעת. 13. לדידה של גב' פולישוק משקף מכתבו של הנתבע באופן הוגן את אשר נאמר בישיבת הוועדה. מדובר בעדכון תמציתי ולקוני ביחס לדברים הקשים שנאמרו באריכות בישיבת הוועדה. כדברים הללו, קרי, כי מכתבו של הנתבע משקף את אשר נאמר בישיבת הוועדה, העיד גם יונתן קורפל, מי ששימש כמנכ"ל התובעת (עמוד 102). משה אלקסלסי, יו"ר הדירקטוריון של התובעת, אישר אף הוא בעדותו כי דברי מכתבו של הנתבע משקפים את אשר נאמר בישיבת הוועדה (עמוד 40), חרף דברי ב"כ התובעת בסיכומיו (עמוד 147) כי לא כך. על כל פנים, בעניין אחרון זה איננו חיים מפיהם של העדים גב' פולישוק, מר קורפל ומר אלקסלסי. גם לא מפיו של הנתבע. אין צורך בעדויות מכלי שני. עינינו הרואות - למקרא המכתב מזה והפרוטוקול מזה - כי דברי מכתבו של הנתבע משקפים נאמנה את אשר נאמר בישיבת הוועדה (כוונתי כמובן למכתב במלואו ובהקשרו ולא רק לפיסקאות שצוטטו בכתב התביעה ואשר הובאו בפיסקה 5 לעיל). 14. נמצא אפוא כי דברי-מכתבו נשוא התביעה של הנתבע אמת המה, במובן זה שיש בהם דיווח נכון על אשר נאמר בישיבת הוועדה. נעלה מספק כי יש בפרסום הדברים "עניין ציבורי" כמובנו בסעיף 14 לחוק. מצבהּ של התובעת על-פי דוח מבקר המדינה וכפי שדוּוח בישיבת הוועדה לביקורת המדינה הוא עניין חשוב, ראוי לליבון ולדיון פומבי, לבטח אצל עובדי התובעת שאליהם היה ממוען מכתבו של הנתבע, אבל גם בקרב הציבור הרחב. חברה שמתהדרת בהיותה בית התוכנה הגדול של השלטון המקומי בישראל ואשר צברה לדבריה ב-30 שנות פעילותה מוניטין עצום ורב, צריכה לעמוד לביקורת הציבור. ביקורת שכזו לא יכולה להֵעשות במסתרים מבלעדי פרסום הנתונים הרלוונטיים לגביה; בין לטב ובין למוטב. 15. יתר על כן, במשפט הוכיח הנתבע את נכונות הפרסום לא רק במובן זה שדיווח כהלכה על ישיבת הוועדה לביקורת המדינה. הגנת אמת הפרסום עומדת לו גם מבחינה מהותית, בהתייחס לתוכן הדברים עצמם. מר יונתן קורפל, מנכ"ל התובעת בעת ההיא העיד "שהמצב של החברה קשה ביותר. אני חושב שבכל פרמטר כלכלי שניתן היה להסתכל עליו מנקודת המבט שלי כמנכ"ל הוא היה מצב קשה" (עמוד 98); "החברה לא כיבדה את ההתחייבויות שלה לספקים" (עמוד 99); "מצב קשה מאד של חובות כלפי ספקים. אני מדבר על כמות גדולה של ספקים ועל סכומים גבוהים ביותר. כל אחד בא עם חוב של אלפים או מיליונים שמתברר שזה מתגלגל ונמשך הרבה מאד זמן" (עמוד 98). דבריו של העד הזה מהימנים. הוא איננו צד לתביעה ואין לו עניין בתוצאותיו. נאמנים עליי דבריו שלא הוּכן לחקירתו על-ידי הנתבע או בא-כוחו. משקל רב מן הראוי לייחס לדברי המנכ"ל בעת ההיא, בהיותו מקצועי ומעורה בחומר. 16. בישיבת הוועדה לביקורת המדינה ציין ח"כ רן כהן כי "הקריסה היא בגלל הניהול" (עמוד 10). באותה ישיבה ציין מר מרדכי נתיב, מנהל אגף במשרד מבקר המדינה, כי "בתקופה שבדקנו בדצמבר 2003 מצאנו שיש חובות בסך 108 מיליון ₪, ולאחרונה ראינו שבדצמבר 2004 סך החובות עלה ל-136 מיליון ₪ לפי דוח שקיבלנו" (עמוד 2). יומיים לאחר מכן שלח הנתבע את מכתבו. בסיס איתן יש אפוא לדברים אשר כתב. 17. הדוחות הכספיים שהוצגו מדברים בעד עצמם ולחובת התובעת. בשנת 2005 ירדו הכנסות התובעת בלמעלה מ-10 מיליון ₪ לעומת שנת 2004. הרווח הנקי ירד ב-14 מיליון ₪. ההלוואות שלקחה התובעת מגופים חוץ-בנקאיים עלו בשיעור ניכר לעומת שנת 2004. מר רפי ליטמן, סמנכ"ל הכספים של התובעת העיד על מצבה הפיננסי הקשה בעת כניסתו לתפקידו בחודש דצמבר 2004 (סעיף 3 לתצהירו). כ- 120 עובדים פוטרו בתקופה הרלוונטית (עמוד 35, לטענת מר אלקסלסי; 200 ויותר לטענת הנתבע). התובעת נאלצה לקחת הלוואות ארוכות-טווח מאת חברות ביטוח לאחר שבנקים צמצמו לה את האשראי. תביעות כספיות תלויות ועומדות נגד התובעת (10 במספר לטענת מר אלקסלסי; לטענת הנתבע עשרות), בסכומי כסף מאד גבוהים. התובעת בדקה אפשרות לניכיון שיקים (עמוד 36). קיצורו של דבר, מצבה של החברה קשה, כפי שתיאר אותו הנתבע. 18. יו"ר דירקטוריון התובעת, מר משה אלקסלסי, אישר בעדותו כי בשנת 2005 עלו חובות לקוחותיה של התובעת על סך של 100 מיליון ₪, סכום כסף אשר מתקרב למחזור ההכנסות השנתי שלה (עמוד 31). בעדותו הודה ב'צניחת' הכנסות התובעת שעמדו בשנת 2003 על 258 מיליון ₪, בעשרות מיליוני ₪, עד שבשנת 2008 עמדו על סך של 185 מיליון ₪ (עמוד 32). מצב הדברים הגיע כדי כך שהתובעת הזמינה חוות דעת מאת רואה-חשבון כדי לבדוק אם עודנה מסוגלת להמשיך לפעול כ'עסק חי' (עמודים 32- 33). 19. לא קל היה למנכ"לים לנהל את התובעת בכלל, ובשל אופן תפקודו של מר אלקסלסי כיו"ר הדירקטוריון בפרט. חמישה מנכ"לים התחלפו מעת כניסתו של מר אלקסלסי לתפקידו בשנת 2003; הדבר אומר דרשני. מר יאיר לייפר אשר שימש כמנכ"ל התובעת, כמו גם אחרים, העיד על כך שמר אלקסלסי כיו"ר התובעת עקף את המנכ"ל ואת הדרגים המקצועיים, קיבל החלטות לבד, "הוא מנהל את החברה" (עמוד 90), "קשה להסתדר עם היו"ר" (עמוד 88). מר קורפל, גם הוא כאמור מנכ"ל לשעבר, העיד על ניהול כושל של מר אלקסלסי, על פעולות בלתי חוקיות תחת ניהולו ובניגוד למינהל תקין, על אובדן לקוחות ועל ציות עיוור של הדירקטורים ליו"ר. 20. מספר כתבות עיתונאיות הוגשו כמוצגים. אין בהן אמנם כוח ראייתי כדי ללמד על אמיתות תוכנן, אך גם אין ניתן להתעלם מחריפות הדברים שהובאו בהן ביחס לדברי-מכתבו נשוא התביעה של הנתבע, ומבלי שהתובעת תבעה לדין בגין הפרסומים העיתונאיים הללו. התובעת רשאית כמובן לבחור נגד מי להגיש תביעה, ובאיזה עיתוי, ועודנה רשאית מבחינת דיני ההתיישנות לתבוע גם בגין הפרסומים העיתונאיים. עם זאת, דומני, כי יותר מאשר להֵאבק על שמה הטוב, ביקשה התובעת (בעיקר יו"ר הדירקטוריון) את ראשו של הנתבע, וליתר דיוק לסרס את כוחו לפעול כיו"ר ועד העובדים. 21. בכתבה מיום 25.5.06 בעיתון "מקור ראשון" כתב מוטי פוגל דברים קשים על התובעת ועל הנהלתה, על פיטורים המוניים, יחסים עכורים, הפסקת התקשרויות, עיכוב תשלומים, מינויים פוליטיים וכיוצא בדברים הללו (נספח יא' לתצהיר הנתבע). בכתבה מיום 24.1.04 בעיתון "הארץ" כתבה גלית ימיני על חילופי המנכ"לים התכופים, על השכר השערורייתי של ראשיה, על המינויים הפוליטיים, על חשיפת התובעת לשוק האפור ועוד (נספח טו' לתצהיר הנתבע). כתבה קשה על שכרו של מר אלקסלסי ועוד כהנה וכהנה נכתבה ביום 14.10.07 על-ידי רפאל פוגל בעיתון The Marker (שם). על הישיבה הנדונה של ועדת הכנסת לביקורת המדינה דיווח צבי לביא בעיתון "גלובס" ביום 19.12.05 (נספח ד' לתצהיר גב' פולישוק). כתבתו לא החמיאה לתובעת. על כל אלה לא הגישה התובעת תביעת לשון הרע, הגם שאם נגרם לה נזק, סביר להניח שהפרסומים העיתונאיים הללו הם שגרמוהו ולאו דווקא מכתבו של הנתבע; אך נגד הנתבע הגישה תביעה זו לפיצויים בסך של 2,500,100 ₪. 22. בין שאר טענותיה טענה התובעת כי דבר-שקר כתב הנתבע במכתבו ולפיו "עדיין אין תוכנית עבודה מאושרת בדירקטוריון לשנת 2006". במשפט התברר כי היה זה דווקא מר אלקסלסי שבתצהירו (סעיף 19 (ב)) לא אמר אמת בהקשר זה (עמוד 26). רק ביום 10.1.06 אושרה תוכנית העבודה (עמוד 102; סעיף 20 לתצהיר סמנכ"ל הכספים רפי ליטמן; פרוטוקול ישיבת דירקטוריון התובעת מיום 10.1.06). 23. עוד טענה התובעת על דברי הנתבע במכתבו כי בדוח מבקר המדינה נכתב שדירקטוריון התובעת מעולם לא הכין תוכנית עבודה רב-שנתית. גם כאן היה זה מר אלקסלסי שלא אמר אמת בתצהירו ("היתה תוכנית עבודה רב שנתית" (סעיף 19 (ג) לתצהיר)). יונתן קורפל, מנכ"ל התובעת, העיד במפורש כי בעת שכתב הנתבע את מכתבו לא הייתה בנמצא תוכנית עבודה רב שנתית (עמוד 102). בחקירתו הנגדית נשאל מר אלקסלסי על כך והתמיד לחזור על מה שאמר בתצהירו. הוא נשאל מדוע לא הוצגו התוכניות ונתבקש להראותן. תשובתו: "אנחנו נמציא את התוכנית באם נתבקש" (עמוד 28); "אני מתחייב כי במהלך המשפט הם יועברו אליך" (עמוד 29). מר אלקסלסי לא עמד בדיבורו. 24. חמור מכך. חוששני שהתובעת ניסתה להטעות את בית המשפט בהגישהּ תצהיר מאת מר יעקב לב אשר טען כי הכין תוכנית עבודה לשדרוג מערכות טכנולוגיות, תוכנית שצורפה כנספח א' לתצהירו. כך, בעורמה, ניסתה התובעת להראות שכביכול הייתה לה תוכנית עבודה רב שנתית. אלא שעד מהרה התברר בחקירתו של מר לב כי אותו נספח א' לתצהירו כלל וכלל איננו תוכנית עבודה רב שנתית של התובעת. היה זה מסמך שלא נערך על-ידי העד ולא היה לו כל מושג מהו. התוכנית שהכין העד הזה, ככל שהיא קיימת, הריהי מאוחרת למכתבו נשוא התביעה של הנתבע ואיננה רלוונטית (עמוד 49). 25. הנתבע ציין במכתבו את "הניהול הכושל" של התובעת, ובמיוחד את מינויו של מר אלקסלסי "יו"ר פעיל שמנהל את החברה, והוא מינוי פוליטי שכישוריו והתאמתו לנהל חברה כמו שלנו לא נבדקים בשום פורום אובייקטיבי". יש דברים בגו. לדברי מר אלקסלסי "אני מינוי של מרכז השלטון המקומי שמאגד בתוכו 260 רשויות ברחבי הארץ, היו"ר הוציא מתוך אחריות אישית וציבורית אדם שהוא קרוב משפחה שלו, והכניס אותי שאין לי כל קרבה משפחתית, כי אני מקצוען והוא רצה לשפר את החברה" (עמוד 21); "הציעו לי את התפקיד כי חיפשו אדם מתאים עם השכלה" (עמוד 7). לדבריו, רוב הדירקטורים הם ראשי רשויות מקומיות (עמוד 16). יונתן קורפל, אשר שימש כמנכ"ל התובעת במועדים הרלוונטיים העיד כי "כל האנשים שהיו בדירקטוריון מטעם השלטון המקומי היו אנשים פוליטיים מוצהרים" (עמוד 97). טענתו של הנתבע במכתבו נשוא התביעה על כך שכישוריו של מר אלקסלסי והתאמתו לנהל את התובעת לא נבחנו בשום פורום אובייקטיבי ומקצועי (דוגמת הוועדה לבדיקת מינויים בשרות הציבורי בראשותה של גב' טנה שפניץ, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה דאז), היא נכונה. 26. מר אלקסלסי העיד כי היה בעבר מפקח ומנהל ברשות הדואר ולאחר מכן שימש במשך כעשרים שנה כראש מועצת גן-יבנה. בהשכלתו הוא מנהל, השכלה פורמלית בתחום המחשבים ומערכות המידע אין לו, אם כי במסגרת לימודיו למד גם מחשוב באופן כללי (עמוד 16). כך או כך, מסעיף 3 לפרוטוקול (נ/1) מיום 27.3.03 עולה שמינויו הוצע ואושר פה אחד על-ידי הדירקטוריון. אין אסמכתא לדיון או לבדיקה על-ידי גורם אובייקטיבי או מקצועי לגבי כישוריו של מר אלקסלסי למלא את התפקיד. דרך חתחתים עבר הנתבע עד שזכה לראות את פרוטוקול המינוי של מר אלקסלסי לתפקיד. התובעת הערימה קשיים מיותרים בעניין זה, עד שנדרשה לשם כך החלטה שיפוטית. אין צריך לומר כי בגדרי משפט זה איננו קובעים דבר לגבי הכישורים הנדרשים לשם מילוי תפקיד יו"ר התובעת ולא לגבי כישוריו של מר אלקסלסי. כל אשר נקבע בפסק הדין מתייחס לדברי הנתבע במכתבו נשוא התביעה על כך שכישוריו והתאמתו של מר אלקסלסי לנהל את התובעת לא נבדקו בשום פורום אובייקטיבי. טענה זו נכונה עובדתית; וכקודמותיה, לא עלה בידי התובעת להפריכה. הגנת אמת הפרסום עומדת לו, אפוא, לנתבע, באופן פשוט וברור. הגנת תום הלב 27. למעלה מן הצורך אציין כי גם שתיים מהגנות תום הלב שלפי סעיף 15 לחוק עומדות לזכות הנתבע: "15. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: ... (2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום; (3) הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר; ...". 28. הנתבע הוא יו"ר ועד העובדים. זהו תפקיד מחייב. טבעי ומתבקש היה לעדכן את עובדי התובעת בפרטי הדיון שהתקיים בוועדת הכנסת לביקורת המדינה. היחסים שבינו לבין עובדי התובעת הטילו עליו חובה לעשות את הפרסום. גם אם אין זו חובה חוקית, לבטח זו חובה מוסרית או חברתית. משנבחר הנתבע על-ידי העובדים לשמש כיו"ר הוועד, הריהו מחוייב במתן דין וחשבון. הנתבע היה חוטא לתפקידו אלמלא עשה כן. כיוון שכך מתקיימות נסיבות סעיף-קטן (2) הנ"ל. כיוצא בזה, לעניינו של סעיף-קטן (3). חלבּם ודמם של עובדי התובעת מושקע בחברה. מצבה של התובעת נוגע לכל העובדים. פרנסתם עליה. שומה עליהם לדעת על הליקויים שבתובעת ועל מה שנעשה לתיקונם. הדיון בוועדת הכנסת לביקורת המדינה היה חשוב. את מכתבו בעקבות הדיון הכתיר הנתבע בכותרת "עדכּוּן" ואכן כך הוא. לבטח יש לראות את הפצת העדכון הזה בקרב העובדים כהגנה על עניין אישי כשר שלהם. ב"כ הנתבע טען גם לקיומה של הגנת הבעת הדעה שלפי סעיף 15 (4), אך אינני מקבל את הטענה, כי עיקר מכתבו נשוא התביעה של הנתבע עוסק בעובדות ולא בהבעת דעה. 29. את מכתב העדכּון לעובדים כתב הנתבע ופִרסם בתום-לב. חזקת תום הלב שלפי סעיף 16(א) עומדת לו, והיא לא נסתרה. הפרסום לא חרג מן הסביר בנסיבות עשייתו. הניסוח לא נעשה בהתלהמות יתרה, אלא באופן מדוד ושקול. אדרבה, בגמר המשפט, לאחר שנפרסה היריעה, דומני כי הנתבע היה מתון בניסוח דבריו ביחס למקובל במקומותינו. הנתבע לא השמיץ ולא ביזה. ביקורתו הייתה עניינית, מבוססת על נתונים בדוקים ומוּכחים. התובעת איננה גוף פרטי. היא "חברה מעורבת" כמשמעה בסעיף 1 לחוק החברות הממשלתיות, תשל"ה - 1975. היא "גוף מבוקר" כמשמעו בסעיף 9 לחוק מבקר המדינה, תשי"ח - 1958 [נוסח משולב]. התגלו בה ליקויים של ממש. היא ראויה לביקורת. באיזון שבין חופש הביטוי לבין השמירה על השם הטוב, בנסיבות העניין דנן, צריך לגבור כוחו של חופש הביטוי. 30. משהזכרתי את השם הטוב אציין כי "לא כל הרוצה ליטול את השם יבוא וייטול" (בהשאלה מן המשנה ברכות ב, ח). אין מדובר כאן בתביעה אישית אלא בתביעתה של התובעת כחברה. לא ברור כלל מיהו "הנפגע" מפרסום לשון הרע בענייננו, ככל שמדובר אכן בלשון הרע. האם זוהי התובעת? עובדיה? או שמא מר אלקסלסי? הנזק 31. סעיף 10 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע לאמֹר: "תאגיד לא ייפרע פיצויים בשל עוולה אלא אם גרמה לו נזק". לא דומה שמו הטוב של אדם לשמו הטוב של תאגיד. אדם, בשר ודם, זכאי לפיצויים בגין פרסום שהשפיל אותו או שהעמידוֹ ללעג ולקלס בעיני הבריות. עוגמת-נפש שכזו יכולה להיות רק למי שהוא בעל-נפש. לתאגיד אין נפש ולא יכולה להיגרם לו עוגמת-נפש. אדם זכאי לפיצויים בגין השפלתו בעיני הבריות גם אם לעצם הפגיעה לא הייתה תוצאה ממונית. לא כן תאגיד. על מנת שייזכה בפיצויים עליו להוכיח שפרסום לשון הרע על אודותיו גרם לפגיעה ממונית בנכסיו או בעסקיו (נדרשתי לכך בעבר בת"א (י-ם) 21639/00 בית הג'ונגל בע"מ נ' עוז - עמק החיות הקסום בע"מ (ניתן ביום 3.6.04), האסמכתאות ושאר הדברים שם יפים גם לכאן בשינויים המחוייבים). התובעת לא נשאה בנטל זה. 32. על דרך הסתם טענה התובעת לנזקים שנגרמו לה, בשפה רפה וללא שמץ של ביסוס בראיות. בסעיף 69 לתצהירו טען מר אלקסלסי על נזקיו-שלו, על הפגיעה בשמו הטוב. הנזקים הללו כלל לא הוּכחו, אך מכל מקום, לא על נזקיו-שלו ייפסקו פיצויים לטובת החברה התובעת. בסעיף 70 טען מר אלקסלסי לנזקי התובעת, על הפגיעה בשמה הטוב. ברם, כאמור, לחינם עשה כן. נזק שכזה לתאגיד איננו בר-פיצוי אלא אם נגרמה פגיעה בנכסי התאגיד או בעסקיו. לעניין זה נשמעו טענות כלליות גרידא, על בנקים שהקפיאו לזמן-מה את האשראי ועל לקוחות וספּקים שהפסיקו את קשריהם עם התובעת (עמודים 42-44). ואולם, לא באה ולוּ ראשית ראיה ממשית לתמיכה בדברים הללו. לא תכתובת עם בנקים, לא עדויות של פקידיהם, או של ספּק או לקוח שהפסיקו לעבוד עם התובעת בעקבות מכתבו של הנתבע. גם בתצהירו של מר רפי ליטמן, סמנכ"ל הכספים של התובעת אין טענה קונקרטית לנזק ממשי כלשהו שנגרם לתובעת. בחקירתו הנגדית נשאל כיצד זה הגיעה התובעת לתביעת פיצויים בסך של 2,500,100 ₪. תשובתו: "יש תחשיב. עשינו הערכות לגבי הנזקים שנגרמו לנו שעלו עשרות מונים על הסכום שתבענו. לכן הסכום המדוייק אינו מעניין. אנו יודעים שזה מעל שניים וחצי מיליון. עשינו תחשיב ויש לנו אותו" (עמוד 61). 'כך לא בונים תביעה'. תחשיב שעשתה התובעת, ככל שעשתה, ושלא הוגש כראיה, אין בו תועלת כלשהי לביסוס התביעה. 33. אדרבה, כמסתבר, אין שם טוב לתובעת בעקבות ניהולה הכושל, ממצאי דוח מבקר המדינה ופרסומים עיתונאיים לרוב. המנכ"ל לשעבר יאיר לייפר העיד כי "התדמית של החברה בשנת 2005 הייתה בעייתית בלי שום קשר למכתב" (עמוד 91). כשנשאל "האם אתה זוכר שהמכתב הזה גרם ל'רעידת אדמה' ולנזקים של מיליונים?" השיב: "חד משמעית לא" (שם). המנכ"ל לשעבר, יונתן קורפל, נשאל "האם אתה זוכר שאחרי המכתב הזה פנו אליך לקוחות של החברה או ספקים או בנקים שעבדו עם החברה ואמרו לך שבגלל המכתב הזה הם מפסיקים לעבוד עם החברה" והשיב: "אליי לא פנה אף אחד... אני יכול להגיד שאני במשך התקופה הקצרה יחסית לא הייתה אליי שום פנייה ואני לא מודע לאיזה שהיא בעיה שהמכתב גרם" (עמוד 102). כאמור, התובעת לא נשאה בנטל להוכחת נזקהּ. סוף דבר 34. הנה כי כן, לחינם תבעה התובעת את הנתבע, על לא עוול בכפו: דברי-מכתבו, גם אם יש בהם משום לשון הרע, הרי שהם פרסום מותר לפי סעיף 13 לחוק; על תוכן מכתבו של הנתבע חלה הגנת אמת הפרסום לפי סעיף 14 לחוק; הנתבע פִּרסם את מכתבו בתום-לב והוא זכאי להגנת סעיף 15 לחוק; התובעת לא הוכיחה כי נגרם לנכסיה או לעסקיה נזק כלשהו בעטיו של המכתב. די בכל אחד מאלה על מנת לדחות את התביעה; קל וחומר בהִצטברם. 35. תביעת-סרק זו לא נועדה אלא לפגוע בנתבע ובתפקודו כיו"ר ועד העובדים. התובעת ביקשה להלך עליו אימים. ראיתיו בבית המשפט פּוכר את אצבעותיו בדאגה, מוטרד וחושש, ולא בכדי. תביעה כספית על סך של 2,500,100 ₪ אינה דבר של מה בכך. התובעת ביקשה להתאנוֹת לנתבע. 25 שנה עובד הנתבע אצל התובעת. הוא מתגורר בחיפה ואת התביעה הגישה בירושלים. התובעת לא ניהלה את המשפט בהגינות. מסמכים חשובים הסתירה וגרמה לניהול הליכים ארוכים, יקרים ומיותרים. גם ניתן פסק דין לחובתה, שבּוּטל לאחר מכן, בשל העדר התייצבות. במהלך המשפט הוחלף הייצוג של התובעת ואת מחדליה ניסה מייצגהּ לתלות בקודמו. כדי לנסות לגבש פשרה ביקשתי פעם ופעמיים לפני ההוכחות שייתייצב נציג מוסמך מטעם התובעת, אך זו לא מילאה אחרי ההחלטה. הנתבע מצִדו ביקש למחוק תביעה שכנגד שהגיש, נֵאות ליישר את ההדורים ואף להביע התנצלות. התובעת סֵרבה והעמידה תנאים ובהם ביטול עתירה שהגישו עובדי התובעת לבג"ץ ועוד כהנה וכהנה. התביעה לא הייתה אלא כלי בידי התובעת במסגרת מאבקה נגד ועד העובדים. כזאת לא ייעשה. הרבה כסף עלו הליכי המשפט המיותר הזה לקופתה המדולדלת של התובעת. אגרת בית משפט בסך של כ-66,000 ₪, שכ"ט עו"ד למשרד עו"ד אלדד יניב שייצג אותה בתחילה, לעו"ד חיים כהן שייצג אותה בהמשך, ולנתבע שזכה במשפט. הנהלת התובעת צריכה ליתן דין וחשבון על כך. שרי הפנים והאוצר והבאים מכוחם לפי חוק החברות הממשלתיות במלאכת הפיקוח והמעורבות בניהול ענייני התובעת, בהיותה חברה מעורבת, צריכים גם הם לתת את דעתם על כך ולפעול על-פי סמכויותיהם. 36. התביעה נדחית בזאת. התובעת תישא בהוצאות המשפט וכמו כן תשלם לנתבע שכ"ט עו"ד בצרוף מע"מ בסך כולל של 200,000 ₪. פרסוםלשון הרע / הוצאת דיבה