קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא צו הריסה בניה ללא היתר בעיר העתיקה בירושלים: הערעור 1. לפניי ערעור על החלטתו של בית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (כב' השופטת ת' בר-אשר - צבן) בב"ש 12683/07, מיום 22.10.08, לפיה נדחתה בקשתו של המערער לביטול צו הריסה מינהלי שהוצא על-ידי המשיב, מכוח סמכותו לפי סעיף 238א לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965, כנגד עבודות בנייה שבוצעו, ללא היתר, ברובע הנוצרי בעיר העתיקה בירושלים. הערעור מתמקד בעיקרו בבקשתו של המערער מבית-המשפט, להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, ואף לאפשר לו להביא ראיות נוספות בגדרו של הערעור, בהתאם לסמכות הנתונה לבית-המשפט לפי סעיף 211 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. צו ההריסה המינהלי הנדון, אשר הוצא ביום 3.12.07, הורה על הריסת שתי תוספות לבניין, ברח' אל-כנייס 11, ברובע הנוצרי בעיר העתיקה בירושלים: האחת - בקומת הקרקע בשטח של כ-30 מ"ר, ושנייה - בקומה הראשונה בשטח של כ-33 מ"ר.   במהלך הדיון בערעור, הודיע ב"כ המערער כי הוא חוזר בו מהערעור בעניין הצו להריסת תוספת הבנייה שבקומת הקרקע, וכי ערעורו מתמקד בביטול הצו בכל הנוגע לתוספת הבנייה בקומה הראשונה.   המסגרת הנורמטיבית הרקע המשפטי להוצאת צווי הריסה מינהליים 3. אסקור תחילה את המסגרת הנורמטיבית להוצאת צווי הריסה מינהליים, ואת היקף הביקורת השיפוטית בבקשות לביטול הצווים או לעיכוב ביצועם, ובהקשר זה אפנה לרקע המשפטי שהובא על-ידי, לא אחת, בפסקי-דין בעניינם של צווים אלה.   תכליתו של סעיף 238א לחוק התכנון והבנייה, שמכוחו מוצאים צווי הריסה מינהליים על-ידי יושבי ראש ועדות התכנון והבנייה, הִנה מתן מענה מיידי ויעיל למיגורה של תופעת הבנייה הבלתי חוקית, תוך שמירה על שלטון החוק - בכלל, ועל דיני התכנון והבנייה - בפרט. צווי הריסה מינהליים נועדו לסלק על-אתר בנייה בלתי חוקית, בעודה בחיתוליה, כדי למנוע קביעת עובדות מוגמרות בשטח (ר"ע 1/84 דוויק נ' ראש העיר ירושלים, פ"ד לח(1) 494; רע"פ 273/86 חנניה פרץ נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, פ"ד מ(2) 445, 447; רע"פ 5738/00 סלאמה נ' יו"ר הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה ירושלים (24.10.04); רע"פ 5584/03 פינטו נ' עיריית חיפה, פ"ד נט(3) 577; ורע"פ 1948/07 אלעוברה נ' עיריית רמלה (5.3.07)). כבר נפסק, כי מדובר באחד האמצעים החשובים והאפקטיביים שהוקנו לרשויות התכנון לשם אכיפה יעילה של הפרות חוקי התכנון והבנייה, ומיגור עבירות הבנייה באִבן (רע"פ 9230/06 חברת א.מ.ש תלפיות בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה חיפה (5.12.06)), אשר חיוני להפעילו נוכח מימדיה הרחבים של הבנייה הבלתי חוקית והצורך לעקור מן השורש תופעה פסולה זו, שהייתה לרעה חולה במחוזותינו (רע"פ 5986/06 מלכיאל נ' מדינת ישראל (25.7.06)). כן הובהר בפסיקה, כי לנוכח תכליתה העיקרית של הוראת סעיף 238א לחוק, לאפשר לרשויות התכנון לאכוף את דיני התכנון והבנייה ביעילות, הרי ש"על דרך הכלל, יש בתכלית זו כדי לגבור על הזכויות לקניין ולכבוד האדם" (רע"פ 2351/06 סביח נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים (2.4.08)).   העילות לביטולו של צו הריסה מינהלי או לעיכוב ביצוע 4. העילות לביטולו של צו הריסה מינהלי הִנן מצומצמות וצרות בהיקפן.   סעיף 238א(ח) לחוק קובע את העילות להתערבות בית-המשפט בכל הנוגע לביטולו או להתלייתו של צו הריסה מינהלי, ומורה לאמור: "לא יבטל ולא יתלה בית-המשפט צו הריסה מינהלי, אלא אם הוכח לו שהבנייה שבגללה ניתן הצו בוצעה כדין או שביצוע הצו אינו דרוש לשם מניעת עובדה מוגמרת". הוראת סעיף 238א(ח) לחוק מתייחסת, אפוא, לשתי עילות ביטול: האחת - אם הבנייה "בוצעה כדין", והשנייה - אם הוכח "שביצוע הצו אינו דרוש לשם מניעת עובדה מוגמרת". הערעור דנן מתמקד, כאמור, בעילת הביטול השנייה. כבר נפסק לא אחת, כי התשובה לשאלה, האם ביצועו של צו הריסה מינהלי "אינו דרוש לשם מניעת עובדה מוגמרת", נבחנת בהתאם לקריטריונים שנקבעו בסעיפים 238א(א)(2) ו-(3) לחוק, קרי - אם מדובר בבנייה שנסתיימה מעל ששים יום לפני מועד הגשת התצהיר ליו"ר הוועדה המקומית, או בבנייה שאוכלסה מעל שלושים יום לפני אותו מועד (ר"ע 352/03 לוין נ' ראש עיריית ירושלים (12.7.83); ע"פ (י-ם) 58/83 יוסף לוין נ' ראש עיריית ירושלים (3.7.83); ר"ע 273/86 פרץ נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, פ"ד מ(2) 445, 447; רע"פ 5086/97 בן חור נ' עיריית תל- אביב-יפו, פ"ד נא(4) 625, 638; רע"פ 9174/08 גבריאל פרץ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה תל אביב (16.11.08)). יודגש, כי צו הריסה מינהלי אינו צו המופנה כלפי אנשים, אלא מכוון כנגד מבנה שהוקם שלא כדין, והוא, אפוא, בבחינת צו IN REM כלפי הנכס עצמו (רע"פ 5341/06 צלאח נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובנייה (19.10.06); רע"פ 918/07 חלואני נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים (8.2.07)).   בנוסף לשתי העילות האמורות לביטולו של צו הריסה מינהלי לפי סעיף 238א(ח) לחוק, לבית-המשפט סמכות ביקורת והתערבות בצו הריסה מינהלי, אם נפל בו פגם שעניינו היעדרו של יסוד מהיסודות החוקיים שיש בהם כדי להקנות לו תוקף (רע"פ 47/92 אבו-טיר נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים, פ"ד מו(1) 699; ורע"פ 5635/93 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה תל-אביב-יפו נ' עורקבי, פ"ד מח(2) 397, 404). כן מורה ההלכה הפסוקה, כי בית-המשפט מוסמך לבטל צו הריסה מינהלי אם נפלו בו "פגמים חמורים" שיש בהם כדי להביא להצהרה על בטלות הצו מעיקרו (עע"מ 3518/02 רג'בי נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים, פ"ד נז(1) 196). עוד הודגש בפסיקה, כי על-רקע תכליתו של סעיף 238א לחוק, עילות הביקורת השיפוטית מצומצמות, ואף "יש להיזהר שלא לשים את הסמכות להוציא צו הריסה מינהלי בסד, באופן שישבש את האפשרות להילחם בבנייה הבלתי חוקית" (רע"פ 6034/99 כהן נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים, פ"ד נד(1) 438, 447). כן נפסק, כי הטוען לפגם בצו הריסה - עליו חובת ההוכחה, וזאת מכוח חזקת התקינות של המעשה המינהלי (רע"פ 1088/86 סברי נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה הגליל המזרחי, פ"ד מד(2) 417; רע"פ 7478/07 בלילטי נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים (4.6.07)). 5. בית-המשפט מוסמך לעכב ביצועו של צו הריסה מינהלי, אף אם לא נפלו בו פגמים המביאים לבטלותו, ואולם לאור תכליתו של הצו יעשה הדבר אך במקרים חריגים ויוצאי דופן. על-רקע התכלית החקיקתית שביסוד סעיף 238א לחוק, נפסק כי צווי הריסה מינהליים, שאין עילה לביטולם, יעוכבו רק במקרים חריגים ויוצאי דופן, כמו למשל כאשר היתר הבנייה נמצא בהישג יד (רע"פ 5205/07 אוהרנסיאן נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים , (5.9.07)); כי יש "למנוע אפשרות של השהיית ביצוע צווים בדרך של גרירת הליכים משפטיים באופן מלאכותי כדי להרוויח זמן" (ע"פ 10505/03 אזולאי נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 625, 627); וכי ככלל אין מקום לעיכוב ביצוע הצווים, אף לא לשם קידום הליכי תכנון המצויים בראשיתם (רע"פ 10607/07 שומאן נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה (12.2.08)).   צו ההריסה וההליכים שהתקיימו בעניינו בבית-משפט קמא 6. צו ההריסה המינהלי נחתם על-ידי ראש עירית ירושלים ויו"ר הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה בירושלים, מר אורי לופליאנסקי ביום 3.12.07. הצו הוצא על-יסוד תצהירו של המהנדס מר אלכסנדר רוטמן מיום 15.11.07, אשר הוסמך על-ידי מהנדס הוועדה המקומית ליתן תצהיר הנדרש בסעיף 238(א) לחוק. תצהירו של מר רוטמן ניתן על סמך המידע שנתקבל ממפקח הבנייה, ההנדסאי מר פיני ויקסלבוים, ועל יסוד האמור בתצהירו מיום 8.11.07. בעת חתימתו על הצו, עמדה בפני יו"ר הוועדה המקומית גם פנייה של מר צחי כץ, מנהל האגף לרישוי ופיקוח בנייה בירושלים, שאליה צורפה חוות-הדעת של היועץ המשפטי לעירייה, מר יוסי חביליו, שאישר כי מבחינה משפטית ניתן להוציא את הצו. כן צורפה המלצת מנכ"ל עירית ירושלים, מר יאיר מעיין, ליתן את הצו ולבצעו.   7. בבקשה לביטול הצו, שהוגשה לבית-משפט קמא ביום 12.12.07, טען המערער כי יש לבטל את צו ההריסה, הואיל ועבודות הבנייה שביצע, אשר לטענתו היו אך בגדר "שיפוצים", אינן טעונות היתר בנייה. לדבריו, שכר את הבית מאת הכנסייה היוונית אורתודוקסית בירושלים לתקופה של שנה מיום 1.6.06, והיות שהבית היה "במצב פיזי רעוע ביותר" נאלץ לבצע שיפוצים נרחבים "בכדי להפוך את הבית לנכס הראוי למגורים" (סעיף 8 לבקשה). בנוסף ולחלופין טען המערער, כי קמה עילה לבטל את הצו, הואיל והצו אינו דרוש לשם מניעת עובדה מוגמרת. עוד טען המערער, כי יש לבטל את הצו ממספר טעמים נוספים: הראשון - כי אין זיהוי הולם של הנכס; השני - כי התצהיר שעל בסיסו הוצא הצו לא ניתן על-ידי גורם מוסמך; והשלישי - כי נפל פגם בחובת ההיוועצות עם היועץ המשפטי של הרשות המקומית.   במאמר מוסגר יצוין, כי לבקשה לביטול הצו צירף המערער עותקים מכתבי הטענות (על נספחיהם) ומהפרוטוקול בבקשה למתן צו מניעה זמני, שהוגשה נגדו על-ידי אחד משכניו, עיסא פריג' (בש"א 7876/07 בבית-משפט השלום בירושלים). בתצהירו של המבקש באותו הליך נטען, כי המערער ביצע עבודות הריסה במבנה, והקים מבנים חדשים, ובכלל זה בנה קומה נוספת (נספח ה לבקשת המערער בבית-משפט קמא והתמונות שצורפו לו). המערער טען בבקשתו, כי באותו הליך דחה בית-משפט השלום את טענותיו של אותו שכן על הסף (סעיף 11 לבקשה). ואולם, מעיון בפרוטוקול שצורף עולה, כי הצדדים באותו הליך הגיעו להסדר לפיו לא תבוצענה עבודות בנייה נוספות, פרט לעבודות פנים (נספח ו' לבקשה); ועל-כן, אין בסיס לטענה המערער, כי טענות המבקש נדחו על הסף. לא נתחוור מדוע בחר המערער לצרף לבקשתו האמורה את תצהירו של השכן, התומך למעשה בראיות שעמדו בבסיס ההחלטה להוציא את צו ההריסה המינהלי. מכל מקום, החלטתו של בית-משפט קמא, כמו גם פסק-הדין בערעור, אינם נסמכים על תצהירו של השכן הנ"ל.   8. בדיון שהתקיים בבית-משפט קמא נשמעה מטעם המשיב עדותו של מפקח הבנייה פיני ויקסלבוים, אשר ביקר בנכס ביום 8.11.07. מטעם המבקש העידו הוא עצמו, וכן שכנו, מר עיסא סודאח.   מפקח הבנייה ויקסלבוים העיד, כי ביקר בנכס בעקבות תלונה שהוגשה על-ידי אדריכל מרשות העתיקות. בתצהירו מיום 14.11.07, שעל בסיסו הוצא צו ההריסה המינהלי, ציין המפקח כי בביקורו בנכס מיום 8.11.07, גילה כי בקומת הקרקע הוקמה תוספת בנייה בשטח של כ-30 מ"ר, ובקומה הראשונה - מעל מבנה קיים - נבנתה תוספת בשטח של כ-33 מ"ר. לדבריו, באותו מועד, טרם הסתיימה הקמת המבנים ואלו טרם אוכלסו. בעדותו בבית-המשפט, חזר המפקח על האמור בתצהירו, והציג לבית-המשפט אסופת תמונות שצולמו על-ידו במועד הביקור בנכס. הוא העיד, כי בביקורו בנכס ראה ש"בנו קירות חדשים ויצקו תקרה חדשה". בעניין זה הבהיר, כי חלק מהקירות היו עדיין ללא ציפוי אבן, אך "גם הקירות עם ציפוי האבן, ניתן לראות שמדובר בקיר בטון, דבר שאופייני לבנייה חדשה" (עמ' 1 ש' 24-26). בחקירתו הנגדית הדגיש העד, כי גם הקירות בקומה הראשונה היו חדשים, ושלל את טענת המערער, כי מדובר אך בציפוי אבן בקירות ישנים (עמ' 4, ש' 10-11).   9. המערער השמיע את גרסתו בתצהירו ובעדותו בבית-המשפט. בתצהירו ציין המערער, כי ביצע בנכס רק שיפוצים פנימיים, לא הרחיב את הבית ולא בנה מעליו כל תוספת. לדבריו, השיפוצים נדרשו הואיל ו"הבית היה במצב פיזי רעוע ביותר", והיות שנדרשו "שיפוצים נרחבים בכדי להפוך את הבית לנכס הראוי למגורים" (סעיף 10 לתצהיר). הוא לא ציין מהן עבודות השיפוצים שביצע - בכלל, ובקומה הראשונה - בפרט; וממילא לא ציין, את שטען בהמשך, כי הסיר את האבנים שציפו את הקירות החיצוניים, וציפה את הקירות החיצוניים באבנים חדשות.   בעדותו בבית-המשפט טען המערער, כי שכר את הנכס מהכנסייה היוונית-אורתודוקסית, וביצע בו שיפוצים. על-פי עדותו, השלד היה קיים אך הוא רק צוּפה באבן, וכלשונו: "כל השלד היה קיים, רק ציפינו אותו מבחוץ באבן" (עמ' 5 ש' 8). עוד טען, כי לא הרס בנייה כלשהי, אם כי שינה את מבנה הכניסה לבית, ולשם כך בנה קירות מבלוקים. כאשר הוצגה לעד תמונה מקומת הקרקע, שבה נחזה באופן ברור קיר דק מבטון עם ציפוי מאבן, כאשר עבודות הבנייה מצויות בעיצומן, טען כי הואיל והקירות היו עבים, חתך את החלק הפנימי שלהם, כדי להגדיל את שטח פנים הבית: "היה שם קיר עבה מאוד, חתכנו את זה קצת והקטנו את העובי שלו, ושמנו טיח בפנים" (עמ' 5, ש' 23).   10. שכנו של המערער, עיסא סודח, אשר העיד מטעם המערער, ציין כי המערער שיפץ מבנה "הרוס" ששכר מהכנסייה; וכלשונו: "יש חצר שמחולקת לשלושה חדרים וחדר אחד למעלה שהוא מקולקל. הוא קנה את זה מהכנסייה וזה חייב שיפוצים. הקירות היו הרוסים ולא היה ריצוף ולא הייתה אינסטלציה". לשאלת ב"כ המערער, האם בעבר התגוררו בשתי הקומות, השיב העד בחיוב, וציין: "היה לו קומת קרקע וחדר מלמעלה שהיה גם הרוס והיה עם כיפה" (עמ' 6 ש' 34-37).     החלטתו של בית-משפט קמא 11. בהחלטתו המפורטת והמנומקת מיום 22.10.08, דחה בית-משפט קמא את טענותיו של המערער, וקבע כי אין עילה לביטולו של צו ההריסה המינהלי ולעיכוב ביצועו.   בית-משפט קמא דחה את טענת המערער, כי מדובר בעבודות שיפוץ שנעשו בתוך פנים הבית, וקבע כי הקירות החיצוניים בתוספות שבשתי הקומות הם קירות חדשים, ושמדובר, אפוא, בתוספות בנייה חדשות, שהוקמו ללא היתר בנייה. בעניין זה, אימץ בית-המשפט את עדותו של מפקח הבנייה ויקסלבוים, לפיה בעת ביקורו בנכס ביום 8.11.07, הבחין בבנייה החדשה של שתי התוספות האמורות, ובכך שציפוי האבן נעשה על קירות חדשים. על-יסוד תצהירו ועדותו של המפקח, קבע בית-משפט קמא, כי במועד האמור, טרם הושלמו עבודות הבנייה בשתי התוספות האמורות, והן עדיין לא אוכלסו. כן נקבע, כי עבודות הבנייה בקומת הקרקע היו בעיצומן - הקומה עדיין הייתה במצב של שלד, טרם הותקנו חלונות, עדיין לא הונח ריצוף, לא הוחל בביצוע עבודות אינסטלציה וחשמל, ואף טרם הושלם ציפוי הקירות החיצוניים. באשר לקומה הראשונה נקבע, כי נבנו בה הקירות החיצוניים והותקן חלון, ואולם עדיין לא הושלמו עבודות הריצוף והטיח, וטרם הותקנו במקום אביזרי אינסטלציה וחיבורים לחשמל. על-כן, קבע בית-המשפט, כי לא קמה עילה לביטולו של צו ההריסה לפי סעיף 238א(ח) לחוק, שכן מדובר בבנייה שבוצעה שלא כדין, וצו ההריסה דרוש לשם מניעת עובדה מוגמרת.   בית-משפט קמא דחה את יתר הטענות שהעלה ב"כ המערער, בעניין פגמים שנפלו, לטענתו, בהליך הוצאתו של הצו. באשר לטענה בדבר הפגם באופן זיהוי הנכס, קבע בית-משפט קמא, כי הבניין זוהה כראוי באמצעות ציון קואורדינטות, וסימונו על גבי תרשים ותצלום אוויר. בכל הנוגע לטענה בדבר אי-הסמכתו של המהנדס רוטמן לחתום על התצהיר, קבע בית-משפט קמא כי מדובר בטענה בעלמא, ללא בסיס, אשר נסתרה באמור בסעיף 1 לתצהירו של רוטמן, אשר הצהיר על הסמכתו ליתן תצהירים לפי סעיף 238א לחוק. בעניין הפגמים הנטענים בחובת ההיוועצות, קבע בית-משפט קמא, כי לא נפל כל פגם בהליך ההיוועצות עם היועץ המשפטי של העירייה, שיכול שייעשה גם בכתב.   בקשתו החלופית של המערער, לעיכוב ביצועו של צו ההריסה המינהלי, על-מנת לאפשר לו להוציא היתר בנייה לתוספות האמורות, נדחתה אף היא על-ידי בית-המשפט. בהקשר זה ציין בית-משפט קמא, כי מדובר בבנייה בעיר העתיקה בירושלים, באזור שכל בנייה בו מחייבת את תיקון תוכנית המתאר, והמערער טרם פתח בהליכים לתיקון תכנית המתאר, והיתר בנייה אינו מצוי בהישג-יד.   ההליכים בערעור, הבקשה להבאת ראיות בערעור ותמצית טיעוני הצדדים 12. בהודעת הערעור בכתב, שב והעלה המערער את מכלול טענותיו שהועלו לפני הערכאה הדיונית. הוא חזר על הטענות, לפיהן מדובר היה בשיפוצים פנימיים, שאינם טעונים היתר בנייה, וכי צו ההריסה לא היה דרוש לשם מניעת עובדה מוגמרת. כמו כן, חזר על הטענות בעניין הפגמים הנטענים הנוגעים להליכי הוצאת הצו.   13. בדיון מיום 11.1.09, ביקש ב"כ המערער לדחות את הדיון בערעור למועד אחר, על-מנת לבוא בדברים עם ב"כ המשיב; ובהסכמת הצדדים, נדחה הדיון ליום 15.2.09. בישיבה שהתקיימה ביום 15.2.09, ביקש ב"כ המערער לדחות את הדיון פעם נוספת, בכדי לאפשר לו למצות את המשא ומתן עם ב"כ המשיב, ולא בלי לבטים, נעתרתי לבקשתו והדיון נדחה ליום 16.3.09.   14. בישיבה שהתקיימה ביום 16.3.09 הודיע ב"כ המערער, כי הוא חוזר בו מן הערעור כנגד צו ההריסה בעניין תוספת הבנייה שבקומת הקרקע, ומצמצם, אפוא, את הערעור רק כנגד הריסת תוספת הבנייה שבקומה הראשונה. משכך, התמקד הערעור אך ורק בגרסת המערער, לפיה ביצע בקומה הראשונה של המבנה עבודות שיפוצים, שאינן טעונות, לשיטתו, היתר בנייה. לטענת ב"כ המערער, שכר מרשו "בית חצי הרוס" ש"היו בו בלוקים מצופים טיח", והוא ביצע בקומה הראשונה "שיפוץ חיצוני ופנימי" של "חדר ישן" - "עשה טיח בפנים וציפוי אבן בחוץ" (עמ' 4 לפרוטוקול). הוא הוסיף וציין באותו דיון, כי בכוונתו לפעול להשגת ראיות נוספות, על-מנת לשכנע את ב"כ המשיב בטענותיו; וכי הוא אף שוקל להגיש בקשה להבאת ראיות במסגרת הערעור. בסופו של הדיון, ביקש ב"כ המערער לאפשר לו לדחות את הדיון פעם נוספת, על-מנת ליתן לו "הזדמנות אחרונה" (כלשונו) לשכנע את ב"כ המשיב, באמצעות ראיות נוספות שישיג, לוותר על הריסת הקומה הראשונה ולהסתפק בהריסת קומת הקרקע. משהתנגד ב"כ המשיב לדחיית הדיון לתכלית האמורה, חזר בו ב"כ המערער מהבקשה לדחיית הדיון והשלים את טיעוניו.   ב"כ המשיב ביקש באותו דיון לדחות את הערעור, זאת מטעמיה של הערכאה קמא. הוא ציין, כי המערער לא סתר את עדותו הברורה של מפקח הבנייה, לפיה הקירות בקומה הראשונה היו קירות חדשים. עוד טען, כי הימנעותו של המערער מהשמעת עדות של המהנדס מטעמו או של הקבלן שביצע את העבודות, נזקפת לחובתו ומאששת את גרסתו של מפקח הבנייה.   עם סיום השמעת הטיעונים בישיבה מיום 16.3.09, ביקש ב"כ המערער לדחות את מתן פסק-הדין בשלושים יום, על-מנת לאפשר לו למצות את פרק הזמן האמור לשכנע את ב"כ המשיב להגיע להסדר. בעקבות בקשתו האמורה, ניתנה החלטה, כי פסק-הדין יישלח לצדדים, וכי מועד מתן פסק-הדין יתעכב בשלושים יום, על-מנת לאפשר לב"כ המערער להודיע לבית-המשפט אם הגיע להסדר עם ב"כ המשיב, אם לאו.   15. ביום 13.4.09, דהיינו - שלושה ימים לפני תום תקופת שלושים הימים האמורה - הגיש המערער בקשה בכתב להגשת ראיות נוספות בערעור. הוא צירף לבקשתו את שלוש הראיות שביקש להגיש: האחת - תצהירו של שכנו של המערער; השנייה - מכתב מראש מחלקת הכספים של הפטריארכיה היוונית אורתודוכסית בירושלים; והשלישית - חוות-דעת של מפענח תצלומי אוויר, מר מרדכי אהרוני.   השכן, מר מחמוד סלמאת, ציין בתצהירו הלקוני, מיום 2.4.09, (נספח ב' לבקשה), כי המערער שכר בית בן שתי קומות, ו"שיפץ את הקומה השנייה, שיפוץ כללי בלבד".   ראש מחלקת הכספים של הפטריארכיה היוונית אורתודוכסית, הארכיבישוף מטודיוס, ציין במכתבו הקצר (נספח ג' לבקשה), כי הנכס הושכר למערער על-ידי הפטריארכיה, וכי הבניין שהושכר "מורכב משלושה חדרים, שני חדרים בקומת קרקע וחדר גדול בקומה א' (מדובר במבנה דו-קומתי)". יוער, כי מכתבו של הארכיבישוף לב"כ המערער נשלח עוד ביום 2.2.09, דהיינו - בטרם הושמעו טענות המערער בערעור.   בחוות-דעתו של מר מרדכי אהרוני, מומחה לתצלומי האוויר, צוין כי מהשוואת שני תצלומי אוויר, האחד - מיום 5.6.06 והשני - מיום 16.9.07, מגיע הוא למסקנה "שאין כל בנייה או תוספת של קומה נוספת".   16. את תגובתו לבקשה להוספת ראיות חדשות, הגיש המשיב בכתב, ביום 6.5.09. ראשית, הלין ב"כ המשיב על כך שב"כ המערער ביקש מבית-המשפט ארכות חוזרות ונשנות על-מנת לבוא בדברים עם המשיב, אך ניצל ארכות אלו להגשת בקשה להמצאת ראיות נוספות במסגרת הערעור. כן טען, כי המערער לא הציג טעמים משכנעים לשיהוי הרב שבהגשת הבקשה להבאת הראיות הנוספות בערעור, ובפרט כשמדובר בשלב מתקדם של הדיונים לאחר שהושלמו הטיעונים בערעור, וכאשר בא-כוחו לא טען, ולוּ ברמז, בעת השמעת טיעוניו, כי הוא נתקל בקשיים כלשהם בהשגתן של ראיות. עוד טען ב"כ המשיב, כי הראיות שאותן מבקש המערער להגיש בערעור, אינן סותרות את קביעתו של בית-משפט קמא, לפיה הקירות החיצוניים של הקומה הראשונה היו קירות חדשים. לדבריו, אף אם אכן היה חדר ישן בקומה הראשונה, אין בכך כדי לסתור את מסקנת בית-המשפט, שנסמכה על עדותו של מפקח הבנייה, לפיה בקומה הראשונה נבנו קירות ותקרה חדשים. בהקשר זה, ציין ב"כ המשיב, כי אף אם היו קירות בקומה הראשונה, הרי שמעדותו של השכן, עיסא סודאח, עולה ש"הקירות היו הרוסים", ואלו ככל הנראה נהרסו ונבנו מחדש. באשר לחוות-דעתו של מפענח תצלומי האוויר, טען ב"כ המשיב, כי אין בה כדי להוכיח שהקירות והתקרה של הקומה הראשונה אינם חדשים, כפי שנקבע בהחלטת הערכאה הדיונית. עוד ציין הוא, כי הימנעותו של המערער מלהעיד את הקבלן שביצע את העבודות, נזקפת לחובתו, ומחזקת את קביעתו העובדתית של בית-משפט קמא. על-כן, ביקש ב"כ המשיב, בתגובתו האמורה בכתב, לדחות את הבקשה להבאת ראיות.   17. הדיון בבקשה להבאת ראיות בערעור התקיים ביום 9.7.09. שני הצדדים אימצו, באותו דיון, את טיעוניהם בכתב בעניין הבקשה הנדונה. ב"כ המערער הוסיף וציין באותו דיון, כי עובי הקיר בקומה הראשונה היה כעשרים ס"מ, וכי מרשו "ביצע עבודות טיח מבפנים, והחליף את האבנים החיצוניות באבנים חדשות". הוא שב והדגיש, כי הוא מסכים שצו ההריסה יוותר על כנו בכל הנוגע להריסת תוספת הבנייה בקומה הראשונה, והבהיר כי ערעורו מצטמצם לביטול הצו בכל הנוגע לתוספת שבקומה הראשונה.   דיון 18. המחלוקת בין הצדדים בתיק זה הִנה עובדתית בעיקרה, והיא מתמקדת בשאלה, מהן עבודות הבנייה שבוצעו בקומה הראשונה עובר לביקורו של מפקח הבנייה בנכס: האם כללו הן הקמת קירות חדשים ותקרה - כטענת המשיב, או שמא מדובר אך בשיפוץ של חדר ישן, שכלל החלפה של כל אבני הציפוי בקירות החיצוניים - כגרסת המערער. מחלוקת נוספת מתעוררת בעניין הבקשה להגשת ראיות נוספות בערעור.   19. לאחר בחינת טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי אין עילה להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית-משפט קמא, לפיהן עבודות הבנייה בתוספת שבקומה הראשונה כללו את בניית הקירות והתקרה. קביעותיו של בית-המשפט היו מבוססות כדין, ונסמכו על התשתית הראייתית שהובאה בפניו. הלכה היא, שבית המשפט שלערעור לא ייטה, בדרך-כלל, להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, וכי התערבותו בממצאים מצטמצמת למקרים חריגים שבהם נפלה טעות עניינית, המצדיקה תיקונה במסגרת ערעור; ובין-השאר: כאשר נקבעו ממצאים שאינם עומדים במבחן ההיגיון ושיש לראותם כמופרכים, או מקום שאין לעובדות שנקבעו בסיס נאות בחומר הראיות (ראו: ע"פ 117/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נד(2) 408; ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 643; וע"פ 2932/00 אלמקייס נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 102, 108). כך במקרה דנן, לא מצאתי מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית-משפט קמא, שנסמכו על עדותו המקצועית של מפקח הבנייה, פיני ויקסלבוים, שהִנו הנדסאי אדריכלות, ומשמש כמפקח בנייה בעיריית ירושלים מזה כארבע שנים. בית-משפט קמא דחה את עדותו של המערער, כי לא בנה קירות חדשים אלא רק החליף את ציפוי האבנים בכל הקירות החיצוניים, והעדיף על פניה את עדותו של מפקח הבנייה, לפיה הקירות בשתי הקומות הִנם קירות חדשים (עמ' 4, שורות 10-11) - עדות שנתמכה בתצלומים שהוגשו לבית-המשפט. לכך יש להוסיף, כי גרסת המערער, לפיה בחר להחליף את כל האבנים שציפו את הקירות החיצוניים של המבנה, נשמעת תמוהה, והמערער לא הסביר מדוע נדרש הדבר; מה גם, שגרסה זו לא נטענה בתצהירו והועלתה לראשונה בעדותו. מסקנתו העובדתית של בית-המשפט הייתה, אפוא, מבוססת כדבעי על התשתית הראייתית שהובאה לפניו; ולא מצאתי עילה להתערב בה. מסקנה זו מתחזקת נוכח הימנעותו של המערער מלהעיד את הקבלן שביצע את העבודות, ואת המהנדס מטעמו.   אשר-על-כן, אין מקום להתערב בהחלטתו של בית-משפט קמא, לפיה עבודות הבנייה בקומה הראשונה, עליהן העיד מפקח הבנייה, כללו את הקמת הקירות והתקרה, וכי לא קמה עילה לביטולו של צו ההריסה המינהלי הנדון, לשם מניעת עובדה מוגמרת.   20. לא מצאתי מקום להתיר למערער להגיש ראיות בערעור, מה-גם שהבקשה הוגשה בשלב מאוחר, כחודש לאחר השלמת הטיעונים בערעור.   סעיף 211 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, מורה, כי בית-המשפט שלערעור "רשאי, אם היה סבור כי הדבר דרוש לעשיית צדק, לגבות ראיות או להורות לערכאה הקודמת לגבות ראיות שיורה". "עשיית צדק" בהקשר האמור, עיקרה מתן הזדמנות הוגנת לנאשם להתגונן (ע"פ 1742/91 פופר נ' מדינת ישראל פ"ד נא(5) 289, 296). על-פי הפסיקה, השיקולים שבהם על בית-המשפט להתחשב, בבואו לדון בבקשה להבאת ראיות בערעור, הם בעיקר שלושה: האחד - אם היה באפשרותו של המבקש להשיג את הראיה הנוספת במהלך הדיון בערכאה המבררת; השני - האינטרס בדבר השמירה על כלל סופיות הדיון; והשלישי - טיב הראיה הנוספת והסיכוי שהגשתה תביא לשינוי התוצאה שאליה הגיעה הערכאה הקודמת (ע"פ 1742/91 בעניין פופר, לעיל; ע"פ 334/86 סבח נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(3) 857). על-כן נפסק, כי "על המבקש להביא ראייה בשלב הערעור לשכנע על שום מה לא גילה את הראייה, כאשר ניהל את המשפט בערכאה הראשונה, וכן לשכנע כי יש בכוחה של הראייה החדשה, אם תתקבל, לשנות באורח מהותי את הממצאים או המסקנות שבפסק הדין" (ע"פ 2796/03, ביבס נ' מדינת ישראל (5.7.04), בפסקה 27; וכן ראו: ע"פ 635/88 מדינת ישראל נ' אדרי, פ"ד מד(4) 227, 240; ע"פ 2771/02 אבני נגד מדינת ישראל (16.2.05); ע"פ 211/05 כדורי בסון נ' מדינת ישראל (28.11.05)).   21. לא מצאתי לנכון להיעתר לבקשתו של המערער, שהוגשה, כאמור, לאחר תום השמעת הטיעונים בערעור, להבאת ראיות נוספות. בענייננו, לא עלה בידי המערער לשכנע, כי לא היה באפשרותו להשיג את הראיות הנוספות במהלך הדיון בערכאה הדיונית. אם ביקש המערער להגיש חוות-דעת של מומחה לתצלומי אוויר, היה עליו לפעול לאיתור המומחה עוד בשלב הדיון בערכאה קמא, ולא הוסבר בבקשה ובתצהיר מדוע נמנע המבקש מעשות כן. באשר לתצהירו של השכן, טענתו של המערער, כי הלה סירב ליתן תצהיר והסכים לשתף פעולה עִמו ולמסור התצהיר רק בשלב מאוחר, לא נתמכה בתצהירו של השכן; ומכל מקום, לא הייתה מניעה לכך שהמערער יזמין באמצעות בית-המשפט את השכן למסירת עדות, חרף סירובו לחתום על תצהיר. בכל הנוגע למכתבו של הארכיבישוף מטודיוס, מיום 2.2.09, טען המערער בבקשתו להוספת ראיה, כי מוסדות הפטריארכיה הושבתו בתקופה הרלבנטית, מחמת מחלוקות פנימיות. הוא לא הסביר לבית-המשפט, מדוע השהה את הבקשה להגשת ראיות בערעור, לאחר תום הדיונים בערעור, זאת בשעה שמכתבו של הארכיבישוף היה ברשותו עוד בתחילת חודש פברואר; ומכל מקום, לא היה בידו כל הסבר, מדוע נמנע מלהודיע לבית-משפט קמא, כי בכוונתו להזמין עד מטעם הפטריארכיה. לא שוכנעתי, אפוא, כי נבצר מהמערער להשיג את הראיות הנוספות בעת ניהול ההליכים בבית-משפט קמא, ומשכך, ועל-רקע עיקרון סופיות הדיון, יש לדחות את בקשתו להבאת הראיות הנוספות. יתר על-כן, המערער אף לא הסביר מדוע הוגשה הבקשה להוספת ראיות בשיהוי כה ניכר - לאחר תום השמעת הטיעונים בערעור. כאמור, הדיונים בערעור נדחו פעמיים, על-מנת לאפשר לב"כ המערער, לבקשתו, לבוא בדברים עם ב"כ המשיב; ואף לאחר תום השלמת הטיעונים, ביקש ב"כ המערער כי פסק-הדין יינתן לאחר שלושים יום, כדי לאפשר לו, בפרק זמן זה, להידבר עם הצד שכנגד. ניכר, כי המערער החליט לנצל את הארכות האמורות, ואת דחיית מועד מתן פסק-הדין, לשם איסוף ראיות נוספות, שהיה בכוחו להשיג עוד בעת ניהול ההליכים לפני הערכאה הדיונית.   מכל מקום, לראיות שאותן מבקש המערער להגיש במסגרת הערעור, אין כוח ראייתי מהותי, ואין בהן כדי להביא לשינוי בהחלטתו של בית-משפט קמא. בכל הנוגע לעדות השכן, אמנם ציין הלה, כי המערער ביצע שיפוץ כללי של הדירה בקומה הראשונה, ואולם, השכן לא פירט בתצהירו הלקוני, מה היו העבודות שבוצעו, ולא ציין, כי קירות המבנה בקומה הראשונה הם הקירות המקוריים של המבנה הישן. באשר לחוות-הדעת של המומחה לתצלומי אוויר, לכל היותר ניתן להסיק ממנה, כי בעבר הייתה קומה נוספת במבנה. ואולם, אין בחוות-הדעת כדי לשלול את קביעתו של בית-המשפט, שנסמכה על עדותו של מפקח הבנייה, לפיה נבנו במקום קירות ותקרה חדשים. במכתבו של הארכיבישוף, אמנם צוין, כי הושכרו למערער שני חדרים בקומת קרקע וחדר בקומה ראשונה; ואולם, לא נמצא במכתב תימוכין לטענת המערער, כי העבודות שביצע כללו ציפוי אבן על הקירות הישנים. על-כן, אף אם היו מתקבלות שלוש הראיות הנוספות, הרי שלכל היותר, ניתן היה לקבוע, כי המערער הקים בקומה הראשונה מבנה חדש - כעולה מעדותו של מפקח הבנייה וכנחזה בתצלומים - במקום מבנה הישן, שהיה לטענתו במקום, ואשר הוא והעדים מטעמו אף כינו אותו "מבנה חצי הרוס" שאינו ראוי למגורים.   מהטעמים האמורים, נדחית הבקשה להבאת ראיות נוספות בערעור.   22. לא נתבקשתי במסגרת הערעור, להורות על עיכוב ביצועו של צו ההריסה המינהלי, על-מנת לאפשר למערער להשיג היתר בנייה. אף אם הייתה מוגשת בקשה כזו, לא הייתה כל הצדקה להיעתר לה. כמבואר בסקירת הרקע המשפטי לעיל (בפסקה 5), אין מקום להורות על עיכוב ביצועו של צו הריסה מינהלי כאשר היתר הבנייה אינו נמצא בהישג-יד. כך המצב בענייננו; ובפרט כשמדובר בבנייה בעיר העתיקה בירושלים - באזור בעל ייחוד היסטורי, תכנוני וארכיטקטוני - כאשר כל שינוי תכנוני מחייב את תיקונה של תכנית המתאר.   התוצאה 23. משהודיע המערער, כי הוא חוזר בו מהערעור, בכל הנוגע לצו ההריסה המינהלי לגבי תוספת הבנייה בקומת הקרקע, ומשנקבע לעיל, כי לא קמה עילה לביטולו של צו ההריסה המינהלי, או לעיכוב ביצועו, בעניין תוספת הבנייה שבקומה הראשונה, אני דוחה את הערעור.   מניין שלושים הימים לביצועו של צו ההריסה המינהלי יחל ביום 1.11.09, זאת על-מנת לאפשר לצדדים להיערך לקראת ביצועו של הצו.הריסת מבנהבניהבניה ללא היתרצו הריסהירושליםצווים