צו הריסה למסעדה בחוף הים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על צו הריסה למסעדה: ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום באשדוד (כב' השופט אריאל חזק), מיום 6.2.2008, בו נדחתה בקשתה של המערערות 1, לאסור על ביצוע צו מנהלי שהוצא כנגדה. המערערות הן הבעלים של עסק בשם שאנטי מסעדות בע"מ, מאז 15.3.97, הממוקם במקום הידוע כ"חוף הקשתות" באשדוד (להלן: "העסק"). כנגד המערערות הוצא צו הריסה מנהלי, בהתאם לסעיף 238 לחוק התכנון והבנייה, המתייחס לקירות שנבנו בעסק ונועדו לתחום מטלטלין המשמשים לצרכיו. צו ההריסה הוצא בעקבות סיור שנערך במקום ביום 11.2.2007, על ידי מפקח מטעם המשיבה, שבמהלכו הוברר, כי המערערות החלו בביצעו עבודות בניה בעסק, ללא היתר. טענות המערערות המערערות טוענתו, כי חוף הקשתות, אשר נועד לשמש אטרקציה תיירותית וליצור מקורות פרנסה לאזרחי העיר, סובל מ"ריק תכנוני" מזה שנים רבות. לדבריהן, הרשות המקומית והמשיבה (הועדה המקומית), לא יזמו תכנית בניין עיר כלשהי בהתייחס לחוף הקשתות, מזה שנים, ולכן לא ניתן להנפיק היתרי בנייה לנכסים ולעסקים המצויים בתחומו. לדברי המערערות, המשיבה הפכה את בעלי העסקים בחוף, לעבריינים בעל כורחם, שכן, מכלול ההיתרים אשר הוצאו על ידי המשיבה עד כה, הוצאו מכוחה של תוכנית שמעולם לא קיבלה תוקף, ולכן הם בטלים, וכיום מסרבת המשיבה להוציא היתרים חדשים לבעלי העסקים במקום. ב"כ המערערות טוען בסיכומיו, כי אין חולק באשר להלכה המשפטית, המעודדת הריסתם של מבנים שנבנו ללא היתר, מנימוקים הנוגעים לאינטרס הציבורי ולרצון להעניש עברייני בנייה. ברם, נוכח ההזנחה רבת השנים לה אחראית המשיבה, וה"ואקום" התכנוני שנוצר בחוף הקשתות, יש להתייחס לעניינן של המערערות באופן שונה. לדברי המערערות, בית המשפט קמא שגה, בכך שנקט גישה דווקנית נוקשה כלפי המערערות, תוך התעלמות מן העובדה שאין בפני המערערות כל אפשרות לבצע בנייה חוקית במקום, ותוך אי מתן משקל לעובדה שלא ניתן להעניש אזרח, מקום בו ביצע בנייה בעל כורחו. לטענת המערערות, ניתן להעניש אזרח, רק כאשר עמדו בפניו שתי אפשרויות, קרי, ביצוע עבודות בנייה כדין על פי היתר, או ביצוע עבודות ללא היתר, והאזרח בחר באפשרות השנייה. במקרה דנן, ועל פי הלכת דכה (עפ"א [תל אביב] 80137/07 מוסא דכה נ. עיריית תל אביב, ), היה על בית המשפט להתייחס באופן שקול וראוי, למקרה, שבו אדם מוצא עצמו בסיטואציה שבה אין באפשרותו לבצע בנייה חוקית, בהעדר מסגרת תכנונית, ולהגיע אף הוא למסקנה, כי אין להחמיר עם מי שנאלץ לבצע עבירת בנייה בעל כורחו, ויש לזכות את הנאשם מעבירות הבנייה שיוחסו לו. (בהערת אגב יצוין, כי ניתנה רשות ערעור על פסק דין דכה בבית המשפט העליון (רע"פ 2885/08, מוצג מש/2) אך ככל הידוע, הדיון בערעור טרם הסתיים). ב"כ המערערות סבור, כי נפלה שגיאה מעם בית המשפט קמא, בכך שמיאן להצטרף למסקנות בית המשפט המחוזי בעניין דכה, אשר עוסק בעניין דומה עד מאוד לענייננו. לדבריו, המועצה הארצית לתכנון ובנייה קבעה מפורשות, כי מעולם לא חלה תוכנית תקפה בחוף הקשתות, וכי הפקתם של היתרי בנייה על ידי המשיבה, שנעשתה כלפי בעלי עסקים אחרים, נעשתה בחוסר סמכות ובחוסר סבירות. התנהלות המשיבה כלפי המערערות, ודבקותה בדרך של הוצאת צווי הריסה כנגדן, בעוד שבעלי עסקים אחרים חוסים תחת היתרי בנייה שהופקו לבקשתם על ידי המשיבה, מהווה, כך לדברי המערערות, התנהגות מפלה כלפי המערערות. ב"כ המערערות עתר, לחילופין, למתן ארכה בת שנתיים ימים לביצוע צו ההריסה, כדי לאפשר למערערות לממש את זכויותיהן התכנוניות. טיעוני המשיבה המשיבה טוענת, כי מדובר בצו הריסה מנהלי שהוצא כדין, מכוח הסמכות המוקנית לה על פי סעיף 238 א' לחוק. לדבריה, מיום הוצאת צו ההריסה, חלפו למעלה משנתיים, בהן לא נעשה דבר וחצי דבר על ידי המערערות, כדי לקדם את הליך קבלת היתרי הבנייה מאת המשיבה ולהכשיר את הבניה הבלתי חוקית. זאת ועוד. לדברי המשיבה אין סיכוי כי יינתנו למערערת היתרי בנייה בעתיד הנראה לעין, שכן עבירת הבנייה נשוא צו ההריסה המינהלי, אינה חלק מן ההיתר המקורי שהוצא למבנה, ואף אינה כלולה בתב"ע שתאושר בעתיד. ב"כ המשיבה מציין, כי מדובר בעבירת בנייה, אשר נתפסה בעודה באיבה, כאשר המערערות עשו דין לעצמן ולא פנו קודם לכן למשיבה בבקשה כלשהי. לדבריו, המשיבה מנועה מהוצאת היתרי בנייה חדשים, כל עוד לא תאושר התב"ע החלה על האזור, והמערערות מודעות היטב לכך, כמצוין בסעיף 48 להודעת הערעור. המועצה הארצית לתכנון ובנייה הודיעה במפורש, כי תכנית 2/111 אינה תוכנית תקפה, ואין ליתן היתרים מכוחה, עובדה המצויינת על ידי המערערות עצמן בהודעת הערעור. ב"כ המשיבה היפנה להחלטה שניתנה בב"ש 1111/04, בב"ש 2275/07 פוגל נ. עיריית אשדוד ואח' (מש/1), שם הוצא צו הריסה מנהלי כנגד בנייה בלתי חוקית, שבוצעה בחנות שכנה לזו של המערערות, אף היא בחוף הקשתות, כאשר הטענות בעניין הואקום התכנוני ומחדליה של המשיבה, נדחו על ידי בית המשפט שם. ערעור שהוגש על פסק דינו של בית משפט בענין פוגל, נדחה על ידי בית משפט זה (ע"פ 5573/08 כב' השופטת מרוז, צורף כנספח א' לסיכומי המשיבה). המשיבה טוענת, כי בעניינן של המערערות, כבעניין פוגל, על בית המשפט לדחות את הטענות בדבר חוסר אפשרות לקבלת היתרי בנייה ולקבוע, כי צו ההריסה המנהלי יעמוד על כנו. המישור החוקי סעיף 238א (א) לחוק התכנון והבנייה, מסדיר את אופן הוצאתו של צו הריסה מנהלי, כדלקמן: "הוקם בנין חורג, לרבות ללא היתר או בסטיה מהיתר או מתכנית, או הוחל בהקמתו של בנין כאמור, רשאי יושב ראש הועדה המקומית לצוות בכתב שהבנין, או אותו חלק ממנו שהוקם או הוחל בהקמתו ללא היתר או בסטיה מהיתר או מתכנית, ייהרס, יפורק או יסולק..." על פי סעיף 238א (ח) לחוק, "לא יבטל ולא יתלה בית המשפט צו הריסה מינהלי, אלא אם הוכח לו שהבנייה שבגללה ניתן הצו, בוצעה כדין, או שביצוע הצו אינו דרוש לשם מניעת עובדה מוגמרת". לפיכך, מוסמך בית המשפט לבטל את צו ההריסה המינהלי בשתי עילות בלבד: האחת, אם הוכח לו שהבנייה בוצעה כדין; השניה, אם ביצוע הצו לא דרוש למניעת עובדה מוגמרת. בענייננו, אין מחלוקת שהבנייה בוצעה ללא היתר כדין, ובמועד הוצאת הצו עבודות הבנייה טרם הסתיימו . יחד עם זאת, ולאור ההלכה שנקבעה בענייין עע"מ 3518/02 רג'בי נ. יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים (פ"ד נז (1) 196, 214), הנפגע מצו הריסה מינהלי, רשאי להעלות בפני בית המשפט עילות או פגמים נוספים על אלה שבסעיף 238א (ח) לחוק, ובלבד שמדובר בפגמים חמורים, העושים את הצו לבטל מעיקרו. הכוונה היא לאפשר למי שנפגע מצו ההריסה, לטעון טענות המאפשרות לבית המשפט לקבוע, אם מדובר בצו הבטל מעיקרו, אם לאו. אין כוונה להקנות לבית המשפט סמכות לדון בעילות אשר מקומן הטבעי הוא בעתירה מינהלית, או בעתירה לבג"צ - הליך שהמערערות לא נקטו בו עד היום, חרף הטענות הקשות שהן מעלות בנוגע להתנהגותה של המשיבה, והריק התכנוני שהיא יוצרת מזה שנים בחוף הקשתות. בית המשפט קמא בחן אם התקיימו פגמים חמורים ונוספים, לאלה המפורטים בסעיף 238א (ח) לחוק, העושים את הצו לבטל מעיקרו, מתוך מודעות לכך, שסמכות הביקורת המסורה לו היא צרה ומוגבלת לפגמים חמורים בלבד. בית המשפט התייחס למצב התכנוני המשפטי בחוף הקשתות, תוך שהוא מציין כי מזה 10 שנים אין מוצאים היתרי בנייה במקום, ושאלת תקפותם של היתרים שניתנו עובר לשנת 98, מוטלת בספק. לדבריו, הועדה המקומית פועלת תוך לחימה עיקשת כנגד כל עברייני הבנייה בחוף הקשתות, ופעולותיה אינן נעשות בצורה סלקטיבית, או תוך הפליית המערערת, לעומת בעלי עסקים אחרים הנמצאים במקום (עמ' 71 לפסק הדין). לא הוכח, כי שיקולים זרים הם שהובילו את המשיבה להוציא את צו ההריסה המינהלי (עמ' 72). הוכח, כי התוכנית החדשה שיזמה המשיבה, אינה כוללת את תוספות הבנייה שבגינן הוצא צו ההריסה המינהלי הנדון, ולכן לא ניתן יהיה להכשיר את הבנייה הבלתי חוקית, גם אם תאושר התכנית החדשה. בסופו של דבר הגיע בית המשפט למסקנה, כי אין למצוא פגם בהתנהלות המשיבה כלפי המערערות. מעמדן של המערערות המערערת 1 אינה הבעלים של המקרקעין ומחזיקה במקום כשוכרת בלבד. המערערת לא הגישה בקשה להיתר בנייה מעולם, אולם הגישה התנגדות לתכנית בניין עיר חדשה, שיזמה המשיבה. המערערות מודעות היטב לקיומה של התכנית החדשה ולהוראותיה, ולא נחסמה דרכן מלהגיש בקשות והתנגדויות בנוגע לאותה תכנית. אמנם המשיבה קבעה, כי עבודות בנייה שבוצעו בניגוד להיתר, או ללא היתר עד מועד מסוים שבו הוגשה התוכנית החדשה לאישור, יוכשרו, ועבודות שבוצעו לאחר אותו מועד, לא יוכשרו עוד, אך בית משפט מצא, שאין בקביעה זו כשלעצמה, בגדר פעולה מפלה אסורה,שבגינה יש להורות על ביטול צו ההריסה המנהלי (עמ' 75). לא נפל פגם בפסק דינו של בית המשפט בבוא בית משפט זה לבחון אם נפל לפגם בפסק דינו של בית משפט קמא, עליו להתרשם תחילה כי בית המשפט נתן דעתו לכל הטענות שנטענו בפניו, והתייחס אליהן לגופן. במקרה דנן, מדובר בפסק דין מקיף ומנומק, המתייחס באופן פרטני לטענות המערערת ודוחה אותן אחת לאחת. אני מוצאת, כי יש לייחס חומרה מיוחדת לעובדה, שהמערערות לא טרחו מעולם להגיש בקשה להיתר בנייה, והחלו בביצוע עבודות הבניה אף ללא קבלת הסכמתם מראש של בעלי הנכס, כפי שציין בית המשפט קמא (עמ' 63 שורה 28). המערערות מחזיקות בנכס כשוכרות, מאז שנת 1997, כאשר הן מודעות היטב למצב התכנוני השורר במקום. אמנם, קשה להגדיר את חוף הקשתות באשדוד, כחוף הנהנה מתכנון מוסדר, והביטוי "כאוס תכנוני" הולם את המצב בו הוא שרוי, אולם, אין בכך כדי להצדיק את התנהגותן של המערערות, או להצביע על פגמים היורדים לשורש סמכותה של הועדה המקומית, בהוצאת צו ההריסה המנהלי, מכוח סעיף 238א לחוק. פסק דין דכה, אשר בו נתלה ב"כ המערערות בסיכומיו, דן בסיטואציה עובדתית דומה, אך התנהגות המערער שם היתה שונה. באותו מקרה, המערער הגיש בקשה להיתר בניה, אמנם לאחר ובעקבות ההליכים המשפטיים שננקטו נגדו, אך גילה רצון להסדיר את עניינו עם רשויות התכנון. בקשתו נדחתה ע"י רשות הרישוי ונאמר בה, כי לא ניתן לאשר את הבקשה, לאור קיומה של טיוטת תכנית בינוי ועיצוב ארכיטקטוני לאזור, ויתכן שאם תאושר התכנית, ההיתר יהיה בניגוד לה. המערער שם לא ויתר, והגיש ערר על החלטה זו לעודת הערר ותכנון ובנייה מחוז ת"א, ובכך מיצה את ההליכים המנהליים העומדים לרשותו, בניסיון לקבל היתר בניה. המערערות דכאן הפגינו אדישות כלפי רשויות הרישוי, ולא נקטו בפעולה כלשהי לקבלת היתר בניה. אמנם, גלוי וידוע, כי במשך 10 שנים אין המשיבה מנפיקה היתרי בניה, בשל תכנית בנין עיר חדשה שהוכנה על ידה וטרם אושרה, אך התנהגותן של המערערות מלמדת על רצון להעמיד את רשויות התכנון בפני עובדה מוגמרת, מבלי שנעשה על ידן ניסיון לבוא עמן בדברים. ראוי היה להן למערערות, לנסות תחילה את הדרך של פניה לועדה המקומית בבקשה להיתר, בטרם פנו לדרך של בנייה וקביעת עובדות בשטח. יתרה מכך, אם היה מתברר, כי הבנייה תואמת את הוראותיה של התכנית החדשה, העומדת כיום על הפרק, ניתן היה להיעתר לבקשתן החלופית של המערערות, ולהעניק להן ארכה של שנתיים לצורך קבלת ההיתר בדיעבד. אך משהוברר, כי הבנייה אינה תואמת גם את התכנית החדשה, הרי שצדק בית המשפט, כאשר הגיע למסקנה, כי יש לבצע את צו ההריסה המנהלי שהוצא כנגד המערערות. אשר על כן, אני דוחה את הערעור.חוף היםהריסת מבנהצו הריסהצווים