קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא צו הריסה על סגירת מרפסת פתוחה: הערעור 1. לפניי ערעור על גזר-דינו של בית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (כב' השופטת ת' בר-אשר - צבן), מיום 20.11.08, בת"פ 2274/08. הערעור מופנה כנגד החלטתו של בית-משפט קמא שלא לאמץ את הסדר-הטיעון שהגיעו אליו הצדדים, בעניין מועד ביצועו של צו שניתן במסגרת גזר-הדין, להריסת עבודות של סגירת מרפסת פתוחה בבניין בעל ייחוד תכנוני וארכיטקטוני המצוי במרכז ירושלים. הערעור מתמקד בשיקולים שעל בית-המשפט לבחון בעת קביעת המועדים לביצועם של צווי הריסה והתאמה הניתנים בגדרם של גזרי-דין בגין עבירות בנייה.  ההליכים בערכאה הדיונית 2. המערער הורשע בבית-משפט קמא, על-פי הודאתו, בעבירה של בנייה ללא היתר - לפי סעיפים 145(א) ו-204(א) לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965, בכך שבמהלך שנת 2007 ביצע עבודות של סגירת מרפסת פתוחה, בבניין "מרכז אמיר" בירושלים, המוכר כ"בניין השופרסל", בקרן הרחובות אגרון - המלך ג'ורג', בסמוך לכיכר צרפת. הוא אטם שני פתחים בקירות החיצוניים שהובילו אל מרפסת דירתו, פרץ שלושה פתחים אחרים וסגר את המרפסת. בכך ביצע המערער שינויים בקירות החיצוניים של הבניין, וצירף לשטח דירתו את המרפסת בשטח של כ-26 מ"ר. כן הורשע המערער בשימוש ללא היתר, במבואה המובילה אל דירתו, המצויה בשטח המשותף בחדר המדרגות, ששטחה כ-5.5 מ"ר.   3. הודאתו של המערער ניתנה במסגרת הסדר טיעון, לפיו תוקן כתב-האישום, והצדדים הסכימו לעתור לתשלום קנס בסך 14,000 ₪, ולחיוב המערער לחתום על התחייבות כספית להימנע מעבירה דומה. כן הוסכם בגדר ההסדר, לעתור למתן צו הריסה לעבודות סגירת המרפסת, או להתאמתה לתוכניות ולהיתרי הבנייה החלים על הבניין, אשר ביצועו יידחה בשנה. 4. לאחר שהצדדים הודיעו לבית-משפט קמא על הסדר-הטיעון, ובטרם הודה המערער בעובדות כתב-האישום המתוקן, הבהיר בית-משפט קמא לצדדים כי אינו כבול להסדר הטיעון, ואף העיר כי דעתו אינה נוחה מכך שביצוע צו ההריסה - לעבודות בנייה הפוגעות במידה משמעותית במבנה הארכיטקטוני של הבניין שמצוי במקום מרכזי בירושלים - יידחה בשנה. בעקבות הערת בית-המשפט, ועוד לפני מתן תשובת המערער לאישום, הודיע התובע, כי יבקש שביצוע צו ההריסה בעניין המרפסת והקיר החיצוני של הבניין, יידחה בחצי שנה בלבד, ואילו ביצוע הצו המתייחס אל המבואה, יידחה בשנה. לאחר ההודעות האמורות, הודה המערער בעובדות כתב-האישום המתוקן והורשע.  5. בטיעוניו לעונש בערכאה הדיונית, טען המערער, כי בבניין בוצעו כשתים-עשרה עבירות דומות של סגירת מרפסות חיצוניות, וכי רק בכמחצית מהמקרים הוגשו כתבי-אישום. עוד ציין המערער, כי בהיותו פעיל בוועד הבית, פנה במשך השנים אל העירייה על-מנת לקדם תוכנית שתאפשר שינוי משמעותי של חזית הבניין, שיכלול גם סגירת מרפסות; ואולם, הוא לא זכה לשיתוף פעולה, הן מצד דיירי הבית והן מצד גורמי התכנון בעירייה. על-כן שכר לאחרונה שירותיו של אדריכל שהחל לקדם תוכנית שתכשיר את סגירת המרפסת. עם זאת, הבהיר המערער, כי להערכתו ההליך התכנוני אמור להיות ממושך, בשל הצורך בהשגת הסכמת כל דיירי הבניין, ולא כולם מעוניינים לקדם את התוכנית, הכרוכה בהשקעת משאבים כספיים לא מבוטלים. גזר-דינו של בית-משפט קמא 6. בגזר-הדין מיום 20.11.08, הטיל בית-משפט קמא את העונשים והצווים המוסכמים, אך בחר שלא לאמץ את הסדר-הטיעון בעניין מועד ביצועו של צו ההריסה וההתאמה, המתייחס לעבודות סגירת המרפסת הפתוחה והשינויים שבוצעו בקיר החיצוני של הבניין. בית-משפט קמא קבע, כי הצו יבוצע עד ליום 1.2.09, דהיינו - תוך כחודשיים וחצי ממועד גזר-הדין, ולא תוך שישה חודשים כמוסכם בהסדר הטיעון. בית-משפט קמא ציין בגזר-דינו, כי עבירת הבנייה שביצע המערער פגעה בחזות הבניין, הן בשינוי הפתחים החיצוניים, הן בסגירת המרפסת והן בשינוי צבע הקירות החיצוניים של הבניין.   בגזר-דינו המפורט והמנומק, מנה בית-משפט קמא את השיקולים שעל בית-המשפט להביא בחשבון בבואו לקצוב את משך תקופת הארכה לביצועו של צו הריסה שיפוטי, הן השיקולים הציבוריים והן השיקולים של אינטרס הפרט. בית-משפט קמא הגיע לכלל מסקנה, כי במקרה דנן שיקולים של שמירה על המדיניות התכנונית, מצדיקים שלא לאפשר את השארת עבירות הבנייה הנדונות על תִלן, ובוודאי שלא להותירן עד אשר תוכשרנה העבירות, אם אמנם תוכשרנה. בהקשר זה ציין בית-משפט קמא, כי "סגירת המרפסות בבניין הנדון מהווה פגיעה במרקם התכנוני והאדריכלי, והופכת מבנה אדריכלי סימטרי... לגיבוב של תוספות בנייה מכוערות, העומדות בראש חוצות, בטבורה של עיר הבירה".  בית-משפט קמא הוסיף וקבע, כי במקרה דנן הפגיעה במרקם התכנוני והאדריכלי אף מהווה פגיעה של ממש באינטרס של קיום שלטון החוק וכיבוד הדין ויישומו. בהקשר זה ציין בית-משפט קמא, כי "מדובר בעבירות בנייה שנעברו במרכז עיר הבירה... ובכך פוגמות הן בגסות בחלק מחלון הראווה של העיר", והוסיף וציין כי "הנצחת עבירות הבנייה הנדונות בראש חוצות, לא רק חותרת תחת שלטון החוק, אלא אף ללא ספק מכרסמות באמון הציבור במערכת אכיפת החוק" (פיסקה 10 לגזר-הדין).  עוד קבע בית-משפט קמא, כי במקרה הנדון שיקולי הפרט, ובכללם טענת המערער על מטרת סגירת המרפסת למניעת רעש ופיח, אמורים לסגת מפני האינטרסים הציבוריים שצוינו לעיל, ובפרט כשמדובר בעבירות בנייה שהיקפן קטן ביחס לנזק התכנוני והאסתטי שלהן, וכאשר עסקינן בהריסת בנייה קלה של סגירת מרפסת, שעלותה אינה אמורה להיות גבוהה כלל ועיקר.  בית-משפט קמא הוסיף וציין, כי הליכי הכשרת עבירות הבנייה מצויים בשלבים מקדמיים, וכי הליך של קבלת היתר לסגירת המרפסות בבניין עשוי להימשך זמן רב, ובפרט לנוכח הצורך לארגן את עשרות דיירי הבניין, ולקבל את הסכמתם, הן לשינוי התכנוני, והן להוצאות הכספיות הכרוכות בכך.  בנסיבות אלו סבר בית-משפט קמא, כי אין מקום לדחיית ביצועו של צו ההריסה מעבר לפרק זמן של כחודשיים, כדי לאפשר למערער להשיב את המצב לקדמותו, ובהקשר זה הוסיף וציין: "המסר שיעבור אל הציבור, אם יאפשר בית-המשפט את השארת עבירות הבנייה הנדונות בטבורה של עיר הבירה הוא אזלת יד באכיפת עבירות תכנון ובנייה גם מצד גורמי האכיפה וגם מצד בתי המשפט. אין להשלים עם השארת עבירות בנייה כה בוטות לאורך זמן ובפגיעה המתמשכת בחזות פני העיר ירושלים ובנייניה" (פיסקה 12 לפסק-הדין).   מִשֶכך, אימץ בית-משפט קמא את הסדר-הטיעון אך באופן חלקי בלבד. הוא אימץ את ההסדר בעניין שיעור הקנס ומועד ביצוע צו ההריסה בעניין המבואה, אך סטה מההסדר בכל הנוגע לצו ההריסה של עבודות סגירת המרפסת. בית-המשפט הורה, כי מועד ביצועו של הצו האחרון יידחה בכחודשיים וחצי בלבד, עד ליום 1.2.09, במקום בכחצי שנה כפי שסיכמו הצדדים בהסדר הטיעון.   בית-משפט קמא ציין בגזר-דינו, כי הדחייה ניתנת "כדי לאפשר לנאשם להשיג היתר לבנייה", והוסיף והדגיש כי "אם הנאשם לא ישיג היתר לבנייה עד מועד זה, אך יתקדם עם הליכי הוצאתו, יהיה רשאי להגיש לבית-המשפט בקשה לדחייה נוספת של מועד כניסת הצו לתוקף". עם זאת, הבהיר בית-משפט קמא, "כי אין ודאות שהבקשה תתקבל, והכל תלוי במידת ההתקדמות של הליכי הוצאת ההיתר" (פיסקה 13ג לגזר-הדין). תמצית טיעוני הצדדים בערעור 7. ב"כ המערער גורס, כי אי-קבלת הסדר הטיעון פגעה באלמנט ההסתמכות של המערער, אשר הגיע להסדר עם התביעה במטרה לחסוך מזמנם של בית-המשפט והעדים, ואף הסכים לשלם קנס בשיעור גבוה יחסית, בכדי שתינתן לו ארכה של כשנה לביצוע צו ההריסה. עוד טוען ב"כ המערער, כי לא התקיימו במקרה דנן נסיבות שהצדיקו סטייה מהסדר הטיעון, וקציבת פרק זמן כה קצר, של כחודשיים וחצי בלבד, לשם השגת היתר - פרק זמן שאינו ריאלי כלל ועיקר. בנוסף, ציין ב"כ המערער, כי הסדר הטיעון המקורי, בדבר מתן ארכה של שנה לביצוע צו ההריסה השיפוטי, מתיישב עם מכלול השיקולים הרלבנטיים שעל בית-המשפט להביא בעניין זה, קרי: שמירה על המדיניות התכנונית, הבטחת הבטיחות, מניעת הנאה מפרי העבירה וקיום שלטון החוק. ב"כ המערער הוסיף וציין, כי הבניין הנדון הִנו "נטע זר בנוף הירושלמי" מבחינה ארכיטקטונית, וכי ראוי לאפשר לדיירים לסגור את המרפסות מחמת נזקי רעש ופיח מן המכוניות החולפות ברחובות הסואנים הסמוכים. עוד טען, כי התוספת שנבנתה עומדת בתקני הבטיחות, ולא נשקפת ממנה סכנה כלשהי, וכי המערער ניסה לטפל במהלך השנים בהכשרת הבנייה, ומשקיע מאמצים ניכרים, לרבות כספיים, לקידום מהלך רב-היקף להשבחת מראהו של הבניין כולו. כן הבהיר ב"כ המערער, כי עלויות ההריסה אינן נמוכות, כפי שסבר בית-משפט קמא, שכן כל המבנה הפנימי של הדירה שוּנה בעקבות הרחבת הפתחים בקירות החיצוניים וסגירת המרפסת. על-כן עותר ב"כ המערער למתן ארכה לביצוע הריסת עבודות הבנייה שבמרפסת, לתקופה המקורית על-פי הסדר-הטיעון, דהיינו - לתקופה של שנה. 8. ב"כ המשיבה הודיע לבית-המשפט, כי הוא מסכים לקבלת הערעור במובן זה, שהארכה לביצוע צו הריסה תעמוד על תקופה של חצי שנה, בהתאם להסדר הטיעון המעודכן, שהודיעו עליו הצדדים לבית-המשפט. הוא הדגיש, כי הוא מסכים לערעור באופן חלקי, ואינו מבקש לאמץ את גזר-הדין, זאת ולוּ מן הטעם שלא הבהיר למערער, במסגרת הסדר-הטיעון, כי אם בית-משפט קמא יחרוג מן ההסדר, תהיה התביעה רשאית להגן על גזר-הדין. המסגרת הנורמטיבית לקציבת מועדים לביצועם של צווי הריסה הניתנים בגזרי-דין 9. סעיף 205 לחוק התכנון והבנייה מסמיך את בית-המשפט שהרשיע נאשם בעבירה לפי סעיף 204 לחוק, להורות במסגרת גזר-הדין, בין-השאר, על הריסת הבנייה נושא ההרשעה, או על התאמתה להיתר ולתכנית. סעיף 207 לחוק, מורה, כי בית-המשפט רשאי בשעת מתן צו לפי סעיף 205, ובכל עת לאחר מכן, לקבוע המועד לביצועו, ורשאי הוא להאריך מועד שקבע, "אם ראה טעם לעשות כן". 10. מכאן אפנה לסקירת המסגרת הנורמטיבית בעניין קביעת המועדים לביצועם של צווי הריסה הניתנים במסגרת גזרי-דין, ובדבר מתן ארכות לביצוע הצווים. בהקשר זה אין לי אלא לחזור על הדברים שהשמעתי, לא אחת בפסקי-דין שניתנו על-ידי (ראו למשל: ע"פ (י-ם) 2149/08 סלימה נ' מדינת ישראל (7.10.08); ע"פ (י-ם) 2713/08 גודי עזאם נ' מדינת ישראל (29.12.08)).   צווי הריסה והתאמה, הניתנים בגזרי-דין מכוח סעיף 205 לחוק התכנון והבנייה, תכליתם הִנה תכנונית בעיקרה, ולא עונשית. הם נועדו להסיר את המפגע שהסֵבה הבנייה למרקם התכנוני, בין על-ידי הריסה ובין באמצעות התאמת הבנייה לתוכנית המתאר ולהיתר הבנייה, ושלא לאפשר לנאשם להשתמש בפרי עוונו וליהנות ממנו (ר"ע 302/84 סגל נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 445, 446). צווים אלו נועדו להגשים את מטרותיהם ויעדיהם של דיני התכנון והבנייה, והם מהווים אמצעי בעל חשיבות מכרעת באכיפת החוק (בג"ץ 28/50 מינצר נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ותכנון עיר ת"א, פ"ד ד' 492, 495; ע"פ 365/67 מדינת ישראל נ' קוברסקי, פ"ד כא(2) 780; וע"פ 874/78 סוואעד נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1) 678).  בקביעת המועד לביצועו של צו הריסה שיפוטי, הן בשעת מתן גזר-הדין, והן בעת דיון בבקשה למתן ארכה לביצוע הצו, נדרש בית-המשפט לעשות "איזון לשעה", בין האינטרס הכללי של שמירת החוק וההקפדה על דיני התכנון והבנייה, לבל תונצחנה עבירות בנייה, לבין האינטרס הפרטי וצרכיו של הנאשם (רע"פ 5086/97 בן-חור נ' עיריית תל אביב-יפו, פ"ד נא(4) 625, 645; ורע"פ 4357/01 סבן נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, פ"ד נו(3) 49, בעמ' 58-59). 11. בבוא בית-המשפט לקצוב את תקופת הארכה לביצועו של צו ההריסה שיפוטי, עליו להביא במניין שיקוליו, בין-השאר, את האינטרסים הציבוריים, המשקפים מספר תכליות, וביניהן: שמירה על המדיניות התכנונית; הבטחת הבטיחות; מניעת הנאה מפרי העבירה; וקיום שלטון החוק אגב כיבוד הדין ויישומו.  התכלית הראשונה, שמירה על המדיניות התכנונית, מחייבת הקפדה שכל בנייה תיעשה כנגזרת של תפיסה תכנונית רחבה, זאת על-רקע העובדה שביסוד המדיניות התכנונית עומדים שיקולים כלכליים, חברתיים, סביבתיים ואקולוגיים, כמו-גם שיקולים של "צדק חלוקתי" של אפשרויות ניצול המקרקעין מבחינת ייעוד השימוש ואחוזי הבנייה (על המדיניות התכנונית ומטרותיה ראו: עע"מ 2273/03 איי התכלת שותפות כללית נ' החברה להגנת הטבע (בפסקאות 37-38 לפסק-דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה; (7.1.06)). הקפדה על שמירת המדיניות התכנונית באה למנוע פגיעה במרקם התכנוני, שהִנו למעשה קניינו של הציבור כולו. התופעה הפסולה של הקדמת ביצוע בנייה לקבלת היתר, פוגעת במרקם התכנוני ובמדיניות התכנונית, גם אם בתכוף לבנייה מוגשת בקשה לרשויות להכשרתה. בקשה שכזאת מאלצת את רשויות הרישוי והתכנון, לא פעם, לדון בתכניות תוך הבאה בחשבון של אילוצים שמקורם בעובדה המוגמרת של סיום הבנייה, ולאשר תוכניות שאלמלא השלמת הבנייה לא היו מאושרות במלואן או בחלקן. לצורך הגשמת התכלית האמורה של שמירה על המדיניות התכנונית, נדרש בית-המשפט לשקול את מידת הפגיעה של עבירת הבנייה במרקם התכנוני, ואת הסיכויים שהבנייה כולה, או חלקה, תוכשר בהתאם למגמות התכנוניות הקיימות. בעניין זה, נטל הראיה והשכנוע רובץ על שכמו של הנאשם המבקש ארכה לביצוע צו ההריסה. התכלית השנייה הִנה שמירת הבטיחות, זאת נוכח הסיכון הנשקף למשתמשים במבנים בלתי חוקיים שהוקמו ללא היתר בנייה. חשש זה נובע מהעובדה שהמבנים הוקמו ללא כל פיקוח מצד רשויות התכנון. זאת ועוד: קיים חשש מוגבר כי מבנים שכאלו אף הוקמו ללא פיקוח הנדסי, ואינם עומדים בתנאי הבטיחות ובתקנים המחייבים; ואף אם היה מהנדס עלוּם שפיקח על הבנייה, אין זה ראוי לסמוך על פיקוח שכזה, ובפרט כאשר הדבר נעשה על-ידי איש מקצוע העובר ביודעין על החוק. התכלית השלישית עניינה קיום שלטון החוק וכיבוד הדין ויישומו, בכל תחום, ובכלל זה בתחום התכנון והבנייה. הנצחתן של עבודות בנייה שבוצעו ללא היתר, או בסטייה מהיתר, ובפרט לאורך זמן, חותרת תחת שלטון החוק ופוגעת בעקרון כיבוד הדין ויישומו. היא אף מכרסמת באמון הציבור במערכת אכיפת החוק, בראותו את עבירות הבנייה מונצחות לעיני כל, בבחינת איש הישר בעיניו יעשה; ואף עלולה בעקיפין לעודד עשיית דין עצמי (ר"ע 1/84 דוויק נ' ראש העיר ירושלים, פ"ד לח(1) 494, 500; ועע"מ 2273/03 בעניין איי התכלת, בפיסקה 41 לפסק-דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה). התכלית הרביעית היא מניעת ההנאה מפרי העבירה, לבל יצא חוטא נשכר, כאשר הודגש בפסיקה שמדובר ב"שיקול מרכזי, אשר לבית-המשפט לשוות לנגד עיניו כאשר הוא דן בעבירה של בנייה ללא היתר" (ר"ע 302/84 סגל נ' מדינת ישראל, לעיל; וכן ראו: רע"פ 5986/06 מלכיאל נ' מדינת ישראל (25.7.08)). בהקשר זה יצוין, כי צו הריסה אמור לתרום לאכיפה אפקטיבית של דיני התכנון והבנייה, ולבטל את התועלת הכלכלית שמשיגים עברייני הבנייה, המזדרזים להקדים את ביצוע הבנייה לקבלת היתר. בביצוע עבודות בנייה ללא היתר, טמון רווח כלכלי , בכך שהעבריין "חוסך", בין-היתר, הן את תשלומי החובה לרשויות בטרם קבלת ההיתר, והן את עלויות הבנייה, שכן בדרך כלל בנייה שלא כדין נעשית ללא העסקתם של כל גורמי הפיקוח הנדרשים על-פי דין. זאת ועוד: עבריין בנייה שפותח בהליכי תכנון ורישוי במקביל לבנייה, או אף לאחר השלמתה, אף משיג יתרון משמעותי וניכר בלוח הזמנים לקבלת ההיתר, על-פני רעהו, שומר החוק שיתחיל לבצע עבודות בנייה רק לאחר קבלת היתר. צמצום היתרון היחסי האמור של עבריין הבנייה - הן בהיבט הכלכלי והן בלוח הזמנים להוצאת ההיתר - עשוי להוות מכשיר רב-תועלת במאבק בתופעת הבנייה הבלתי חוקית. לאינטרסים הציבוריים האמורים משקל רב בהחלטה האם להאריך את המועד לביצוע צו ההריסה, ואם כן - לאיזו תקופה; ולמותר לציין, כי בנסיבות שבהן אין הצדקה למתן ארכה, עשוי צו הריסה לביצוע מיידי להוות מכשיר הרתעתי-אפקטיבי רב-תועלת במאבק בתופעת הבנייה הבלתי חוקית - שכמבואר לעיל, פוגעת במרקם התכנוני, חותרת תחת שלטון החוק, מכרסמת באמון הציבור במערכת אכיפת החוק, והמעמידה את הציבור אף בסיכון בטיחותי ממבנים המוקמים ללא פיקוח הרשויות. האפקטיביות מותנית גם במתן צו לפיו ועדת התכנון תוכל לבצע את ההריסה, אם זו לא תבוצע על-ידי הנאשם.  12. אֵל מול האינטרסים הציבוריים האמורים, על בית-המשפט לבחון את אינטרס הפרט של הנאשם הספציפי, לרבות זכות הקניין שלו בקרקע, מהות הבנייה והיקפה, נסיבות ביצוע העבירה, העלויות הכספיות הכרוכות בביצוע ההריסה וצרכיו של הנאשם בקיום המבנה. כן נדרש בית-המשפט לבחון האם פעל הנאשם לקידום הכשרת עבודות הבנייה, ואם כן - האם העיכובים בטיפול בבקשתו היו בשליטתו, או שמקורם בגורמי התכנון והרישוי, או בגורמים אחרים שאינם בשליטתו, והאם עבודות הבנייה מתיישבות עם המגמות התכנוניות וקיים סיכוי לקבלת היתר בנייה לגביהן, בפרק זמן שאינו ממושך יתר על המידה. בהקשר זה על בית-המשפט לבחון את הפגיעה במרקם התכנוני שבהותרת המבנה הבלתי חוקי על תִלו לאורך זמן, ולהיבט זה משנה חשיבות כאשר מדובר באזורים או בניינים בעלי אופי תכנוני ייחודי, או אזורים המיועדים לשימור, לרבות שכונות חדשות שלהן תכנון מקיף. עוד על בית-המשפט להביא במניין שיקוליו לעניין זה, את התנהגותו של הנאשם אגב עשיית הדין העצמי; ובפרט, אם מדובר בבנייה שבוצעה אגב הפרת צו הפסקת עבודות, שיפוטי או מינהלי. אין מדובר ברשימה ממצה של שיקולים, וכל מקרה יידון לפי נסיבותיו. סטייה מהסדר טיעון - הרקע המשפטי 13. ההלכה הפסוקה, כפי שנתגבשה בע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 577, מורה כי בבוא בית-המשפט להדריך עצמו מהו משקלו של הסדר טיעון במסגרת השיקולים לגזירת הדין, עליו לנקוט בגישה המכונה בפסיקה "גישת האיזון". גישה זו בוחנת אם נתקיים איזון הולם בין טובת ההנאה שמעניק הסדר הטיעון לנאשם, לבין התועלת שיש בעונש המוצע במסגרת ההסדר לאינטרס הציבור במובנו הצר והרחב. נקודת המוצא בבחינת הסדר הטיעון היא מידת העונש המוצע, בשים לב לסוג העבירה, לחומרתה ולנסיבות ביצועה. על בית-המשפט לשקול, בין-השאר, את מידת הוויתור של הנאשם נוכח סיכויי ההרשעה, את אינטרס הציפיות של הנאשם, את שיקוליה הפרטניים של התביעה בנסיבות המקרה להגיע להסדר, ואת האינטרס הציבורי במובנו הרחב של החיסכון בזמן שיפוטי ובמשאבי התביעה. בית-המשפט ידחה הסדר טיעון אם נפל פגם או פסול משמעותי בשיקולי התביעה, אם ההסדר מבוסס על שיקול בלתי ענייני או אף אם לא נתנה התביעה משקל ראוי לשיקול רלבנטי מבין השיקולים הנמנים עם שיקולי הענישה המקובלים (לעיל, בעמ' 609-610).  מן הכלל אל הפרט 14. בפתח הדברים ייאמר, כי מקובלת עליי התייחסותו של בית-משפט קמא לסוגיית מתן הארכה לביצוע צו ההריסה וההתאמה בתיק זה. עם זאת, שלא כערכאה הדיונית, החלטתי, לא בלי לבטים, כי לאור העקרונות שהותוו בהלכת פלוני (ע"פ 1958/98), היה מקום להימנע מסטייה מהסדר הטיעון, ולהעמיד, אפוא, את תקופת הארכה לביצוע ההריסה על שישה חודשים - כפי שביקשה התביעה, ולא על כחודשיים וחצי - כפי שקבע בית-משפט קמא בהחלטתו.  15. מקובלים עליי השיקולים והטעמים שהעלה בית-משפט קמא, לפיהם ראוי לקצוב ארכה קצרה בלבד לביצועו של צו ההריסה וההתאמה בנסיבות הספציפיות שלפנינו. במקרה דנן ישנם אינטרסים ציבוריים המצדיקים מתן ארכה קצרה בלבד לביצוע ההריסה. מדובר באינטרסים המשקפים את התכליות של שמירה על המרקם התכנוני, מניעת הנאה מפרי העבירה וקיום שלטון החוק. הארכה הקצרה מתבקשת, בראש ובראשונה, נוכח הפגיעה שהסבו עבודות הבנייה למרקם התכנוני והאדריכלי הייחודי של הבניין, שיש לו מרפסות פתוחות בכל קומותיו ובכל היקפו. הפגיעה בחזות הבניין הנה משמעותית, ובפרט כאשר מדובר במבנה המצוי במרכז העיר, והצלקות של עבירות הבנייה - של סגירת המרפסת על-ידי המערער ושל סגירת מרפסות נוספות על-ידי מספר דיירים נוספים - נראות לעיני כל. בהקשר זה, אין לי אלא לאמץ את התרשמותו של בית-משפט קמא, שהובאה לעיל, לפיה סגירת המרפסות "מהווה פגיעה במרקם התכנוני והאדריכלי, והופכת מבנה אדריכלי סימטרי... לגיבוב של תוספות בנייה מכוערות, העומדות בראש חוצות, בטבורה של עיר הבירה". מקובלת עליי אף מסקנתו של בית-משפט קמא, כי הנצחת עבירות הבנייה הנדונות בראש חוצות חותרת תחת שלטון החוק, ומכרסמת באמון הציבור במערכת אכיפת החוק, וכי אף מטעם זה יש לקצוב ארכה קצרה בלבד לביצוע ההריסה. הארכה הקצרה מתבקשת גם לשם מניעת ההנאה מפרי העבירה, לבל יצא המערער נשכר מכך שיצר עובדות מוגמרות בשטח בביצוע עבודות הבנייה ללא קבלת היתר. צדק בית-משפט קמא בציינו, כי במקרה דנן האינטרסים של המערער, ובכללם מטרת סגירת המרפסת למניעת רעש ופיח, אמורים לסגת מפני האינטרסים הציבוריים שצוינו לעיל, ובפרט כשמדובר בעבודות בנייה שהיקפן קטן ביחס לנזק התכנוני והאסתטי שהסבו, וכאשר מדובר בבנייה קלה של סגירת מרפסת שעלות פירוקה אינה אמורה להיות גבוהה. גם אם תוגש בקשה לקבלת היתר לסגירת המרפסת, הרי שאף המערער מאשר כי היתר שכזה ככל הנראה יותנה בסגירת מרפסות בכל הבניין, או למצער - בכל הדירות בקו חזית מסוים. זאת ועוד, אף אם יינתן בסופו של יום היתר לסגירת מרפסות בקו חזית זה או אחר, אמורה הסגירה להיות אחידה ולהתבצע בו זמנית בכל חזית, ובוודאי שלא מדובר בסגירות השונות והמגוונות שביצעו עד היום כתריסר דיירים, ובכללם המערער (כנחזה בתצלומים שהוגשו לתיק). על-כן, גם אם מקדם כיום המערער הליכים לקראת קבלת היתר לסגירת מרפסות בקו החזית של דירתו, אין זה ראוי - נוכח ייחודו הארכיטקטוני של הבניין - לאפשר הותרתה של מרפסת סגורה בקומה זו או אחרת, המהווה, כאמור, צלקת תכנונית של ממש, כל עוד לא תוסדר סגירה אחידה, על-פי היתר כדין, של כל חזית המרפסות. 15. עם זאת, וכאמור לא בלי לבטים, סבורני כי היה מקום לאמץ את הסדר-הטיעון, ולוּ בשל עקרון ההסתמכות של המערער, וזאת בהתאם לעקרונות שהותוו בפסיקה בהלכת פלוני (ע"פ 1958/98, לעיל); ובפרט, כאשר גם על-פי ההסדר במתכונתו המעודכנת, נתבקשה על-ידי התביעה תקופה קצרה יחסית, של כחצי שנה, לביצוע ההריסה. אין בסיס לעתירת המערער לקציבת ארכה של שנה, בהתאם למוסכם בהסדר הטיעון המקורי, שכן ב"כ המאשימה הודיע על קיצור תקופת הארכה (בעקבות הערותיו של בית-משפט קמא) עוד בטרם ניתנה תשובת המערער לאישום. משהודה המערער בעובדות כתב-האישום המתוקן, לאחר ששונתה תקופת הארכה והועמדה על כחצי שנה, מנוע הוא מלעתור לארכה שנתגבשה בהסדר הטיעון המקורי. מכל מקום, הארכה המקורית הממושכת הייתה מופרזת ובלתי מוצדקת, והאינטרס הציבורי חייב, חרף הסדר-הטיעון המקורי, שלא לקצוב ארכה מעבר לחצי שנה. התוצאה 16. על-יסוד האמור לעיל, דין הערעור להתקבל באופן חלקי, כך שתקופת הארכה, לביצוע צו ההריסה וההתאמה, תעמוד על חצי שנה מיום גזר-הדין, כעתירת המאשימה בטיעוניה לעונש, דהיינו - עד ליום 20.5.09. ואולם, במסגרת ההליכים בערעור, הסכימו הצדדים, כי יינתן צו לעיכוב ביצוע ההריסה עד למתן פסק-דין בערעור; ופסק-דין זה ניתן כחודשיים לאחר חלוף תקופת הארכה האמורה. בנסיבות האמורות, אורה על הארכת המועד לביצוע צו ההריסה וההתאמה עד ליום 20.8.09, בכדי לאפשר למערער בפרק זמן זה להתארגן לביצוע ההריסה וההתאמה. יתר רכיבי גזר-הדין ייוותרו על כנם.הריסת מבנהסגירת מרפסתצו הריסהמרפסתצווים