קניית רשיון להפעלת מונית - תקנת השוק

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קניית רשיון להפעלת מונית: תקנת השוק במכר רשיון להפעלת מונית. על כך נסב פסק הדין שבפנינו. 1. המערער בע"א 791/08 (להלן: "רביבו") היה הבעלים של רשיון להפעלת מונית (הידוע במקומותינו גם כ"מספר ירוק" או "זכות ציבורית"), רשיון מס' 13441 שהונפק ביום 13/9/98 לאחר אישור כשירותו של רביבו ע"י ועדת המוניות שבמשרד התחבורה, ולאחר ששילם עבורו 110,000 ₪ טבין ותקילין (להלן: "הרשיון"). המשיב 1 (להלן: "חן") הוא סוחר מכוניות ומתווך ברשיונות של מוניות שמקום עסקו בחיפה. אין חולק, כי רביבו השכיר את הרשיון לחן למשך מספר שנים ובתמורה השכיר חן למערער רשיון למונית אחרת, קטנה יותר, וכך נהנה רביבו לאורך השנים מהפרש דמי השכירות. המשיב 2 (להלן: "אגבאריה") טבח במקצועו, חיפש השקעה בטוחה שתניב לו הכנסה חודשית נאה. לאוזנו של אגבאריה גונבה השמועה כי ניתן לרכוש זכות ציבורית של מונית כהשקעה. לאחר שהתייעץ עם מביני עניין ויודעי ח"ן, שם פעמיו אל משרדו של חן. לאחר משא ומתן בינו לבין חן, נכרת ביניהם הסכם לפיו מכר חן לאגבאריה רשיון מונית תמורת הסך של 135,000 ₪. חן הצהיר בהסכם כי הוא הבעלים הרשום של זכות ציבורית מס' 13441 והוא מוסמך למכור לאגבאריה את הזכות. אך אוי לאותה צרה, מתברר כי חן התיימר למכור לאגבאריה את הרשיון של רביבו, שמספרו, כאמור, 13441. ובמילים אחרות, חן עשה סחורה בנכס שאינו שלו והתיימר לפעול בניגוד לכלל שאין אדם מעביר יותר ממה שיש לו. ואם יתמה הקורא, הכיצד הצליח חן במזימתו, נספר כי הלה הציג בפני אגבאריה תצהיר העברה של הרשיון החתום כביכול על ידי רביבו ומאושר כביכול על ידי המשיב 3 (להלן: "עו"ד לוי"). חן אף שלח את אגבאריה למשרדו, כביכול, של עו"ד לוי, שם חתם אגבאריה על תצהיר מקבל העברה. לימים, נתברר כי חן הסתבך בעסקאות נוגדות של מכירת רשיונות להפעלת מונית, כי ניתן כנגדו צו כינוס נכסים ולאחרונה אף הוכרז כפושט רגל. משנודע למערער כי חן התיימר למכור את הרישיון, עתר לבית המשפט בבקשה לסעד הצהרתי לפיו הוא זכאי להרשם כבעלים הבלעדי של הרשיון. על כך השיב אגבאריה בכתב הגנתו כי רכש את הרשיון בתמורה ובתום לב בתנאי תקנת השוק לפי סעיף 34 לחוק המכר, תשכ"ח-1968 (להלן: "חוק המכר"),. חן לא התגונן כלל ועו"ד לוי טען כי חתימתו זוייפה ע"ג חותמתו ואין לו כל קשר לעניין. 2. בית משפט קמא קבע בקצרה בפסק דינו, שגרסתם של רביבו ואגבאריה הייתה מהימנה עליו וכי השניים "פעלו בתום לב מול חן שביצע תכסיס אשר באמצעותו העביר את הרשיון להפעלת המונית...". כן נקבע כי חתימתו של עו"ד לוי זויפה, ואין לו כל קשר לפרשיה מושא התביעה (אם כי נתברר שעו"ד לוי מכיר את חן). המשיך בית משפט קמא וקבע כי המרשם המתנהל במשרד התחבורה אינו בעל תוקף קונסטיטוטיבי - ע"א 5379/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נא(4) 474 (1997). מכאן, קצרה הדרך למסקנת בית משפט קמא כי אגבאריה זכאי ליהנות מהגנת סעיף 34 לחוק המכר כמי שרכש בתמורה ובתום לב את הרשיון בתנאי שוק. לאור זאת, דחה בית משפט קמא את התביעה וסיים את פסק הדין במילים "והנני קובע כי הבעלות במונית ובמספר שייכת לנתבע 2 (אגבאריה- י.ע.)". על פסק הדין הוגשו שני הערעורים שבפני. ע"א 890/08 3. בערעור זה, הלין עו"ד לוי על כך שלא נפסקו הוצאות לזכותו. אומר בקצרה, כי דין הערעור להידחות. כל עוד לא נתבררו העובדות במהלך המשפט, למערער הייתה סיבה טובה לתבוע את עו"ד לוי, ולאגבאריה הייתה סיבה טובה להגיש הודעת צד שלישי כנגד עו"ד לוי. אכן, בסופו של יום נתברר כי ידו של עו"ד לוי לא הייתה במעל, אך בנסיבות אלו לא ראוי היה להשית הוצאות על רביבו או על אגבאריה. ע"א 791/08 4. בערעור זה הלין רביבו על תוצאת פסק הדין. כתב הערעור התמקד בעיקר בטענה כי אגבאריה אינו עומד ביסוד תום הלב הנדרש בסעיף 34 לחוק המכר. רביבו טען בכה ואגבאריה טען בכה וכל צד ניסה לשכנע את בית המשפט לגבי תום לבו או העדר תום לבו של אגבאריה. 5. כהערה מקדמית אציין כי בית משפט קמא לא דק פורתא בסיפא לפסק דינו שם נקבע כי "הבעלות במונית ובמספר" שייכת לאגבאריה. הדיון נסב על רשיון למונית, ולא על רכב ששימש כמונית, כך שלא היה מקום להצהיר על בעלות במונית. ולגופו של ערעור. לטעמי, שגו כל הצדדים לתיק, ובעקבותיהם הלך בית משפט קמא, בניתוח הסוגיה שבפנינו באספקלריה של תקנת השוק במיטלטלין. סעיף 34 לחוק המכר קובע תקנת שוק במיטלטלין וזו לשונו (הדגשה שלי - י.ע.): "נמכר נכס-נד על ידי מי שעוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר והמכירה היתה במהלך הרגיל של עסקיו, עוברת הבעלות לקונה נקיה מכל שעבוד, עיקול וזכות אחרת בממכר אף אם המוכר לא היה בעל הממכר או לא היה זכאי להעבירו כאמור, ובלבד שהקונה קנה וקיבל אותו לחזקתו בתום-לב". הסעיף כולל ששה רכיבים מצטברים שרק בהתקיים כולם זכאי הקונה להגנת חוק המכר: כריתת חוזה מכר (בתנאי זה מובלעת גם דרישת התמורה); הממכר הוא נכס נד; המוכר עוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר; המכירה נעשתה במהלך העסקים הרגיל של המוכר; הנכס בהחזקת הקונה; הקונה פעל בתום לב. הרכיב השני מתוך ששת הרכיבים המרכיבים את תקנת השוק לפי סעיף 34, הוא "נכס נד". הכוונה למיטלטלין מוחשיים, להבדיל מזכויות. ברגיל, כאשר המחוקק נוקט לשון "מיטלטלין" הכוונה לנכס מוחשי וראה בפקודת הפרשנות [נוסח חדש] " 'מיטלטלין' או 'טובין' - נכסים מוחשיים, חוץ ממקרקעין;..." וכן בחוק הפרשנות, התשמ"א-1981 "'מיטלטלין' או 'טובין' - נכסים מוחשיים שאינם מקרקעין;...". ברגיל, כאשר המחוקק ביקש להחיל את החוק גם על זכויות, הוא טרח לציין זאת במפורש. ראה לדוגמה, סעיף 1 לחוק המיטלטלין, התשל"א-1971 המגדיר מיטלטלין כ"נכסים מוחשיים, חוץ ממקרקעין" וסעיף 13(א) לאותו חוק ולפיו "הוראות חוק זה יחולו, ככל שהדבר מתאים לענין ובשינויים המחוייבים, גם על זכויות". סעיף 2(א) לחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971 קובע כי "הוראות פרק זה יחולו על שכירות של מקרקעין ושל מיטלטלין, ובשינויים המחוייבים - גם על שכירות של זכויות". סעיף 1(ב) לחוק המתנה, התשכ"ח-1968 קובע כי "דבר-המתנה יכול שיהיה מקרקעין, מטלטלין או זכויות". ובענייננו, סעיף 4 (א) לחוק המכר קובע כי "הוראות חוק זה יחולו על מכר של מטלטלין, ובשינויים המחוייבים - גם על מכר של מקרקעין וזכויות". לא כך המונח "נכס-נד" המתייחד למיטלטלין מוחשיים. סעיף 5(א) לחוק המשכון, התשכ"ז-1967 שאף הוא, עניינו בתקנת השוק, קובע כלהלן (הדגשה שלי - י.ע.): "נכסים נדים שמושכנו כשהיו בהחזקתו של הממשכן והם הופקדו כאמור בסעיף 4(2) או שמישכונם נרשם כאמור בסעיף 4(3), יהיה כוחו של המישכון יפה לכל דבר, אף אם הממשכן לא היה בעל הנכסים או לא היה זכאי למשכנם, ובלבד שהנושה פעל בתום-לב והנכסים באו לידי הממשכן על דעת בעליהם או על דעת מי שהיה זכאי להחזיקם". ובסעיף 2(א) לפקודת שטח נטוש התש"ח-1948: (הדגשה שלי - י.ע.): "לצרכי פקודה זו רשאית הממשלה להטיל בצו על כל שטח נטוש את החוק הקיים או כל חלק הימנו, תוך שמירה על זכויות הפולחן והדת של התושבים במידה שאין הדבר פוגע בבטחון ובסדר הציבורי, וכן למלא ידי ראש הממשלה או כל שר אחר להתקין תקנות ככל אשר ייראה לו בעניני הגנת המדינה, בטחון הציבור, אספקה ושירותים חיוניים, בתי ספר ובתי מרפא, בריאות, עבודה, משטרה או משטרת ישובים ערביים, בתי דין ומינוי שופטים בסמכות מוגבלת או מלאה, בתי סוהר, בתי כלא ומעצר, הפקעה והחרמה לגבי נכסים נדים ושאינם נדים, בתוך כל שטח נטוש". עמד על כך המלומד אייל זמיר בספרו "חוק המכר, תשכ"ח- 1968" (פירוש לחוקי החוזים בעריכת ג. טדסקי, תשמ"ז-1987) בעמ' 691-692: "תקנת השוק שבחוק המכר חלה רק על מכר מיטלטלין מוחשיים, ואינה חלה על מקרקעין, זכויות אובליגטוריות, זכויות קניין רוחני, וכדומה. מסקנה זו בדבר היקפו של הביטוי "נכס -נד" נובעת מהקשר הדברים בחוק המכר ובמקומות אחרים בהם משמש אותו ביטוי, כמו, למשל, בסעיף 5 לחוק המשכון. המונח חופף את הגדרת מיטלטלין בחוק המיטלטלין ובחוק הפרשנות, התשמ"א-1981, והוא צר יותר מהגדרת מיטלטלין כפי שהיתה בפקודת הפרשנות בעת שחוקק חוק המכר. הטעם לצמצום תחולתו של סעיף 34 למיטלטלין מוחשיים, בניגוד לתחולתן הרחבה של מרבית הוראותיו האחרות של החוק, נעוץ באי-התאמתם של תנאי הסעיף לנכסים אחרים...". וכן ראה מיגל דויטש "קניין" כרך ד (תשס"ז) בעמ' 198-201, לגבי תכליתה של תקנת השוק לפי סעיף 34 להגן על יעילותו וסופיותו של המסחר במיטלטלין. המחבר מציין, כדבר מובן מאליו, כי סעיף 34 לא חל על נכסים מופשטים וכיום לא קיימת תקנת שוק חקוקה ביחס לקניינים רוחניים. נציין כי במשפט הישראלי יש מספר רב של תקנות שוק, כחריג לכלל לפיו אין אדם יכול להעביר יותר זכויות ממה שיש לו - עופר גרוסקופף "יחסי קונה מוכר וזכויות הבעלים המקורי" המשפט (תשנ"ח) 202, בעמ' 205 ה"ש 12. אולם תקנת השוק לא חלה על זכויות. כך נקבע בע"א 165/75 לוינגר נ' הגן הזואולוגי, פ"ד ל(2) 25 (1976) (הדגשה שלי - י.ע.): "...אך לא ידוע לנו, מה תום-לבה - או חוסר תום-לבה - של רסקו עלול להיות ענין לכאן שכן בעוד שהרוכש מיטלטלין עשוי להיות מוגן לפי דין (ראה סעיף 34 לחוק המכר, תשכ"ח-1968), אין הוראה דומה לטובת רוכש חוב על-ידי המחאתו בחוק המחאת חיובים, תשכ"ט - 1969, או בכל דין אחר לגבי המחאה. בקשר לזה יש לציין שלעומת סעיף 4 לחוק המכר המורה שבדרך-כלל חלות הוראותיו גם על מכר של זכויות, מדובר בסעיף 34, שם, במפורש רק על נכס נד, היינו מיטלטלין במובן הצר של המושג, להבדיל מכל ממכר אחר, כלומר להבדיל גם מזכויות...". 6. כך לגבי זכויות, והדברים אמורים על דרך של קל וחומר כאשר ברשיון עסקינן. ככלל, רשיון הוא זכות אישית של בעל הרישיון. רשיון להפעלת מונית הוא זכות אישית שניתן להעבירה לאחר בהתקיים התנאים האמורים בסעיף 14 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], כפי שנקבע בסעיף 14ד לפקודה: "מי שקיבל רשיון להפעלת מונית רשאי להעבירו לאדם שמתקיימים בו התנאים המנויים בפסקאות (1) עד (3) שבסעיף 14 ושקיבל היתר לפי סעיף זה", וראה ע"א 1046/93 שיתי נ' שיתי (ניתן ביום 9/8/94). עוד על מהותו של רשיון בכלל ורשיון מונית בפרט כפעולה מינהלית המזכה את מקבל הרשיון- ראה ע"א 496/93 פקיד שומה חיפה נ' סימו, פ"ד נ(4) 432. ובקיצור, רשיון להפעלת מונית מהווה זכות אישית, זכות בעלת סחירות גבוהה. עם זאת, העברת הרשיון כפופה לאישור ועדת המוניות שזכאית גם לשלול רשיון למונית - בג"ץ 135/71 פרסמן נ' המפקח על התעבורה, פ"ד כה(2) 533 (1971); חוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000, סעיף 14 לתוספת הראשונה. סיכומו של דבר, שסעיף 34 לחוק המכר לא חל כלל בענייננו וממילא אגבאריה אינו יכול ליהנות מתקנת השוק. 7. רביבו לא העלה לכל אורך הדרך את הטענה כי הרשיון אינו בגדר "נכס נד" כמשמעו בסעיף 34 לחוק המכר, וטענתו התמקדה בתום ליבו של אגבאריה. האם רשאי בית המשפט שלערעור להעלות מיוזמתו טענה שלא נטענה ע"י הצדדים ? אני סבור כי רשאי בית המשפט להעלות מיוזמתו טענה משפטית שעולה מכתבי הטענות, ככל שיש לה בסיס עובדתי בכתבי הטענות ובראיות. זאת, בהיקש להוראת תקנה 74(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984 הקובעת כי " .....אך אין בעל דין מנוע מהסתמך על הוראת דין כאמור מחמת שלא הביא אותה בכתב הטענות." עם זאת, הדבר ייעשה בזהירות ובנסיבות חריגות, בדרך של ריסון שיפוטי, למען הצדק וכדי למנוע עוול, שלא יעשה בית המשפט עצמו כעורך דינו של אחד הצדדים. עמד על כך השופט בך בע"א 536/89 פז חברת נפט בע"מ נ' לויטין, פ"ד מו(3) 617 (1992): "תפקידו של בית המשפט הינו לפסוק במחלוקת בין הצדדים, כפי שהללו רואים אותה, וככלל אין זה מתפקידו ליצור מחלוקת חדשה, ולהכריע בה. אפילו נאמר, כי אין בית המשפט מנוע מלהיזקק לקונסטרוקציה משפטית, שלא הועלתה בטיעוני הצדדים, הרי ברור שיש להתייחס לכך כאל צעד חריג, שבית המשפט יבחר בו רק במקרים מיוחדים, כאשר דרישות הצדק מחייבות זאת" עוד אפנה לתקנה 415 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 הקובעת ברישא כי המערער מנוע מלהעלות טענה שלא נטענה בכתב הערעור אלא ברשות בית משפט, ובסיפא נאמר "...אולם בית המשפט בבואו להחליט בערעור לא יהיה מוגבל לנימוקי ההתנגדות שפורשו בכתב הערעור או שנטענו בבית המשפט לפי תקנה זו". על פרשנות התקנה עמד כב' השופט זמיר בע"א 4839/92 גנז נ' כץ, פ"ד מח(4) 749 (1994) באומרו: "לכאורה קיימת סתירה בין הרישא לבין הסיפא של תקנה 415. אלא שסתירה זו באה על פתרונה בספרו של ד"ר י' זוסמן, על סדרי הדין האזרחי (מהדורה 6, 1991), בעמ' 769. וכך נאמר שם: "אין בית המשפט חייב לדון אלא בהשגות המערער שבכתב הערעור, אבל רשאי הוא לדון בהשגות שלא הביא. אך ברשות זו משתמש בית המשפט שלערעור לעתים רחוקות ביותר, שאם לא ינהג התאפקות, עשוי הוא לעשות עצמו אפוטרופוס לבעלי דין ולערוך להם את דיניהם" לטעמי, בית המשפט שלערעור רשאי, ואף צריך, להעלות טענה משפטית ביוזמתו, מקום בו יש להעמיד הלכה על מכונה. שאם לא כן, עלול להיווצר מצב אבסורדי לפיו "נגזר" על ערכאת הערעור להותיר את הטעות על כנה, אך ורק מן הטעם שאף אחד מהצדדים לא העלה טענה משפטית מסוימת. כפי שהבינותי מבא כוחו של רביבו, הסחר ברשיון מוניות הוא חזיון נפרץ בארצנו, ועל מנת שייזהרו הקונים בממונם וכדי להסיר מכשול מפני עיור, ראוי שערכאת הערעור תיתן דעתה בנושא. 8. בנקודה זו, יכולים היינו לסיים את פסק הדין ואידך זיל גמור. מעבר לנדרש, אעיר כי אפילו היינו מחילים את סעיף 34 לחוק המכר - ואיני סבור כך - היה מקום לקבוע כי זכותו של אגבאריה ניגפת מפני זכותו של רביבו בשל מספר טעמים: א. במשרד התחבורה מתנהל מרשם של בעלי רשיונות להפעלת מונית. אין חולק כי אגבאריה לא עיין במרשם ויש בכך כדי לפגוע בתום לבו. בהקשר זה אציין כי בית משפט קמא לא הבחין בין מרשם כלי רכב המתנהל במשרד הרישוי לבין מרשם הרשיונות להפעלת מונית המתנהל אצל המפקח על התעבורה במשרד התחבורה. עוד אציין, כי זה מכבר הועלו בפסיקה הרהורים אם לא הגיעה העת לשנות את ההלכה לגבי מרשם הרכבים במשרד הרישוי - ע"א 782/86 חברת אוטובוסים מטאר אלקודס נ' מנהל מס ערך מוסף פ"ד מג (2) 564 (1989); ע"א 5379/95 סהר חברה ישראלית לביטוח נ' בנק דיסקונט, פ"ד נא(4) 464 (1997). ב. הסתמכות על מסמכים מזויפים אינה מהווה הסתמכות על המרשם כמשמעותו בסעיף 10 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 - ראה, לדוגמה, ע"א 2680/90 ס.מ.יצירה השקעות ופיתוח נ. נסיך מנסורי פ"ד מט(1) 649 (1995). בדומה, תקנת השוק בדיני שטרות - סעיף 37(2) לפקודת השטרות [נוסח חדש]. גם אוחז כשורה אינו מתגבר על טענת זיוף ולא ניתן לחייב מי שחתימתו זוייפה ע"ג השטר. במקרה דנן, אגבאריה הסתמך על חתימה מזויפת של עו"ד לוי וקשה להלום כי הסתמכות על מסמך מזויף תקנה לו את הבעלות מכוח תקנת השוק. ג. מבלי להתערב בקביעת המהימנות של בית משפט קמא, ומבלי שנעלם מעיני כי יסוד תום הלב בסעיף 34 הוא סובייקטיבי, ספק אם אגבאריה נהנה מהגנת תום הלב. אגבאריה חתם על תצהיר נעבר שבו נכתב "הנני מצהיר בזאת כי בדקתי בלשכת רשם המשכונות (במקרה של חברה - גם ברשם החברות) ומצאתי כי לא רשום כל משכון או שעבוד על הרשיון להפעלת המונית מספר 13441". אין חולק כי אגבאריה לא בדק ברשם המשכונות, כפי שלא בדק במרשם הרשיונות במשרד התחבורה. אף אין חולק כי אגבאריה לא חתם בפני עו"ד לוי גם לגרסתו-שלו, וטען כי הובל למשרד שנחזה כמשרד עורכי דין וחתם שם בפני פקידה שהחזיקה בחותמת של עורך דין לוי. ד. ספק אם חן הוא בגדר "מי שעוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר" כנדרש בסעיף 34 לחוק המכר. חן הוא בעל מגרש להחלפה, קניה ומכירת רכב, והיה ידוע כמתווך של רישיונות להפעלת מוניות. ספק אם מתווך-שלוח הוא בגדר מוכר שתקנת השוק חלה עליו. מכל מקום, הועלתה הטענה כי חן עסק גם בהשכרה ומכירה של רשיונות הפעלה למוניות, ואם כך הדבר, הרי שאין מעמדו כמתווך. האמור לעיל הוא להרבות תורה ולהאדיר, משקבענו כי ממילא אין להחיל את הוראת סעיף 34 במקרה דנן. 9. סופו של דבר, שאני מקבל את הערעור, מבטל את פסק דינו של בית משפט קמא וקובע, כי רביבו (המערער בע"א 791/08) הוא הזכאי להירשם כבעלים החוקי והיחידי של רשיון להפעלת מונית מספר 13441. אני מחייב את המשיב 2 (אגבאריה) לשאת בשכר טרחת רביבו בסך 8,000 ₪ בצירוף מע"מ. מוניתרישיון מוניתזכות ציבורית למוניתתקנת השוק