קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שומת מס לאדם הלא נכון: 1. השאלה העיקרית בתיק זה היא, אם היה מקום להוציא למערערת שומות מס לשנות המס 1996-1994 (להלן: שנות המס שבערעור) לאור טענתה, כי אין היא בעלת העסק הנמצא ברחוב מאפו 1 בחיפה (להלן: העסק), אין היא עובדת בו ואף לא מנהלת אותו וכמו כן אינה נהנית מהכנסותיו. לחלופין טוענת המערערת, כי השומות שהוצאו, מוגזמות ואינן מבוססות. המשיב עומד על השומות שהוצאו ורואה את המערערת כחייבת בהן, במיוחד מאחר שהדוחות נחתמו על ידה, ולאור הליך שומתי שהתנהל בעבר, בגין אותו עסק, כנגד אותה מערערת. הרקע והנסיבות הצריכות לעניין: 2. אין חולק כי בעסק הממוקם בצומת הרחובות מאפו ומוריה בחיפה, בירידה לבית חולים "כרמל", מתנהל עסק של מזנון, בשם "דלי בגט" או "מזנון האחוזה". העסק החל לפעול באוגוסט 1993, כאשר זה רשום על שם המערערת. עם נישואיה לבן זוגה, "נסגר" העסק שהיה רשום על שמה, והוא "נפתח" מחדש על שם אחותה מירב סלאמה (המערערת בתיק עמ"ה 531/03) בנוגע לשומות שהוציא לה המשיב בגין שנות המס 1997-8. עוד הוכח כי המערערת היא שרכשה את זכויות הדיירות המוגנת בעסק, והחזיקה בהן, לפחות בשנות המס שבערעור. הליך שומתי קודם: 3. המערערת הגישה דוח על הכנסותיה לשנות המס 1996-1995 רק ביום 16/3/97. במסגרת הליך שומתי שנערך לעסק בעבר, נתבקשה המערערת להמציא למשיב לבדיקתו ספרי חשבונות שנוהלו על ידה במהלך השנים 1996-1993. משאלה לא הומצאו על ידה, ולאחר שהמשיב בדק את התוצאות העסקיות עליהן דיווחה המערערת ומצאן בלתי סבירות בהשוואה לעסקים מסוגה של המערערת, בנוסף לביקורות שנערכו בעסק, ואשר במסגרתן נמצא כי ישנם עובדים בעסק, מבלי שהוצהר על שכר עבודה המשולם להם וללא תיק ניכויים, הוציא המשיב למערערת שומות לשנות המס האמורות. המערערת הגישה ערעור על שנת המס 1994 בתיק עמ"ה 181/99 ביום 13/7/99 וערעור נוסף בגין שנות המס 1996-1995 ביום 22/12/99. הדיון בהם אוחד ונדון בפני כבוד השופט ד"ר ביין, ס' נשיא (כתוארו אז). לאחר שהמשיב הגיש תצהירי עדות ראשית ובית המשפט החל בשמיעת ראיות (ישיבה מיום 17/10/01), נמצא תיעוד בספרים לשנת המס 1996, שהמערערת טענה כי אבד. על בסיס האמור, הגיעו הצדדים להסדר לפיו יוחזר הדיון בשומות לשלב ההשגה. בסופו של דבר ולאחר שהחלו כבר בשמיעת ראיות, אישר בית המשפט הסדר פשרה בין הצדדים ונתן לו תוקף של פסק דין ביום 9/12/01, לפיו השומות שהוצאו למערערת לשנות המס 1996-1994 הוחזרו לשלב ההשגה. 4. המשיב חזר והוציא צווים למערערת בגין שנות המס שבערעור ביום 5/12/02, זאת לאחר הדיון בערעור, שהורה כאמור להחזיר את השומות לשלב ההשגה. על צווים אלה הגישה המערערת ערעור במסגרת תיק עמ"ה 530/03. שנת המס 1993 - שומה חלוטה: 5. המערערת לא הגישה ערעור בגין שנת המס 1993 במועד. ביום 3/9/03 ביקשה להגיש הודעת ערעור בגין אותה שנת מס, בצירוף בקשה להארכת מועד להגשתו. המשיב טען לאיחור רב בהגשת הערעור, התנגד לבקשת הארכת המועד, והתנגד להגשת הערעור. הנושא נדון במסגרת תיק בש"א 8935/06, , בפני כבוד השופט ר' סוקול. בהחלטה מיום 11/7/06 נדחתה הבקשה (להלן: "ההחלטה"). בהחלטה שניתנה - הגם שבית המשפט היה ער למבחן הגמיש המופעל על ידי בית המשפט, תוך הרחבת הפרשנות של "טעם מיוחד" הנדרש לצורך הארכת מועד - הבהיר בית המשפט, שלא מצא לנכון לעשות כן במקרה דנן, לאור העיקרון הנוסף שיש להקפיד עמו, והוא אינטרס שמירת הסדר (בש"א 1468/99 בנק בפועלים נ' בוני התיכון בע"מ ). עוד התבססה ההחלטה, בין היתר, גם על קבלת עמדת המשיב כי כבר בשנת 2000 ננקטו הליכי גבייה על ידי המשיב בגין חוב המס לאותה שנה. יתר על כן, היו בפני בית המשפט ראיות לפיהן מדובר היה בשומה חלוטה עוד בחודש יוני 2004, בעת שבא-כוחה דאז פעל להסרת עיקולים שהוטלו לגביית חוב השומה לאותה שנת מס. לגופו של עניין הייתה בפני כבוד השופט סוקול ראייה כי לגבי שנת המס 1993 הודיע רואה החשבון של המערער דאז, מר דרייפוס, ביום 22/8/1999, כי אין הוא יכול להמציא מסמכים כלשהם הנוגעים לאותה שנה, וממילא לא היה בסיס להגיש ערעור בנוגע לאותה שנת מס, וממילא לא נמצא נימוק המצדיק הארכת מועד. גם הטענה בדבר אי היותה מנהל פעיל בעסק כנימוק המצדיק הארכת מועד, נדחתה, תוך שבית המשפט ראה בה טענה מקוממת. טענות בעלי הדין: המערערת חזרה וטענה כפי שגם טענה בפני כבוד השופט סוקול כי אין היא הבעלים בפועל של העסק, אלא הוריה ושני אחיה הם אלה שמנהלים את העסק ונהנים מהכנסות מן העסק. המערערת אכן לא הכחישה כי הסכימה שהעסק יירשם על שמה, אך זאת רק כדי לסייע להורים ולאחיה להתחמק מנושים. עם נישואיה למר כהנוף דרש בעלה כי תנותק לחלוטין מן העסק ואכן משנת המס 1997 נרשם העסק על שם אחותה מירב סלאמה. להוכחת טענותיה, ביקשה להסתמך על דוחות הפיקוח שנערכו במקום העסק מהם ביקשה ללמוד שהיא מעולם לא נכחה בעסק אלא רק אביה ואחיה. טענה נוספת שהעלתה, נוגעת לכופר ששולם על-ידה, ואשר היה על המשיב, לעמדתה, לנכות את סכום הכופר מהכנסותיה. 7. המשיב עמד על טענתו כי אין המערערת כבגירה, יכולה להסיר מעצמה חבות המס, לאחר שהיא בחרה - בין עקב שכנוע ובין בשל ניסיונה "לסייע" לאביה ולאחיה - להציג עצמה כנישום ולאורך שנים. משעשתה כן, היא הנישום החייב לשאת במס. לעניין השומה שהוצאה, חזר המשיב וביקש לאשרה, בהיותה סבירה, לאור העדר ספרים קבילים, לאור דלות הראיות הנגדיות שהוצגו בנושא ולאור הסמכות המצומצמת של בית המשפט להתערב בשיקול הדעת של פקיד השומה. דיון ומסקנות: 8. אקדים ואומר, כי במסגרת ההליך שהתנהל בפניי, נעשה ניסיון להביא את הבעלים "האמיתי" של העסק (אביה ואחיה של המערערת) לעדות בבית המשפט ולנסות לשכנע מי מהם להיות לנישום בשנות המס הרלוונטיות. הדבר לא צלח, על אף שהוקדשו לשם כך מספר רב יחסית של ישיבות. בנסיבות אלה, יש ליתן פסק דין במחלוקות שהועלו, תוך הבהרה כי זה נוגע למערכת היחסים שבין המערערת למשיב. יש לקבל טענת המשיב, כי על אף העדויות הארוכות יחסית שהובאו בנוגע למערכת היחסים המשפחתיים בינם לבין עצמם, בקשר לחיובי המערערת במס, אין באלה לשנות את התוצאה ביחסים שבין המערערת למשיב. ואולם, אין גם בתוצאת פסק דין כדי למנוע מן המערערת הזכות לנקוט בהליך מתאים - ככול שתבסס תשתית עובדתית לעניין זה - כנגד מי שלדעתה אמור להיות "הנישום" לצורך חיובי מס הכנסה ו"העוסק" - לצורך חיובי מע"מ. אעיר עוד - הגם שאין בכך כדי ליצור השתק פלוגתא - כי לפחות ביחסים שבין המערערת לאביה, הודה האחרון, כי עליו לשאת בנטל המס. המערערת כנישום רלוונטי: 9. טענתה העיקרית של המערערת, כי למעט רישום העסק על שמה, אין לה כל קשר לעסק המתנהל בו, להכנסות, וכשם שאין היא נהנית מהן, אין היא האדם הצריך להתחייב בחיובים הנובעים מניהולו, לרבות חיובי מס. טענה זו דינה להידחות, הן מבחינה משפטית לאור הוראה מפורשת של סעיף 144 לפקודה, והן מבחינה עובדתית. ההסדר הנורמטיבי: 10. סעיף 144 לפקודה קובע: "דו"ח אימרה או טופס, הנחזים כי ניתנים לפי פקודה זו על ידי אדם פלוני או בשמו, רואים אותו לכל עניין כאילו ניתנו על ידי אותו אדם או בהרשאתו, זולת אם הוכח היפוכו של דבר, וכל החותם על כל דו"ח, אימרה או טופס כאלה, רואים אותו כמי שיודע כל עניין בהם". החוק מדבר על שתי חזקות: הראשונה - חזקת זהות החותם, שהיא חזקה לכאורה הניתנת לסתירה. בענייננו אין חולק כי המערערת היא שהגישה את הדוחות לשנות המס שבערעור, ומכל מקום לא הצליחה לסתור את החזקה האמורה. החזקה השנייה שהיא מהותית לשיעור השומה שהוצאה, בהיותה הכנסה בלתי סבירה, ומבלי שנתמכה בספרים קבילים - ידיעתו של החותם על תוכנו של המסמך עליו הוא חותם, כחזקה חלוטה שאינה ניתנת לסתירה (ע"פ 263/72 גבריאל רענן נ' מדינת ישראל פ"ד כה(1) 321, 321). 11. פעולה של "השאלת שם" היא פעולה משפטית המחייבת את העושה לעמוד בתוצאותיה (ראה ע"ש (חי') 1108/07 יעקב אלון נ' מנהל מע"מ עכו, , ניתן ביום 30/7/08 סע' 16, המפנה גם להחלטתו של כבוד השופט סוקול, סע' 22 פיסקה אחרונה). אדם המרשה לאחרים לעשות שימוש בשמו לצורך רישום לשלטונות המס, הוא המתחייב גם בשיעורו של המס. יש בפעולה כזו, משום יצירת מצג בפני רשות המס, במיוחד כאשר זו נעשתה בידיעת הנישום, על דעתו ובהסכמתו. 12. כפי שהבהירה בעדותה גב' עידית גולן-כהן, מפקחת ראשית במשרדי המשיב (להלן: גב' גולן), הנישום או העוסק בהתאמה הם אלה הבאים אל רשות המיסים והמבקשים לרשום את העסק על שמם. לשאלה, מדוע לא ניתן לנקוט בהליך מתאים כנגד מי שמנהל את העסק עצמו, הייתה תשובתה: "אנחנו לא יכולים גבירתי משפטית, משפטית זה הנישום שמציג לנו. אנחנו לא יכולים לבחור את הנישום, זהו הנישום שפותח את התיק, זהו הנישום שמדווח על הכנסות או על הפסדים" (עמ' 54 שו' 6-8). ואכן סעיף 134 לפקודה קובע שעם התחלת העיסוק או שינויו בכל שנת מס, או במהלכה, חובת אדם ליתן הודעה תואמת בכתב לפקיד השומה שבתחום סמכותו נמצא העסק או מתנהל משלוח היד, תוך 90 יום ממועד ההתחלה או השינוי כאמור. הממצאים העובדתיים: 13. מבחינה עובדתית, יש להדגיש כי מדובר בהליך שומתי שהיה בערעור והוחזר לשלב ההשגה, מבלי שהטענה בדבר "השאלת שם" הועלתה בהזדמנות הראשונה, קרי; במסגרת הודעה על נימוקי שומה. על פי החלטת בית המשפט, צורפו תיקים אלה והיו בפניי בעת כתיבת פסק הדין. במסגרת ערעור עמ"ה 224/99 בגין שנות המס 1996-1995 שהתנהל בזמנו בפני כבוד השופט ד"ר ביין, כתב המשיב בסעיף 2 להודעת המפרטת את נימוקי השומה כי בשנות המס הנדונות הפעילה המערערת מזנון בו נמכרו סיגריות, עיתונים, פיצוחים, שתייה, יינות לרבות שתייה חריפה, בורקסים, ממתקים וגלידות, כאשר העסק פתוח ברציפות במשך 24 שעות ביממה. לא הועלתה אז הטענה, כי אין המערערת חייבת במס, וכן אין טענה כזו בהודעה המפרשת את נימוקי הערעור בתיק עמ"ה 181/99. הטיעון שם התייחס לשומה עצמה שהוצאה. במהלך הדיון בעמ"ה 181/99 בישיבת בית המשפט מיום 29/2/00 אכן העלה בא-כוחה דאז, עו"ד רפי כהן, טענה שאין המערערת עובדת בעסק, אבל העסק קיים, ועוד הודע כי העסק הועבר על שם האחות של המערערת. על פי עדותו של יועץ המס טוויג, מי שהחליף את רו"ח דרייפוס (עמ' 30 לפרוטוקול בהליך הערעור הקודם), באה אליו המערערת עצמה יחד עם יומי סלאמה והציגה לו פנקסים שהגיעו אליו ממנה. עוד נאמר שם, שהיא ידעה על העסק, על אף שלא תפעלה אותו באופן שוטף (עמ' 31). עדות זו היא לפחות ראיה לכאורה על מעורבות בעסק ולא רק ידיעה על קיומו. 14. מביקורת של ניהול ספרים שנערכה בעסק ביום 8/1/93, עוד בטרם דווח למשיב על קיומו של העסק, נאמר למבקרים במקום כי העסק הוא בבעלותה של המערערת, כאשר צויין שמה המלא על פי שם נעוריה (ראה עדותה של גב' גולן, סע' 8 לתצהיר מש/1 בצירוף נספח א' לתצהיר). עיון בעדויות שהושמעו במסגרת הערעור הקודם מלמד כי רואה החשבון דרייפוס (החל מעמ' 10 בישיבה מיום 17/10/01 במסגרת תיק עמ"ה 181/99 שאוחד עם התיק האחר), העיד אכן, כי המערערת היא אשת קש, לא הייתה בעסק מעולם, וכי ההכנסות התחלקו בין שלושה אנשים בלבד: יום טוב סלאמה, יוסי סלאמה ורפאל סלאמה. למרות שעולה תמיהה, מדוע לא מצא לנכון המשיב על סמך מידע זה להורות לאלה להגיש דוחות והצהרות הון כדי לעמוד על הכנסותיהם, הרי שאין גם להתעלם מהמשך עדותו לפיה לא יכלו הם לפתוח עסק, בשל מאות אלפי שקלים שנשארו חייבים למוסדות, ועד שלא כיסו את החובות הקודמים, לא יכלו להירשם כעוסק מורשה חדש (עמ' 11). על פי העדויות של האב והמערערת פעלה המערערת כדי לאפשר להוריה ולאחיה להתחמק מנושים ויצרה למעשה מצג כאילו היא בעלת העסק. על-פי עדותה של גב' גולן (תצהיר עדות ראשית מש/1) - היו לבני המשפחה עובר למועד פתיחת תיק על שם המערערת, תיקים על שמם והם יכלו לנהל גם עסק זה (מש/1 סעיף 39). גם אם מי מבני משפחתה של המערערת "גלגל" חובותיו כלפי המשיב אליה, הרי שהיא למעשה הסכימה לכך, ולכן לכול היותר מדובר בסכסוך במשפחה שעל הצדדים להסדירו בינם לבין עצמם, אך אין האמור בגדר נימוק אשר יעניק "פטור" למערערת מחובת תשלום המס. 15. כאמור, המידע על חובות לנושים היה בידי המערערת ומשידעה על מצבם הכלכלי הקשה של בני משפחתה הסכימה להשאיל להם את שמה. לכן אינה יכולה להתנער מחובתה. במעשים אלה אין המערערת אלא שותפה פעילה למעשיהם, כפי שציין כבוד השופט סוקול בהחלטתו (ראה סעיף 21 להחלטה הנ"ל), ואין היא יכולה להסיר אחריות מעל עצמה בשל שיקולי כדאיות אישיים. למעשה, הודתה המערערת היא כי סייעה להוריה ולאחיה ליצור מסווה לפעילותם על דרך השאלת שמה לעסק, ויש למעשה בעשיית מעשה כגון זה משום הונאת הציבור. עוד נדגיש, כי גם בנוגע לשנות המס שבערעור, הגישה המערערת את הדוחות לשלטונות המס וניהלה הליך מלא של ערעור, מבלי לציין כי אין לה כל נגיעה לעסק, ולדאוג להעברת הרישום על שם הנישום האמיתי - ומבלי לנקוט בהליך משפטי כנגדם בגין חיוביה כאמור. עוד נדגיש כי שינוי שם בעל העסק, נעשה רק לאחר נישואיה ומטעם זה בלבד, והפעם הועבר העסק על שם האחות מירב. עוד נציין, כי על פי עדותו של מר יום טוב סלאמה, המערערת היא לא רק הבעלים של הנכס, אלא גם מעורבת בעסק והבעלים שלו (הגם שהמערערת מבקשת שלא ליתן אמון לעדות זו). 16. מצג השווא כלפי רשות המיסים נעשה על ידי המערערת כבר במסגרת ההליכים הקודמים, ולא ננקט כל הליך כדי לתקן את המצב ולהעמיד את הדברים על תיקונם. די בכך כדי ליצור את חיוב המערערת במס לאותן שנים (ראה לצורך השוואה ע"א (מחוזי באר שבע) 1167/02 אגף מס הכנסה ומס רכוש נ' אבי הדרי, , כן ראה גם ע"ש (ת"א-יפו) 1307/93 וקטור עמרם נ' מנהל מס ערך מוסף). אדם המגיש דוחות לפני רשות המיסים, יוצר מצג לפיו הוא הנישום הנכון, ומשעשה כן, מבלי להעמיד את רשות המס על "הטעות" בהזדמנות הראשונה, ומבלי שדאג מלכתחילה להתאמה חד-ערכית בין העובדות לבין רישום והדוחות שהוגשו, הרי שגם הוא יהיה זה אשר יתחייב לשאת בתוצאות הנלוות לכך. לא נעלם ממני כי בשלב מסוים טענה המערערת, כי חתימתה על גבי הדוחות זויפה ואולם הטענה נזנחה ובכל מקרה היא לא הוכיחה אותה. 17. לאור כל האמור לעיל, יש לאשר את החלטת המשיב לפיה המערערת היא הנישום הרלוונטי בשנות המס שבערעור, וזאת מבלי להפחית (כפי שיוער בסוף פסק הדין) מחובתו של המשיב לחזור ולבחון סמכותו לברר הכנסותיהם גם של המעורבים האחרים בניהולו של עסק זה. השומה שהוצאה: 18. כאמור, הוצאה שומה למערערת, בהעדר ספרים קבילים, בין מפני שאלה לא הוצגו, ובין מן הטעם שאלה לא נוהלו, כפי שנדרש היה לנהלם. נטל השכנוע בנוגע לספרים שנפסלו מוטל על הנישום. המערערת לא עמדה בנטל זה. אי ניהול ספרים וליקויים שנמצאו בפנקסים שנוהלו: 19. למערערת נשלחו הזמנות לדיון ודרישות להציג מסמכים לכל ספרי החשבונות לשנת המס 1995, לרבות תיק תיעוד חוץ, ספרי חשבונות וקבלות, תקבולים ותשלומים, ספירות מלאי ל-31/12/94 וכן ל- 31/12/95 וכל ספר אחר שנוהל. דרישות אלה לא נענו. ביום 10/3/99 נשלחה דרישת מסמכים בצירוף אזהרה לפי סעיף 135 לפקודת מס הכנסה. למרות האמור, הבקשה לא נענתה. דרישה נוספת נשלחה ב- 12/4/99, גם זו לא נענתה. על פי מכתבו של רואה החשבון דרייפוס מיום 22/8/99, לאחר שנתבקש ע"י יועץ המס מר אהרון טוויג להמציא עבור המערערת ספר תקבולים ותשלומים לשנות המס 1993 -1996 כותב רואה החשבון כי החליף בשנים אלה את המחשב וכי במהלך החלפת המחשבים נמחק הקובץ של שנת 1996-1994, ולמעט הגשת דוחות לשנות המס 1995 -1996, לא המציא ספרים נוספים. (ראה גם סע' 10 לתצהיר גב' גולן - מש/1). המשיב אף ניהל דיון במעמד יועץ המס טוויג שהחליף את רואה חשבון דרייפוס, וגם אז לא הוצגו מסמכים. המשיב נמנע מלערוך ביקורת בעסקה של המערערת רק לאחר שהודע לו כי המערערת חדלה לעבוד כעצמאית החל מיום 31/12/96. הכלל הוא שכאשר נמנע נישום מלהציג את ספריו בפני פקיד השומה, ועושה כן על אף הזמנות חוזרות ודרישות מתחדשות, הרי שיש לראותו כמי שספריו אינם קבילים (ע"א 2334/90 שירותי גרר אזור בע"מ נ' פקיד שומה ת"א3, פ"ד מט(1) 608, 613-612, 617, ע"א 9792/02 פואז מוחמד נ' מס הכנסה - טבריה, , סעיף 5 פסקה אחרונה בסעיף, להלן: פס"ד פואז). 20. במהלך ניהול התיק בערעור הקודם נמצאו על ידי מפקחים מטעם המשיב, תיקי תיעוד חוץ ופנים של שנת המס 1996, למרות שהמערערת טענה כי אלה אבדו. הימצאותם של אלה הייתה בסיס לפשרה אליה הגיעו הצדדים להחזרת הערעורים לשלב ההשגה. 21. מבדיקת החומר שנתפס בנוגע לשנת המס 1999, נמצאו על פי עדותה של גב' גולן, סיכומים יומיים של סרטי קופה (Z) ובהם היה סימון מיוחד אשר הצביע על הפחתות בלתי כשירות על הכנסות (אותה "שיטת עבודה", שנתגלה לגבי שנת המס 1997 - עמ"ה 531/03); כמו כן נמצאו השמטות בסיכומי הקופה הרושמת, בניכוי סכומים חריגים המסתכמים בשנת המס 1996 בסכום של כ- 817,000 ש"ח (ראה סע' 18 לתצהירה של גב' גולן - מש/1 ונספח יא'); כמו כן העדר התאמה בין סיכומי ה-Z לאחר השמטות לסכום המכירות שדווח ע"י המערערת למשיב (נספח יא'). בנוסף מצאה גב' גולן השמטות קניות בהשוואה בין תיעוד החוץ והכרטסת של המערערת לבין דוח מכירות לעסקה של המערערת מחברות קוקה קולה, תומר שיווק ויפאורה (ראה סע' ד' של התצהיר). בהסתמך על ליקויים אלה, בנוסף על העדר ספרים לגבי שנות המס האחרות, הגיע המשיב למסקנה כי יש לפסול את הספרים לכל שנות המס שבערעור. לא יכולה להיות מחלוקת כי הליקויים המפורטים לעיל הם מהותיים, ולכן אני מאשרת החלטת המשיב בדבר פסילת פנקסי המערערת לכול שנות המס שבערעור. שומה לפי מיטב השפיטה בהעדר ספרים קבילים: 22. ההלכה בעניין שומה לפי מיטב השפיטה בהעדר ספרים קבילים ברורה ואין אלא לחזור על עיקרי הדברים. לא ניתן להתעלם מהחשיבות לעמוד על חובת הנישומים לנהל פנקסי חשבונות כדין, וכי יש לעמוד בהקפדה מלאה על חובה זו. בענייננו, לא הוצגו כלל פנקסי חשבונות. משלא הוצגו ספרים כלל, הרי שמדובר בשומות שהוצאו בהעדר ספרים קבילים. למעשה, היה בפני בית המשפט בהליך הערעור הקודם, כמו גם בהליך שבפניי ראיות לפיהן לא נוהלו אצל המערערת ספרים כנדרש, וככל שהיו כאלה, אם היו, אלה לא הוצגו. בנסיבות אלה, עמדה סמכות מלאה למשיב להוציא שומות לפי מיטב השפיטה (ראה עמ"ה (חי') 383/02 ראסם עבד אלקאדר ביאדסה נ' פקיד שומה חדרה (נבו, 13/6/06), סע' 21 לפסק הדין, לרבות ההפניות שם; כן ראה עמ"ה 187/00 שחאדה נ' פקיד שומה עכו (נבו, 30/3/05)). סבירות שומה והצדקתה: 23. השאלה הנוספת שיש להתייחס אליה, אם המשיב אכן הצדיק את שומתו והוכיח את סבירותה. תתקבל תשובה חיובית הרי שסמכותו של בית המשפט להפחתת השומה מוגבלת, לאור הכלל הקובע שאין מנהגו של בית המשפט לשים את שיקול דעתו במקום שיקול הדעת של פקיד השומה, אלא אם כן יוכיח הנישום שהשומה מופרכת מיסודה ורחוקה מן המציאות (ע"א 734/89 פיקנטי תעשיות מזון בע"מ נ' פקיד השומה גוש דן, פד" מו(5) 309 וכן ע"א 3654/96 גלם נ' פקיד שומה כפר סבא, פ"ד נד(2) 673). עוד יש להבהיר, כי מאחר שנערכה שומה לפי מיטב השפיטה בספרים בלתי קבילים, לא נדרש האחרון להוכיח בראיות מדוייקות את השומה שהוציא ודי בבסיס מוצק להערכת ההכנסה לפיה הוצאה השומה (ע"א 731/88 בוכמן נ' פקיד שומה תל-אביב, פ"ד מו(4) 265, 268-267. ע"א 5709/95 בן שלמה נ' מנהל מע"מ ירושלים, פ"ד נב(4) 241). 24. המשיב (ראה עדותה של גב' גולן, סע' 22 ואילך של תצהיר מש/1) לקח בחשבון כי מדובר בעסק הפתוח 24 שעות ביממה, והממוקם בכביש ראשי. בקביעת השומה בנוגע לכל אחת משנות המס, ביסס המשיב את חישוביו על סך קניות המוצרים (עלות המכירות), על הפחתות הכנסות שנעשו שלא כדין, וכן על תדריכים כלכליים. בנוגע לשנת המס 1994, נקבע סך קניות מוצרים כפי שהוצהר ע"י המערערת. אחוז הרווח הגולמי נעשה על פי תדריך כלכלי, כאשר זה נע בין 58% ל-72%, והחישוב על ידי המשיב נעשה לשנת לפי 60% רווח גולמי. התוצאה הביאה לתוספת מחזור הכנסות של 629,299 ש"ח, והכנסה חייבת מעסק בצו של 658,421 ש"ח. לשנת המס 1995 העדיף המשיב להתבסס על התדריך הכלכלי, בנוגע לעסקים מסוג העסק הנדון, ככל שמדובר בעסק מסוג 2 המוכר עיתונים וסיגריות, ונקבע רווח גולמי של 48%. עוד הבהיר המשיב, כי אלמלא עשה כן, נמצא אצל המשיב דוח קליטה מן המחשב של מנהל החשבונות של המערערת ובו סיכום נתונים לכאורה לפי סוגי קניות שנערכו בשנות המס הרלוונטיות. מסמך זה לא היה בגדר פנקס קביל, מאחר שלא ניתן היה לאמתו, ומאחר שלא היה רישום ראשוני של נתוני הקניות ומכירות בעסק. המשיב בחר לפנים משורת הדין לבסס את השומה על תדריך בעסק מסוג 2 המוכר עיתונים וסיגריות ולהעמיד את אחוז הרווח לפי ממוצע של 48%. תוספת המחזור הגיעה ל-309,320 ש"ח. בנוגע לשנת המס 1996, לגביה התגלה חלק מהתיעוד, הוסיף המשיב סכום של 817,000 ש"ח למחזור העסקי, לאחר שהתברר שאלה הסכומים שהופחתו מן ההכנסות שהודפסו בסרטי הקופה שבעסק, כמו כן הוכרו הוצאות בגין קניות מוצרים לעסק, באותו שיעור של קניות שגולם בשנת המס 1995 (52%). תוספת ההכנסה המחושבת הגיעה לכ-600,000 ש"ח ותוספת ההכנסה 566,439 ש"ח. לפיכך, קבע המשיב את הכנסת המערערת בצו, לפי מיטב שפיטתו, לפי הפירוט הבא: 1994 1995 1996 הכנסה בדוח 29,123 23,014 29,546 629,299 309,620 566,539 658,422 332,634 596,085 חייב ולא ניהל -שנה 1 חייב ולא ניהל -שנה 1 ספרים בלתי קבילים 25. כנגד טענות אלה של המשיב, לא הביאה המערערת כל טענה שיכולה לבסס ממצא אחר. נהפוך הוא יש בעדויות מטעם המערערת כדי לתמוך ולבסס מסקנות המשיב. בעדותו של יום טוב סלאמה, מאשר העד כי היו מקרים שבהם ביטל פעולות בקופה, גם כשלא היו טעויות רישום, ועל דעתו שלו. לעניין העסק עצמו, הבהיר מר יום טוב סלאמה כי כולם מתפרנסים וחיים מהחנות, והמלה "כולם" מתייחסת לשלוש משפחות, וכי כל אחד מהם לקח מן הקופה, והסכום הנותר הנקוב שם: הוא סך הכול של 500,000 ש"ח ל-3 שנים. על פי עדותו של דרייפוס, הביאו לו מסלאמה את הקלסרים, בסופו של דבר הקלסרים נמסרו לאחר שיעשה להם מאזן, הוא עצמו לא עשה את המאזן, אלא דיווח למע"מ, ואת המערערת עצמה לא ראה מעולם. 26. הוספתי ועיינתי גם בעדותו של רואה חשבון דרייפוס, כפי שנמסרה גם בהליך הערעור הקודם. העד, במסגרת החקירה הנגדית, הסכים שאם אכן יש קניות במקומות מסודרים, אפשר לשחזר את כל הקניות, אולם טען שיש קושי בשחזור, ועוד הודיע שלמעשה כל הניירת שלו, על אף שהוא טען שמדובר בניירת מסודרת, לא הוצגה ולא הייתה בפני בית המשפט (עמ' 17, בסוף העמוד). התברר שעדותו נסמכת על עדות שמועה, מפני שהוא עצמו לא העביר את המסמכים לרו"ח רועש, שערך את המאזנים (עמ' 19). עוד התברר כי לא נשארו אצלו מסמכים, מאחר שכל שנה לטענתו, היה מחזיר המסמכים ללקוח (עמ' 20), וגם אלה לא נשמרו ע"י המערערת עצמה. 27. בנוסף, העיד מטעם המערערת בהליך הקודם, מר אהרון טוויג, מי שהיה יועץ המס של הבעלים שמכרו למשפחת סלאמה את העסק בשנת 93' (עמ' 25 לפרוט' מ- 17/10/2001). על פי עדותו היה מקום לסגור את העסק והוא לא ידע להסביר איך העסק ממשיך להתקיים. עדות זו לכשעצמה, בהעדר גיבוי של מסמכים, אינה יכולה לשמש בסיס להפחתת השומה שהוצאה, במיוחד בהעדר ניהול פנקסים קבילים. גם עדותו של האב לפיה אחד מבניו עזב את העסק ופתח עסק אחר, וכי עשה זאת מאחר שהעסק הנדון אין בו הכנסה מספקת, אינה יכולה לשמש בסיס להתערבות כאמור. עיון בעדותם של העדים הנוספים, העובדים אצל המשיב ואשר ערכו את ביקורת ניהול הפנקסים בעסק (מר ג'ורג' קליין, בעמ' 74 שו' 19 ואילך) מורים עוד, כי בעסק היו לא רק בני המשפחה, אלא גם שני עובדים נוספים. 28. עוד יש לדחות את הטענה בדבר ניכוי דמי הכופר ששולמו בגין ההליך הפלילי, משאין זו ההוצאה הנדרשת לצורך יצור ההכנסה. תשלום כופר איננו בגדר 'הוצאה מוכרת'. אין מקום להתיר, ולו בעקיפין, העלמת מס. די בכך שיש בתשלום הכופר כדי להקל ב"עונשו" של מבצע ההעלמה, ואין לתת בידו "פרס" מעבר להקלה שזכה בה בהליך הפלילי. בנסיבות אלה, לא מצאתי כל נימוק המצדיק או המאפשר התערבותו של בית המשפט בשומות שהוצאו למערערת. אשר על כן, דין הערעור להידחות. הערת בית המשפט: 29. למרות התוצאה אליה הגעתי, לא ניתן לסיים את פסק הדין מבלי להעיר, כי נראה שהמשיב לא מיצה את חובתו וסמכותו בדרך בה הוא נהג. לא ניתן כל הסבר, מדוע בסמוך למועד בו נעשתה ביקורת בעסק ונמצא כי ישנם עובדים בעסק ללא תלושי שכר וללא תיק ניכויים, ולאחר שהתברר כי יש קרבה משפחתית בין המערערת לאחרים, לא הוצאו דרישות להגשת דוחות גם לגבי אותם עובדים, אשר לטענת המערערת הם בגדר מנהלי העסק ומפעיליו בפועל. מצד אחד, אם אכן הגיע המשיב למסקנה כי מדובר באחים ובאביה של המערערת שהם עובדים בעסק - ומידע כזה הגיע למשיב בסמכות - הרי שבהעדר תיק ניכויים, היה מקום לחייב כל אחד מהם להגיש דוחות מס בכל אחת משנות המס הרלוונטיות בסמוך למועד בו הובאו עובדות אלה לידיעתו - בכפוף לתקופת ההתיישנות. מצד שני, אם המשיב שוכנע שמי שניהל את העסק ונהנה מהכנסותיו, בין כשכיר ובין כעצמאי, הוא אחר, הרי שגם אז עומדת לו הסמכות המלאה לחייבו להגיש דוחות הכנסה לרבות הצהרות הון כדי לעמוד על היקף הכנסותיהם, לרבות בחינה אם אין מקום לעשות שימוש בסעיף 86 לפקודה. התוצאה: 29. אשר על כן הערעור נדחה. המערערת תשלם למשיב הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ש"ח. הסכום ישולם תוך 30 ימים מהיום.מיסים