קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פתיחת תיק הוצאה לפועל נגד מינהל מקרקעי ישראל: א. בקשת רשות ערעור על החלטתה של ראש ההוצל"פ (כתוארה אז) (כב' הרשמת גלית אוסי-שרעבי) בתיק הוצל"פ 1711115050 מיום 17.12.06 לפיה התקבלה בקשת המשיבה לסגירת תיק ההוצל"פ וביטול ההליכים שננקטו במסגרתו. ב. העובדות העיקריות הצריכות לענייננו, הן כדלהלן: ביום 6.3.05 ניתן פסק דין בתביעתה של המערערת, לב אפק בע"מ (להלן: "המערערת") כנגד המשיבה "מדינת ישראל רשות הפיתוח באמצעות מנהל מקרקעי ישראל - מחוז המרכז", שכונתה בפסק הדין בשם "המנהל". בפסקה 25 לפסק הדין חוייב "המנהל" להשיב למערערת כספים שנגבו ביתר, בשנת 1996, בסך כולל של 144,097 ₪ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק (ה"פ 200732/04) . משלא נפרע החוב, על אף פניות חוזרות ונשנות של המערערת, הגישה המערערת את פסק הדין לביצוע בלשכת ההוצל"פ בכפר סבא. בפתיחת התיק נרשם כי החייב הינו "מנהל מקרקעי ישראל - מחוז המרכז", ובהתאם הומצאה לו אזהרה. ביום 12.12.05 ניתן צו עיקול מיטלטלין וביום 4.1.06 הגיעו פקידי ההוצל"פ למשרדי מנהל מקרקעי ישראל, אך מצאו אותם סגורים. ביום 31.1.06 כשסכום החוב בתיק ההוצל"פ עמד על סך 322,943₪ הגיעו פקידי ההוצל"פ שוב למשרדי מנהל מקרקעי ישראל וקיבלו לידם שיק על סך 292,938₪. יתרת החוב בתיק ההוצל"פ עמדה נכון ליום 1.3.06 על סך של 30,952 ₪. ביום 29.3.06 הגיש החייב - "מנהל מקרקעי ישראל" (להלן: "ממ"י") בקשה לראש ההוצל"פ לסגירת תיק ההוצל"פ, מהטעם שפתיחת התיק היתה מנוגדת, מלכתחילה לדין ולהלכה פסוקה, וזאת לאור סעיף 7 לחוק לתיקון סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל דין), תשי"ח - 1958 (להלן: "החוק") לפיו לא ניתן לנקוט הליכי הוצל"פ כנגד ממ"י, שהינו אורגן של המדינה. ממ"י טען עוד כי בשל תקלה לא שולם החוב, ומיד עם ביצוע הליך עיקול המיטלטלין פעל לתשלום החוב. המערערת מנגד טענה בתגובתה כי ממ"י הינו תאגיד ולאור הוראת ס' 11, החוק האמור אינו חל עליו. בנוסף טענה כי נוכח רשלנות החייב, באי תשלום החוב, נאלצה לפתוח תיק הוצל"פ כנגדו ומעצם רשלנות זו ניתן ללמוד כי ממ"י לא פעל כפי שמצופה מאורגן של המדינה לפעול. ממ"י חזר בתשובתו לתגובה על הטענה לפיה ממ"י איננו תאגיד, אלא אורגן של המדינה, ולפיכך חוסה בצל הוראות החוק האמור. המערערת הגישה תגובה לתשובה, בה טענה לראשונה כי בעל הדין הנכון, כנגדו ניתן פסק הדין המבוצע, הינו "רשות הפיתוח" באמצעות ממ"י. רשות הפיתוח הינה תאגיד ועפ"י ס' 11 כאמור אין החוק חל עליה, ועל כן גם ממ"י אשר מייצג את רשות הפיתוח, אינו זכאי ליהנות מחסינות הוראות החוק. ממ"י ביקש למחוק תגובה זו מהטעם שאין למערערת זכות להגיש תגובה לתשובתו, וממילא ממ"י הוא שהיה צד להליך, נשוא פסק הדין. נטען כי אומנם הבעלות במקרקעין רשומה על שם רשות הפיתוח, אך לרשות הפיתוח אין למעשה כל סמכות בפועל, משהמקרקעין הועברו לניהולו של ממ"י והוא זה המבצע את התשלומים בפועל. בנוסף, בבקשת הביצוע נרשם ממ"י כחייב, בתיק ההוצל"פ. בדיון שהתקיים ביום 10.7.06, בפני ראש ההוצל"פ, הסכימו הצדדים כי אם לא יגיעו להסדר, יהיה רשאי כל צד להגיש השלמת טיעון. בהתאם הגישה המערערת השלמת טיעון מטעמה בה טענה, בין היתר, כי בעל הדין הנכון הינו רשות הפיתוח. ביום 17.12.06 ניתנה החלטת ראש ההוצל"פ בה התקבלה עמדת ממ"י לפיה אין מינהל מקרקעי ישראל תאגיד העומד בפני עצמו, אלא אורגן של המדינה, ואין די בעובדה שממ"י פועל כגוף המבצע את סמכויות רשות הפיתוח, כדי להופכו לתאגיד. לפיכך, בהתאם לסעיפים 7 ו 11 לחוק ולע"א 570/66 עבדאללה בלעום ואח' נ' מנהל מקרקעי ישראל ואח', פ"ד כא(1) 109 (להלן: "פרשת בלעום"), ממ"י חוסה בצל הגנת החוק האמור, פסק הדין שניתן כנגדו יבוצע בדרך הקבועה בחוק זה, ודיני ההוצל"פ אינם חלים על פסק הדין. ראש ההוצל"פ דחתה את טענת המערערת לפיה בעל הדין הנכון הינו רשות הפיתוח בציינה שטענה זו נזכרה לראשונה רק בתגובת המערערת לתשובת ממ"י, תגובה שהוגשה ללא כל זכות שבדין. ראש ההוצל"פ חזרה על ההלכה לפיה על ראש ההוצל"פ לבצע פסק דין ככתבו וכלשונו, ואינו רשאי לפרש את פסק הדין או לפעול לביצוע פסה"ד על פי מסמכים חיצוניים לפסק הדין. ראש ההוצל"פ קבעה כי למרות שבכותרת נרשמה המשיבה כ-"רשות הפיתוח באמצעות מנהל מקרקעי ישראל" הרי שלשונו האופרטיבית של פסק הדין בפסקה 25, הורתה למנהל מקרקעי ישראל בלבד לשלם את הסכום שנקבע והוא זה שאכן שילם בפועל. ראש ההוצל"פ ציינה עוד כי גם המערערת עצמה, בבקשתה לביצוע פסק הדין ציינה את ממ"י כחייב ולא את רשות הפיתוח. ראש ההוצל"פ קבעה כי בנסיבות אלה, אינה נדרשת לדון, לגופם של דברים, במעמדה של רשות הפיתוח ותחולת החוק עליה, ולעניין זה, ציינה שוב את קביעת ביהמ"ש בפרשת בלעום. ראש ההוצל"פ קבעה כדלקמן (עמ' 3 להחלטה): "ו. נוכח כל האמור, סבורני כי לאור הוראתו המפורשת של פסק הדין בדבר חיוב המנהל בתשלום הכספים, לאור בקשת הביצוע ולאור מועד העלאת טענת הזוכה כי בעל הדין הנכון הינו רשות הפיתוח, כי אין מקום לקבל עמדתה זו של הזוכה". לפיכך, קבעה ראש ההוצל"פ כי לא היה מקום לנקוט בהליכי הוצל"פ כנגד ממ"י והורתה על סגירת תיק ההוצל"פ וביטול ההליכים שננקטו במסגרתו. החלטה זו היא נשוא הערעור שבפניי. ג. המערערת הגישה "כתב" ערעור בו ציינה כי המשיבה הינה "רשות הפיתוח - באמצעות מינהל מקרקעי ישראל - מחוז מרכז" (להלן: "המשיבה"). המערערת טוענת כי לאור החלטת ראש ההוצל"פ שהתירה לצדדים להגיש השלמת טיעון, עמדה לה הזכות להשלים ולטעון כי בעל הדין, כנגדו ניתן פסק הדין, הינה רשות הפיתוח. המערערת טוענת עוד, כי לא היה מקום לייחס משקל לשם החייב בטופס בקשת ביצוע, שכן פסק הדין שהוגש, הוא זה שיש לבצעו בלשכת ההוצל"פ. המערערת טוענת כי גם אם נפנה ללשונו האופרטיבית של פסק הדין, נמצא כי פסק הדין ניתן כנגד רשות הפיתוח, אשר מנהל מקרקעי ישראל משמש רק כנציגה. המערערת טוענת כי רשות הפיתוח היא בעל הדין הנכון, הרשות היא הבעלים הרשום של המקרקעין, עימה נחתם הסכם הפיתוח נשוא פסק הדין, וכנגדה התנהלו ההליכים המשפטיים. עוד טוענת המערערת כי רשות הפיתוח הינה תאגיד שאינו נהנה מהחסינות המוקנית למדינה עפ"י סעיף 11 לחוק. המערערת טוענת כי החלטת ראש ההוצל"פ ניתנה בניגוד להלכה שנקבעה בע"א 141/75 מדינת ישראל ואח' נ' יעקב לוי, פ"ד לו(2) 508 (להלן: "פרשת לוי") לפיה סמכויות הניהול שהוענקו לממ"י הופכות אותו לשלוח של רשות הפיתוח, ולכן ממ"י אינו נהנה עוד מחסינות החוק. לפיכך, זכאית המערערת להגיש לביצוע ללשכת ההוצל"פ פסק דין שניתן כנגד רשות הפיתוח, וטעתה ראש ההוצל"פ כשלא התייחסה לטענותיה לגופן, בדבר מעמד רשות הפיתוח כבעל דין. המערערת טוענת כי המשיבה התעלמה, במשך חודשים ארוכים, ובאופן העולה כדי זלזול מופגן בשלטון החוק, מבקשות המערערת לקבל את הכספים שהיא זכאית להם, על פי פסק הדין, שניתן עוד ביום 6.3.05. גם הגשת פסק הדין לביצוע בלשכת ההוצל"פ לא הועילה ורק לאחר הטלת העיקול והופעת פקידי ההוצל"פ במשרדי ממ"י, נאותה המשיבה לשלם למערערת, את מרבית סכום החוב, אך לא את מלוא החוב. בנסיבות אלה, לטענת המערערת, אין זה צודק ליתן למשיבה חסינות בשל פעולות רשלניות ואי כיבוד החוק. ד. מנגד בכתב תשובה צויין כי המשיב הוא "מינהל מקרקעי ישראל". ממ"י טוען כי הינו אורגן של המדינה, החוסה בצילו של החוק, גם אם מבצע תפקידים של הרשות. משכך, בדין נסגר תיק ההוצל"פ שנפתח כנגדו, ע"י המערערת, בניגוד לדין ולהלכה הפסוקה. עוד נטען כי המערערת ראתה בממ"י ולא ברשות הפיתוח את בעל הדין הנכון: הטענה נטענה ע"י המערערת לראשונה רק בתגובה שהוגשה על ידה, שלא כדין; שם החייב שנרשם על ידי המערערת עם פתיחת תיק ההוצל"פ הינו ממ"י; לשונו האופרטיבית של פסה"ד התייחסה באופן מפורש לממ"י; הפנייה לביצוע העיקול נעשתה במשרדי ממ"י, ולא במשרדי רשות הפיתוח, וגם התשלום בוצע על ידי ממ"י. לפיכך, בדין קבעה ראש ההוצל"פ כי אינה נדרשת לדון במעמד רשות הפיתוח בתיק. עוד טוען המשיב כי פסק הדין שניתן בפרשת לוי אינו רלוונטי, מאחר שבמקרה דנן ממ"י הינו צד להליך ולא רשות הפיתוח. לגופו של עניין, נטען כי מלבד הרישום הפורמאלי של המקרקעין ע"ש רשות הפיתוח, ניטל ממנה, למעשה, כל מעמד בקשר למקרקעין, שעברו לניהולו המוחלט של מנהל מקרקעי ישראל. סמכות הניהול מקנה למינהל את המעמד והסמכויות המשפטיות המוקנות לרשות כבעלים, והיא מקנה לממ"י, בין היתר, את המעמד והזכות לתבוע ולהיתבע בשם הרשות. ה. אין חולק, כי התביעה הוגשה כנגד "מדינת ישראל רשות הפיתוח באמצעות מנהל מקרקעי ישראל - מחוז המרכז". (הדגשות שלי - י.ש.) התייצבות ממ"י בשמה של רשות הפיתוח היא עפ"י האמור בסעיף 2 לחוק מינהל מקרקעי ישראל, תש"ך-1960, שבו נאמר: "2. מינהל מקרקעי ישראל, מנהלו ועובדיו - (א) הממשלה תקים מינהל מקרקעי ישראל (להלן - המינהל) שינהל את מקרקעי ישראל." מקרקעי ישראל, הוגדרו בחוק יסוד: מקרקעי ישראל כמקרקעין בישראל של המדינה, של רשות הפיתוח או של הקרן הקיימת לישראל. ברור, איפוא, כי הזכות במקרקעין הינה למדינה ולא לממ"י, שאיננו תאגיד משפטי, אלא הגוף המנהל את האדמות מכוח חוק מנהל מקרקעי ישראל, תש"ך-1960. ממ"י הינו שלוח של המדינה, בכל הקשור למקרקעיה, הוא אינו רשאי לתבוע ולהיתבע בשמו, אלא רק עפ"י הרשות ויפוי הכוח הניתנים לו. רשות הפיתוח היא תאגיד ציבורי, ועובדי ממ"י פועלים, כאמור, כשלוחים של הרשות, לפיכך ניתן להוציא כנגד הרשות צווים ולנקוט כנגדה בהליכי הוצאה לפועל, שבהם לא ניתן לנקוט כנגד המדינה וממ"י, לאור הוראות סעיפים 7 ו 11 לחוק לתיקון סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל דין), תשי"ח-1958 (ראה: פרשת בלעום ופרשת לוי). לפיכך, בדין זיהתה המערערת בכתב התביעה את "הרשות באמצעות מנהל מקרקעי ישראל", כבעל הדין הנכון בתובענה. הבעייתיות נוצרה, כשהגישה המערערת תיק הוצאה לפועל כנגד החייב "מנהל מקרקעי ישראל - מחוז המרכז", ולא כנגד "רשות הפיתוח-באמצעות מנהל מקרקעי ישראל". בהתאם, אף האזהרה הומצאה לממ"י, הליכי העיקול בוצעו כנגדו, ובמסגרתם שילם ממ"י סכום של 292,938 ₪ לפקידי ההוצל"פ, בהותירו יתרת חוב בתיק ההוצל"פ בסך 30,952 ₪ בלבד. החוק לתיקון סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל דין), תשי"ח-1958, קובע: "7. ביצוע פסק דין נגד המדינה - פסק דין שניתן נגד המדינה יועבר על ידי שר המשפטים לשר האוצר, ויבוצע על ידי שר האוצר, ודיני ההוצאה לפועל של פסקי דין לא יחולו. ... 11. מוסד המדינה שאינו תאגיד לענין חוק זה, דין מוסד המדינה שאינו תאגיד כדין המדינה." בהתאם לחוק זה הגיש ממ"י, כחודשיים לאחר התשלום, בקשה לסגירת תיק ההוצל"פ בטענה כי הינו אורגן של המדינה ולא ניתן לנקוט בהליכי הוצל"פ כנגדו. תחילה השיבה לכך המערערת כי ממ"י הינו תאגיד ואינו אורגן של המדינה, ולפיכך החוק לתיקון סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל דין), תשי"ח-1958, אינו חל עליו, וניתן להגיש תיק הוצל"פ לביצוע כנגדו. בשלב מאוחר יותר הוסיפה המערערת טענה חדשה לפיה רשות הפיתוח, שאיננה תאגיד, ולא המנהל, הינה בעל הדין כלפיו מופנה פסק הדין, ועל כן, המנהל, כשהוא פועל בשמה, אינו זכאי ליהנות מחסינות עפ"י הוראות החוק, כשהיא מפנה בתמיכה לטענתה לפרשת לוי. על טענה זו חזרה המערערת בהשלמת טיעון, שהתאפשרה לצדדים עפ"י קביעת ראש ההוצל"פ, במהלך דיון שנערך בפניה. ראש ההוצל"פ קיבלה, כאמור, את עמדת ממ"י לפיה מעמדו של ממ"י הוא כשל אורגן של המדינה, ולא כתאגיד העומד בפני עצמו, תוך שהיא מפנה לפרשת בלעום. ראש ההוצל"פ הוסיפה ודחתה את טענת המערערת, לפיה בעל הדין הנכון הוא רשות הפיתוח. סבורה אני, כי לא היה מקום לדחות טענת המערערת בעניין מעמדה של רשות הפיתוח כבעלת דין והעדר חסינות למנהל בשעה שהוא פועל מטעמה, רק מן הטעם שהמערערת העלתה טענה זו בשלב מאוחר. הטענה אומנם, הועלתה לראשונה במסגרת תגובה שהוגשה ע"י המערערת, למרות שלא קמה זכות להגישה. אולם, המערערת שבה וחזרה על טענה זו, כדין, במסגרת השלמת טיעוניה. גם בלשונו האופרטיבית של פסק הדין, לא ניתן למצוא תמיכה לדחיית הטענה, באשר מבחינת פסק הדין עולה, כי ביהמ"ש בחר לכנות את המשיבה "מדינת ישראל רשות הפיתוח באמצעות מנהל מקרקעי ישראל - מחוז המרכז", בשם "המנהל", ואין בכך כדי להצביע על חיוב ממ"י תחת חיוב רשות הפיתוח. בנסיבות אלה, אין בכך שפסק הדין הוגש לביצוע כנגד ממ"י, כדי להוות עילה לסגירת תיק ההוצל"פ, שכן לפי תקנה 126א' לתקנות ההוצאה לפועל, תש"ם - 1979, לראש ההוצאה לפועל שמורה סמכות רחבה לתקן בכל עת כל פגם או טעות בהליך שבוצע לפי חוק ההוצאה לפועל ותקנותיו. סבורה אני, על פני הדברים, כי משהתביעה שהוגשה כנגד "רשות הפיתוח - באמצעות מנהל מקרקעי ישראל" התקבלה, והמשיבה חויבה לשלם למערערת כספים שגבתה ביתר; ומשעה שממ"י אף שילם למערכת ההוצאה לפועל סכום ניכר מתוך הסכום שנפסק; ולאור הסמכות הנתונה לראש ההוצל"פ לתקן כל פגם לרבות שם של חייב הנובע מהתפתחות המאוחרת לפסק הדין- לא היה, כאמור, מקום להורות על סגירת תיק ההוצל"פ. סוף דבר - הערעור מתקבל במובן זה, שהדיון יוחזר לראש ההוצל"פ על מנת שתדון, לגופה, בשאלת מעמדה של רשות הפיתוח כבעלת דין והעדר חסינות למנהל בשעה שהוא פועל מטעמה. לפני סיום אציין, כי צר לי שלא נמצאה דרך לסיים סכסוך זה מחוץ לכתלי ביהמ"ש, בעיקר, בהתחשב בכך שביסוד הסכסוך, ועל כך אין חולק, מצויה העובדה המצערת כי המדינה לא מילאה אחר פסה"ד שניתן כנגדה, לגרסתה. התנהלות המדינה מן הראוי שתהיה ממלכתית והגונה. על המדינה מוטלת, מטבע הדברים, חובת תום לב נרחבת ומוגברת ועליה לנהוג ביושר ובהגינות ללא כל סייג. העובדה שהמדינה לא נשאה בחיוביה עפ"י פסה"ד, עד אשר ננקטו כנגדה הליכי גביה, אף שלא עפ"י דין, מותירה רושם קשה וטעם מר. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו. קרקעותמקרקעיןהוצאה לפועלמינהל מקרקעי ישראלמקרקעי ישראל