קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תסקיר נפגע עבירה כראיה בתביעה אזרחית: התובענה וטענות הצדדים: בפני תביעה אזרחית נגררת להרשעה בפלילים, אשר הוגשה על פי סעיף 77 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984 (להלן: "חוק בתי המשפט"). התובעות הינן בנותיה של מי שהייתה רעייתו של הנתבע והן חלק מהמתלוננות שבעקבות תלונותיהן הוגש כנגד הנתבע כתב האישום בת.פ. 143/03 (להלן: "התיק הפלילי") בפני בימ"ש זה בהרכב. ביום 28.2.05 ניתנה הכרעת הדין בתיק הפלילי, על פיה הורשע הנתבע בעבירות אינוס ועבירות של מעשים מגונים כלפי התובעת 1 ובעבירות של מעשה מגונה בפני קטין בן-משפחה ועבירות של התעללות בקטין חסר ישע כלפי התובעת 2. גזר הדין ניתן ביום 26.6.05 ועל הנתבע נגזרו 18 שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי למשך 3 שנים. כן נגזר על הנתבע לפצות את התובעת מס' 1 בסכום של 40,000 ₪ ואת התובעת מס' 2 בסכום של 10,000 ₪. ערעורים שהוגשו לביהמ"ש העליון מטעם הנתבע וכן מטעם המדינה נדחו ופסק הדין הפך לפסק דין חלוט (ע"פ 8312/05 ו-ע"פ 8314/05, פסק דין מיום 31.5.07). יש לציין כי ב"כ הנתבע טען בפני כי בקרוב תוגש בקשה למשפט חוזר בעניינו של הנתבע, אך בקשה כזו טרם הוגשה, למרות שחלף המועד שצויין כי בו תוגש הבקשה. התביעה שבפני מתייחסת לנזקי הגוף שנגרמו לתובעות, שהינן קורבנות של מעשיו של הנתבע. התובעות טוענות כי העבירות אשר ביצע הנתבע כלפיהן מזכות אותן בפיצוי מאת הנתבע, בגין הנזקים שנגרמו להן בשל מעשיו. התובעות עותרות כי ביהמ"ש יחייב את הנתבע בפיצויים לפי ראשי נזק אלה: פגיעה בכושר השתכרות; נזק שאינו ממוני בגין כאב וסבל וכן פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה של גופן ופיצויים עונשיים; פיצוי לשם קבלת טיפול נפשי. התובעות אינן מפרטות במסגרת התובענה את הסכומים הנתבעים, פרט לסכומים שהן מבקשות בגין פגיעה בכושר השתכרות. בטרם נגזר דינו של הנתבע בתיק הפלילי הוגש תסקיר נפגע עבירת מין לפי סעיף 187(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982 (להלן: "התסקיר"). התובעות טוענות כי דין התסקיר שהוכן על פי החלטת ביהמ"ש כדין חוות דעת מומחה מטעם ביהמ"ש ומחוו"ד זו עולה כי נותרה להן נכות לצמיתות בעקבות האירועים נשוא ההרשעה. כן טוענות הן כי עולה מחוו"ד זו פירוט הנזקים שנגרמו להן. התובעות טוענות כי מטרתו של סעיף 77 הנ"ל, שעניינה מניעת כפילות הליכים וחיסכון בזמן שיפוטי, גוברת על האמור בתקנות סדר הדין האזרחי. על כן, לטענתן, התסקיר שנערך במסגרת ההליך הפלילי, שעניינו מצבו של הנפגע בעבירה והנזק שנגרם לנפגע כתוצאה מן העבירה, אשר נערך על ידי מומחה שביהמ"ש מינה ואשר מביא בפני ביהמ"ש את העובדות המשקפות את הנזק שנגרם לנפגע כתוצאה מהעבירה, מהווה חוו"ד מומחה שיש לקבלה גם בהליך האזרחי הנגרר להרשעה בפלילים ובמקרה זה מדובר במערכת דינים ספציפית אשר גוברת על הדין הכללי הקבוע בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי") ותקנה 127 בפרט. התובעות טוענות כי חווה"ד שהוגשה במסגרת ההליך הפלילי הינה מפורטת, מקיפה ומתייחסת לרכיבים השונים אשר דורשים הוכחה במשפט האזרחי: הנכות הנפשית, הפגיעה בכושר ההשתכרות, הפגיעה בתפקוד החברתי וההשפעה על איכות החיים. חווה"ד אף מסווגת את האבחון הרפואי וקובעת שהתובעות סובלות מתסמונת פוסט-טראומטית. לטענת התובעות, התסקיר נערך עבור בימ"ש ועל פי מינויו וביהמ"ש אף אימץ את המסקנות המופיעות בו וקבע בגזר הדין שלתובעות נגרמה נכות נפשית. על כן, טוענות התובעות, ברור שאין צורך בהגשת חוו"ד רפואית מכוח תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי ויש לראות בתסקיר בסיס להערכת הנזק. לעניין התובעת 1 נטען כי כפי שעולה מהתסקיר נגרמו לה נזקים נפשיים, קשיי השתלבות חברתית, פגיעה בכושר ההשתכרות וחרדה קיומית. כן נטען כי בימ"ש אימץ בהכרעת דינו את קביעותיו של עד התביעה פרופ' זומר, שנקבע לגביו שהינו מומחה שעשה רושם רב, הן במקצועיותו והן באמינותו ואף נקבע בהכרעת הדין, בהתבסס על עדותו של פרופ' זומר כי התובעת 1 לא עוסקת במקצוע אותו רכשה, עבודה סוציאלית, מפני שכתוצאה ממעשיו של הנתבע לא הייתה מסוגלת לעבוד בזה. התובעת 1 טוענת כי קביעות אלה מבססות את נכותה הנפשית, כפי שקבוע בסעיף 34(ה) לתוספת של תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956, אשר קובעות 50% נכות לצמיתות למי שמופיעים אצלו סימנים קליניים מובהקים וקבועים שאין בהם הפסקות המגבילות את ההתאמה הסוציאלית ואת כושר העבודה באופן ניכר. לטענת התובעת 1, הן העובדה שקיימים סימנים קליניים והן העובדה שהם מובהקים וקבועים, כמו גם התוצאה, שהם מגבילים את ההתאמה הסוציאלית ואת כושר העבודה באופן ניכר, הוכחו כבר בפני ביהמ"ש ואף נקבעו על ידו בהכרעת הדין ובגזר הדין. על כן, מתבקש ביהמ"ש לשום את נזקיה של התובעת מס' 1 על פי ראשי הנזק של פגיעה בכושר העבודה - הפסד כושר השתכרות לעתיד; נזק שאינו נזק ממון - פיצוי בגין כאב וסבל וכן פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה של גופה; וצורך בטיפול נפשי. לגבי התובעת מס' 2 נטען כי כפי שעולה מהתסקיר נגרמו לה נזקים של פגיעה בהתאמה הסוציאלית וכושר ההשתכרות, פגיעה באיכות חייה, קשיי השתלבות חברתית, תסמינים קליניים דיכאוניים וחרדתיים, צורך בטיפול וסכנת התדרדרות בעתיד. לגבי נתבעת 2 נטען כי הנזק שנגרם לה כתוצאה מהאירוע בו הורשע הנתבע, על רקע האווירה ששררה בבית כל השנים, הוא נזק משמעותי וקשה, גם אם המדובר בעניינה בהרשעה בגין אירוע אחד. ביהמ"ש מתבקש לשום את נזקיה של התובעת 2 על פי נכות של 50% גם כן בגין ראשי נזק של פגיעה בכושר ההשתכרות; נזק שאינו נזק ממון של כאב וסבל וכן פגיעה באוטונומיה של גופה; וצורך בטיפול נפשי. הנתבע טוען כי מהותה של תביעה נגררת כתביעה אזרחית וסדרי הדין בה בהתאם לתקנה 17(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי כבתובענה אזרחית. התביעה הנגררת נועדה למנוע הצורך בהוכחת עובדות שנקבעו בפסק דין חלוט ובדיון בחבות הנתבע, אך דרכי הוכחת הנזק והערכתו לצורך קביעת הפיצוי הם בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי. לטענת הנתבע, תסקיר הנפגע אודות התובעות מיום 17.5.05, שסייע בגזירת העונש ובמסגרתו הפיצוי בהליך הפלילי, אינו יכול להיות חוו"ד מומחה בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי ואינו יכול להוות ראיה להערכת הנזק במשפט האזרחי. רק חוו"ד רפואית בידי פסיכיאטר מומחה יכולה להוות ראיה לקביעת הנכות הנפשית הנטענת על ידי התובעות. בנוסף, טוען הנתבע, כי בתסקיר הנפגע נפלו טעויות ואי דיוקים, הסותרים בחלקם את פסק הדין, כגון התייחסות לעבירות מהן זוכה הנתבע, פירוט מעשים חמורים מאלה שהנתבע הורשע בהם, אמירות כוללניות לגבי טראומה ללא הפניה למאמרים מקצועיים או אבחון ספציפי לליקוי נפשי, פירוט סימפטומים שלא הוזכרו על ידי התובעות או הפסיכולוג שטיפל בהן וכדומה. הנתבע טוען כי הימנעות התובעות להביא ראיות ותצהירים לעניין גובה הנזק, אי הגשת חוו"ד פסיכיאטרית בתמיכה לתביעה, אי מינוי מומחה רפואי מטעם ביהמ"ש, אי הגשת ראיות נוספות לנזק ולאובדן ההכנסה הנטען ואי מתן תשובה לשאלונים שהפנה הנתבע מצדיקים דחיית התביעה בהעדר ראיות לנזק מעבר לפיצוי שנפסק לתובעות בגזר הדין בתיק הפלילי. כן טוען הנתבע כי תסקיר הנפגע שהוגש בהליך הפלילי נעשה לשתי הנפגעות יחד ולכן אינו אובייקטיבי ומשליך מתובעת אחת לשנייה תוך התרשמות מאוחדת משתיהן ולכן לא ניתן לקבוע את הנזק ואת גובה הפיצוי בהליך האזרחי בהסתמך על תסקיר כזה. הנתבע טוען כי לו היה ממונה מומחה לפסיכיאטריה מטעם ביהמ"ש, היה עורך חוו"ד נפרדות לכל תובעת, על סמך הערכה אובייקטיבית נפרדת לכל תובעת, כראוי וכנדרש בתביעה אזרחית - נזיקית. לפיכך, טוען הנתבע, תסקיר הנפגע אינו יכול להוות ראיה מסוג "חוות דעת מומחה" כטענת התובעות, הן בהיותו לא קביל, מחמת היותו ערוך על ידי מי שלא הוסמך בחוק להעריך נזק נפשי לצרכי תביעה אזרחית, וגם בשל משקלו הנמוך מאחר שמדובר בתסקיר אחד לשתי התובעות יחד. בנוסף, טוען הנתבע כי על פי הוראות סעיף 42א(ב) לפקודת הראיות הממצאים והמסקנות שבגזר הדין אינם קבילים כראיה לכאורה בהליך האזרחי בתביעה הנגררת ולכן גם תסקיר הנפגע, המוגש כראיה בשלב גזר הדין ומוזכר בו אינו קביל. דיון ומסקנות: סעיף 77 לחוק בתי המשפט, העוסק בתביעה אזרחית נגררת להרשעה בפלילים, בא למנוע כפילות הליכים ולחסוך בזמנו של ביהמ"ש, בדרך של העברת תביעה אזרחית שנתגבשה תוך ההליכים במשפט פלילי לשופט שפסק במשפט הפלילי וקבע את המסקנות שבו. ראה: רע"א 8101/98 פלוני נ' פלוני ואח', פ"ד נ"ד(2), 636. עם זאת, מהותה של תביעה נגררת כתביעה אזרחית וסדרי הדין בה, בהתאם לתקנה 17(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, כבתובענה אזרחית. על כן, דרכי הוכחת הנזק והערכתו לצורך קביעת הפיצוי הינן כקבוע בתקנות סדר הדין האזרחי. תקנה 17 לתקנות סדר הדין האזרחי, העוסקת בתביעה אזרחית נגררת להרשעה בפלילים קובעת כי תביעה אזרחית שהוגשה כאמור תידון כאילו הייתה תובענה. על כן, הדיון בתביעה נגררת יהיה בהתאם לתקנות וכך גם סדרי הדין יהיו בהתאם לתקנות. ראה: רע"פ 2976/01 בתיה אסף נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3), 418). מדובר בתביעת נזיקין שטעונה הוכחה על ידי הבאת ראיות. תביעת נזיקין מורכבת בדרך כלל משני ראשי נזק עיקריים. האחד - נזק ממשי, ממוני, שטעון הוכחה פרטנית על סמך ראיות ואישורים מתאימים, והשני - נזק שאינו נזק ממוני, שניתן על דרך של אומדנה, ואשר נתון להערכת ביהמ"ש לפי שיקול דעתו, אך גם לגביו יש להביא ראיות, על מנת ליתן בידי ביהמ"ש את הכלים והנתונים הדרושים לצורך הערכת גובה הנזק. התובעות לא הביאו ראיות לעניין הנזק הנטען והן מבקשות כי ביהמ"ש יסתמך בפסיקת הפיצוי על פסק הדין בהליך הפלילי ותסקיר הנפגעות שהוגש שם. תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי "רצה בעל דין להוכיח ענין שברפואה לביסוס טענה מטענותיו, יצרף לכתב טענותיו תעודת רופא או חוות דעת של מומחה, לפי הענין, שנערכה לפי סעיף 24 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן - חוות דעת); אולם רשאי בית המשפט או הרשם לפטור בעל דין מצירוף חוות דעת מטעמים מיוחדים שיירשמו". אין ספק כי התסקיר שהוגש בתיק הפלילי לא הוכן על ידי רופא או על ידי מומחה רפואי כהגדרתו בתקנה 125 לתקנות סדר הדין האזרחי. השאלה היא אם די בתסקיר זה כדי לענות על הדרישה "חוות דעת של מומחה". התובעות אף לא הגישו בקשה לפטור אותן מהגשת חוו"ד מומחה והן אינן מעוניינות להיבדק על ידי מומחה רפואי שימונה מטעם ביהמ"ש, לשם הערכת הנזק הנפשי שנגרם להן, לטענתן, כתוצאה ממעשיו של הנתבע. הן מבקשות כי ביהמ"ש יפסוק בתובענה זו בהתאם לממצאים שנקבעו בפסק הדין בתיק הפלילי ובהתאם לתסקיר הנפגעות שהוגש שם. במקרה זה אין ספק כי המעשים שעשה הנתבע בתובעות פגעו בהן באופן חמור וכי טיבם של המעשים, הסלידה ושאט הנפש מהם מלמדים כי יש לפסוק לתובעות פיצויים בגין פגיעה זו. עם זאת, התסקיר שהוגש בתיק הפלילי הוכן על ידי שירות המבחן למבוגרים ולא על ידי רופא או מומחה רפואי. לעורכת התסקיר אין כל מומחיות או הסמכה לקבוע אחוזי נכות וליקויים נפשיים, שאינם מתחום סמכותה והכשרתה המקצועית. לכן סבורני כי תסקיר הקורבן אינו יכול לבוא במקום חוו"ד מומחה רפואי. סעיף 42א' לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971 (להלן: "פקודת הראיות") קובע כי הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם, כאשר הוראות סעיף זה אינן חלות על ממצאים ומסקנות שבגזר הדין, להבדיל מהכרעת הדין. יש, אם כן, לאמץ את מסקנות הכרעת הדין, המרשיעה את הנאשם וקובעת כי הוא ביצע במתלוננות את המעשים שיוחסו לו. הכרעת הדין משמשת ראיה מכרעת בבוא ביהמ"ש לדון בתביעה האזרחית הנגררת על פי סעיף 77 לחוק בתי המשפט. על פי סעיף 42ג' לפקודת הראיות, הנתבע אינו רשאי לסתור את תוכנו של פסק הדין הפלילי או של ראיה שכבר הוגשה או נשמעה במסגרת ההליך הפלילי, אלא ברשות ביהמ"ש. כאשר אין המורשע סותר את הראיה, הופכת הראיה מ"ראיה לכאורה" ל"ראיה כמעט מכרעת" (ראה: ת.א. (ת"א) 2191/02 אלמונית נ' פלוני, טרם פורסם (8.3.06) של ביהמ"ש המחוזי בת"א ומאמרו של ד' פרידמן, פסק דין פלילי כראיה במשפט אזרחי, הפרקליט כ"ה, 372, המוזכר שם). בענייננו, נוהל דיון ארוך, נשמעו עדויות והוגשו ראיות והנתבע הורשע בעובדות כתב האישום ובעבירות שיוחסו לו כמפורט לעיל ואין הוא יכול עתה לכפור במעשים שעשה או להתכחש להם. לכן, עובדות כתב האישום מהוות את הממצאים והמסקנות של ביהמ"ש בתיק הפלילי, אותם רואים גם כממצאי ביהמ"ש האזרחי בתובענה זו. כאמור, אין ספק כי מדובר בתביעת נזיקין מבוססת וניתן לקבוע כי הנתבע עוול כלפי התובעות בנזיקין. אין גם ספק כי מדובר בעבירות חמורות ובמעשים נוראיים שבוצעו בתובעות, אשר ללא ספק גרמו להן לנזקים נפשיים ולנזק לא ממוני בגין כאב וסבל. עם זאת, תיק זה מעורר קושי של ממש, שכן התובעות מפרטות בתביעתן שורה של נזקים, כמפורט לעיל, אך אינן מגישות ראיות נוספות לעניין הנזק, מלבד פסק הדין שניתן בהליך הפלילי ותסקיר הנפגעות, עליהם מבקשות הן להסתמך לעניין הנזק הנטען. לא ניתן בדרך זו לקבוע את הפיצויים המגיעים לתובעות בדרך הנהוגה בדיני הנזיקין. לפיכך, יאלץ ביהמ"ש להסתפק בהנחות כלליות בדבר הנזק הלא ממוני שנגרם לתובעות ממעשיו של הנתבע. כפי שקבע ביהמ"ש המחוזי בתל אביב במסגרת ת.א. (ת"א) 2191/02 הנ"ל, בפסק דין אשר אושר בביהמ"ש העליון במסגרת ע"א 3806/06 פלוני נ' פלונית, טרם פורסם (26.5.09), בפרשה המתייחסת אמנם לתביעה אזרחית לפיצויים בעקבות הרשעה בעבירות סחר בנשים, אך הדברים שנכתבו שם נכונים גם לענייננו, מדובר במקרה בו קשה לקבוע את שיעור הנזק, אך ביהמ"ש אינו יכול לעצום את עיניו לנזק שללא ספק נגרם לתובעות, נזק שקשה להוכיחו ושעצם הנזק טבוע במעשים עצמם. די בעובדות המפורטות בכתב האישום ובהכרעת הדין המרשיעה את הנתבע כדי לשמש ראיה מספקת לביסוס אומדנת הנזק הלא ממוני במקרה זה. אין אף צורך להתבסס על תסקיר הנפגעות שהוגש במסגרת ההליך הפלילי בטרם מתן גזר הדין כדי לקבוע כי לתובעות נגרם נזק נפשי כתוצאה ממעשיו של הנתבע. סבורני כי גם במקרה זה, כפי שנקבע בת.א. (ת"א) 2191/02 הנ"ל, מחובתו של ביהמ"ש, מכוח סמכותו הטבועה, להעריך את הנזק לפי הכלים העומדים לרשותו, כאשר המעשים בהם הורשע הנתבע מזכים את התובעות בפיצוי כללי על הנזק הלא ממוני שנתבע. כפי שנקבע שם, גם כאן מדובר בהערכה ובאומדנה שלביהמ"ש יש את הידע השיפוטי והכלים הדרושים כדי לקבוע שיעור כאב וסבל ויש לאפשר במקרים כאלה קבלת פיצויים גם ללא הוכחה ספציפית של גובה הנזק, זאת כל עוד מבוססת התביעה על פסק דין מרשיע נגד הנאשם, בעבירות נשוא התביעה האזרחית, או על ראיות מספיקות אחרות. יש לראות בעצם ההתנהגות האסורה שהוכחה כראיה לכך שלקורבנות נגרם נזק והסבל טבוע בעצם המעשה. על כן, כאמור, יש לפסוק פיצוי בגין הנזק הלא ממוני שנגרם לתובעות כתוצאה ממעשיו החמורים של הנתבע ובגין הכאב והסבל שנגרם להן על ידי הנתבע, זאת על פי אומדן, לפי ניסיונו והערכתו של ביהמ"ש. לא ניתן לקבוע אחוזי נכות, כפי שמבקשות התובעות, זאת מאחר שלא הוגשה חוו"ד רפואית או מסקנות ועדה רפואית לעניין זה. כן לא ניתן לפסוק פיצוי בגין הפסד השתכרות, כאשר לא הוגשו נתונים לעניין זה. עם זאת, כמפורט לעיל, סבורני כי ניתן לקבוע כי התנהגותו של הנתבע עצמה כלפי התובעות מלמדת על הנזק הנפשי שנגרם להן. נזק זה הינו ברור וגלוי, כפי שניתן היה לראות בבירור מעדותן של התובעות בהליך הפלילי, אף שהוא קשה להוכחה וכימות, מאחר שאין שום סכום שיכול לפצות את התובעות פיצוי של ממש על הנזק שנגרם להן על ידי הנתבע, נזק שאינו ממוני. העובדה שבמסגרת תובענה זו לא הוגשו תצהירים ושאלונים ולא הוגשה חוו"ד של מומחה רפואי אמנם מפחיתה מיכולתו של ביהמ"ש לקבוע פיצוי הולם והערכת הנזק באופן מדויק, אולם העובדה שכל שעומד בפני בימ"ש זה הוא עובדות כתב האישום בהן הורשע הנתבע אינה מונעת את האפשרות להעריך ולכמת את הנזק, כאמור לעיל. במקרה זה מדובר בנתבע שהשליט בבית אוירה קשה, כפה את עצמו על התובעת 1 בצורה ברוטאלית בליווי השפעה נוראית כמפורט בהכרעת הדין, מחק את אישיותה עד שהיא נכנעה לכל תאוותיו, ניצל אותה ניצול ממושך וגרם לה לנכות נפשית הניכרת בה. לגבי התובעת 2 אמנם הורשע הנתבע "רק" בעבירת מעשה מגונה בפני קטין ובהתעללות בקטין חסר ישע, אך אין המדובר במקרה אחד, אלא באווירה קשה שיצר בבית באמצעות התנהגותו, בצרחותיו ובקללותיו ואין ספק כי התנהגותו השפיעה גם על אישיותה של התובעת 2 וכפי שצוין במסגרת גזר הדין, האימה שהטיל הנתבע על התובעות ניכרה בהן במהלך עדותן, אף כשהנתבע היה מנותק מהן, מאחורי סורג ובריח ונראה כי הנזק הנפשי שהותיר בהן ממשיך ללוותן, אף בהיותן מוגנות מפניו. על כן, סבורני כי יש לפסוק לתובעות, בנסיבות המקרה, פיצוי לא ממוני בגין הכאב והסבל שנגרמו להן על ידי הנתבע. פיצוי זה ניתן על פי אומדנה והערכה, לאחר שהבאתי בחשבון מחד את הראיות שהוכחו במסגרת הכרעת הדין הפלילית ואת המעשים הקשים והנוראיים שביצע הנתבע בתובעות ובגינם הורשע הנתבע בעבירות בהן הורשע ומאידך את העובדה שלא הובאו ראיות נוספות על ידי התובעות לעניין הנזק. באשר לתביעה בגין עילה של פגיעה באוטונומיה והפרת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, סבורני כי למרות חילוקי הדעות שהתגלו בפסיקה בנוגע לעילה זו (ראה למשל ע"א 3806/06 הנ"ל וכן ראה חילוקי הדעות בין השופטים ד' בייניש (כתוארה דאז) ות' אור בע"א 2781/93 מיאסה עלי דעקה נ' בית החולים "כרמל", פ"ד נ"ג(4), 526, שם נקבע בסופו של דבר, בדעת רוב, כי יש לפסוק פיצויים בגין פגיעה באוטונומיה (ולמרות ששם דובר במקרה של ביצוע פרוצדורה רפואית ללא הסכמה מודעת, הדברים יפים גם לענייננו)), אם ישנו מקום שבו יש להכיר בפגיעה בכבוד ובאוטונומיה כראש נזק, הרי שזהו המקום. כאמור, מעובדות כתב האישום ומהעבירות בהן הורשע הנתבע במסגרת התיק הפלילי עולה פרשיה במסגרתה הנתבע השליט בבית אוירה כה קשה עד כי שתל אימה ופחד בליבן של התובעות, אשר נענו לכל משאלותיו תוך אובדן הנוחות והרווחה הגופנית והנפשית שלהן, רמיסת אישיותן ופגיעה קשה בנפשן, כאשר הן חיות בסבל ובפחד מפני הנתבע ומעשיו בהן. לכל אדם זכות יסוד לאוטונומיה, זכות שהוגדרה כזכותו של כל פרט להחליט על מעשיו ומאוויו בהתאם לבחירותיו ולפעול בהתאם לבחירות אלה. הזכות לאוטונומיה היא זכותו של הפרט לגבש את רצונו כנראה לו על פי "טובתו". הפרט הוא המחליט על "טובתו" שלו. זכותו של אדם לעצב את חייו ואת גורלו חובקת את כל ההיבטים המרכזיים של חייו. היא מרכזית להוויתו של כל פרט ופרט בחברה. יש בה ביטוי להכרה בערכו של כל פרט ופרט כעולם בפני עצמו. היא חיונית להגדרתו העצמית של כל פרט, במובן זה שמכלול בחירותיו של כל פרט מגדירות את אישיותו ואת חייו של הפרט. הזכות לאוטונומיה של הפרט כוללת גם רובד פיזי הנוגע לזכותו של אדם כי יעזבוהו לנפשו. מזכות זו משתמע, בין השאר, כי לכל אדם חירות מפני התערבות בגופו ללא הסכמתו. ההכרה בזכותו של אדם לאוטונומיה היא רכיב בסיסי בשיטת המשפט שלנו, כשיטת משפט של מדינה דמוקרטית והיא מהווה את אחד הביטויים המרכזיים לזכותו החוקתית של כל אדם בישראל לכבוד, המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. הפגיעה בכבודן של התובעות ובאוטונומיה שלהן הוא "נזק" כמשמעותו בפקודת הנזיקין, המגנה גם על האינטרס של הניזוק בנפשו, בנוחותו ובאושרו. ראה: דבריו של כב' השופט ת' אור במסגרת פסק דינו בע"א 2781/93 הנ"ל והאזכורים אותם הוא מאזכר שם. במקרה שבפני אין ספק כי המעשים שביצע הנתבע בתובעות, כעולה מעובדות כתב האישום ומהכרעת הדין, פגעו באופן חמור בכבודן של התובעות ובאוטונומיה שלהן ומדובר בנזק שהינו בר פיצוי, אשר ילקח בחשבון במסגרת הפיצוי שיפסק לטובת התובעות בגין נזק לא ממוני. אשר על כן, לאור כל המפורט לעיל, אני פוסק לתובעות פיצוי כולל בגין נזק לא ממוני בסך 500,000 ₪ לכל אחת מהתובעות. יודגש לעניין זה כי ברכיב נזק זה לא מצאתי כי יש מקום לערוך אבחנה בין התובעות, על אף שהמעשים שבוצעו בהם, כפי שנקבע במסגרת ההליך הפלילי, היו שונים בחומרתם. אינני פוסק פיצוי בגין אובדן כושר השתכרות, אשר לא הוכח בנתונים ובראיות שהיה מקום להציגם במסגרת תביעה נזיקית. באשר לפיצוי כספי לשם נשיאה בעלות הטיפול הפסיכולוגי של התובעות, הרי שזה נלקח בחשבון במסגרת גזר הדין בהליך הפלילי ושם צוין במפורש כי הפיצוי הכספי שנפסק שם מיועד לשאת בעלות הטיפול הפסיכולוגי של התובעות. על כן, אין לפסוק סכום נוסף בגין נשיאה בעלות הטיפול הפסיכולוגי, אשר גם עלותו לא הוכחה בראיות נוספות במסגרת הליך זה. גם באשר לפיצויים עונשיים אין מקום לפסוק סכום נוסף לסכום שנפסק במסגרת ההליך הפלילי. יש להוסיף לעניין זה כי ביהמ"ש לא יטה לפסוק פיצויים עונשיים במסגרת הליך אזרחי, אלא במקרים חריגים. ראה: רע"א 9670/07 פלונית נ' פלוני, טרם פורסם (6.7.09); ע"א 8382/04 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' מזרחי, טרם פורסם (2006); רע"א 1497/06 פלוני נ' פלוני, טרם פורסם (2006). הרציונל לפסיקת פיצויים עונשיים הוא עונשי והרתעתי. הם נועדו לשקף את סלידתה של החברה מהתנהגותו של המזיק. ככלל, כאשר מנוהל הליך פלילי, מושגות תכליות אלה בהליך הפלילי - זהו מקומן הטבעי ואין להן מקום של ממש בהליך האזרחי. לפיכך, ככלל, פיצוי עונשי יוצדק במקרים חמורים במיוחד או של פגיעה קשה בזכויות חוקתיות, ויש בו כדי לחזק הרתעה יעילה בשעה שאין המשפט הפלילי חל. רק במקרים חריגים שבחריגים ניתן יהיה לפסוק פיצויים עונשיים גם לאחר ענישה פלילית. ראה: רע"א 9670/07 הנ"ל; ע"א 9656/03 עזבון המנוחה ברטה מרציאנו ז"ל ואח' נ' ד"ר זינגר יהורם ואח', טרם פורסם (2005). לאור האמור ובמקרה זה, סבורני כי די בפיצויים שנפסקו לתובעות בגין הנזק הלא ממוני שנגרם להן ובפיצוי הכספי שהוטל על הנתבע במסגרת ההליך הפלילי ולכן אין מקום גם לפסיקת פיצויים עונשיים בנסיבות העניין. סיכום: אשר על כן, מאחר שאין כל סכום שיוכל לפצות את התובעות בגין המעשים שביצע בהן הנתבע ומאחר שברור מעובדות כתב האישום והעבירות בהן הורשע הנתבע כי נגרם לתובעות נזק לא ממוני ובהיעדר ראיות נוספות לעניין הנזק שנגרם להן, אני פוסק לתובעות פיצוי בגין הנזק הלא ממוני שנגרם להן מהתנהגותו של הנתבע על פי הערכה בלבד, בסכום כולל של 500,000 ₪ לכל אחת מהתובעות, שישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל. יודגש כי הפיצוי שנפסק במסגרת ההליך הפלילי לא ינוכה מסכום הפיצוי שנפסק במסגרת הליך זה, בהיותו פיצוי שנפסק לעניין נזק מוגדר שלא נכלל במסגרת הפיצוי שנפסק בהליך זה שבפני. בנוסף ישא הנתבע בהוצאות התובעות ובשכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 100,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. סכום שכר הטרחה נקבע בהתחשב בעובדה שבמסגרת ההליך האזרחי לא נשמעו ראיות והצדדים הסכימו לקצר וליעל את הדיון בדרך של הגשת טיעונים על בסיס כתבי הטענות והמסמכים שצורפו אליהם. גם סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל. הדיון בכתב האישום במסגרת ההליך הפלילי וכן במסגרת הישיבות שהתנהלו בפני התקיים בדלתיים סגורות. עם זאת לא מצאתי עילה שלא להתיר את פרסומו של פסק הדין ללא פרטים מזהים, בהיותו פסק דין שדן בסוגיה בעלת חשיבות ציבורית ובשאלות משפטיות. בהתאם אני מורה כי יותר פרסומו של פסק הדין ללא פרטים מזהים של הצדדים.משפט פליליהגשת ראיותנפגעי עבירהתביעה אזרחית