העובדות: זוהי תביעה לתשלום גמלת הבטחת הכנסה שנדחתה מהטעם, כי התובע הינו בעל רכב מנועי, מכח תקנה 10 (2) לתקנות הבטחת הכנסה התשמ"ב - 1982 (להלן: "התקנות") וכי העברת הבעלות ברכב שנעשתה על ידו היתה כ"העברה פיקטיבית". מטעם התובע הוגשו שלושה תצהירי עדות ראשית. בתצהיר התובע נטען כי ביום 28.3.2000 הגיש תביעה לתשלום גמלה להבטחת הכנסה למל"ל, שכן לא עבד לאחר שפוטר מעבודתו בשל מגבלות רפואיות ונדחתה תביעתו לתשלום דמי פגיעה. אשת התובע לא עבדה ולא היתה להם כל הכנסה ממשלח ידו או ממקצוע כלשהו ו/או מכל מקור אחר. ביום 26.4.2000 קיבל התובע תשובה מהנתבע לפיה אין הוא זכאי לגמלה בשל העובדה כי הוא בעל רכב מסוג פיאט אונו מספר רכב 05-509-29, וכי העברת הבעלות ברכב לבתו (היא עדת התביעה מס' 3) היתה העברת בעלות פיקטיבית. במועד הגשת התביעה על ידי התובע לא היה הוא הבעלים הרשום של הרכב ואף לא השתמש בו באופן קבוע. ההחלטה למכור את הרכב נבעה לאור המצוקה הכלכלית אליו נקלעו התובע ואשתו, ולצורך סיפוק צורכי מחייתם. ביום 12.3.2000 חתם התובע עם בתו על זכרון דברים לרכישת הרכב בסך של 12,500 ₪ במזומן. (זכרון הדברים צורף כנספח לתצהיר). מחיר הרכב במחירון היה באותה עת 20,000 ₪ אך מאחר והרכב נפגע ונדרש "אוברול" למנוע של הרכב סוכם בין התובע לבתו כי הרכב יימכר במחיר של 12,500 ₪, סכום ששולם ע"י בת התובע במזומן - במועד החתימה על זכרון הדברים. ביום 16.3.2000 הועברה הבעלות ברכב על שם בת התובע. לתצהיר צורף אישור רישום שינוי בעלות ברכב ממשרד התחבורה מיום 16.3.2000 וכן תעודת ביטוח לרכב על שם הבת מיום 26.3.2000. החל ממועד העברת הבעלות ברכב - הרכב היה בחזקתה ובבעלותה של הבת בלבד ולא שימש את התובע באופן קבוע. לדברי התובע אין הרכב חונה בחנייה ליד ביתו באופן קבוע. ביום 11.4.2000 הגיע אליו אדם מהמל"ל ששוחח עם אשתו. הוא התבקש לחתום על מסמך הואיל ונאמר לו שאם לא יעשה כן - הדבר רק יעכב את הטיפול בתביעתו. מאחר והוא לא רצה שהטיפול בתביעה יעוכב חתם על הדף מבלי להבין כלל על מה הוא חותם הואיל ואין הוא קורא וכותב עברית ואין הוא מבין את השפה. התובע אמר כי כאשר בתו מגיעה לביקורים בביתם מחנה היא את הרכב בחנייה. הכסף שקיבל מבתו במזומן בסך של 12,500 ₪ לא הופקד בבנק אלא נעשה בו שימוש לצרכי מחיה. תצהיר נוסף הוגש מטעם אשת התובע, שהצהירה על אותן עובדות כפי שהצהיר התובע. תצהיר שלישי הוגש ע"י בת התובע. גם היא הצהירה על אותן עובדות והוסיפה כי יש לה רשיון נהיגה החל מחודש 01/99 וכי הרכב משמש אותה באופן קבוע ונמצא בבעלותה הבלעדית. פסק הדין: חוק הבטחת הכנסה התשמ"א - 1980 (להלן: "החוק") הינו חוק סוציאלי שבא בעיקרו של דבר לתגמל מי שאין לו הכנסה, או שהכנסתו פחותה מ"רצפה" הקבועה בחוק זה ובתקנות שהותקנו על פיו, ובלבד שאין לו היכולת להפיק אותה הכנסה מינימלית על אף שעשה כל מה שדורש ממנו החוק והתקנות כדי להפיק הכנסה זו (דב"ע 97/450-04 המוסד נ. חסן מוחמד (לא פורסם) . על פי סעיף 2 (א) לחוק: "תושב ישראל שמלאו לו עשרים שנה זכאי לגימלה... כל עוד מתקיים בו אחד מתנאים אלה: אין לו הכושר לעבוד ולהתפרנס כדי מחייתו או שאינו ניתן להשמה בעבודה כלשהי, הכל לפי כללים, תנאים ומבחנים שנקבעו בתקנות..." בתקנה 10 (ג) לתקנות נקבעה הוראה המתייחסת להכנסה מנכס שהוא רכב מנועי. המבחן העיקרי בסוגיית השימוש ברכב הינו, הפקת טובת הנאה מהשימוש ברכב. "טובת הנאה" - משמעה תועלת או הנאה מהשימוש ברכב. החזקה היא כי מי שמשתמש ברכב באופן קבוע מפיק משימוש זה טובת הנאה וכי המוסד אינו חייב להוכיח מהותה של טובת הנאה של כל מבוטח. עוד נקבע כי מי שמחזיק ברכב שאינו בבעלותו אינו מאבד אוטומטית את זכותו לגמלה, שכן על המוסד להוכיח שהוא משתמש ברכב. לעומת זאת רשאי המבוטח להוכיח כי השימוש ברכב הינו אקראי, בודד או חד פעמי (דב"ע נב/176-04 המוסד נ. סעדה סנא פד"ע כה 293. בפסק דין זה ציין בית הדין הארצי, כי שימוש ברכב המצביע על "טובת הנאה" מתבטא באחת מאלו: הפקת הכנסה של ממש - כאשר המבוטח מפיק הכנסה או כי סביר להניח שהוא מפיק הכנסה מהשימוש ברכב. שימוש קבוע ברכב, אם הרכב נמצא בקרבת המבוטח, ובעל הרכב לא נמצא במקום באופן קבוע. השתתפות בהוצאות החזקת הרכב כגון: רכישת דלק, ביטוח, "טסט" ותיקונים. השימוש ברכב עוזר למבוטח בעובדתו או כדי להגיע לעבודה. בנסיבות שכאלה אין רלוונטיות לשאלה מי הבעלים הרשום של הרכב אלא מי המשתמש בו ואם הוכח כי המבוטח משתמש ברכב באופן קבוע כי אז חלה לגביו חזקה "הפקת טובת הנאה משימוש ברכב" השוללת ממנו קבלת גמלת הבטחת הכנסה. בעניננו אין מחלוקת כי ביום 16.3.2000 בוצעה העברת בעלות ברכב הנדון והוגש אישור רישום שינוי בעלות רכב ממשרד התחבורה מתאריך זה. כן הוכח כי ב- 12.3.2000 חתמו התובע ובתו על זכרון דברים לצורך רכישת הרכב ובאותו מעמד שילמה לו סך של 12,500 ₪ במזומן, עובדה שלא נסתרה. כמו כן צורפה תעודת ביטוח לרכב על שם בת התובע מיום 26.3.2000. מחיר השוק של הרכב הנדון כפי שהוכח עמד באותה עת לפי המחירון על סכום של 20,000 ₪, מכאן שתשלום של 12,500 ₪ אינו יכול להחשב כ"ללא תמורה" או "בתמורה סמלית" כקבוע בתקנות. צויין בזכרון הדברים ועל כך גם הצהירו הן התובע והן בתו, כי היו ברכב ליקויים מסויימים (ביניהם נדרש "אוברול" לרכב). מכאן שהנתבע לא עמד בנטל להוכיח כי העברת הרכב מהתובע לבתו נעשתה ללא תמורה או בתמורה סמלית. גרסת התובע בדבר התמורה ששולמה - לא נסתרה. עד הגנה מס' 1 חוקר במל"ל שערך את דו"ח סיכום החקירה ביום 11.4.2000 אמר בחקירתו הנגדית כי "הרכב היה רשום על שמו של התובע לפני שהגיש את התביעה לביטוח לאומי" וכן בהמשך אמר "העברת הבעלות בוצעה בחודש מרץ בסמוך להגשת התביעה למוסד". לאור הפסיקה שצויינה לעיל הנטל להוכיח כי התובע משתמש שימוש של קבע ברכב מוטל על הנתבע. הנתבע לא עמד בנטל זה במקרה דנן. יש לקבל את גרסת התובע הנוגעת לתדירות שימושו ברכב לפיה לעתים נהג הוא לקחת את נכדו לגן הילדים ובמקרים אחרים השתמש ברכב לצורך נסיעה לקניות או לקופ"ח. עד ההגנה מטעם הנתבע חוקר המל"ל מסכם את ד ו"ח חקירתו בכך, כי בבדיקה שערך עם שכניו של התובע עולה כי הרכב הנדון חונה באופן קבוע ליד ביתו של התובע וכן התובע משתמש ברכב. חוקר המל"ל נמנע מלציין את שמות השכנים עימם שוחח על כן אין ליתן משקל לעדותו בענין זה. זאת ועוד, בחקירתו הנגדית העיד חוקר המל"ל כי רשם בסיכום החקירה ש"התובע ממשיך להשתמש ברכב" הואיל ו"הרכב היה רשום על שמו לפני שהגיש את התביעה"... בהמשך חקירתו הנגדית מעיד הוא כי "אני רשמתי שהתובע ממשיך להשתמש ברכב רק בשל העובדה שהעברת הבעלות בוצעה בחודש מרץ בסמוך להגשת התביעה למוסד". עולה מדבריו של חוקר המל"ל כי למעשה הקביעה בדבר שימוש קבוע של התובע ברכב התבססה על העובדה שהעברת הבעלות בוצעה בסמוך להגשת התביעה ולא על כל ראייה אחרת. המסקנה המתבקשת היא כי לא ניתן ללמוד מחקירתו של חוקר המל"ל כי התובע עשה שימוש קבוע ברכב. ערה אני לכך כי התובע מכר את הרכב בסמוך להגשת התביעה לנתבע, וכי התשלום עבור הרכב נעשה במזומן, אולם העובדה שתעודת ביטוח החובה היא על שם הבת, כמו גם העובדה הבלתי מעורערת שלתובע לא היתה הכנסה באותה תקופה, וסביר להניח שנאלץ הוא עקב כך למכור את הרכב - מטים את הכף לטובתו. נוסף על כך מהלך כל הדיון נזקק התובע לתרגום (גם כשנשמעה עדות החוקר) והדבר נעשה באופן ספונטני לחלוטין. דבר זה מחזק את גרסתו כי לא ידע על מה חתם. יש לציין כי ב"כ הנתבע לא הגישה סיכומים, ואף לא הגיבה להחלטה מיום 17.4.2001. לאור האמור לעיל דין התביעה - להתקבל. הנתבע ישלם לתובע הוצאות בסך 2,000 ₪. הסכום ישולם תוך 30 יום מהיום שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלוםב פועל. זכות ערעור: תוך 30 יום לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים. ניתן היום י' באייר, תשס"א (3 במאי 2001) בהעדר הצדדים המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים מותר לפרסום מיום 03/05/01 רות בהט - ס. שופט ראשי העברת בעלותבעלותרכב