העובדות: 1. המבקש הגיש כנגד סבו של המשיב מספר 1 (להלן- "המשיב") שטר לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל. הסב הגיש התנגדות לביצוע שטר, וביום 19.1.03 ניתן פסק דין לטובת המבקש, אשר דוחה את ההתנגדות. בעקבות פסק הדין הגיש המבקש לראש ההוצאה לפועל בקשה לעיקול מטלטלין בחנות המצויה ברחוב יצחק שולל 18 בירושלים (להלן - "החנות"). הבקשה לביצוע העיקול בחנות התבססה על דברי הסב, שטען בהליך הנ"ל בבית המשפט, שהחנות שייכת לו. ב"כ המבקש הדגיש בבקשה, שהעיקול מתבקש בין אם החנות רשומה על שם הסב ובין אם היא רשומה על שמו של אחר. ראש ההוצאה לפועל נעתר לבקשה, וביום 22.1.03 בוצע העיקול בחנות. 2. על פי דו"ח העיקול, שצורף כנספח ב' להמרצת הפתיחה, פגשו המעקלים בחנות, בין היתר, את המשיב ורשמו מפיו כי החנות שייכת לו ולא לסבו, וכי הוא מוכן לשלם את החוב "בהסתייגות ובלי להודות שהעסק שלו", דהיינו, מבלי להודות שהעסק שייך לסב. ואכן, לפי הרשום בדו"ח שילם המשיב למעקלים סכום של 9,000 ₪ במזומן וסכום נוסף של 2,650 ₪ בשיקים של לקוחות שונים, וכן התחייב לפרוע את יתרת החוב ב-18 תשלומים. ויודגש, בעת שהגיעו המעקלים לחנות לא מצאו בה את הסב. 3. בעקבות ביצוע העיקול הגישו המשיבים שלפניי בקשה לראש ההוצאה לפועל לביטול "כל ההליכים אשר ננקטו על ידי הזוכה (המבקש בבקשה שלפניי - א.ר.) בחנות שברחוב חיים שולל 18 בירושלים, להחזרת כל הכסף במזומן ובשיקים, אשר ניטל על ידי ב"כ הזוכה מהצד השלישי (המשיבים בבקשה שלפניי - א.ר.), בתאריך 22.1.03, ולביטול "ההסדר" אשר נחתם בין ב"כ הזוכה לבין צד ג'" (ראה - נספח לא ממוספר לתשובת המשיבים להמרצת הפתיחה). בבקשתם לראש ההוצאה לפועל טענו המשיבים כי ביום 1.11.02 רכשו מסבתו של המשיב את כל המלאי שבחנות, ומאז מנוהלת החנות על ידי המשיבים. המשיבים אף טענו כי ביום 27.11.02 נחתם הסכם שכירות חדש לגבי החנות בינם לבין בעל החנות. 4. ביום 20.3.03 החליט ראש ההוצאה לפועל בבקשה. על פי החלטתו של ראש ההוצאה לפועל, העיקול בוצע בחצרים שאינם של החייב (הסב) ועל כן, בהתאם לסעיף 28 לחוק ההוצאה לפועל התשכ"ז-1967, מוטלת על הזוכה החובה לנקוט בהליך להוכחת בעלותו של החייב במטלטלין שעוקלו. מכאן המרצת הפתיחה שלפניי. 5. בהמרצת הפתיחה מתבקש בית המשפט להצהיר כי מלאי המטלטלין שהיה בחנות ביום 22.1.03 שייך לסבו של המשיב, וכמו כן עותר המבקש לכך שבית המשפט יקבע כי ההסכם שנעשה עם המשיב כאמור לעיל, עומד בתוקפו. 6. ביום 26.2.04 התקיים הדיון בהמרצת הפתיחה. מטעם המבקש העידו ונחקרו עו"ד גולנזר, מר שלום איטח ומר אברהם דוגרט. מטעם המשיבים העיד ונחקר המשיב בלבד. טענות המבקש: 7. המבקש טוען כי ההסכם למכירת המלאי שבחנות הינו הסכם פיקטיבי. בסיכומיו מפנה ב"כ המבקש לתמיהות הקשורות בכריתת ההסכם ובביצועו, אשר יש בהן לשיטתו כדי ללמד שההסכם הינו הסכם למראית עין בלבד. אשר להסדר שנעשה עם המשיב לגבי החזר החוב של סבו, ב"כ המבקש טוען כי פעולת העיקול נמשכה שעות ארוכות במהלכן התייעץ המשיב עם מספר אנשים, ולפיכך לא ניתן לטעון שהופעל על המשיב לחץ השולל את תוקפו של ההסכם. כמו כן, הצהיר ב"כ המבקש כי במהלך העיקול התברר לו שאדם בשם דוגרט סיפק לחנות, ימים ספורים לפני ביצוע העיקול, חליפות שרכשו ממנו המשיב וסבו יחד, ואלו החליפות שעוקלו בפועל. טענות המשיבים: 8. לעניין ההסכם בדבר מכירת המלאי מפנים המשיבים לעדותו של מר דוגרט לפיה הפסיק לעבוד עם הסב והתחיל לעבוד עם המשיב, שהוא זה שגם קנה את הסחורה מדוגרט. אשר להסכם בנוגע להחזרת החוב; אם ירדתי לסוף דעתם של המשיבים טענתם היא, שההסדר נחתם תחת מחאתו של המשיב כנגד טענת המבקש שהמלאי בחנות שייך לסב, ולכן אם אגיע למסקנה שהמלאי שייך למשיבים, הרי שגם ההסכם בטל. דיון והכרעה: 9. הבעלות במלאי שבחנות: נקודת המוצא לבחינת העניין שלפניי היא הוראת סעיף 28(ב) לחוק ההוצאה לפועל התשכ"ז-1967, אשר קובעת כי: "מטלטלין שעוקלו כשלא היו על גופו של החייב, בכליו או בחצרים שבהחזקתו, לא יימכרו כל עוד לא הוכח, להנחת דעתו של ראש ההוצאה לפועל, שהם רכושו של החייב..." לפיכך, במקרה שבו מעוקלים מטלטלין מחצרים שאינם של החייב מוטל על הנושה הנטל להוכיח שמטלטלין אלו שייכים לחייב (רע"א 7126/98 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' ישראל צינגלאוב - המאגר המשפטי הישראלי). אכן, ניתן לטעון שסעיף 28 אינו חל ישירות בענייננו, כיוון שההליך שלפניי אינו הליך שנדון לפני ראש ההוצאה לפועל במסגרת הליכים לפי חוק ההוצאה לפועל, אולם בכל מקרה שורת ההגיון מחייבת שהטוען כי מטלטלין שעוקלו בחצרים שאינם של החייב, הם בבעלות החייב - עליו הראיה, (בר"ע (נצרת) 1161/03 טלדור מוליכים וכבלים בע"מ נ' אור אד בע"מ, המאגר המשפטי הישראלי), מה גם שבהליך שלפניי נטענת טענה זו מפי יוזם ההליך ולפיכך חל הכלל של המוציא מחברו עליו הראייה. 10. בעלות במיטלטלין מוגדרת בסעיף 1 לחוק המיטלטלין תשל"א-1971 כך: "הבעלות במטלטלין היא הזכות להחזיק בהם ולעשות בהם כל דבר וכל עיסקה, בכפוף להגבלות לפי דין או לפי הסכם". הנה כי כן, אנו למדים שביטוי מובהק לבעלות בנכס, אם כי וודאי לא ביטוי הכרחי, הוא החזקתו של הנכס. אדם המבקש להוכיח כי הוא בעלים של מיטלטלין יעשה זאת בדרך כלל על ידי כך שיוכיח כי רכש את המיטלטלין מבעליו הקודם (י. ויסמן "דיני קניין - בעלות ושיתוף" עמ' 111). על פי חוק המכר תשכ"ח-1968, ביצוע עסקת מכר נעשה על ידי מסירת החזקה בממכר לקונה (סעיף 7 לחוק המכר), וחזקה שהבעלות מועברת בד בבד עם המסירה של הנכס (סעיף 33 לחוק המכר). לחזקה זו חשיבות רבה במקרה כמו המקרה שלפני שבו טוען צד ג' (המבקש) כי הנכס שנמכר כלל לא עבר לבעלותו של הקונה (א. זמיר "הפירוש לחוקי החוזים - חוק המכר" עמ' 660). במקרים כמו המקרה שלפניי משמשת החזקה בנכס ראשית ראייה לכך שהמחזיק בנכס הוא גם בעליו (מ. דויטש קניין כרך א' עמ' 130-131). אמור מעתה, לא רק שנטל ההוכחה בהליך שלפניי מוטל על המבקש, אלא שלאור העובדה שהנכסים המעוקלים נתפסו כאשר היו בחזקתם של המשיבים, הרי שיש ראשית ראייה לכך שהם גם הבעלים של אותם נכסים. 11. כאמור לעיל, במקרה שלפניי נטענת מפי המשיבים הטענה כי החנות על תכולתה הועברה אליהם מכוח הסכם שנעשה עם סבתו של המשיב, ולכן כדי להצליח בתביעתו על המבקש להוכיח, כי ההסכם הינו הסכם למראית עין, וכי לאמיתו של דבר לא הועברה הבעלות בתכולת החנות לידי המשיבים. ודוק, אין די בכך שהמבקש ישכנע את בית המשפט שיש חשד כי המניעים העומדים מאחורי עסקת העברת החנות אינם עולים בקנה אחד עם שיקולים כלכליים, אלא, על המבקש להוכיח שהעסקה היא עסקה פיקטיבית ושלאמיתו של דבר המשיך הסב להיות הבעלים של תכולת החנות. בהקשר זה יש חשיבות רבה כאמור לעיל, לעובדה שהחזקה בפועל במטלטלין היתה של המשיבים ולא של הסב. (לדוגמא של עיסקה פקטיבית שבה החזקה נשארה בידי החייב ראה - ה"פ 2024/99 (הרצליה) - אוזכרה בספרו של ד. בר-אופיר "הוצאה לפועל - הליכים והלכות" עמ' 362 וכן ה.פ. (נתניה) 258/03 כהן יוסף נ' בנק המזרחי בע"מ -המאגר המשפטי הישראלי). 12. לאחר שקילת הראיות שהובאו לפניי הגעתי למסקנה שהמבקש לא הצליח להרים את הנטל המוטל עליו. אין מחלוקת שכאשר הגיעו המעקלים לבצע את העיקול נכח בחנות המשיב. המשיב טוען כי סבו נמצא בחו"ל, וטענתו זו לא נסתרה. כמו כן, לא הוכחה הטענה כאילו הסב ממשיך להיות מעורב בפועל בניהול החנות. לכך יש להוסיף את העובדה כי המשיבים אף חתמו על הסכם שכירות חדש עם בעל החנות, והוציאו תעודת עוסק מורשה על שמם, שבה מצויינת החנות כבית העסק שלהם. פעולות אלה כלפי צדדים שלישיים, אשר יש בהן כדי להטיל על המשיבים חבות אישית, פועלות לטובת המשיבים ומחלישות את הטענה כאילו העברת החנות על תכולתה לידיהם הינה פיקציה גריידא. שונים היו פני הדברים אילו היה מוכיח המבקש שלמרות האמור לעיל ממשיך הסב לפקוד את החנות יום יום, או שהוא מממן את ההוצאות הכרוכות בהחזקת החנות ונהנה מפרותיה, אך עובדות מסוג זה לא הוכחו. 13. אכן, בכל הנוגע להסכם שנחתם בין המשיבים לבין סבתו של המשיב (נספח א' לתצהירו של המשיב), עלה בידי ב"כ המבקש להעלות תמיהות לא מעטות, כמפורט בסעיף 9 לסיכומי המבקש. ואולם, תמיהות אלה, הגם שלא נמצא להן הסבר, אינן מספיקות כדי להוכיח שההסכם הוא פיקטיבי במובן זה שתכולת החנות נשארה בבעלות הסב, במיוחד לנוכח העובדות שפורטו בסעיף 12 לפסק דיני. יתר על כן, אין בידי המבקש כל הוכחה שהמלאי שנמכר למשיבים מכוח ההסכם האמור הוא אותו מלאי שהיה בחנות חודשיים לאחר מכן כאשר בוצע העיקול. התרשמותי מן הראיות היא שמשהסתבך הסב בחובות הוא החליט להעביר את החנות ותכולתה לידי המשיבים ומאז מנהלים אותה המשיבים ללא מעורבות של הסב. מכל מקום, אין שום ראייה שתוכיח את טענת המבקש כי גם לאחר העברת החנות למשיבים ממשיך הסב להיות הנפש החיה מאחורי ניהול החנות. 14. כאמור לעיל, המבקש טוען כי הסחורה שעוקלה בחנות היא סחורה שנרכשה על ידי הסב והמשיב ממר דוגרט, וסופקה לחנות ימים ספורים לפני ביצוע העיקול. לצורך הוכחת טענה זו, הזמין המבקש את מר דוגרט לעדות. מעדותו של מר דוגרט עולה כי ביום 24.11.02 הגיעו אליו המשיב וסבו על למנת לרכוש ממנו חליפות (עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 25-27). לדברי מר דוגרט במעמד זה הכיר לו הסב את המשיב ואמר לו כי הוא "מעביר לו את הכל" (עמ' 12 לפרוטוקול שורות 29-30). מר דוגרט ציין כי המשיב הוא זה שבא עם הכסף, והוא ציין כי לא היה מסכים למכור חליפות לסב כי "לא היה לו כוח לשלם" (עמ' 12 לפרוטוקול שורה 30). לתמיכה בדבריו הגיש מר דוגרט לבית המשפט שתי קבלות וחשבונית (מ/1-מ/2). הקבלה הראשונה היא מיום 24.11.02 והיא הוצאה על שמו הפרטי של המשיב, ולא על שם סבו. הקבלה השניה והחשבונית הן מיום 27.11.02. הקבלה נרשמה על שם "בית החליפות החדש", שם כמעט זהה לשם עסקם של המשיבים כפי שנרשם בתעודת העוסק המורשה - נספח ג' לתצהירו של המשיב. החשבונית נרשמה גם היא על שם "בית החליפות החדש" בצירוף מספר העוסק המורשה של המשיבים. העולה מן המקובץ הוא שהמבקש אינו יכול להיוושע מעדותו של מר דוגרט. אמנם עדותו של מר דוגרט חשודה בעיני כמוטה לטובת המשיבים, עימם יש לו קשר רציף (עמ' 11 לפרוטוקול שורות 6-7 ושורה 25), אולם גם אם לא אתן לה משקל כלשהו אין בכך כדי לסייע למבקש, שהרי עליו מוטל הנטל להוכיח פוזטיבית שהמלאי בחנות שייך לסב. בשולי הדברים אוסיף, כי העסקה עם מר דוגרט נעשתה בסוף חודש נובמבר 2002, והעיקול בחנות בוצע כחודשיים לאחר מכן, ולפיכך היה על המבקש להוכיח כי הסחורה שנרכשה ממר דוגרט היא אכן הסחורה שעוקלה בפועל בחנות. המבקש לא הוכיח זאת; ראשית, מר דוגרט לא נשאל מתי סופקה הסחורה לחנות, ושנית, לא הובאה בפני שום ראייה לגבי פירוט הסחורה שעוקלה בחנות או ראייה שזו הסחורה שנרכשה ממר דוגרט. ויודגש, מי שהזמין את מר דוגרט לעדות הוא המבקש, שכן המשיבים כלל לא טענו שרכשו את המלאי שבחנות מדוגרט. אשר על כן, אינני מוכן לקבוע על סמך עדותו של מר דוגרט ממצא פוזטיבי לחובת המשיבים כאילו מי שרכש ממנו את הסחורה הוא הסב, וכי הסחורה שעוקלה היא אותה סחורה שנרכשה ממר דוגרט. 15. ההסדר בנוגע לסילוק החוב: גם בעניין זה אני מקבל את עמדת המשיבים. כאמור לעיל, העיון בדו"ח העיקול (נספח ה' לתצהירו של המשיב), מלמד שהמשיב טען שהחנות שלו, וכי הסכים לשלם את הסכום ששילם "בהסתייגות ומבלי להודות שהעסק שלו" (הכוונה של הסב - א.ר.). אני סבור שבהסתייגותו זו התכוון המשיב לכך, שבחתימתו על ההסכם אין כדי לגרוע מזכותו לפעול בדרכים משפטיות להוכחת טענתו שהחנות שייכת לו ולא לסבו, ואם יצליח להוכיח את טענתו זו אזי אין עוד תוקף להסכם. אכן, יש קשר הדוק בין הטענה שהמלאי שייך לסב ועל כן מותר לעקלו, לבין הסכמתו של המשיב לשלם את החוב במקום סבו. הסכמתו זו של המשיב באה אך ורק משום שסבר כי אם לא יסכים לכך תרוקן החנות מתכולתה, ומשהחלטתי כי לא הוכחה הטענה לפיה המלאי בחנות שייך לסב, הרי שנשמט הבסיס מתחת להסכמתו של המשיב לפרוע את החוב במקום סבו. 16. אשר על כן, אני דוחה את בקשתו של המבקש. כפועל יוצא מכך, ולנוכח הסכמתו של ב"כ המבקש (עמ' 20 לפרוטוקול, שורה 14), אני פוסק כי על המבקש להחזיר למשיבים את הסך של 9,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 22.1.03 ועד ליום התשלום בפועל. כמו כן, המבקש ישיב למשיבים את השיקים בסך 2,650 ₪ שנמסרו לב"כ במעמד העיקול, ובמידה ולא ניתן להשיב שיקים אלו מסיבה כלשהי, ישיב המבקש למשיב את הסך של 2,650 ₪ במזומן. כמו כן, ישלם המבקש למשיבים הפרשי הצמדה וריבית כחוק על הסכום הנ"ל של 2,650 ₪ (בין אם שולם למשיבים בפועל ובין אם שולם על ידי החזרת השיקים), החל מיום 20.1.03 ועד ליום התשלום בפועל. המבקש ישא בהוצאות המשיבים בגין הליך זה ובשכר טרחת עו"ד בסכום של 1,500 ₪ בצירוף מע"מ כחוק ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל. ניתן היום כ"ה בסיוון, תשס"ד (14 ביוני 2004) בהעדר הצדדים. אברהם רובין, שופט הוצאה לפועל