1. בקשה זו עניינה מהי הדרך הדיונית הראויה לערער על החלטת רשם בימ"ש שלום אשר החליט לדחות בקשה למתן רשות להתגונן בתביעה בסדר דין מקוצר.   בתיק דנן, הכ' הרשמת ד. בית אור דחתה בקשה כזו של המשיב, ובאותה נשימה נתנה פסק דין, בהתאם, לטובת המבקשת.   לגישת ב"כ המשיב, במצב זה, עומדות בפניו שתי אופציות דיוניות. הוא רשאי להגיש ערעור בזכות לבימ"ש השלום על החלטת בימ"ש קמא לא להעניק רשות להתגונן (להלן: "ההחלטה"), והוא רשאי באותה מידה, להגיש ערעור בזכות לבימ"ש המחוזי על פסק דינו של רשם בית משפט השלום.   אכן, המשיב מצא לנכון לכסות את עצמו מכאן ומכאן, והגיש במקביל ערעור לבימ"ש השלום על ההחלטה, וערעור לבימ"ש המחוזי על פסק הדין.   כפילות ההליכים נראית בעיני ב"כ המבקשת כפסולה, וכשימוש לא ראוי בהליכי בימ"ש. על כן הגיש בקשה לבימ"ש השלום לדחות את הערעור על ההחלטה - על הסף.   השופטת המלומדת של בימ"ש קמא, הביעה אהדה לגישת המבקשת. עם זאת, מצאה לאבחן בין סדר הדין המצוי לבין סדר הדין הרצוי. לקביעתה, ועל אף שהמצב הדיוני אינו משביע רצון, לא ניתן למנוע מהמשיב להגיש את שני הערעורים בעת ובעונה אחת, שכן כל אחד מהם הינו ערעור בזכות.   על החלטה זו, עותרת ב"כ המבקשת להרשות לה לערער.   2. לאחר עיון בבקשה ובתגובה, החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות לערער, והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.   דעתי כדעת ב"כ המבקשת. סבורני כי אין מקום, לאפשר קיומם של שני הערעורים בשני בתי המשפט, תלויים ועומדים גם יחד.     לדעתי, חשיבותה המכרעת של החלטה לדחות בקשת למתן רשות להתגונן במסגרת תביעה בסדר דין מקוצר, יש בה להטעות בסוגיה נשוא ערעור זה. כפי שיובהר, הקובע איננו מהות ההחלטה - (דחיית בקשה למתן רשות להתגונן) - אלא מהות ההכרעה - (פסק דין לעומת החלטה אחרת).   בדרך זו, יש להבין את סעיף 96 לחוק בתי המשפט, הקובע את דרכי הערעור על הכרעות רשם. סעיף 96 (א), קובע: "פסק דין של רשם של בית משפט שלום או של בית משפט מחוזי, דינו , לעניין ערעור, כדין פסק דין של בית המשפט שבו הוא משמש רשם". ואילו סעיף 96 (ב) קובע "החלטה אחרת של רשם ניתנת לערעור לפני בית המשפט שבו הוא משמש רשם..."   אבהיר את דבריי.   3. המקרה הרגיל הוא כי אם הרשם דוחה בקשה למתן רשות להתגונן, פסק הדין אשר ניתן בעטיית החלטה זו, עשוי להוות כמעט כמעין הליך טכני. ראה האמור בספרו של ד"ר זוסמן (סדר הדין האזרחי) -   "ערעור על ההחלטה האחרת יכול שיהא אפילו נימוק הערעור היחיד, ובפסק הדין גופו אין כל פגם. לדוגמה: בקשת הנתבע לרשות להתגונן מפני תביעה בסדר דין מקוצר נדחתה, וניתן פסק דין. הנתבע יכול לערער על פסק הדין, כדי להשיג רשות להתגונן, ואם ישיגנה, יתבטל ממילא פסק הדין. על פסק הידן גופו לא היה במה לערער, שכן באין רשות להתגונן, ניתן הוא כדין... תקנה 411 מרשה לבעל דין המערער על פסק דין להעלות כל טענותיו, אף במידה שהן נוגעות להחלטה אחרת עליה לא ערער, אבל אם מערער בעל דין, ברשות, על החלטה אחרת, אינו רשאי, מכוח התקנה, להשיג ללא נטילת רשות על "החלטה אחרת" קודמת, עליה לא הורשה לערער". (מהדורה שביעית, עמ' 755 הערת שוליים 24).   במצב המתואר, בעל הדין רשאי להגיש ערעור על פסק הדין, ובמסגרתו לצמצם את טענותיו כנגד ההחלטה בדבר דחיית בקשתו למתן רשות להתגונן.   ייתכן מקרה בו רשם מחליט לדחות בקשה לרשות להתגונן, אך בשל סיבה זו או אחרת, אינו חותם על פסק הדין באופן מיידי. זהו אינו המצב הרצוי (ראה ספרו האמור של זוסמן עמ' 690 הערת שוליים 157). אך היה וכך התרחש, באיזו דרך דיונית על מבקש רשות להתגונן במצב זה?   התשובה לכך, נלמדת מסעיף 96 (ב) לחוק בתיהמ"ש שהובא לעיל, לפיו יש להגיש ערעור לאותו בימ"ש בו מכהן הרשם, בענייננו -בימ"ש השלום.   הקושי, בסוגייה העומדת בערעור זה, נעוץ בטענת ב"כ המשיב, לפיה עומדים לו שני סוגי ערעור בזכות, בו זמנית, על אף שכב' הרשמת נתנה את החלטתה ואת פסה"ד באותו מועד. לגישתו, רצה להגיש ערעור בזכות לבימ"ש השלום על החלטת הרשם, הבחירה בידו, ורצה להגיש ערעור בזכות לביהמ"ש המחוזי על פס"ד של הרשם, הבחירה בידו. רשאי הוא אף לבחור להגיש את שני הערעורים לשני בתי המשפט, כפי שבחר.   מיותר לציין כי העניין גורם לתוהו ובוהו דיוני, על האפשרות של פסיקות סותרות, מטעם שתי ערכאות שונות, במקרה הרע, ועל האפשרות של הליכים מיותרים, במקרה הטוב.   4. לדעתי, הפתרון בנדון, הינו בהבנת הקשר בין סעיף 96 (א) לחוק בהמ"ש לבין סעיף 96 (ב) לחוק. נכון הוא כי החלטה לחוד, ופס"ד לחוד (ראה ספרו של זוסמן, עמ' 764). כל עוד החלטה עומדת לבדה, ולא חשוב תוכנה או חשיבותה, יש להתייחס אליה בתור שכזו.   ברם, מהשלב בו ניתן פס"ד, החלטה אחרת שניתנה באותו ענין, איננה עומדת על רגליה היא וצורה עצמאית, אלא מתמזגת עם פסק הדין ומהווה חלק ממנו.   מההיבט הדיוני, פסק הדין הוא היעד לתקיפה ערעורית. זאת בשל שתיים. ראשית, איפיונו הבולט של פסק הדין הינו סופיותו. במובן זה הוא מהווה מעין מטריה אשר תחתיה נכנסת כל החלטה אחרת שניתנה קודם לכן. שנית, וזהו למעשה הצד השני של המטבע, ביטולה של ההחלטה האחרת לבדה ע"י ערכאת ערעור לא תביא את הישועה שכן פסק הדין בעינו עומד.   הדבר בולט במקרה דנן שכן ונניח ובית משפט השלום יעתר לבקשת המשיב ויורה על ביטול ההחלטה, אין הוא מוסמך, בכל מקרה לבטל את פסק הדין. הערכאה המוסמכת לבטל פסק דינו של רשם בית משפט שלום הינו בית משפט המחוזי (מכח סעיף 96 (א) לחוק בתי המשפט). יוצא איפוא כי אין תועלת בהמשך הליך הערעור בבית משפט השלום.   5. גישה זו לפיה "עם מתן פסק הדין בתובענה נבלעה בו החלטת הביניים ולא ניתן לערער עליה בנפרד" אומצה ע"י הפסיקה (ראה בש"א 255/91 לוי נ. הבנק הבינלאומי, תקדין - עליון כרך 91 (1) תשנ"א/ תשנ"ב - 1991, עמ' 1088). כאמור בספרו של זוסמן "אך נפסק כי על פי עקרונות כלליים נבלעת החלטת הרשם בפסק הדין גם במקרה זה והיא ניתנת להשגה בגדר הערעור על פסק הדין" (סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, 776).   עפ"י האמור, הכלל בתוקף גם במצב בו עומדת לבעל דין זכות ערעור על החלטה אחרת של הרשם.   6. סוף דבר, דינו של הערעור להתקבל.   הנני מורה על ביטול החלטת בית משפט קמא ותחת זאת קובע כי יש להעתר כמבוקש, ולהורות על מחיקת הערעור שהוגש לבית משפט השלום.   המשיב יישא בהוצאות המבקשת בערעור זה בסך 2,500 ש"ח להיום.   ניתן והודע היום, כ' באלול תש"ס, (20/09/00), בהעדר הצדדים.   ניל הנדל - שופט  בקשת רשות להתגונןרשםשאלות משפטיות