בלט דיסק בצילום CT

1. התובע יליד 24.12.65 נפגע בתאונת דרכים ביום 24.3.97. אין מחלוקת לגבי חבותן של הנתבעות על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (עמ' 1 לפר' ש' 1). המחלוקת היחידה הינה לגבי גובה הנזק, לגביה הסמיכוני הצדדים לפסוק על דרך הפשרה מכוח סמכותי לפי סעיף 4ג' לחוק הפלת"ד. 2. הפגיעה א. התובע נפגע בעמוד שדרה מותני ובחזה. למעט רגישות בצוואר, בגב תחתון ובבית החזה, לא נמצא כל ממצא פתולוגי והתובע שוחרר, בלא שאושפז, עם המלצות לאנלגטיקה, מנוחה חמישה ימים, צווארון רך והמשך מעקב רופא מטפל. ב. התובע היה באי כושר עד 16.5.97. ג. ד"ר קורן, אשר נתמנה כמומחה רפואי בתחום האורתופדיה, מצא בבדיקתו: "עמוד שדרה צווארי - בבדיקה קלינית של תנועות עמוד שדרה צווארי ישנה תנועה מלאה של עמוד שדרה צווארי לכל הכיוונים, ללא חסר נוירולוגי נלווה לפגיעה צווארית. צילומי הרנטגן, ללא ממצאים בגלל חבלה. ללא נכות צמיתה על פי תקנות המל"ל. עמוד שדרה מותני - בבדיקה קלינית של עמוד שדרה מותני, ישנה הגבלה קלה ביותר בתנועות עמוד שדרה מותני. אין כל חסר נוירולוגי הנובע מפגיעה בעמוד שדרה מותני. צילומי ה-C.T. מלמדים על בלט דיסק. בדיקת E.M.G. מראה גירוי שורשי מותני. המהלך הרפואי בעקבות התאונה הנדונה על פי הרישומים הרפואיים, מראה על מספר רישומים בסמוך לאחר התאונה הנדונה (חודשים) ומקבץ נוסף, לאחר כשנתיים בשנת 1999. במכתבו של עו"ד משה קרייצברג מיום 24.10.00, ברשימת התאריכים של המסמכים, יש כנראה שיבוש להבנתי מתוך טעות סופר לגבי שנת כתיבת חלק מהמסמכים. הרישומים לגבי הגב התחתון בתקופה שלפני התאונה הנדונה נמשכים לאורך השנים 1993, 1994, 1995, 1996 ואפילו 1997, בסמוך לפני התאונה הנדונה, כפי שפרטתי לעיל. בסיכום, לדעתי לא נותרה למר עקיבא מרדכי נכות אורטופדית בגלל הפגיעה בתאונה הנדונה לגבי עמוד שדרה צווארי ועמוד שדרה מותני. יש לשייך את עניין הגב התחתון כולו למצב קודם לתאונה הנדונה, ללא החמרה בגלל התאונה הנדונה. כל זאת על פי המופיע בקובץ התקנות של המוסד לביטוח לאומי". ד. ב"כ התובע מלין על כי ד"ר קורן ייחס בעיית הגב התחתון שאין מחלוקת שנמצאה בבדיקה הקלינית שאושרה בבדיקות C.T. ו-E.M.G., לתאונות קודמות. בכך נפלה שגגה תחת עטו כיוון שד"ר קורן שייך עניין הגב התחתון כולו למצב קודם לתאונה ולא לתאונות קודמות. ה. בתשובות לשאלות הבהרה הסביר ד"ר קורן כי: "א. כפי שפרטתי בחוות הדעת, ישנו מהלך רפואי העוסק במצב קודם לגבי הגב התחתון. המהלך שאחרי התאונה, העולה מהמסמכים הרפואיים, אינו מלמד על החמרה של מצב קודם לתאונה הנדונה, אלא המשך לאותו מהלך קודם. ב. אינני מייחס את הנכות הספציפית לתאונה בתקופה שקדמה לתאונה הנדונה, אלא למהלך רפואי העוסק בבעיה רפואית בגב התחתון. בכל מקרה על פי הרישומים (פניה לדר' כספי, אורטופד מומחה 18.4.93), מוזכרת תאונת דרכים ביום 5.1.93 בגללה התלונן על כאבי גב תחתון. ישנו רישום נוסף של חבלה בגב התחתון על פי פניה ביום 6.9.95, לפיה מתוארת המטומה בגב התחתון מחבלה ביום 1.8.95. ה. הרשום במכתב זה עוסק בעניין הגב התחתון. כפי שרשמתי לעיל, לנ"ל יש מהלך רפואי קודם לתאונה הנדונה, לכן אני חושב שיש לראות בהגבלה זאת כשייכת לענין הגב התחתון הנובע ממצב קודם לתאונה הנדונה. להבנתי את המכתב גם ד"ר ברנשטיין אינו מייחס במכתב את ההגבלה לתאונה הנדונה". ו. דעתו של ד"ר קורן מעוגנת במסמכים רפואיים. לא זו בלבד אלא שהתובע נפגע בתאונת דרכים גם ביום 1.10.96 וסבל מכאבי גב שהגבילו אותו לעבודה במשך חצי יום, ביום 15.12.96 נשלח ל-C.T. גב וקיבל טיפולי פיזיוטרפיה. התובע היה באי כושר עד 16.1.97 ולכאורה ניתן היה אפילו לראות בתעודות אי הכושר שלאחר התאונה הנודנה המשך לתאונה זו דווקא כטענת הנתבעות. ז. ד"ר קורן לא נחקר על חוות דעתו ולאור כל האמור לעיל, נותרה זו בלתי מעורערת. 3. נזקים א. התובע, רצף עצמאי טוען להפרעה תיפקודית משמעותית המונעת ממנו המשך עבודה כאמור במסמך ד"ר ברנשטיין רוג'ר, מומחה לרפואה תעסוקתית: "בהתחשב במצב בריאותו הנוכחית, לדעתי מסוגל לעבודה, אבל יחד עם זאת יש למנוע ממנו הרמת משאות מעל 10 ק"ג וכיפופים מרובים. עבודתו ומקצועו בתור עובד ריצוף וקרמיקה לא מתאימה למצב בריאותו". ב. אלא שכאמור התובע סבל מכאבי גב תחתון ונזקק לטיפולים עוד עובר לתאונה וכבר ביום 16.1.97, כחודשיים עובר לתאונה עבד רק חצי יום בגלל כאבי הגב (מסמך ד"ר שרון שרלוט מאותו יום). גם ההחמרה המשמעותית, לטענת התובע, חלה רק במהלך 1999, למעלה משנתיים לאחר התאונה הנדונה ולאור עברו הרפואי אין הצדקה לשייך החמרה זו לתאונה הנדונה דווקא, מה עוד שד"ר קורן שלל החמרה על פי מסמך ד"ר כספי מיום 7.7.99 המתייחס אמנם לצילומי רנטגן ובדיקת E.M.G. אך קובע כי הבדיקה הקלינית תקינה. ג. התובע מבקש לחשב הפסדיו על בסיס ממוצע הכנסותיו בשנים 1996-1995. אין כל הצדקה לחשב הפסד בשנת 1997 על בסיס השתכרות 1995. התובע טען אמנם כי משבר בחיי הנישואין גרמו לירידה בהשתכרותו ב-1996, אך לא זו בלבד שטענה זו אינה מתיישבת עם הטענה להזדעקות בני המשפחה לסיעודו אלא שגם לא עם המסמכים הרפואיים על פיהם, כאמור, עבד כבר עובר לתאונה חצי יום בגלל כאבי גב. למותר לציין כי מן הראוי היה שהתובע יצרף אסמכתאות להשתכרות ברבע שנת 1997 שקדמה לתאונה. ד. הפסדיו של התובע בתקופת אי הכושר על בסיס ממוצע השתכרותו נטו ב-1996 בסך 2,587 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, סה"כ 6,344 ₪. ה. כאמור בע"א 634/88 עטיה ואח' נ' זגורי פד"י מ"ה (1) 99, 162: "בדרך כלל, כשאדם נשאר מוגבל בדרך כלשהי בכושר עבודתו, מוצא הדבר את ביטויו בנכות כלשהי. פשיטא, משלא נותרה לו נכות כלשהי - לא נפגע כושר השתכרותו. רק במקרים חריגים ביותר, תתכן אפשרות שנותרה הגבלה כלשהי בכושר ההשתכרות, על אף שלא נותרה לתובע כל נכות". המקרים החריגים בהם הוכרה הגבלה בכושר ההשתכרות על אף שלא נותרה כל נכות היו כשנמצאו ממצאים אשר לא מצאו ביטויים או כימותם בתקנות המל"ל כאמור בע.א. 146/87 כץ ואח' נ' רוזנברג פד"י מג' (3) 421. בענייננו, כשממצאי הבדיקה הקלינית של ד"ר קורן היו תקינים והבעיות מהן סבל התובע אינן קשורות בפגיעתו בתאונה הנדונה, אין כל הצדקה לפיצוי בראש נזק עתידי זה. ו. התובע לא היה במצב סיעודי, סבל מכאבי גב והיה באי כושר כבר מ-1.10.96 ועל כן גם אם קיבל עזרה מבני משפחה, לא צריכה היתה זו לחרוג מהמקובל ביחסי משפחה תקינים ועל כן אינה ברת פיצוי. ז. מבחינה משפטית צודק המערער בטענתו, שביהמ"ש היה מוסמך לפסוק לו פיצויים כאמור בתקנה 2 (ב) הנ"ל (למרות שנקבעה נכות בשיעור 5% בלבד - מ.ש.). אך אין פירושו של דבר שיש לפסוק בדרך שגרה את הפיצוי המקסימלי הקבוע בתקנה זו. סעיף 2 (ב) קובע את מקסימים הפיצויים המגיעים לנפגע בגין נזק לא ממוני באותם מקרים שהתקנה חלה, ובמסגרתה על ביהמ"ש לפסוק את הפיצוי הנראה לו הולם עפ"י נסיבותיו של הענין הנדון לפניו" (ע"א 583/89 כראדי נ' דן ואח', פד"י מ"ה (3) 133, 135). תקנה 2(ב) מהווה חריג למגמה הכללית המתבטאת בסעיף 2(א) לפיה נקבעה נוסחה ברורה ונוקשה לקביעת שיעור הפיצוי בגין נזק לא ממוני. ככל חריג להוראת חוק מהותית, יש לפרש גם חריג זה על דרך הצמצום" (ע"א 284/88 גבאי ואח' נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח', פד"י מ"ו (4) 837, 842). בנסיבות המקרה, כשהתובע סבל כאמור מאותן פגיעות גם עובר לתאונה ולאחריה, ללא קשר לפגיעה בתאונה הנדונה והיה באי כושר פחות מחודשיים, אין כל הצדקה למכסימום הפיצוי ונראה לי לנכון לפצותו בסך 10,000 ₪. 4. לאור כל האמור לעיל, הנני מחייבת הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע 16,344 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל, וכן אגרת משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור 13% + מע"מ.בדיקת סי.טי (CT)עמוד השדרהבלט דיסקרפואה