אישור רופא תעסוקתי ללא הרמת משאות כבדים מעל ל-15 ק"ג: 1. התובע, יליד 15.11.49, נפגע בתאונת דרכים ביום 25.4.94. אין מחלוקת לגבי חבותם של הנתבעים על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. המחלוקת היחידה הינה לגבי גובה הנזק, לגביה הסמיכוני הצדדים לפסוק על דרך הפשרה, מכוח סמכותי לפי סעיף 4ג' לחוק הנ"ל. 2. הפגיעה א. על פי תעודת חדר מיון מיום למחרת התאונה, נפגע התובע בצווארו ועמוד שדרה מותני אך למעט רגישות קלה בעמוד שדרה צווארי ומותני, לא נמצא כל ממצא פתולוגי בכלל וחבלתי בפרט, והתובע שוחרר, בלא שאושפז, עם המלצות לארבעה ימי מנוחה, מעקב רופא מטפל ואנלגטיקה לפי הצורך בלבד. ב. התובע חזר לעבודה מיד לאחר התאונה ולמרות שקיבל תעודת אי כושר ל-111 ימים לא רצופים, נעדר, לטענתו במשך 21 יום בלבד במהלך חודש ספטמבר 1994. ג. ביום 17.8.94 המליץ רופא תעסוקתי על המשך עבודה ללא הרמת משאות כבדים מעל ל-15 ק"ג, ללא כיפופים תדירים וללא הליכה ועמידה ממושכים מ-21.9.94 למשך שלושה חודשים. ד. התובע נזקק ל-15 טיפולי פיזיוטרפיה. ה. ד"ר קורן, אשר נתמנה כמומחה רפואי בתחום האורתופדיה, מצא בבדיקתו כי: "בבדיקה קלינית של תנועות עמוד שדרה צווארי, ישנה תנועה מלאה של עמוד שדרה צווארי לכל הכיוונים, ללא חסר נוירולוגי נלווה לפגיעה צווארית. צילומי הרנטגן, ללא סימני חבלה גרמית, ללא נכות צמיתה על פי תקנות המל"ל. גם בבדיקה קלינית של עמוד שדרה מותני, ישנה הגבלה שבין קלה לבינונית בתנועות עמוד שדרה מותני. אין כל חסר נוירולוגי הנובע מפגיעה בעמוד שדרה מותני. צילומי ה-CT מלמדים על בלטי דיסק". ועל כן הגיע למסקנה כי: "יש... לקבוע למר טייב הנרי נכות אורתופדית כוללת לצמיתות... כלומר 15%. מתוך כך יש להפחית 10% בגלל מצב קודם לפגיעה בתאונה הנדונה (בגין תאונת דרכים מיום 19.9.89 - מ.ש.) 2.5% נוספים צריך להפחית בגלל הפגיעות הנוספות בגב התחתון, לאחר התאונה הנדונה... יש לדעתי לקבוע 2.5% נכות אורתופדית צמיתה לגבי הגב התחתון בלבד, על חשבון התאונה הנדונה". ו. ד"ר קורן לא נשאל שאלות הבהרה ולא נחקר על חוות דעתו ועל כן נותרה זו בלתי מעורערת, מה עוד שמהמסמכים הרפואיים המצורפים לסיכומי הנתבעת עולה, כי התובע נפגע עובר לתאונה הנדונה בעוד שש תאונות בנוסף על התאונה מיום 19.9.89 שהותירה בו 10% נכות לצמיתות. 3. נזקים מיוחדים א. כדין טוען ב"כ הנתבעים כי נזק מיוחד יש להוכיח. אשר למידת הוודאות והדיוק המתבקשת מהנפגע בהוכחת הנזק והפיצוי, ההלכה היא כי: "תורת הנזק ותורת הפיצוי אינן תורות מדויקות, ואינו נדרש דיוק מתימטי, ואינה נדרשת ודאות מוחלטת. כל שנדרש הוא, כי הנפגע - התובע יוכיח את נזקו ואת הפיצוי המגיע לו במידת ודאות סבירה... כלומר, באותה מידת ודאות המתבקשת מנסיבות העניין... על כן, באותם מקרים בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - ניתן להביא נתונים מדויקים, על הנפגע התובע לעשות כן, ומשנכשל בנטל זה, לא ייפסק לו פיצוי" (הדגשה שלי - מ.ש.) (ציטוט מע"א 355/80 אניסמוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ פ"ד ל"ה (2) 800, 809 בע"א 605/88 תבורי ביח"ר למשקאות קלים בע"מ ואח' נ' מעיינות הגליל המערבי סוכנויות (1979) בע"מ ואח', פ"ד מ"ה (2) 10-11). ב. התובע המציא תלושי שכר מ-12/93 עד 3/94 ואף לא תלוש שכר אחד מאז התאונה ואף לא אישור מעביד כי לא קיבל שכרו בתקופת ההעדרות בחודש ספטמבר 1994, למרות שממשיך, כנראה, לעבוד באותו מקום עבודה, באולפנים המאוחדים בהרצליה, שם עבד לפחות מלפני התאונה מיום 19.9.89. ג. כידוע, "יש והדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בביהמ"ש הינה בעלת משמעות ראייתית, כאילו היתה זו ראיה נסיבתית. כך, ניתן להעניק משמעות ראייתית: לאי הבאת ראיה, לאי השמעת עד, לאי הצגת שאלות לעד או להימנות מחקירה נגדית של מי שעדותו הוגשה בתעודה בכתב שנחתמה על ידו. התנהגות כזו, בהעדר הסבר אמין וסביר, פועלת לחובתו של הנוקט בה; באשר על פניה, מתחייבת ממנה המסקנה, שאילו הובאה הראיה, או הושמע העד, או הוצגו השאלות או קוימה החקירה הנגדית - היה בכך כדי לתמוך בגירסת היריב. הימנעות מהבאת ראיה - במשמעות הרחבה של המושג כמוסבר לעיל - מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון החיים, לפיה: דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, היתה פועלת לחובת הנמנע. בדרך זו, ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה" (קדמי, על הראיות, חלק שלישי, מהדורה משולבת ומעודכנת, תשנ"ט-1999, עמ' 1391). ד. בהעדר, ולו בדל ראיה, להפסד כלשהו, בין בתקופת ההעדרות ובין מאז תום תקופת אי הכושר ועד היום, במשך למעלה משבע שנים, נדחית הדרישה לפיצוי עבור הפסד השתכרות בעבר. 4. נזקים כלליים לתובע נותרה נכות בשיעור 2.5% בלבד כתוצאה מפגיעתו בתאונה הנדונה. בפני התובע עוד 12 שנות עבודה, לא הוכחה ירידה בשכר במשך שמונה השנים שחלפו אך מאידך, אמונה על פסיקת בית המשפט העליון המכירה בפגיעה בכושר ההשתכרות, להבדיל מהפסד השתכרות בפועל, נראה לי לנכון לפסוק לתובע עבור הפסד השתכרות אפשרי בעתיד סך 5,000 ₪. 5. נזק שאינו נזק ממוני "מבחינה משפטית צודק המערער בטענתו, שביהמ"ש היה מוסמך לפסוק לו פיצויים כאמור בתקנה 2 (ב) הנ"ל (למרות שנקבעה נכות בשיעור 5% בלבד - מ.ש.). אך אין פירושו של דבר שיש לפסוק בדרך שגרה את הפיצוי המקסימלי הקבוע בתקנה זו. סעיף 2 (ב) קובע את מקסימים הפיצויים המגיעים לנפגע בגין נזק לא ממוני באותם מקרים שהתקנה חלה, ובמסגרתה על ביהמ"ש לפסוק את הפיצוי הנראה לו הולם עפ"י נסיבותיו של הענין הנדון לפניו (ע"א 583/89 כראדי נ' דן ואח', פ"ד מ"ה (3) 133, 135). תקנה 2(ב) מהווה חריג למגמה הכללית המתבטאת בסעיף 2(א) לפיה נקבעה נוסחה ברורה ונוקשה לקביעת שיעור הפיצוי בגין נזק לא ממוני. ככל חריג להוראת חוק מהותית, יש לפרש גם חריג זה על דרך הצמצום" (ע"א 284/88 גבאי ואח' נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד מ"ו (4) 837, 842). התובע לא אושפז, לא נגרם לו שבר, הוא לא נזקק לטיפולים חודרניים, נעדר מעבודתו אליבא דטענתו 21 יום בלבד ונותרה לו נכות בשיעור 2.5% בלבד. בנסיבות אלה, נראה לי לנכון לפצותו בסך 5,000 ₪. 6. לאור כל האמור לעיל, הנני מחייבת הנתבעת לשלם לתובע 10,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל, אגרת משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור 13% + מע"מ. 7. הגזברות תגבה אגרה על פי תקנה 6(ב)(3) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשמ"ח-1987. הרמת משקלרפואהרופא תעסוקתי