בוררות ביחסי עבודה הלכה פסוקה היא כי "משהחליטו הצדדים להסכם [קיבוצי] כי חילוקי הדעות ביניהם יתבררו בבוררות, שומה על בית הדין ליתן נפקות לרצונם, אלא אם יש טעם שלא לעשות כן, כמצוות סעיף 5(ג) לחוק הבוררות" (דב"ע מט / 41-43, ההסתדרות הכללית - התעשיה האוירית לישראל ואח', פד"ע כ', 558, 559, 560; ר' גם דב"ע נה / 41-19; נה / 41-20, ההסתדרות הכללית - התעשיה האוירית לישראל ואח' (טרם פורסם)). הוא הדין אף בהסכמה של צדדים לחוזה עבודה אישי להביא עניין לבוררות, וזאת בכפוף לכך שנושאי הבוררות הם ברי בוררות לאור הסכם הבוררות והוראות סעיף 3 לחוק הבוררות, תשכ"ח1968- (ר' בנושא זה לאחרונה דב"ע נד / 3-163, הלסקו ישראל בע"מ - עזבון המנוח אלי גל-און ואח' (טרם פורסם)). לגורם הזמן בבירור ובהכרעה בסכסוכי עבודה, יש משמעות מיוחדת וחשובה ביותר, ובמיוחד ביחסי עבודה קיבוציים. לא בכדי נקבע בתקנות 12 ו13- לתקנות בית הדין לעבודה (סדר הדין בסכסוך קיבוצי), תשכ"ט1969-, כי יש לקבוע מועד מוקדם ככל האפשר לדיון בבקשה לדיון בסכסוך קיבוצי, כי הדיון בבקשה יהיה רצוף וכי "טענת לוח זמנים של בית הדין וטענת צד או בא כוחו שזמנו אינו פנוי - לא ישמשו נימוק לדחיה". כלל דומה חל אף בהליכי בוררות קיבוציים, אשר, כמו בכל בוררות, גורם הזמן "מהווה אחד מיתרונותיה הבולטים של הבוררות" (פרופ' ס' אוטולנגי: בוררות - דין ונוהל, מהדורה שלישית, עמ' 372). אף כאן, לא בכדי נקבע לוח זמנים קצר, של מספר שבועות, לקיום בוררות על-פי סעיף 43 של ההסכם הקיבוצי הנדון בענייננו (ר' פיסקה 2 לעיל). משנוטלים את מרכיב דחיפות הבירור וההכרעה בבירור משפטי של סכסוך קיבוצי או בבירור בוררות קיבוצית, שומטים את הבסיס של ההליך. במקרה שכזה, במקום להביא תועלת, סיוע ויציבות ביחסי העבודה הקיבוציים (שהרי זו מטרתו של הליך הבירור לסוגיו), מביאים לנזק, תקלות והפרעות ביחסי העבודה הקיבוציים, שלא תמיד ניתן לתקנם בקלות. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בוררות ביחסי עבודה: השופט י' אליאסוף 1. לפנינו ערעור ברשות (דב"ע נה / 41-6) על פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה מיום 11.9.1994 (תב"ע מט / 4-15; מט / 41-8; מט / 41; תשן / 12-410; השופט הראשי מייבלום ונציגי הציבור קיסרי ולוי). פסק הדין התייחס להליך בוררות שהתנהל בין הצדדים, והחלטת בית הדין האזורי היתה כי אין להאריך את המועד להשלמה ולגמר הבוררות שבין הצדדים. רשות הערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי ניתנה על-פי הוראות סעיף 38 לחוק הבוררות, התשכ"ח1968- (להלן - חוק הבוררות), ובמסגרת סעיף 28 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט1969-. הרקע העובדתי וההליכים בבית הדין האזורי בשנת 1988 2. בהסכם קיבוצי מיוחד מיום 30.5.1979, בין המערער 2 (לשני המערערים ייקרא להלן - הטכניון) לבין נציגות העובדים, נקבעו הוראות לעניין פיטורים ויישוב חילוקי דעות, כדלקמן: "38. פיטורים א. פיטורי עובד קבוע אפשריים במקרה של צמצום בעבודה או מסיבה מספיקה אחרת, תוך הסכמה עם נציגי הועד, פרט לאמור בסעיף 17ו'. ב. המועמדים לפיטורים כאמור בסעיף קטן א' יקבעו בהסכמה עם ההסתדרות וועד הארגון תוך מתן משקל שווה לגורמים הבאים: שנות עבודתו של העובד במוסד, מצבו הסוציאלי, הכשרתו והתאמתו של העובד לתפקידו. ג. ..." "42. משא ומתן בין הצדדים א. חילוקי דעות שיתעוררו בין הצדדים בתקופת תקפו של הסכם זה והנובעים מהוראותיו, או מתוך ענינים אחרים הנוגעים ליחסי עבודה שבין הצדדים, יתבררו תחילה במו"מ בין ההנהלה לבין ועד הארגון. ב. לא הושגה הסכמה במשא ומתן בדרג זה תוך שבוע ימים או בהסכמה הדדית תוך שבועיים, יתנהל משא ומתן בין ההנהלה לבין נציגות סניף הסתדרות המהנדסים וסניף הסתדרות ההנדסאים ליד מועצת פועלי חיפה. משא ומתן זה לא יארך יותר משבוע ובהסכמה הדדית - שבועיים. ג. בהסכמה מראש, יהיה כל צד רשאי להעזר ביועצים בניהול המשא ומתן. 43. בוררות לא הגיעו הצדדים, בדרגים השונים שנקבעו לכך ובתקופה שנקבעה כאמור בסעיף 42 לעיל, לכלל החלטה מוסכמת, או שלא התכנסו כאמור לעיל, או תוך הסכמה הדדית של שני הצדדים, יועבר הענין השנוי במחלוקת להכרעת בורר כמפורט להלן: - א. תוך שבוע ימים ממועד העברה לבוררות ימנה כל צד נציג מטעמו לועדת בוררות שתתכנס מיד עם מנוי הבוררים, תדון ותכריע בענין השנוי במחלוקת. ב. שני הבוררים ימנו בורר שלישי אם יראו זאת לנכון בתחילת הדיון. ברם הם יהיו חייבם בכך, אם לא יגיעו לכלל הכרעה בענין השנוי במחלוקת תוך שבועיים ימים מיום מינויים. ההכרעה בהרכב שלושה בוררים יכולה להתקבל ברוב דעות. ג. באין הסכמה על שם הבורר השלישי, תוך 21 יום מיום מנוי הבוררים, רשאי כל צד לבקש את בית-המשפט המחוזי בחיפה למנות את הבורר השלישי." 3. המשיב 4 (להלן - ד"ר בקר) עבד בטכניון משנת 1968. ביום 12.2.1988 הודע לד"ר בקר על סיום עבודתו בטכניון ביום 15.4.1988. 4. ביום 22.3.1988 הגיש הטכניון בבית הדין האזורי בחיפה בקשה לצו מניעה זמני שעניינה הפסקת עיצומים של עובדים בטכניון. בבקשה פורטה השתלשלות המהלכים שקדמו לפיטורי ד"ר בקר (תב"ע מח / 41-19). ביום 30.3.1988 הוגשה בתיק זה בקשת-צד בסכסוך קיבוצי, מטעם הטכניון. ביום 28.3.1988 הגיש הטכניון בקשת-צד בסכסוך קיבוצי שעניינה עיצומים של עובדים בטכניון על רקע של פרסום מכרז למשרה פנויה (תב"ע מח / 4-13). 5. במקביל לבקשות האמורות הגישו המשיבים ביום 28.3.1988 בקשת-צד בסכסוך קיבוצי שעניינה ביטול פיטוריו של ד"ר בקר (תב"ע מח / 4-14). כמו כן הגישו המשיבים ביום 28.3.1988 בקשה לצו מניעה זמני בעניין פיטוריו של ד"ר בקר (תב"ע מח / 41-20). ביום 30.3.1988 ביקש הטכניון לדחות, למחוק או לעכב את ההליכים הנ"ל, מטעמים של חוסר כשרות של המשיבים להיות צד בסכסוך קיבוצי וכן מחמת קיומו של הסכם בוררות בין הצדדים. 6. בדיון בבית הדין האזורי ביום 11.4.1988 הופיעו עו"ד בן-שחר מטעם הטכניון ועו"ד שקד מטעם המשיבים. בפרוטוקול הדיון נרשם כדלקמן: "באי-כח הצדדים, ההסכם הקיבוצי המיוחד שהוגש לביה"ד, הוא הסכם המחייב את הצדדים במישור היחסים הקיבוצים סומן ת / 1. גב' שקד, היתה בקשה מצד המבקשת שהענין יבוא לבוררות כאמור בסעיף 43 פרק ז' של ההסכם הקיבוצי ובקשה זו נענתה בשלילה ע"י המשיבים. גב' שקד, המשיבים מודיעים כתשובה לשאלת ביה"ד כי המשיבים מוכנים ללכת לבוררות בדרך שנקבעה בהסכם העבודה הקיבוצי המיוחד. המשיבים טוענים כי ההחלטה לפטר היא שלא כדין מכוון שהבוררות צריכה להיות קודם להליכי הפיטורים. הועד לא הסכים למעשה הפיטורין ואין מחלוקת שהצדדים לא הלכו לבוררות. הערה: ביה"ד הציע לצדדים הסדר לפיו הסכסוך כולו יעבור לדיון והכרעה בפני בורר כאמור בהסכם העבודה הקיבוצי. באת כוח המשיבים הודיעה שהיא מוכנה להסכים להצעת ביה"ד ובלבד שעד להכרעה סופית לא ישונה מצבו של ד"ר בקר לרעה, לא במובן השכר ולא במובן הזכות לעבוד. ד"ר בקר שנוכח בעת הדיונים הודיע כי אין הוא מסכים לקבלת שכר בלבד מבלי לעבוד וכי רצונו הוא להמשיך בעבודתו. בא כוח המבקשת הודיע, כי המבקשת מוכנה ללכת לבוררות כהצעת ביה"ד ובלבד שבתקופת הבוררות ד"ר בקר יקבל את שכרו. הצעה שטעונה אישור מהרשויות, אך ד"ר בקר לא יהיה נוכח במקום עבודתו. עו"ד בן-שחר אחר התייעצות עם מרשתו מודיע כי מרשתו מוכנה לשלם לד"ר בקר את שכרו בתקופת הבוררות כולל החזר הוצאות שידווח עליהם וזה כולל זכויות המצטברות לענין פנסיה, חופשה שנתית ויוצא באלה עד להכרעת הבורר. כמו כן, מסכימה המבקשת כי ד"ר בקר ימשיך לעשות את עבודת הסדנאות. המבקשת מודיעה כי היא לא תציע לד"ר בקר עבודות אחרות. הסכמת מרשתי ניתנת לתקופה של שלושה חודשים. כתום תקופה זו יחליט הבורר בהחלטת ביניים מה תהיינה זכויותיו של ד"ר בקר כל עוד לא נגמרה הבוררות. גב' שקד מסכימה להצעת מר בן-שחר בתנאי שהתקופה של כ3- חודשים תתחיל מיום התחלת הבוררות. עו"ד בן-שחר, אני מסכים. באי-כוח הצדדים, מוסכם עלינו שהבורר יהיה... ה ח ל ט ה ניתן בזאת תוקף של פסק דין לכל המוסכם בין הצדדים כאמור לעיל. כדי להסיר ספק המונח "הסכסוך כולו" שבהצעת ביה"ד פירושו עצם החלטת הטכניון לפטר את ד"ר בקר וכל שאלה נלוות ורלונטית לעצם ההחלטה לפטר כאמור, והבורר יכריע אך ורק בשאלת הפיטורים ולא בשום שאלה אחרת." בהחלטה נוספת של בית הדין מיום 29.4.1988, נאמר כדלקמן: "1. ביה"ד מחליט בזאת למנות כבורר דן יחיד ומכריע בסכסוך שהוגדר בהחלטה הקודמת את פרופ' זמיר. אם תוך שבוע ימים מהיום יתברר כי פרופ' זמיר אינו מקבל את המינוי וגם / או אינו מסוגל לקיים ולסיים את הבוררות תוך תקופה של חודשה שלושה [צ"ל שלושה חודשים] יתמנה במקומו באותו תנאי, כאמור לעיל פרופ' אברהם פרידמן מהאוניברסיטה העברית בירושלים. 2. צו המניעה הזמני כנגד שביתה שניתן בישיבה הקודמת ישאר על כנו עד תום ההליכים בבוררות." 7. ביום 8.9.1988 החל הבורר פרופ' א' פרידמן, לדון בבוררות שלפניו, אשר אמורה היתה להסתיים תוך שלושה חודשים. בישיבת הבוררות השניה לפני הבורר, הסכימו הצדדים כי אף ד"ר בקר הוא צד ל"הסכם הבוררות". הבורר קיים 18 ישיבות בוררות, שהאחרונה בהן היתה ביום 25.6.1989. עד ישיבה אחרונה זו לא סיים הטכניון להביא ראיותיו, וטרם נשמעו ראיות המשיבים. ההליכים בבית הדין האזורי בשנים 1994-1989 8. ביום 12.7.1989 הגישו המשיבים בקשה לבית הדין האזורי (תב"ע מט / 4-15), בה נתבקש בית הדין "לבטל את ההחלטה מיום 22.4.1989 [צ"ל 11.4.1988] לפיה ניתן תוקף של פסק דין להסכם להעביר את הסכסוך נשוא בקשה זו, לבוררים, ולחדש את הדיון בתביעה שהגישו המבקשים לבית דין נכבד זה בתיקים מח / 41-20 ותיק מח / 14 / 4". בין השאר נומקה הבקשה מטעמים אלה: "א. הבוררות חרגה מלוח הזמנים שקבע בית הדין הנכבד, חריגה משמעותית בכך שבתום כמעט שנה, לא הסתיימה פרשת התביעה. ב. הבוררות סטתה מהגדרת יעדיה, והפכה לנהול מסע הכפשות אישי נגד ד"ר בקר. ג. מתוך הדיונים בבוררות עולות שאלות משפטיות שאין להתעלם מהן, ואשר מחייבות דיון בפני ערכאה משפטית כדי למנוע עוות דין. ד. המבקשים מס' 1-3 החליטו שאינם מאריכים את מנוי הבורר מעבר ליום 30.6.89 מהסיבות המפורטות בבקשה זו, ובין היתר מחוסר תקציב לממון הוצאות הבורר. ה. מבחינה משפטית אין הצדדים רשאים לנהל בוררות על נושאים השייכים להליך הנורמטיבי של ההסכם הקיבוצי או על נושאים השייכים למשפט העבודה המגן הכולל את החלק הנורמטיבי של ההסכם הקיבוצי. ו. העברת הדיון בפיטורים, לכאורה, האישיים של ד"ר בקר לבוררות, כמוה כויתור על זכויות מוקנות, בין מראש ובין בדיעבד, אשר אינם תוספים וחסרי כל נפקות משפטית." כמו כן הגישו המשיבים ביום 12.7.1989 בקשה לצו ביניים להורות לטכניון לשלם לד"ר בקר את שכרו עד לתום ההליכים (תב"ע מט / 41-8). הליך זה נסתיים בהסכמה בין הצדדים ביום 6.3.1990. עוד הגישו המשיבים במסגרת שתי הבקשות הנ"ל, ביום 27.8.1989, שלוש בקשות שעניינן תקנה 16 לתקנות סדר הדין בסכסוך קיבוצי, הוספת בעל דין (מועצת פועלי חיפה) וכן תיקון הבקשה לצו הביניים. הטכניון הגיש ביום 28.7.1989 התנגדויות לבקשת המשיבים ב-תב"ע מט / 4-15 ובבקשה לצו ביניים ב-תב"ע מט / 41-8, אשר כאמור לעיל נסתיימה בהסכמה. 9. ביום 28.7.1989 הגיש הטכניון בקשה (תב"ע מט / 41-9), בה נתבקש בית הדין האזורי להאריך לבורר "את התקופה לקיום הבוררות ולמתן הפסק לתקופה נוספת של ששה חודשים החל מיום 1.9.89" (בבקשה ב-תב"ע חשן / 12-410 נתבקש בית הדין לתקן את הסעד הנ"ל, כאשר במקום המלים "החל מיום 1.9.89", יבוא "החל מיום הישיבה הראשונה שתקבע ע"י הבורר להמשך הליכי הבוררות"). בבקשה פורטה השתלשלות הדיונים לפני הבורר ומעמדם של המשיבים, ובכללם ד"ר בקר, בהליך הבוררות. המשיבים הגישו ביום 27.8.1989 התנגדות לבקשה. נוסיף, כי לאחר יום 25.6.1989, לא נתקיימו יותר הליכי הבוררות לפני הבורר. 10. בית הדין האזורי קיים מספר דיונים בבקשות אשר היו לפניו, אשר האחרון בהם נערך ביום 8.8.1990. סיכומי המשיבים, בנושאים אשר נדונו בבקשות הנ"ל, הוגשו ביום 31.8.1990, סיכומי הטכניון הוגשו ביום 1.10.1990 וסיכומי תשובה של המשיבים הוגשו ביום 15.11.1990. 11. כעבור שלוש שנים ועשרה חודשים, ביום 11.9.1994, נתן בית הדין האזורי את החלטתו בבקשות אשר היו לפניו, תוך הבעת צער על העיכוב הרב במתן ההחלטה, עקב ההיקף הרב של החומר והעומס המוטל על בית הדין. 12. בפסק דינו התייחס בית הדין האזורי להוראות הסעיפים 38, 42 ו43- של ההסכם הקיבוצי בטכניון (ר' פיסקה 2 לעיל), וקבע כדלקמן: "אין בידינו לקבל טענות המבקשים [המשיבים בהליך הערעור לפנינו] כי הסוגיה שהועברה לבוררות או שעליה נסובה הבוררות אינה בת בוררות וכי יש בקיום הבוררות משום ויתור על זכות קוגנטית מכוח הוראה נורמטיבית שבהסכם הקבוצי החל ביחסים שבין הצדדים... (1) אין בסעיף 38 הנ"ל אבחנה או הבדלה בין סיבות הפטורים לענין אפשרות המעביד לפטר. הסכמת הועד נדרשת הן בצמצום והן בסיבה מספיקה אחרת. (2) חובת המשא ומתן הקבוצי החלה על הצדדים אינה מתיחסת רק לחלוקי דעות שבין הצדדים הנובעות מהוראות ההסכם. בסיס החובה הנ"ל רחב עוד יותר - זו חלה על "ענינים אחרים הנוגעים ליחסי העבודה שבין הצדדים". (3) באין הסכמה במו"מ הנ"ל - חל, על פי ההסכם, שלב הבוררות בין הצדדים, כלומר ארגון העובדים מחד, והמעביד מאידך. (4) כל ההוראות הללו הן הוראות אובליגטוריות מובהקות. (5) מימוש כוונת המעביד לפטר עובד אינו הופך הוראה אובליגטורית בהסכם קבוצי להוראה נורמטיבית. (6) לכל היותר קיים לצד הוראה אובליגטורית הנ"ל גם פן נורמטיבי, אך אין הוא גובר על האובליגטוריות של ההוראה הנ"ל. (7) לעובד (בקר) לא "נגרם" כל ויתור על זכות קוגנטית הנובעת מהוראה נורמטיבית שבהסכם הקבוצי. יתירה מכך, בקר, שהיה מיוצג כל העת, בחר במודע לקחת חלק (פעיל) באפיק הקיבוצי, שהוכתב על ידי ההוראות האובליגטוריות הנ"ל." 13. בהמשך ציין בית הדין האזורי כי אם יש לקבל את בקשת המשיבים, הרי זה יהיה מטעם הנוגע לדרך ניהול הבוררות. בנושא זה קבע בית הדין האזורי כדלקמן: "המבקשים כינו זאת "סחבת". אנו סבורים כי נכון לומר שהבוררות לא נוהלה באורח תקין ומאוזן. בנקודה זאת נקדים ונבהיר כי לבית הדין שלנו שקול דעת רחב-טווח אם להאריך המועד להמשך הבוררות, אם לאו (ר' המ' 58 / 312 כור חברת חרושת ומלאכה בע"מ, נ' הרצברג פ"ד י"ב 1709). בספרה "בוררות דין ונוהל" (מהדורה שלישית), אומרת המחברת ס. אוטולנגי (עמ' 377 סעיף 388), כי "בבואו להאריך את התקופה, יחיל בית המשפט שיקולים דומים לאלה שיעמדו בפניו בהתבקשו לעכב הליכים או למנות בורר". למקרא הפרוטוקולים של הבוררות נראה לנו כי רסן הבוררות נשמט במידה רבה מידיו של הבורר. ב18- ישיבות הבוררות הורחב מעבר למידה הנדרשת העיסוק בפרוייקטים השונים הקשורים לעבודתו של ד"ר בקר, תוך הסחפות לפרטים טכניים ושוליים, שהאפילו על הנושאים העקריים, וכפי שהוזכר לא סיימו המשיבים הבאת ראיותיהם. כל זאת בשעה שלמעשה היו המבקשים מיוצגים, ד"ר בקר לא היה מיוצג, ואילו הסתדרות המהנדסים "שוחררה" בפועל מהייצוג. הבורר למעשה לא הגיב, תקופה ארוכה על הודעתה של באת כח המבקשים, כי לא תשתתף בדיונים. בישיבת 11.5.89, כשהיה כב' הבורר ער לבעיתיות שנוצרה עקב אי הייצוג הוא לא חייב את באת כח ההסתדרות לשוב ולייצג את המשיבים, אלא הסתפק באמירה "שאי נוכחות הסתדרות המהנדסים פוגעת בהליכי הבוררות ושעליה לעשות כל שלאל ידה להיות נוכחת בישיבות הבוררות....." אין צורך להכביר מלים בהקשר זה. הפרוטוקולים של הבוררות מעלים תמונה ברורה של טיפול בלתי נכון בסוגייה שהועברה לבוררות ובניהול הבוררות, לפחות בנושא המהותי שהוזכר לעיל. אין טעם בהמשכה של בוררות כזו." 14. מסקנת בית הדין האזורי היתה כי יש לקבל את בקשת המשיבים אשר היתה לפניו, וכי "אין להאריך את המועד להשלמת וגמר הבוררות הנדונה". לאור זאת, קבע בית הדין האזורי: "התוצאה תהא שהצדדים רשאים לחזור לבית הדין האזורי לעבודה ולבקשו להזקק לסוגיות שהועלו בבקשות הצדדים בסכסוך קבוצי שקדמו להעברת הענין לבוררות. אם יפנה מי מהצדדים לבית הדין בסוגייה זו, בבקשת צד לסכסוך קבוצי או בתובענה, תוך 30 יום מקבלת פסק דין זה, תינתן לבקשה הנ"ל או לתובענה קדימות דיונית." הליך הערעור 15. עתירת הטכניון בהליך הערעור (לאחר שהטכניון חזר בו מעתירתו החלופית בדבר מינוי מותב חדש של בית הדין האזורי מחמת פטירתו של אחד מנציגי הציבור שהשתתפו בדיון), היתה - "לבטל את ההחלטה מושא ערעור זה ולקבל את עתירת המבקשים שבתיק מט / 41-9 בביה"ד קמא, קרי, להאריך את המועד למתן הפסק בבוררות לפני הבורר פרופ' אברהם (רמי) פרידמן לששה חודשים נוספים מיום כינוס ישיבת הבוררות המתחדשת". 16. בראשית טיעונו לפנינו הגיש לנו ב"כ הטכניון לוח פירוט הזמנים של 18 ישיבות הבוררות שהתקיימו לפני הבורר, מיום 8.9.1988 עד ליום 25.6.1989. על-פי לוח זה נמשך כל זמן הבוררות במשך 48.35 שעות, שבהם הוקדשו 30.35 שעות לשמיעת עדי הטכניון. זמן זה התחלק ל12.15- שעות עדויות ראשיות ו18.20- שעות לחקירות נגדיות. יתר הזמן (18 שעות) הוקדש לישיבות מקדמיות, ניהוליות ואחרות. על-פי לוח זה, טען ב"כ הטכניון כי הימשכות ההליכים לפני הבורר לא היתה מטעמים הקשורים לטכניון. הוא טען גם שהנושאים המורכבים אשר נדונו לפני הבורר חייבו את הבירורים אשר נעשו, ובזמן אשר נערכו. 17. עיקר יתר טיעוני ב"כ הטכניון לפנינו הוא: (א) הבוררות לפני הבורר, על-פי החלטת בית הדין האזורי ביום 11.4.1988, היתה בין הטכניון לבין שלושת המשיבים הראשונים ולא עם ד"ר בקר, אשר עניינו לא צורף להליך הקיבוצי; (ב) יש לאמץ את פסיקתו של בית הדין האזורי בדבר מהותה של הבוררות שהתנהלה לפני הבורר (ר' פיסקה 12 לעיל); (ג) הבוררות לפני הבורר לא "נסחפה" לנושאים אחרים. בית הדין האזורי לא קבע את גדרם של העניינים שנמסרו לבוררות, בהקשר לקביעתו כי הבוררות "נסחפה"; (ד) אין לקבל את טענת ה"טעות" כנימוק לביטול החלטת הפשרה, מאחר וטענה זו לא נטענה ולא הוכחה; (ה) יעדיה של הבוררות לפני הבורר היו פיטוריו של ד"ר בקר, והבורר לא חרג מסמכותו בבוררות ולא סטה מיעדיה; (ו) היתה הסכמה של הצדדים להרחיב את יריעת הבוררות הצריכה לדיון בשאלת פיטוריו של ד"ר בקר, אשר היה מיוצג בהליכים לפני הבורר; (ז) סעיף 42 להסכם הקיבוצי (ר' פיסקה 2 לעיל), עניינו גם בוררות כלכלית, אשר נושאה אינו בתחום סמכותו של בית הדין לעבודה; (ח) יש לממש את ההוראה בהסכם הקיבוצי בדבר קיום הליכי בוררות בין הצדדים; (ט) יש מקום להמשיך בהליך הבוררות, ולצמצם את הבורר למסגרת של לוח זמנים מוגדר; (י) ככל שימונה בורר חדש, יהיה צורך להתחיל בכל הליך הבוררות מחדש. 18. עיקר טיעוני ב"כ המשיבים 3-1 לפנינו הוא: (א) לבית הדין סמכות רחבה במסגרת השיקול האם להאריך מועד גמר בוררות, ובית הדין האזורי צדק בהחלטתו שלא להאריך את המועד לקיום הבוררות; (ב) יש לשקול את מידת תרומת הליך הבוררות בסכסוך קיבוצי ליחסים הקיבוציים. ככל שהליך הבוררות מקדם יחסים אלה יש לברך על כך. מאידך, ככל שהבוררות אינה במסגרת חילוקי הדעות בין הצדדים היא הופכת לגורם שלילי ביחסים הקיבוציים; (ג) הכיוון שאליו נסחפה הבוררות בעניין הנדון, הוא שיקול רלבנטי לכך שאין מקום להמשיך אותה; (ד) בית הדין האזורי קבע מבחינה עובדתית כי הבוררות הורחבה מעבר למידה הנדרשת ונסחפה לפרטים טכניים ושוליים שהאפילו על הנושאים העיקריים. אין להתערב בקביעות עובדתיות אלה; (ה) הליך הבוררות לקה בכך שנציגת המשיבים 3-1 לא השתתפה בישיבות רבות של הבוררות; (ו) הבוררות על פי ההסכם הקיבוצי היא בוררות משפטית ולא כלכלית; (ז) אין להתערב בהחלטת בית הדין האזורי שלא להאריך את המועד למתן פסק-הבורר. 19. ב"כ ד"ר בקר תמך בטיעוניו של ב"כ המשיבים 3-1 וטען כי בית הדין האזורי יחליט על הדרך בה ימשיכו הצדדים בבירור הענין הנדון. בוררות ביחסי עבודה 20. הלכה פסוקה היא כי "משהחליטו הצדדים להסכם [קיבוצי] כי חילוקי הדעות ביניהם יתבררו בבוררות, שומה על בית הדין ליתן נפקות לרצונם, אלא אם יש טעם שלא לעשות כן, כמצוות סעיף 5(ג) לחוק הבוררות" (דב"ע מט / 41-43, ההסתדרות הכללית - התעשיה האוירית לישראל ואח', פד"ע כ', 558, 559, 560; ר' גם דב"ע נה / 41-19; נה / 41-20, ההסתדרות הכללית - התעשיה האוירית לישראל ואח' (טרם פורסם)). הוא הדין אף בהסכמה של צדדים לחוזה עבודה אישי להביא עניין לבוררות, וזאת בכפוף לכך שנושאי הבוררות הם ברי בוררות לאור הסכם הבוררות והוראות סעיף 3 לחוק הבוררות, תשכ"ח1968- (ר' בנושא זה לאחרונה דב"ע נד / 3-163, הלסקו ישראל בע"מ - עזבון המנוח אלי גל-און ואח' (טרם פורסם)). 21. לגורם הזמן בבירור ובהכרעה בסכסוכי עבודה, יש משמעות מיוחדת וחשובה ביותר, ובמיוחד ביחסי עבודה קיבוציים. לא בכדי נקבע בתקנות 12 ו13- לתקנות בית הדין לעבודה (סדר הדין בסכסוך קיבוצי), תשכ"ט1969-, כי יש לקבוע מועד מוקדם ככל האפשר לדיון בבקשה לדיון בסכסוך קיבוצי, כי הדיון בבקשה יהיה רצוף וכי "טענת לוח זמנים של בית הדין וטענת צד או בא כוחו שזמנו אינו פנוי - לא ישמשו נימוק לדחיה". כלל דומה חל אף בהליכי בוררות קיבוציים, אשר, כמו בכל בוררות, גורם הזמן "מהווה אחד מיתרונותיה הבולטים של הבוררות" (פרופ' ס' אוטולנגי: בוררות - דין ונוהל, מהדורה שלישית, עמ' 372). אף כאן, לא בכדי נקבע לוח זמנים קצר, של מספר שבועות, לקיום בוררות על-פי סעיף 43 של ההסכם הקיבוצי הנדון בענייננו (ר' פיסקה 2 לעיל). משנוטלים את מרכיב דחיפות הבירור וההכרעה בבירור משפטי של סכסוך קיבוצי או בבירור בוררות קיבוצית, שומטים את הבסיס של ההליך. במקרה שכזה, במקום להביא תועלת, סיוע ויציבות ביחסי העבודה הקיבוציים (שהרי זו מטרתו של הליך הבירור לסוגיו), מביאים לנזק, תקלות והפרעות ביחסי העבודה הקיבוציים, שלא תמיד ניתן לתקנם בקלות. 22. בית הדין האזורי פעל נכונה כאשר החליט ביום 29.4.1988 שעל הבורר לקיים ולסיים את הבוררות בעניין שלפנינו תוך תקופה של שלושה חדשים (ר' פיסקה 6 לעיל). ברור היה לכל, כי הבוררות אשר נדונה בבית הדין האזורי היתה חייבת להכריע בסכסוך תוך זמן קצר ביותר, והתקופה של שלושה חדשים אשר נקבעה בבית הדין האזורי, היא תקופה ההולמת את העניין והנסיבות. 23. בפועל, כפי שפורט לעיל, במשך כעשרה חודשים לא נסתיים בירור העניין בבוררות, במשך כשנה וארבעה חודשים נמשך ההליך לאחר מכן בבית הדין האזורי, וכעבור שלוש שנים ועשרה חדשים ניתנה בהליך החלטת בית הדין האזורי. היעלה על הדעת כי בנסיבות שכאלה ניתן להמשיך ולקיים הליך בוררות בסכסוך קיבוצי? תהיינה אשר תהיינה ההלכות בדבר סמכות בית הדין להארכה של המועד למתן פסק הבוררות וסמכותה של ערכאת הערעור בנושא זה, התשובה לשאלה הנ"ל חייבת להיות בשלילה. 24. אכן, בית הדין האזורי מוסמך על פי סעיף 19(א) לחוק הבוררות להאריך את התקופה למתן פסק הבוררות, אשר נקבעה בפיסקה ט"ו בתוספת לחוק (עד שלושה חודשים והארכה של עד שלושה חודשים נוספים). פירוט השיקולים אשר בית הדין ישקול בנושא זה מובא בסעיף 388 (עמ' 378-377) בספרה הנ"ל של פרופ' ס' אוטולנגי: בוררות - דין ונוהל, וכן פורט (בעמ' 379) כי "ביהמ"ש לערעורים אינו נוטה להתערב בהחלטת ביהמ"ש שדן בעניין הארכת המועד למתן הפסק". 25. יחד עם זאת, יחסי העבודה הנמשכים, הדינמיות ביחסי העבודה והמטרה המשותפת של הצדדים ליחסי העבודה הקיבוציים לשמור על יציבות יחסי העבודה וחובתם לנהוג בתום לב, כל אלה מביאים לתוצאה אחת, והיא - כי צדק בית הדין האזורי בקביעתו ש"אין טעם בהמשכה של בוררות כזו". 26. יש להביע צער על הזמן הרב שחלף מפתיחת ההליך הראשון בבית הדין האזורי ביום 22.3.1988 ותחילת הליך הבוררות, ועד למתן החלטת בית הדין האזורי ביום 11.9.1994. על כך יש להוסיף כי התרשמנו מהמאמץ הרב של כל הצדדים להליך בהכנת טיעוניהם המקצועיים המפורטים והגשת חומר הראיות, הן לפני בית הדין האזורי והן לפנינו. כל זה הפך להיות חסר תועלת וחסר תכלית משהתברר שבוררות בסכסוך קיבוצי אשר אמורה היתה להתברר ולהסתיים תוך שלושה חודשים, לא התבררה ולא הסתיימה תוך תקופה זו. 27. התוצאה היא כי יש לדחות את הערעור. 28. במהלך הדיון שלפנינו, פעל אב בית הדין למציאת פתרון הולם לעניין, לאור המצב שנוצר, וזאת בהסכמת הצדדים. בהעדר הסכמה של כל הצדדים לדרך הפתרון, לא ניתן היה להגיע לפתרון כאמור, ולא נותר אלא להביע צער גם על כך. סיכום 29. לאור כל האמור לעיל, אנו מחליטים לדחות את הערעור, מטעמיו של בית הדין האזורי. 30. מאחר ומדובר בהליך בסכסוך קיבוצי, אין צו להוצאות. חוזהיישוב סכסוכיםהסכם קיבוציבוררות