בקשה לביטול הגבלה בבנק

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה לביטול הגבלה בבנק: המערערות - שתי חברות הנשלטות ע"י אותם בעלים - הגישו לביהמ"ש קמא (כב' השופט א. שחורי) שתי בקשות לפי סעיף 10לחוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א- 1981(להלן: החוק), לביטול הגבלות שהוטלו על חשבונותיהן אצל המשיב, סניף נהריה של בנק לאומי לישראל בע"מ. לית מאן דפליג כי מחמת זהות הבעלים, ההתייחסות אל המערערות לענין מסגרות האשראי שהועמדו לרשותן היתה כאל ישות אחת, ואף שמיעת בקשותיהן והדיון בהן אוחדו בביהמ"ש קמא. הבקשה הראשונה (המ' 2030/96) התייחסה להגבלה שהוטלה על ח-ן 900/94(להלן: החשבון הראשון) של המערערת 1, חברת אחים שמואלי להנדסה אזרחית (1985) בע"מ. בין התאריכים 01.12.96ל- 03.12.96סורבו בחשבון 30המחאות, ויתרת החובה בו - באותה עת - עלתה על 000, 725ש"ח, בלא שתובאנה בחשבון יתרות חובה בחשבונות אחרים, יתרות אשר מתחשבים בהן לענין חריגה ממסגרות אשראי. הבקשה השניה (המ' 446/97) התייחסה להגבלה שהוטלה על ח-ן 628200/28(להלן: החשבון השני) של המערערת 2, אחים שמואלי חברה קבלנית לעבודות הנדסה בנאית בע"מ. במהלך חודש ינואר סורבו בחשבון זה 4המחאות אשר בגין סירובן עתרו המערערות לביהמ"ש קמא, ויתרת החובה בו עמדה על סך של כ-000, 650ש"ח. בסך הכל עמדו יתרות החובה בשני החשבונות הנ"ל על למעלה מ-000,000, 1ש"ח (ראה הערתנו בפרוטוקול, עמ' 3, שו' 13). בטרם יוכרע הערעור לגופו, מן הראוי יהיה לשפוך מעט אור על יחסיהן של המערערות עם המשיב: בשני החשבונות גם יחד היקצה המשיב למערערות מסגרת אשראי שוטפת של 000, 150ש"ח ומסגרת אשראי נוספת (להלן: האשראי הנוסף) שיכולה היתה לעמוד על סכום של 000, 500ש"ח לכל היותר. האשראי הנוסף ניתן כנגד פקטורות (= חשבון שמונפק למזמין העבודה ע"י הקבלן) מאושרות לתשלום של חוזים משועבדים, לפי שיעור מימון של % 70מערך הפקטורות. מסגרת האשראי כולה לא יכלה לעלות על 000, 650ש"ח (000, 150ש"ח + 000, 500ש"ח), וזאת אף באם היו בידי המשיב - בפרק זמן נתון פקטורות מאושרות ששוויין עלה על 285, 714ש"ח (הסכום אשר % 70הימנו מהווים את תקרת האשראי הנוסף). האשראים הנוספים שהוקצו למערערות - כעולה ממכתבו של המשיב אליהן מיום 21.07.96- אינם מענייננו, שכן הם הוקצו לפרקי זמן שונים, כנגד בטחונות אחרים וברמת סיכון שונה. בכל אופן, לא ניתן היה "לגלוש" ממסגרת אשראי אחת לחברתה, ובכך די לענייננו. המערערות לא חלקו על כי בעת הגבלת החשבון הראשון עמדה יתרת החובה בו על סך של 000, 725ש"ח לפחות, אך טענו כי בידיעתו של המשיב היתה העובדה כי עיריית נהריה חבה להן סך של 000, 900ש"ח - לתשלום ביום 30.11.96(ראה צפי תזרים מזומנים מחודש 11/96, נספח ח' למוצג ב' של המשיב) - אשר חזקה עליה כרשות ציבורית כי תשלם אותו במועדו. תשלום זה, לית מאן דפליג, היה מכסה את החריגה ממסגרת האשראי, לפחות עד כדי כיבודן של ההמחאות אשר סורבו בחשבון זה (עמ' 8לפרוטוקול ביהמ"ש קמא). הפקטורה המקדימה תשלום זה כבר היתה בידי המשיב (עמ' 14לפרוטוקול ביהמ"ש קמא, שו' 03-01), ועל כן - טענו המערערות - שומה היה עליו להתאזר בסבלנות עוד ימים מספר, ובינתיים - לכבד את ההמחאות אותן סירב ואשר בגין סירובן הוגבל החשבון הראשון. ברם, הסתבר כי עיריית נהריה לא הזדרזה לכבד את מחוייבותה זו. אליבא דהמערערות, נאמר להן כי ראש העיר - אשר חתימתו על ההמחאה נחוצה שוהה בכנס ראשי ערים בי-ם, והמשיב מוסיף על כך וטוען כי איש מעובדי העירייה לא היה מוכן להתחייב בפניו כי הסכום האמור אכן ישולם למערערות במועד האמור. ביום 01.12.96, בישיבה שהתקיימה בהנהלת המרחב של בנק לאומי, ערך אחד ממנהלי המערערות צפי תזרים מזומנים חדש, שם נכתב כי התקבול הצפוי מעיריית נהריה עומד על 000,400, 1ש"ח (נספח י' למוצג ב' מטעם המשיב) וצפוי להיכנס לחשבון המערערות "מדי רגע". סוף דבר, נכנס לחשבון הראשון סך של 017, 774ש"ח בשעות אחה"צ של יום 05.12.96- סכום שעל אף שהיה קטן מן הצפי האמור, עדיין היה בו בכדי לשכנע את המשיב שלא לסרב את ההמחאות אילו נכנס לחשבון הראשון טרם סירובן האמור, וזאת על אף שלא היה בו בכדי לפרוע אותם במלואם (עמ' 8לפרוטוקול ביהמ"ש קמא). דומני כי לאור המצב החוקי כיום, אין ממש בחלקו זה של הערעור ויש לדחותו: אין כל ספק, אף אליבא דהמערערות, כי המצב העובדתי בעת סירוב ההמחאות היה של חריגה גדולה ממסגרת האשראי המאושרת, ובמצב שכזה אין המשיב צריך לחכות ולו יום אחד לקבלת תשלום עתידי - ולו אף מובטח תשלום זה מחמת מעמדו של המשלם. גם חריגות שאושרו בעבר במסגרת יחסי המשיב והמערערות אינן יכולות ללמד דבר וחצי דבר באשר לענייננו. חריגות אלו, בין אם עלו על החריגה דנן ובין אם לאו, הינן תוצר מובהק של מערכת היחסים האמורה, ואינן יכולות להוות מדד באשר לאלו שתבואנה אחריהן או להוות מקור הסתמכות. שיקוליו של המשיב הינם מקצועיים גרידא, ואין פסול בהפעלתו - או באי-הפעלתו - של שיקול פלוני בפרק זמן מסויים, כל עוד לא מוכח כי זו נעשתה בחוסר תום לב. סעיף 10(א) לחוק קובע את העילות בגינן רשאי ביהמ"ש להתערב בשיקול דעתו של הבנק באשר לסירוב המחאה. מבין אלו, הרלוונטית לענייננו הינה העילה השלישית, לפיה - "(3) ללקוח היה יסוד סביר להניח שהיתה חובה על הבנק לפרוע את השיק, אם בשל כך שהיתה יתרה מספקת בחשבון, או שהבנק היה חייב לפרעו מכוח הסכם אתו". יתרה מספקת בחשבון ודאי לא היתה בענייננו, ואני סבור כי הבנק לא היה חייב לפרוע את ההמחאות האמורות מכח ההסכם שבין הצדדים. בין אם ההסכם הינו הסכם הקצאת האשראי (המופיע במכתב מיום 21.07.96) ובין אם הוא הסכם פתיחת החשבון, הרי שהמערערות - בהבאתן את החשבון ליתרת החובה האמורה - חרגו הימנו באופן שאינו מינורי כלל ועיקר. לדידי, זה אף זה בבחינת "הסכם" - כאמור בסעיף 10(א)(3) לעיל - הם, אך מסגרות שניהם ודאי נפרצו, ומשכך - רשאי היה המשיב לנהוג כפי שנהג. איני מוצא צורך להיכנס לשאר נקודות המחלוקת שהועלו במהלך ההתדיינות בפני ביהמ"ש קמא ובפנינו. החשדות והאישומים שהטיחו הצדדים זה בזה אינם צריכים הכרעה בענייננו, ומוטב להם כי עם שוך ההמולה ישקעו וינוחו בשלום על משכבם. כנגד סירוב ההמחאות אשר נמשכו מהחשבון השני, טענו המערערות כי עובר למועד הסירוב הפחית המשיב - באופן חד-צדדי ומבלי ליידען - את האשראי שהעמיד לרשותן בסכום של 000, 200ש"ח. המשיב טען כי נהג באופן האמור מחמת שביום 17.12.96נפרעה פקטורה (מס' 12) של חב' "סן הצפון" ע"ס 000, 250ש"ח שהיתה בידיו, ועל כן - לאור מנגנון מסגרת האשראי הנוסף המוסבר מעלה - לא היתה הצדקה להותירו בגובהו הקודם. כנגד טענה זו העלו המערערות - לראשונה במסגרת סיכומיהן - את הטענה כי במועד הקטנתו של האשראי היתה בידי המשיב פקטורה נוספת (מס' 13) של חב' "סן הצפון" ע"ס 458, 275ש"ח. טענה זו הוכחשה ע"י עדי המשיב ובאופנים נוספים, המפורטים בסעיף 8לעיקרי הטיעון של המשיב, אך איני נזקק להכריע באמינותן ובאמיתותן של הגירסאות השונות. ביהמ"ש קמא, אשר נזקק לשאלה זו אף הוא, העדיף - ובצדק לדעתי - להימנע מהכרעה שיש בה משום מתן אמון בגירסה פלונית, ודחה את טיעונן זה של המערערות מחמת הוראת תקנה 14לתקנות שיקים ללא כיסוי (סדרי דין), התשמ"ב-1981, הקובעת כי: "בדונו בבקשה לא ייזקק בית המשפט לנימוק או לראיה שלא הוזכרו בבקשה, בתשובת המשיב או בכתב התשובה של המבקש-השותף, אלא מטעמים מיוחדים שיירשמו, או אם הועלו הנימוק או הראיה לראשונה בכתב התשובה של המבקש או של המבקש-השותף". גם מחמת טיעוניו של הבנק בסוגיה זו לגופה, וחרף העובדה כי לא מצאתי תימוכין לטענתו באשר למשלוח הודעה כתובה למערערות בענין הפחתת האשראי שלהן, סומך אנוכי את שתי ידי על החלטתו של ביהמ"ש לעשות שימוש בתקנה 14במקרה דנן. טעמים מיוחדים לא נראו ולא נשמעו בענייננו, ומשכך - דין הוא כי אף אנו לא ניזקק לטענתן זו של המערערות. לא בכדי, כך סבור אני, כלל מחוקק המשנה את הוראת תקנה 14- אשר לה מקבילות שוות משקל, פחות או יותר, גם בתקנות סדר הדין האזרחי - בגוף התקנות דלעיל, בעוד שבאשר לסדרי דין אחרים היפנה, בתקנה 20לתקנות אלו, את ביהמ"ש לתקנות סדר הדין האזרחי שנהגו אז. לאור כל האמור לעיל ולו נשמעה דעתי, הייתי מציע לחברי לדחות את הערעור ולחייב את המערערות - ביחד ולחוד - בתשלום הוצאותיו של המשיב ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של -.500, 7ש"ח + מע"מ. מרדכי הס, שופט כב' ס. הנשיא ד"ר ד. ביין [אב"ד]: אני מסכים. ד"ר ד. ביין, ס. נשיא [אב"ד] כב' השופט י. גריל: אני מסכים. י. גריל, שופט הוחלט כאמור בפסק-דינו של כב' השופט הס.בנק