קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הגשת תביעה קטנה על תאונת דרכים: 1. ראשיתה של תביעה זו בתאונת דרכים שארעה ב- 22.02.03 ובה נפגע רכב התובע, שהיה נהוג באותה עת, על ידי הנתבע מספר 1 (להלן: "הנתבע"). לטענת התובע, האחריות להתרחשות התאונה רובצת על פתחו של הנהג. הנתבע טוען, שהתאונה ארעה אך בעטיה של התובע. 2. לטענת התובע, "יצאתי אחורנית מרחוב צדדי, במהירות נמוכה למרחק של כ- 7-8 מטר, עצרתי את הרכב עצירה מוחלטת, שילבתי להילוך (דרייב), לנסיעה קדימה ועמדתי להיכנס לחניה כשלפתע התנגש בי אחורנית רכב שהגיח במהירות מאחוריי, לאחר מכן פגע רכב המיציבושי ברכב שחנה בצד ימין מסוג פיאט אונו". 3. הנתבע טוען בכתב ההגנה כי נסע ברחוב ירושלים באזור, רחוב ראשי במהירות נמוכה של כ- 35 קמ"ש. מדובר ברחוב ראשי שבצידו הימני קיימות כניסות לרחובות הולנדיים קטנים, כשלפתע יצא רכב התובע בנסיעה מהירה לאחור מאחד הרחובות הקטנים לכיוון הרחוב הראשי בו נסע הנתבע. הנתבע הופתע לא הצליח לחמוק (הגם שניסה), ושני כלי הרכב התנגשו. יתירה מכך - כתוצאה מהפגיעה רכב הנתבע הועף אל עבר רכב אחר שחנה בצידו השמאלי של הכביש. 4. מקובלת עלי טענת התובע כי לא נסע במהירות עת יצא את הרחוב הצדדי, שכן נסע בנסיעה לאחור ונסיעה בצורה שכזו אכן לא נוחה, קשה, ללא תנאי ראות, מדובר ב"רחוב צר...אני לא מכיר את הרחוב כל כך טוב.." (עמ' 3 שורה 5 לפרטיכל מיום 16/02/04) "לא היתה לי אפשרות לצאת עם הפנים... אין אפשרות לבצע פרסה ולצאת בנסיעה קדימה.." (עמ' 4 שורה 3-2 לפרטיכל מיום 16/02/04). זאת ועוד - הטענה בדבר עצירה מוחלטת של הרכב לאחר הנסיעה לאחור מהווה חיזוק לגרסת התובע, בדבר הנסיעה האיטית שכן התחלת נסיעה ממצב של עצירה מוחלטת איננה מאפשרת נסיעה מהירה לאחר מטרים ספורים בלבד. עובדה זו מחזקת את דברי התובע לפיה רצה להיכנס לחניה ואין הוא יכול לצבור את המהירות כפי שטוען הנתבע. זה המקום להתייחס לעדותה של עדת התביעה מספר 2 דורית שרביט (להלן: "שרביט"), בעלת הפיאט אונו שאף היא נפגעה במהלך התאונה. שרביט טוענת שהיא ראתה את התובע נכנס לרחוב ההולנדי הקטן, אחר כך נסע ברוורס, ואחר כך נסע קדימה כדי להכנס לחניה לפני רכבה שלה, ואז ארעה התאונה. משמע, התובע אכן עצר, עובר לפגיעה בין שני כלי הרכב, ואחר כך החל בנסיעה קדימה על מנת לחנות. גרסתה של שרביט מחזקת את גרסת התובע, הן לענין העצירה עובר לתאונה, והן לענין מהירות הנסיעה. 5. הטענה כי התובע "הפתיע" את הנתבע אף היא איננה סבירה, לאור העובדה כי שני הצדדים אינם חולקים כי אכן מדובר ברחובות קטנים, צרים ומתבקשת הצפייה שברחובות כאלה ינהגו בזהירות וזאת לאור העובדה כי אין אפשרות למרחב נסיעה ברחובות אלו. זאת ועוד - כאמור לעיל, באנו במסקנה בדבר עצירת התובע את רכבו לאחר שיצא מהרחוב הצדדי, דהיינו: התאונה לא התרחשה במהלך הנסיעה לאחור, אלא דווקא כאשר התובע נסע קדימה במטרה לחנות. בנסיבות אלה, אמור היה הנתבע לראות את רכב התובע. 6. על פני הדברים, הנתבע לא נהג בזהירות ובתשומת לב מספקת. שכן, כאמור לעיל, התאונה ארעה בכביש ראשי שבצידו הימני קיימות כניסות לרחובות הולנדיים ויציאות מהם, דהיינו: הנתבע היה חייב להיות ער לאפשרות של תנועת מכוניות מהרחובות הצדדיים, ובנסיבות אלה, ברור שנסיעה במהירות גבוהה, אך מגדילה את החשש למפגש בין שני כלי רכב, ללא אפשרות בלימה בעוד מועד. הפגיעה החמורה במכונית התובע, כמו גם הנסיבות עליהן עמדנו לעיל, מצביעה על כך שהנתבע הגיע למקום במהירות רבה, ובשל כך ארע המפגש בין שני כלי הרכב. 7. יחד עם זאת, הנסיבות של התרחשות התאונה, כמו גם המרחקים הקצרים שבין היציאה מהרחוב הצדדי למקום התרחשות התאונה, מלמדות על תרומת רשלנות של התובע. התובע עצמו מאשר בחקירתו הראשית, שהוא כלל לא ראה את רכב הנתבע. משמע, יציאתו מהרחוב הצדדי, וליתר דיוק השלמת היציאה מהרחוב הצדדי אל הרחוב הראשי, נעשתה בחוסר זהירות. 8. אשר על כן, יש לחלק את האחריות להתרחשות התאונה בין שני הצדדים באופן שהרשלנות תתחלק ביניהם באופן שווה. 9. מכאן לנזקיו של התובע: התובע צרף לכתב התביעה חוות דעת שמאי לפיה גובה הנזק הוא 17,173 ₪. הנתבעים צרפו חוות דעת נגדית, שענינה שווי הרכב. השמאי מטעם התובע העריך את שוויו של הרכב בסך של 33,770 ₪ ואילו על פי חוות הדעת מטעם הנתבעים, שווי הרכב הוא 32,420 ₪. ברור, שההבדל בין שתי חוות הדעת הוא מינורי. בשים לב לכך ששני השמאים לא נחקרו, ושאין מחלוקת בין השמאים לענין עלות התיקון, אזי למעשה אין לנו סיבה להעדיף את חוות הדעת של השמאי מטעם הנתבעים, על פני זו שמטעם התובע. גם אם נכונה חוות הדעת מטעם הנתבעים, וגם אם יש מקום להפחית משווי הרכב בגין הבעלויות הקודמות, עדיין מקום שהתובע שלא היה לו ביטוח מקיף, לא קיבל פיצוי כלשהו מחברת הביטוח שלו, הרי הנזק שלו מבחינת עלות התיקון, נותר כפי שנקבע בחוות הדעת של השמאי מטעם התובע. 10. כאמור, על פי חוות הדעת של השמאי מטעם התובע, עלות התיקון של הנזקים היא 17,173 ₪, ולפיכך אני מחייבת את הנתבעים - יחד ולחוד - לשלם לתובע סך של 8,587 ₪ וזאת בתוספת הפרשי הצמדה וריבית צמודה כחוק ממועד חוות הדעת - 19.3.03 ועד מועד התשלום בפועל. עוד ישלמו הנתבעים - יחד ולחוד - לתובע את מחצית משכר טרחת השמאי בסך של 375 ₪ וזאת בתוספת הפרשי הצמדה וריבית צמודה כחוק ממועד החשבונית - 25.3.03 - ועד מועד התשלום בפועל. בנוסף ישלמו הנתבעים - יחד ולחוד - לתובע את הוצאות המשפט (לרבות האגרה ששולמה על ידו), בסך כולל של 1,500 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית צמודה כחוק מהיום ועד מועד התשלום בפועל. תאונת דרכיםתביעות קטנות