קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הוצאת גופה מהקבר לצורך נתיחה: הנשיא א' גרוניס: 1. בעתירה זו מתעוררות סוגיות שונות בעניין הוצאת גופה מקבר ועריכת ניתוח שלאחר המוות. 2. המנוח ז"ל (להלן - המנוח) נפטר ביום 1.3.2012 בגיל 56. הוא הובא לקבורה למחרת היום. ביום 6.3.2012 הגישה בתו של המנוח (המשיבה 1, להלן - הבת) תלונה במשטרה בה טענה כי המנוח נרצח. ביום 10.3.2012 הגישה הבת בקשה לבית משפט השלום בירושלים בה עתרה להורות על חקירת סיבות מוות ועל נתיחה של הגופה. ביום 14.3.2012 נערך דיון בבקשה. בדיון התנגדו הוריו של המנוח ואחותו, הם העותרים בעתירה דנא, להוצאת הגופה מן הקבר ולעריכת נתיחה. איש משטרה, שייצג בדיון את המדינה, לא התנגד לבקשה. 2. בית משפט השלום (כבוד השופט י' מינטקביץ) החליט ביום 14.3.2012 לדחות את הבקשה. בית המשפט הדגיש בהחלטתו, זאת לאחר עיון בחומר החקירה, כי אין חשד קונקרטי שמותו של המנוח נגרם בעבירה. בית המשפט עמד על כך שהתוחלת למצוא ממצאים אינה גבוהה, נוכח חלוף הזמן מאז קבורתו של המנוח. עוד צוין, כי אין מדובר בניתוח שלאחר המוות בלבד, אלא יש צורך בהוצאה של הגופה מן הקבר. לפי בית המשפט, ייתכן שעמדתו הייתה שונה אלמלא היה צורך בהוצאת הגופה מן הקבר. 3. הבת הגישה ערר לבית המשפט המחוזי בירושלים. הערר נדון ביום 15.3.2012. בתום הדיון החליט בית המשפט (כבוד השופטת מ' מזרחי) לקבל את הערר. בית המשפט היפנה לכך שמדובר ב"אדם צעיר בגיל 55" וכי לא הוגשה תעודה רפואית המצביעה על כך שהמוות נגרם באופן טבעי. כמו כן צוין, כי המדינה לא התנגדה לבקשה. בית המשפט כתב בהחלטתו, כי לא השתכנע שלא קיים חשד כי מותו של המנוח נגרם בעבירה. עם זאת, חזר בית המשפט המחוזי על כך שהסיכוי לקבל ממצאים מנתיחת הגופה הולך וקטן ככל שחולף הזמן מאז הקבורה ולכן הורה על הוצאה מיידית של הגופה מן הקבר לצורך נתיחתה. 4. בשעות הערב של יום 15.3.2012 הוגשה לבית משפט זה בקשה לצו ביניים, לעיכוב החלטתו של בית המשפט המחוזי. בית המשפט (השופט צ' זילברטל) הורה על פי צד אחד על עיכוב ביצוע. בהחלטה קבע בית המשפט, כי עתירה בעניין תוגש לא יאוחר מיום 18.3.2012 (יום א' בשבוע) וכן נקבע כי על המשיבים להגיב לבקשה לעיכוב ביצוע, גם כן, עד ליום 18.3.2012. תגובות אומנם הוגשו וביום 18.3.2012 החליט בית משפט זה (השופט צ' זילברטל), בעקבות דיון, להותיר על כנו את הצו הארעי שניתן, עד להכרעה בעתירה. עוד נקבע בהחלטה, כי הדיון בעתירה, שאכן הוגשה ביום 18.3.2012, ייערך תוך ארבעה ימים. 5. ביום 21.3.2012 נערך דיון בעתירה (בפני הנשיא א' גרוניס והשופטים ח' מלצר ונ' סולברג). בסיום הדיון הוצא צו על תנאי. הבת והמדינה הגישו תצהירי תשובה ביום 25.3.2012. דיון בתשובה נערך ביום 26.3.2012 (בפני הנשיא א' גרוניס והשופטים י' דנציגר וי' עמית). בתצהירי התשובה וכן בדיון העלו בעלי הדין טענות שונות באשר לסמכותו של בית משפט זה לדון בעתירה וכן לגבי סמכותו של בית המשפט המחוזי. זאת, בנוסף לטענות סף שונות, בצד טענות לגופם של דברים. 6. אכן, המקרה מעורר שאלות מורכבות של סמכות. זאת, הן לגבי סמכותו של בית המשפט המחוזי לדון בערר, המותב שרשאי לדון (דן יחיד או מותב תלתא) והאם עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק הינה הדרך הראויה לתקוף את החלטתו של בית המשפט המחוזי. סבורים אנו שיש להותיר לעת מצוא את הסוגיות האמורות ושאלות נוספות העולות בפרשה. גם אם עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק אינה המהלך הדיוני הנכון, הרי ודאי שהעותרים היו רשאים להגיש בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. נעיר, כי טרם חלף המועד להגשת בקשה כזו. אין גם ספק, כי אילו הוגשה בקשת רשות ערעור ניתן להניח שלמצער היא הייתה נדונה כאילו ניתנה רשות ערעור. כאשר זה המצב, וכאשר קיים ספק גדול האם בית המשפט המחוזי רשאי היה לדון בעניין בדן יחיד, ובהתחשב בכלל הנסיבות, ראוי להכריע בשאלה המהותית העיקרית והיא האם יש מקום להורות על הוצאתה של הגופה מן הקבר ולערוך בה נתיחה. 7. במקרה דנא קיים מצב לא שגרתי, כאשר בני משפחה שונים של המנוח ניצבים משני צידיו של המתרס. בעוד הוריו ואחותו של המנוח, הם העותרים, מתנגדים להוצאתה של הגופה מן הקבר ולעריכת נתיחה, הרי עמדתה של הבת (המשיבה 1), הפוכה. זאת, בשל תחושתה כי ייתכן שהמנוח נרצח. הבת מעלה סדרה ארוכה של חשדות, המופנים כלפי גורמים שונים, כמי שהיו מעוניינים במותו של המנוח. יוער, כי בליל מותו של המנוח ביקשה הבת תחילה כי תיערך נתיחה של הגופה ולאחר כמחצית השעה חזרה בה. מנגד, מעלים העותרים טענות שונות נגד הבת. לא ראינו מקום לפרט את הדברים. 8. שני החוקים הרלוונטיים לסוגיה של הוצאת הגופה מן הקבר ולנתיחתה הם חוק חקירת סיבות מוות, תשי"ח-1958, וחוק האנטומיה והפתלוגיה, תשי"ג-1953. הדרישה המרכזית שבשני החוקים (בסעיף 19 לחוק הראשון ובסעיף 9 לחוק השני), לעניין עריכת חקירה בדבר סיבות מוות ונתיחה שלאחר המוות, היא כי קיים יסוד סביר לחשד שהמוות אינו טבעי, כי נגרם בעבירה, ברשלנות או בהזנחה. כזכור, בית משפט השלום מצא שהתנאי האמור לא נתקיים. לעומת זאת, בית המשפט המחוזי כתב בהחלטתו כי לא השתכנע שלא קיים חשד כי מותו של המנוח נגרם בעבירה. יובהר מיד, כי הדרישה שבחוקים היא דרישה פוזיטיבית, היינו כי בית המשפט ישתכנע שקיים חשש סביר, ואין מדובר בהתייחסות הפוכה, היינו מן הפן השלילי. כלומר, בית המשפט המחוזי עשה שימוש באמת מידה מוטעית. 9. המשטרה גבתה הודעות מאנשים שונים, כולל משניים שהיו עם המנוח בערב מותו. השניים סיפרו כי שתו יחד עם המנוח בביתו משקה אלכוהולי וכי בשלב מסוים הוא הלך לחדר המחשב. לאחר זמן קצר, משהשניים רצו לעזוב הם ניגשו להיפרד מן המנוח ומצאו אותו כשראשו שמוט על השולחן. אמבולנס הוזעק למקום ואנשי מד"א קבעו את מותו של המנוח. הובא לעיוננו תיק המשטרה. העיון גילה, כי המנוח סבל מבעיות רפואיות שונות וכי בשנת 2011 איבד המנוח את ההכרה לשניות בשתי הזדמנויות שונות. עמדתה של המשטרה כיום היא כי לא קיים חשד שמותו של המנוח נגרם בעבירה, ברשלנות או עקב הזנחה. העיון בחומר הביאנו לכלל מסקנה שעמדת המשטרה סבירה היא, בהתחשב בחומר הקיים. זאת ועוד, חובה לזכור כי אין עסקינן במקרה השכיח, בו בית המשפט מתבקש להורות על נתיחת גופה לפני קבורתו של אדם. בעניין דנא מדובר על הוצאתה של גופה מן הקבר מספר שבועות לאחר הקבורה. איננו רואים צורך להתייחס לשאלה האם ועד כמה משפיע חלוף הזמן מעת הקבורה על האפשרות להשיג ממצאים מניתוח של הגופה ומעריכתן של בדיקות טוקסיקולוגיות (בעניין זה הוגשו חוות דעת הן על ידי המדינה והן על ידי הבת). מה שברור הוא, כי הפגיעה בכבוד המת גדולה יותר והצער הנגרם לבני המשפחה והקרובים רב יותר, מקום שמדובר בהוצאה של גופה מן הקבר וניתוח הגופה מאשר עריכת ניתוח טרם הקבורה. כאמור, במקרה זה לא קיים יסוד סביר לחשוש שמדובר במוות שאינו טבעי. כלומר, נראה שאפילו היינו נמצאים טרם קבורתו של המנוח, לא היה מקום להורות על עריכת ניתוח. מקל וחומר שכיום, בחלוף מספר שבועות מעת הקבורה, אין להורות על הוצאת הגופה לשם ניתוח. 10. אשר על כן, אנו מחליטים לבטל את החלטתו של בית המשפט המחוזי. אין צו להוצאות. חקירת נסיבות מוות