החלטת ועדה רפואית על בסיס סטטיסטיקה

לטענת המערער, קביעה פרטנית בענייננו המבוססת על סטטיסטיקה כללית, איננה יכולה להתקבל. (ע"א 602/94 קנדבי נ' ק"ת (לא פורסם) - מפי כב' סגן הנשיא השופט ח' פורת). הערעור מתייחס רק לקביעת הועדה הרפואית העליונה ככל שעניינה הנכות המוסבת בעמוד השדרה. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החלטת ועדה רפואית על בסיס סטטיסטיקה: א. ערעור על החלטות הוועדה הרפואית העליונה מיום 21.2.01 ו- 11.7.01 שקבעו למערער נכות בשיעור 58%, בגין פגימות שונות. הערעור מתייחס רק לקביעת הועדה הרפואית העליונה ככל שעניינה הנכות המוסבת בעמוד השדרה. המערער הוכר כנכה על פי חוק הנכים בגין פגיעה ברגליו שאירעה ביום 10.3.68 במהלך שירותו הסדיר. בשנת 1993 פנה המערער למשיב בתביעה להכרה בכאבי הגב מהם הוא סובל כקשורים בנכותו המוכרת. הדיון הועבר לוועדה רפואית על פי תקנה 9 לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגות נכות). הוועדה התכנסה ביום 30.9.00 וקבעה כי כאבי הגב קשורים חלקית בנכות המוכרת ברגלים, מאחר שהמערער סובל מבעיה מולדת קונסטיטוציונלית בעמוד השדרה. הוועדה קבעה כי ההכרה בנכות בעמוד השדרה תהא בשיעור מחצית מהיקף הנכות המתאימה לכאבי הגב. המערער פנה לוועדה הרפואית העליונה בטענה כי יש להכיר במלוא הנכות בעמוד השדרה, ומשנדחה ערעורו, על ידי הוועדה הרפואית העליונה, פנה לבית המשפט בערעור זה. ב. בישיבת יום 21.2.01 ערכה הוועדה בדיקה קלינית למערער, ופרטה את ממצאיה באריכות. בישיבת יום 11.7.01 קבעה הוועדה: "הוועדה שמעה היטב את דברי עורכות הדין המייצגות את הנכה ואת משהב"ט. הוועדה הבינה כי בסוף היום ההחלטה ושיקול הדעת נתון בידה ועל פי הבנתה הרפואית. הוועדה בדעה כי הסבירות שהכאבים המקושרים לתופעת הסופנדילוליזיס התעוררו עקב הנכות הראשונית, הינה בסבירות לא גבוהה בלעדית עקב הנכות הראשונית ולכן הוועדה בדעה כי מתן ההכרה בשיעור 50% הינה לפי בית הלל ודוחה את הערעור" לטענת המערער לא סבל מכל נכות בגבו טרם פציעתו והפגם ההתפתחותי שנמצא אצלו לא היה סימפטומטי ולא גרם לו לכל הגבלה או נכות. לטענת המערער, בשל פציעתו, קיצור הרגל וההפרעה בהליכה, הפך הפגם הקונסטיטוציונלי לסימפטומטי, דבר שלא היה קורה ללא הפציעה. בשל כך, טוען המערער, כי יש להכיר בנכות בגב במלואה כנכות הנובעת מהנכות המוכרת. לטענת המערער, החלטת הוועדה הרפואית העליונה להשאיר, על כנה, את הקביעה בדבר החלקיות הקשר הסיבתי, מבוססת על הסתברות נמוכה, כקביעת הוועדה, לכך שהכאבים הקשורים לנכות המוסבת התעוררו, בלעדית, עקב הנכות המקורית. טוען המערער כי הוועדה, אם כך, לא שללה את האפשרות שהכאבים התעוררו באופן בלעדי עקב הנכות המוכרת, אך סברה שאפשרות זו היא בסבירות לא גבוהה. לטענת המערער, קביעה פרטנית בענייננו המבוססת על סטטיסטיקה כללית, איננה יכולה להתקבל. (ע"א 602/94 קנדבי נ' ק"ת (לא פורסם) - מפי כב' סגן הנשיא השופט ח' פורת). עוד טוען המערער כי אין לקבל את הטענה כי ניסוחה של תקנה 9, לפיה על הנכה להראות שהפגימה החדשה נובעת באופן בלתי אמצעי מהפגימה המוכרת, מלמד על כך, שהמדובר במבחן רפואי, השונה ממבחני הקשר הסיבתי הננקטים לצורך קביעת הכרה בנכות ישירה, לפי חוק הנכים. לטענת המערער, גם בחוק הנכים עצמו, אין זכר למבחנים משפטיים, כל שעל הנכה להוכיח הוא שנכותו נגרמה "תוך ועקב השירות". ניתן לטעון לדעת המערער כי מבחנים רפואיים בלבד חלים בקביעת הקשר הסיבתי אולם הפסיקה גיבשה הלכות שיצקו תוכן למושג "הקשר הסיבתי" ופרשו אותו פירוש משפטי, בתוך הגבולות הראשוניים של הקשר הסיבתי הרפואי. לטענת המערער, ניתוק תקנה 9 מההלכות הכלליות של חוק הנכים, יצור מצב שבו נטל ההוכחה הנדרש להוכחת נכות מוסבת יהיה גבוה בהרבה מנטל ההוכחה המוטל על הנכה בתביעה לפי חוק הנכים, ולטענת המערער לא לכך כיון המחוקק ולא לכך כיוונו בתי המשפט בפסקי הדין שניתנו בהקשר לתקנה 9. לטענת המשיב, יש לדחות מכל וכל את הטענה לפיה על הוועדות הרפואיות לשקול שיקוליים משפטיים בבואם ליישם את תקנה 9, אשר על פי ניסוחה מכוונת לקבוע קיומו קשר רפואי, מלא או חלקי, בין הנכות המוכרת והפגימה החדשה. ג. ב"כ הצדדים בתגובות מפורטות עמוסות בפסיקה שהתגבשה בשנים האחרונות בנושא תקנה 9, הרחיבו בסוגיית הנטל ההוכחה המוטל על הנכה לענין הוכחת הקשר הסיבתי בין הנכות המוסבת לנכות המוכרת. נראה לי, כי דווקא בענייננו, הדברים פשוטים יותר ולא הצריכו היקף כה נרחב של דיון, אשר מן הראוי להשאיר אותו לעת מצוא. בענייננו, לא שנוי במחלוקת כי הספונדילוליזיס וליסטזיס, היא בעיה מולדת של המערער, שאיננה קשורה לנכות המוכרת. כאמור, לטענת המערער, היתה בפגימה המולדת בלתי סימפטומטית, המערער לא סבל ממנה, היא לא הפריעה לו במהלך השנים, אולם הוא החל לסבול ממנה לאחר שלקה בנכות המוכרת. לפיכך, כאמור, לדעת המערער, יש להכיר בפגימה המולדת במלואה כנובעת מהנכות המוכרת. תקנה 9 (א) קובעת לאמור: "היתה פגימה מסוימת, שהנכה נפגם בה, נובעת באופן בלתי אמצעי מפגימה אחרת שנפגם בה אותו נכה..." לשון תקנה 9, כאמור, מחייבת הוועדה הרפואית לבדוק מה הם הסיבות שגרמו לפריצתה של הפגימה הנוספת, והאם אכן היא נובעת, כלשון התקנה "באופן בלתי אמצעי" מהפגימה המוכרת. על מנת לקבוע זאת על הוועדה הרפואית להתייחס לרקע הרפואי של הנכה, ולשקול בין יתר שיקוליה נתונים מולדים, תורשה, גורמי סיכון, גיל הנכה ביום פרוץ המחלה הנוספת וכיוצא באלה שיקולים. כל השיקולים האלה דרושים לוועדה על מנת לקבוע האומנם נובעת הפגימה הנוספת מהנכות המוכרת "באופן בלתי אמצעי". מכח סמכותה של הוועדה לקבוע האם פגימה נוספת, כאמור, נובעת מהנכות המוכרת "באופן בלתי אמצעי", רשאית הוועדה לקבוע גם קשר סיבתי חלקי של הנכות המוסבת לנכות העיקרית. בלא להכנס לניתוח מדוקדק של טענות הצדדים לענין זה, מקובלת עלי עמדת ב"כ המשיב לפיה אין לקבל את הטענה כי על הוועדות הרפואיות לשקול שיקולים משפטיים לשם יישום תקנה 9. על פי לשונה של תקנה 9 על הוועדה לקבוע קיומו של קשר רפואי מלא או חלקי, בין הנכות המוכרת לבין הפגימה החדשה. כך עשתה הוועדה גם במקרה זה. לאחר שבדקה את המערער בדיקה קלינית יסודית, באינטגרציה עם הידע הרפואי הקיים והידוע, קבעה הוועדה כי הקשר הסיבתי של הנכות המוסבת לנכות המוכרת איננו מלא אלא חלקי. סבורה אני כי קביעה זו של הוועדה תואמת לחלוטין את ההלכות שנקבעו בע"א 459/89 ק"ת נ' צבי חריטן ואח' פד"י מה(5) עמ' 374. ד. סבורה אני, כאמור, כי הוועדה פעלה במסגרת סמכותה בשוקלה שיקולים רפואיים ולבר רפואיים שונים, קבעה את קביעתה בדבר קשר סיבתי חלקי בין הנכות המוכרת לנכות המוסבת. התייחסותה של הוועדה לרמת הסבירות, כחלק משיקוליה לקביעת הקשר הסיבתי, איננה משמעותית כדי התערבות בהחלטת הוועדה. מהחלטת הוועדה עולה בבירור כי היא מבוססת על הבדיקה היסודית שערכה ועל הידע הרפואי הקיים. בעניננו, פרצה מחלתו של המערער שנים רבות לאחר הפציעה שגרמה לנכות המוכרת. בנסיבות הענין, אינני סבורה כי יש להתערב בהחלטת הוועדה, המעוגנת בניסוחה של תקנה 9, באשר לחלקיות ההכרה של הנכות המוסבת וגובה הנכות. ה. על כל אלה, הערעור נדחה. אין צו להוצאות.רפואהועדה רפואית