קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הסכם ממון למראית עין / הסכם ממון פיקטיבי: תובענה למתן סעד הצהרתי, לפיו הסכם ממון שנערך בין המשיבים הוא הסכם למראית עין, אשר נועד להבריח את נכסיו של המשיב 1 מפני נושיו, ולכן המשיב היה ונותר הבעלים של מחצית הזכויות בדירה הידועה כגוש 6205 חלקה 716/5 (להלן: "דירת המגורים"). בנוסף, מבוקש להורות לרשם המקרקעין למחוק הערת אזהרה שנרשמה לטובת המשיבה 2 על זכויות המשיב בדירת המגורים. העובדות המבקשת 1 היא ארגון עובדים כללי. המבקשת 2 עוסקת בהפעלת מעונות יום. המשיב 1 שימש כמנהל אגף הכספים אצל המבקשת 1 וכיו"ר המבקשת 2 , עד ליום 30.11.03 - מועד בו פרש מעבודתו. ביום 2.10.08 הודה המשיב 1 בגניבת 10 מיליון ₪ מקופתן של המבקשות והורשע על סמך הודאתו בעבירות של הלבנת הון אסורה, גניבה בידי מנהל ורישום כוזב במסמכי תאגיד. המשיב 1 מרצה כיום עונש מאסר של 4 שנים ו-8 חודשים, שנגזר עליו על ידי בית המשפט בגין אותן עבירות. המבקשות הגישו נגד המשיב תביעה נגררת להרשעה בפלילים, על פי סעיף 77 לחוק בתי המשפט, בה הוא נדרש להחזיר להן את הסכומים שהודה בגניבתם. במסגרת הליכי עיקול שהתנהלו בין הצדדים, הציג המשיב 1 הסכם ממון, שנערך בינו לבין רעייתו - המשיבה 2 - וקיבל תוקף של פסק דין בביהמ"ש לענייני משפחה ביום 1.1.09. הסכם ממון זה הוא העומד בבסיס ההליך הנוכחי. טענות הצדדים המבקשות טוענות, כי לשונו של הסכם הממון מלמדת, כי מטרתו היתה שלילת אפשרותם של נושים להיפרע מנכסיו של המשיב 1 , באמצעות העברתם לבעלותה של המשיבה 2. לטענתן, הדברים עולים הן מלשון ההסכם עצמו והן מגרסת המשיבים עצמם. המבקשות מפנות להסכם, בו נאמר בריש גלי, בהוראות ה"הואיל" במבוא להסכם הממון: "הואיל ולשושנה התברר בחודשים האחרונים, שבלא ידיעתה, פעל עובדיה באופן שגרם לאובדן כל חסכונותיהם, ופגע קשות בעתידם המשותף באופן שאף מסכן את זכויותיו וזכויותיה ליהנות מהזכויות לפנסיה ושא זכויות דומות אותן צבר במהלך שנות עבודתו לטובת שני בני הזוג והואיל ועובדיה עומד בעקבות מעשיו להיאסר ולהיעדר מהבית תקופה ארוכה ולהשאיר את שושנה לבדה. והואיל ובעקובת כך שושנה היא זו שתצטרך מכאן ולהבא לנהל לבדה את כל משק הבית, לדאוג לעצמה, לילדים ולנכדים". המבקשות מפנות גם לגרסת המשיב 1, שהודה במהלך הדיון בבקשה לביטול עיקולים, כי "אין לי שום נכס חוץ מהדירה הזו, שחצי שלי וחצי של אשתי", ולטענת המשיבה 2 בתצהירה, כי ההסכם נועד להבטיח את עתידה. המשיב 1 לא הגיש תצהיר תגובה ולא נכח בדיון שהתקיים ביום 22.10.09. עו"ד סגל הודיע באותו דיון, כי הוא מייצג גם את המשיב 1, חרף ניגוד האינטרסים שבינו לבין המשיבה 2, וכי אין בכוונת המשיב 1 להגיש תצהיר מטעמו (ע' 1 ש' 4). המשיבה 2 טענה בתצהיר תגובתה, כי "הפרשה" בה היה מעורב בעלה נחתה עליה כרעם ביום בהיר. התברר לה, לדבריה, כי בעלה נטל לכיסו סכומים שוליים בלבד, בעוד שמרבית הסכומים הועברו לידי יו"ר הסתדרות העובדים דאז, אברהם הירשזון. לגופו של ענין טענה המשיבה 2, כי פעולותיו של המשיב 1 נעשו ללא ידיעתה, ולכן דרשה ממנו "להעביר אלי ולבעלותי את כל רכושנו ובכך לפחות, להראות רצון טוב, להבטיח במשהו את עתידי, ולמנוע ממני טלטלות נוספות" (סעיף 11), ובתמורה ויתרה על כל תביעה לקבלת מזונות מהמשיב (סעיף 12 לתצהיר). ההליך במהלך הדיון נחקר בקצרה מר יאיר שלם, המצהיר מטעם המבקשות. מר שלם אישר, כי המשיבה 2 לא היתה מעורבת במעשי המרמה של בעלה, ולא ידוע לו אם נהנתה ממעשיו במישרין, אך יתכן כי נהנתה מהם בעקיפין (ע' 3 ש' 4). ב"כ המבקשות הודיע, כי הוא מוותר על חקירתה הנגדית של המשיבה 2, לאור מצב הפיזי וטענתה, כי אינה חשה בטוב. חוזה למראית עין חוזה למראית עין הוא חוזה בטל, כאמור בסעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973: "חוזה שנכרת למראית עין בלבד - בטל; אין בהוראה זו כדי לפגוע בזכות שרכש אדם שלישי בהסתמכו בתום לב על קיום החוזה". כדי לקבוע אם חוזה הוא למראית עין, יש לבדוק מה היו רצונם וכוונתם האמיתית של הצדדים לחוזה. הפתרון לכך הוא בתחום העובדתי, הנלמד ממכלול נסיבות המקרה (ג' שלו, דיני חוזים, מהד' שניה, 169). בפס"ד שניתן לאחרונה ע"י ביהמ"ש העליון ע"א 7497/07 יעקב ריוגלר נ' אליהו לינדאור, הבהיר כב' השופט ג'ובראן, כי חוזה למראית עין בטל מעיקרו: "בטלות החוזה למראית עין נובעת מהרצון להתחקות אחר הכוונה האמיתית של הצדדים לחוזה. המשפט לא ייתן תוקף לחוזה אשר הצדדים עצמם לא רצו לתת לו תוקף. כוחו של חוזה למראית עין היה תמיד אפס (ראו גד טדסקי "חוזה למראית עין ודבר פסלותו משפטים ח 507 (תשל"ח)), מכאן שחוזה זה בטל מעיקרו, ועל כן אין צורך באקט כלשהו כדי לבטלו (ע"א 8567/02 גליק נ' מויסט, פ"ד נז(6) 514, 525 (2003)) ובלבד שלא תיפגע זכות שרכש צד שלישי בתום לב בהסתמכו על קיום החוזה. חוזה למראית עין יכול להיות מסווה למצב בו אין כל עסקה משפטית אחרת בין הצדדים, והוא יכול להיות מסווה לעסקה משפטית אחרת שהצדדים לא רצו לתת לה גילוי חיצוני". ב"כ המשיבים סבור, כי מאחר שנרשם עיקול זמני לטובת המבקשות על זכויות המשיב בדירת המגורים, ממילא אין בבקשתן לסעד הצהרתי כל צורך, ואין כל סיכון ממשי שהמבקשות תישארנה אל מול שוקת שבורה. לטענתו, מדובר בתביעה מוקדמת, שכן לזכות המבקשות אין עדין פסק דין בתובענה האזרחית, וטרם אושר מעמדן כנושות של המשיב 1, ולכן דין תביעתן להידחות. ב"כ המשיבים ניסה לשכנעני, כי אין מדובר בחוזה למראית עין ואין בין הצדדים הסכם נסתר או הסכמה אחרת לזו שנקבעה בהסכם הממון, והראיה לכך היא שהמשיבים פעלו לקיים את המצוין בהסכם הממון, הלכה למעשה. לדבריו, המצב בו המשיבה, שכל חייה היתה עקרת בית, נשארה עקב המעשים המיוחסים למשיב חסרת כל, מהווה ראציונל לגיטימי לעריכת הסכם הממון. אין מדובר בניסיון להבריח רכוש לטובת המשיב, אלא פעולה שנועדה להבטיח את עתידה של המשיבה, שהתנהגות המשיב פגעה בה פגיעה קשה. לגרסתו, לא מדובר בהברחת רכוש, אלא בהעדפת נושים, אך המבקשות בחרו להתעלם מעובדה ז. נטל הראיה להוכיח שמדובר בחוזה למראית עין מוטל על הטוען זאת (ע"א 1780/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' אולצ'יק, פ"ד נ(2) 41, 43; ע"א 8393/99 לופטין נ' מוניקה תכשיטים בע"מ. דרך ההוכחה לקיומו של חוזה למראית עין בנויה על קיומם של "אותות מרמה", אשר אם הם נותרים ללא מענה, מצביעים הם על מרמה, ביניהם: חדלות פרעון של מעביר הבעלות, הברחת רוב הנכסים והכספים של מעביר הבעלות, קשרים משפחתיים ו/או קרובים בין המעביר לנעבר, חריגה מדרך מקובלת לניהול עסקאות, המשך המגורים בנכס ועוד. ככל שמצטברים יותר אותות כאלה, כך עובר הנטל לנתבע להפריכם. במקרה דנן, טענת המבקשות, כי מטרת הסכם הממון שנכרת בין המשיבים היא הברחת נכסים ומדובר למעשה בהסכם למראית עין - לא נסתרה. אין חולק, כי הסכם הממון נכרת בין המשיבים סמוך לאחר מתן גזר הדין בהליך הפלילי. כשבועיים לאחר מכן, ביום 15.1.09, נרשמה הערת אזהרה על חלקו של המשיב 1 בדירת המגורים, לטובת המשיבה 2. המשיב 1 העיד שאין לו נכסים נוספים, פרט לדירת המגורים. אמנם, המשיבה 2 ציינה בתצהירה, כי הסכם הממון נועד כדי "להבטיח במשהו" את עתידה, אך לא התכחשה לעובדה, שהרעיון להתקשר בהסכם זה נולד במוחם של המשיבים, רק לאחר שהמשיב הורשע בגניבה ועמד להיכלא לתקופה ארוכה. המשיבה אף ציינה, כי ידוע לה היקף חובותיו הגדולים של המשיב למבקשות ולאחרים. טענתו של ב"כ המשיבים עצמו, כי מדובר למעשה בהעדפת נושים, מעידה כאלף עדים על כך, שמטרת הסכם הממון לא היתה תמימה ולא נועדה לפצות את המשיבה על העוול שגרמו לה מעשי המשיב, אלא להקנות לה עדיפות על פני נושים אחרים, המתדפקים על הפתח. העדפה זו פסולה היא. למסקנה דומה הגיע בית המשפט (כב' השופטת שטמר) בה"פ (חי') 99/05 ענת אוחיון נ' שלום אוחיון (להלן: "אוחיון"), שם בדומה לענייננו, עפ"י הסכם גירושין, שקדם לעיקול שהטילה המשיבה 2, העביר המשיב 1 את זכויותיו בדירה למבקשת והתעוררה השאלה, אם בני הזוג יצרו הסכם למראית עין או הסכם פסול, תוך שנהגו בחוסר תום לב כלפי הנושים. ב"כ המשיבים ביקש לאבחן את ענין אוחיון מענינננו, בנימוק כי מדובר בשאלה שנדונה במסגרת הליכי הוצל"פ שננקטו נגד בני הזוג, לאחר שכבר ניתן נגדם פסק דין, בשונה מהמקרה בפני בו טרם ניתן פס"ד לזכות המבקשות. אני סבורה כי אין מקום להבחנה, מאחר שההתייחסות לסוגיה - אם מדובר בהסכם למראית עין אם לאו - היא זהה בכל מקרה. בית המשפט קבע בענין אוחיון, כי פרט לסעיפים בחוק ההוצאה לפועל ובפקודת פשיטת הרגל: "אין בדין הישראלי האזרחי הוראה כללית וישירה המאפשרת ביטול עיסקאות של חייב, שמטרתן הברחת נכסים מפני נושיו גם בלא הליכי פשיטת רגל, אף שקיים איסור עונשי על כך (סעיף 439 לחוק העונשין, תשל"ז-1977). במובן זה שונה הדין הישראלי מהדין האנגלי, אשר לאורך השנים חוקק דברי חקיקה ספציפיים אשר אפשרו ביטולן של הענקות נכסים במירמה, לאו דווקא בקשר למעשי פשיטת רגל (וראו עא 5709/99 זיוה לוין נ' גד שילר נה (4) 925, עמוד 939). אולם בפועל, בתי המשפט לא היססו לבטל הסכמים שכל תכליתם להבריח רכוש (והתופעה רווחת ומוכרת אצל בני זוג) על פי הסעיפים שהזכרתי מחוק החוזים (חלק כללי) (וראו, בין היתר בבש"א 2318/05 חן אלי נ' כונס הנכסים הרשמי [פדאור (לא פורסם) 06 (39) 37], עמוד 2). בענין אוחיון נמצא, כי הסכם הגירושין היה חד צדדי לטובת האישה. הבעל נותר ללא דירה וללא רכוש, רק עם עסק המצוי בחובות,שאותם לא באפשרותו לפרוע; העברת הנכסים היתה ללא תמורה של ממש; הגירושין היו סמוכים למועד יצירת החוב מבלי שהוכח קיומו של סכסוך מוקדם; הראיות המצביעות על המשך חיים משותפים והסתירות שהתגלו בעדויות - כל אלה הובילו למסקנה, כי זהו הסכם שכל מטרתו היתה להבריח רכוש מנושיו של הבעל, ולפיכך הוא בטל, ככל שהוא נוגע לצדדים שלישיים. לעיתים מטרת הסכם הממון שנכרת בין צדדים אינה למנוע מנושיו של אדם להיפרע מהדירה שבבעלותו, אלא להונות צדדי ג' כלשהם ולגרום להם להאמין, כי אין לו עוד זכויות בדירה. גם אז לא יתן לכך ביהמ"ש יד (ע"א 3379/07 אביבה חלין נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ. כב' השופט א' לוי קבע שם, כי משהוכח שהמערערת נטלה חלק פעיל בקנוניה, שמטרתה הייתה להונות את הבנק ולהוציא ממנו כספים תוך הצגת מצג שווא של מכירת הדירה, והבנק אישר את ההלוואה, בהסתמך על מצגי שווא שהוצגו בפניו - אין עליו לשאת בתוצאות הנובעות מכך. באופן דומה נפסק בע"א 4407/06 בנק הפועלים בע"מ נ' זכריה, מפי כב' השופטת ע' ארבל (מים 17.9.2008, ) כי: "כאשר מוכח כי חוזה המכר שנחתם בין המוכר לקונה אינו אלא חוזה למראית עין שכל תכליתו להונות את הבנק ולהוציא ממנו כספים במרמה שלא במטרה להשיבם, משתנה האיזון בין הזכויות, כפי שנקבע בעניין שטיינמץ, ויש להחיל את החריג לכלל, אשר נקבע בהלכת שפייזמן, לפיו יכול הבנק תם הלב לרדת במישרין לדירתו של המוכר שנטל חלק בקנוניה נגדו. הבנק בשעה שהעניק את ההלוואה לקונה, שהועברה למעשה ישירות למוכרים, הסתמך על חוזה המכר ועל העובדה שכשתעבור הבעלות בדירה לידי הקונה תירשם לטובתו משכנתא מדרגה ראשונה. לא יעלה על הדעת כי בנסיבות בהן הוכחה קנוניה בין המוכר ובין הקונה שנועדה להוליך שולל את הבנק תפוג זכותו זו של הבנק לרישום משכנתא. הרציונאל העומד בבסיס חריג זה הוא למנוע סיטואציה בה ייצא חוטא נשכר, כאשר הבנק, שפעל במצב שתום ליבו אינו שנוי במחלוקת, ייצא כשידיו על ראשו, ואילו השותפים למעשה המרמה - המוכר והקונה - ייצאו מהיכל הצדק שכיסיהם מלאים בפירות המרמה כאשר המוכר ממשיך להתגורר בדירה כשזו נקייה ממשכנתא קודמת שסולקה באמצעות ההלוואה שהעניק הבנק"   לגופו של ענין עם כל ההבנה למצבה הרפואי והנפשי הקשה של המשיבה 2, שלא נעלם גם מעיניו של ב"כ המבקשות, אין להתעלם מכך שהמשיבה נטלה חלק פעיל בקנוניה, שמטרתה היחידה היתה להציג מצג בפני כולי עלמא, כי הזכויות בדירה מוקנות לה בלבד "בתמורה" לויתור על תשלום מזונותיה, אשר ממילא המשיב לא היה יכול לשלמם, עקב המאסר הארוך שנגזר עליו. רצונה של המשיבה 2 להבטיח את עתיד ועתיד ילדיה, באמצעות קבלת מלוא הזכויות בדירה על שמה, אינו יכול לגבור על רצונן הלגיטימי של המבקשות, להיפרע מחלקו של המשיב בדירה, אם ינתן פסק דין לזכותן בתביעה הכספית שהגישו נגדו. רצונו של המשיב 1 להיטיב את מצבה הכלכלי של המשיבה 2, באמצעות החתימה על "הסכם הממון" - לא יצלח. ודוק: ההסכם לא נחתם על רקע גירושין צפויים, או מיתה חלילה, ועיתוי חתימתו, שנים רבות לאחר שבני הזוג כבר נשואים זה לזו וכן האמור בהסכם עצמו מלמדים, כי כל מטרתו היתה להקנות פתע פתאום זכויות חדשות למשיבה 2, שלא הוקנו לה מעולם, ללא תמורה או הצדקה שבדין. זכות הקנין אינה מתירה לאדם לעשות בקניינו דיספוזיציות, שכל תכליתן להימנע מתשלום חובותיו לאחרים. כפי שנפסק בענין אוחיון, התופעה רווחת אצל בני זוג, הממהרים, עם הידוק הטבעת של הנושים, לערוך הסכמים ואף הסכמי ממון ביניהם. בתי המשפט קבעו, כי הסכמי ממון נדיבים אלה בטלים כלפי הנושים, מאחר וחובתו של אדם, לפני שהוא מעביר במתנה לאחרים את רכושו, לדאוג לתשלום חובותיו (ה"פ (ת"א) 1336/04 וצלר ענת נ' מפזרי יעד תעשיות אלומיניום בע"מ. שוכנעתי, כי מדובר בהסכם ממון למראית עין, שמטרתו האמיתית היתה לאפשר למשיב 1 להימנע מתשלום חובותיו לנושים, לרבות המבקשות. לפיכך, אני מצהירה, כי הסכם הממון בין המשיבים 1,2 בטל, ככל שהוא נוגע לזכויותיהן של המבקשות. אני מורה, כי הערת האזהרה שנרשמה לטובת המשיבה 2 תבוטל על ידי רשם המקרקעין (המשיב 3). בנסיבות הענין ובהתחשב במצבה של המשיבה 2 ישא כל צד בהוצאותיו. חוזהלמראית עיןחוזה למראית עיןהסכם ממון