הצתת רכב של השכן

ביום 22.10.2011 בשעה 03:30, או בסמוך לכך, ניגש המערער לרכב מאזדה הנמצא בשימושה של המתלוננת ואשר חנה בחניון הבניין, ניקב את ארבעת צמיגי הרכב, ניפץ את שמשת החלון הימני-קדמי של הרכב, שפך את הבנזין שרכש על מושב הרכב, ושילח בו אש באמצעות מצת. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא העונש על הצתת רכב של השכן: השופט א' שהם: לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, שניתן על ידי כב' סג"נ ע' מודריק בת"פ 43193-10-11, מיום 12.3.2012, במסגרתו הוטל על המערער עונש של 40 חודשי מאסר, מתוכם 21 חודשי מאסר לריצוי בפועל מיום מעצרו, 22.10.2011, והיתרה על-תנאי למשך 3 שנים, לבל יעבור עבירה של הצתה או ניסיון להצתה, או עבירה שיש בה יסוד של אלימות או איום באלימות מסוג פשע. המערער הורשע, על-פי הודאתו, בעבירות שיוחסו לו בכתב אישום מתוקן שהוגש במסגרת הסדר טיעון: עבירה של הצתה, לפי סעיף 448(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), ועבירה של הפרת הוראה חוקית, לפי סעיף 287(ב) לחוק העונשין. כתב האישום המתוקן על-פי המתואר בכתב האישום המתוקן, בין המערער והמתלוננת התגלע סכסוך שכנים, אשר עניינו, בין היתר, מחלוקת אודות השימוש במקומות החניה המצויים בחניון הבניין, בו הם מתגוררים (להלן: הבניין). מחלוקת זו, הביאה לידי הוצאת צו בערכאה שיפוטית (במסגרת ת"א 18653-05-11) המורה למערער ולמתלוננת, שלא להטריד, שלא לאיים ושלא לפגוע בכל דרך שהיא, האחד בזולתו, ושלא להתקרב האחד לשני למרחק של פחות מ- 50 מטרים, למשך שישה חודשים ממועד מתן הצו, ביום 23.5.2011. ביום 21.10.2011 בשעה 08:45, או בסמוך לכך, ניגש המערער למתלוננת וביקש לשוחח עימה. משסירבה המתלוננת לשוחח עם המערער, החל המערער לצעוק עליה ולקלל אותה. עקב מעשים אלו, ניגשה המתלוננת לתחנת המשטרה והגישה תלונה. המערער נחקר אודות התלונה באותו היום בשעה 11:35, ושוחרר בערבות בתחנת המשטרה, בשעה 20:08 או בסמוך לכך. בהמשך אותו יום, בשעה 23:07, או בסמוך לכך, ניגש המערער לתחנת דלק, כשהוא מצויד בבקבוק ריק שתכולתו 1.5 ליטרים, ומילא את הבקבוק בבנזין שרכש בתחנה. לאחר מכן, ביום 22.10.2011 בשעה 03:30, או בסמוך לכך, ניגש המערער לרכב מאזדה (מ.ר. 4064823) הנמצא בשימושה של המתלוננת ואשר חנה בחניון הבניין (להלן: הרכב), ניקב את ארבעת צמיגי הרכב, ניפץ את שמשת החלון הימני-קדמי של הרכב, שפך את הבנזין שרכש על מושב הרכב, ושילח בו אש באמצעות מצת. כתוצאה מההצתה, ניזוק הרכב באופן משמעותי והמערער עצמו נכווה בידיו ובצווארו. גזר דינו של בית משפט קמא בגזר דינו, עמד בית המשפט על חומרת מעשיו של המערער ותוצאותיהם, ועל הסיכון הרב אשר כרוך במעשיו לכלל דיירי הבניין. כמו כן, נתן בית משפט קמא את דעתו לעברו הפלילי של המערער, הכולל גם נשיאת עונשי מאסר בפועל. בית משפט קמא קבע, כי יש להתחשב בנסיבות לקולא של המערער, שעיקרן, עברו בסיוע ממשי וחשוב למשטרת ישראל ולכוחות הביטחון, כאשר במשך שנים לא מעטות שימש המערער כסייען באיתור עבריינים. בית המשפט הוסיף וציין, כי נוכח פעילותו זו, נעצר המערער ונכלא בידי כוחות התנזים, והצליח להימלט לאחר מספר חודשי כליאה, במהלכם עבר חקירות ואולי אף עינויים. בשל כך, הוכר המערער כזכאי לסיוע, וזכה למעמד של תושב במדינת ישראל. בנוסף, צוין, כי המערער סובל מבעיות נפשיות לא מבוטלות. בבואו לגזור את עונשו של המערער, נתן בית המשפט את דעתו לרקעו המיוחד של המערער, על אף שאין בו כדי להקנות חסינות מפני עונש של מאסר בפועל, ככל שמדובר בביצוע עבירות פליליות חמורות. בשל נסיבותיו המיוחדות של המערער קבע בית משפט קמא כי יש מקום להפחית מרף הענישה המקובל בעניינים דומים, ולאור האמור, גזר בית המשפט על המערער את העונשים המפורטים בפסקה 1לעיל. הערעור על חומרת העונש בערעור שהגיש המערער, נטען כי יש לקצר את עונש המאסר אשר הושת עליו, באורח משמעותי. המערער טוען, כי העונש אינו מתחשב כראוי בנסיבותיו האישיות הקשות, ובעברו כסייען למשטרת ישראל ולכוחות הביטחון, שפעילותו הביאה ללכידתם של עבריינים, מחבלים ואמל"ח. המערער מוסיף וטוען כי בית משפט קמא לא התחשב במידה מספקת בנכותו הנפשית הקשה והיותו סובל מתסמונת פוסט טראומטית, עקב כליאתו, בגין פעילותו כסייען. עוד נטען כי יש להתחשב ברצונו של המערער לעבוד ולתפקד באורח חיובי, למרות הקשיים המרובים אשר נערמו בדרכו, ובכלל זה העדר תמיכה חברתית. בנוסף, נטען כי לא ניתן משקל מספיק להודאתו המיידית של המערער בביצוע העבירות וללקיחת האחריות על-ידו. כמו כן, מוסיף המערער וטוען, כי לא הייתה לו כל כוונה לפגוע באיש וכי הוא עצמו נענש קשות בגין מעשיו, עת נכווה בפניו ובגופו, ואושפז, כשהוא סובל ייסורים קשים. בנוסף, נטען על-ידי המערער, כי לבד מנכותו ומצבו הנפשי המורכב, חלה התדרדרות במצבו הגופני והוא סובל ממחלות שונות. דיון והכרעה בפתח דברינו, ראוי להזכיר את ההלכה הידועה לפיה, ערכאת ערעור לא תתערב בעונש שהוטל על-ידי הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים, בהם מדובר בסטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ראו, למשל, ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי [ 3.7.2006]; ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל [ 3.2.1998]; ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל [ 29.1.2009]; ע"פ 6095/10 אכרמי חאג' יחיא נ' מדינת ישראל [ 18.7.2012]). סבורים אנו כי מקרה זה אינו נמנה על אחד מאותם מקרים המצדיקים התערבות בעונש, שכן גזר דינו של המערער אינו סוטה ממדיניות הענישה המקובלת. עונשו של המערער, הכולל רכיב של 21 חודשי מאסר לריצוי בפועל, מאזן כראוי בין השיקולים הרלבנטיים לענייננו. בית משפט קמא שקל לחומרה את עברו הפלילי של המערער, וראה לנגד עיניו את הצורך בענישה ההולמת את חומרת המעשה, הכרוך בסיכון רב לכלל יושבי הבניין, אשר בחניונו שילח המערער אש. מנגד, זקף בית משפט קמא לזכותו של המערער את נסיבות חייו הקשות, ואת עברו בשירות גורמי הביטחון, ואת הודאתו המיידית בביצוע העבירות. על רמת הענישה בעבירות, שעניינן מעשי הצתה, ניתן ללמוד מע"פ 6463/11 שלום ברדוגו נ' מדינת ישראל ( 5.6.2012) שם אושר עונש של 40 חודשי מאסר לריצוי בפועל, על מערער אשר הורשע בעבירה של הצתת מכונית, ובעבירות תעבורה נוספות. לעניין חומרתה של עבירת ההצתה, יפים דבריו של השופט א' א' לוי, בע"פ 2599/07 קריין נ' מדינת ישראל ( 30.4.2007): "טבעה של הצתה שראשיתה ידוע, אולם כיצד תתפשט ומה יהיה היקף הנזק הכרוך בה, הוא עניין שלמצית, בדרך כלל, אין שליטה עליו. מכאן חומרתה היתרה של עבירה זו, ועל כן חייב העונש הנגזר בצידה לתת מענה לשיקולי גמול, מחד, והרתעת הרבים, מאידך". במקרה אחר, קיבל בית משפט זה את ערעור המדינה על קולת עונשו של נאשם אשר הצית שלוש מכוניות, והעמיד את תקופת מאסרו על שלוש וחצי שנות מאסר לריצוי בפועל, חלף עונש של 27 חודשי מאסר, שהשית עליו בית המשפט קמא (ע"פ 180/93 מדינת ישראל נ' אחמד עבדאללה [ 18.4.1994]; לרף הענישה בעבירה זו, ראו גם, ע"פ 181/93 מדינת ישראל נ' באסם אבו ברביה [ 18.4.1994]; ע"פ 9700/05 שלמה עבו נ' מדינת ישראל [ 24.7.2006]). כפי שפורט לעיל, נסיבות חייו ועברו של המערער, נלקחו בחשבון בעת גזירת עונשו, והם באו לידי ביטוי בהקלת העונש שהוטל עליו. אלמלא נסיבות מיוחדות אלה, ולנוכח הסיכון הרב שהיה כרוך במעשיו של המערער, כאשר מדובר גם בעבירה של הפרת הוראה חוקית, ובשים לב לרף הענישה המקובל בעבירות הצתה, יש להניח כי עונשו של המערער היה חמור אף יותר. לאור האמור, הננו סבורים כי בית משפט קמא לא החמיר מעבר למידה הראויה בעונשו של המערער, ובוודאי שאין מדובר בסטייה מהותית ממדיניות הענישה המקובלת, ונראה כי, בנסיבות העניין, העונש שהושת על המערער הינו הולם ומאוזן. לפיכך, הננו מחליטים לדחות את הערעור על גזר הדין. רכבשריפההצתה