המחלוקת שעומדת בפנינו לדיון היא בדבר השיקולים שעל בית-המשפט להפעיל בבואו להרשות, או לסרב, הבאת ראיות לסתור, לפי הוראות הסיפא של סעיף 6ב לחוק. קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא השיקולים בהבאת ראיות לסתור: 1. ביום 13.5.81 נפגעה רות בתאונת דרכים (להלן - "התאונה") כמשמעותה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975 (להלן - "החוק"). רות איבדה את הכרתה וסבלה מפגיעה בצד הימני של אגן ירכיה. היא פונתה תחילה לבית החולים "הלל יפה" בחדרה ומשם הועברה לבית החולים רמב"ם בחיפה. שם נתברר שנגרם לה זעזוע מוח קשה, ולאחר טיפול במחלקה הנוירוכירורגית היא הועברה להמשך טיפול במחלקה האורתופדית. שם נתברר, שנגרמו לה שברים בצד הימני של אגן הירכיים. היא נותחה לשם קיבוע השברים. בגמר הטיפול, היא הועברה לבית החולים לוינשטיין ברעננה. שם היא אושפזה לתקופה של כחדשיים. לאחר שחרורה מן האשפוז, היא המשיכה שם בטיפול אמבולטורי במשך כשנה. בפנינו, תביעתה של רות להטבת נזקיה, שהוגשה לפי החוק. את תביעתה היא סומכת על שתי חוות דעת רפואיות: האחת, בשל הנזק בתחום האורתופדי, שהעניקה לרות נכות צמיתה בשיעור של עשרים אחוזים, ולאחר שימוש בתקנה 15לתקנות הביטוח הלאומי - עשרים ושמונה אחוזים; השניה, בשל נזק בתחום הנוירופסיכיאטרי, שהעניקה לרות נכות צמיתה בשיעור של שלושים וחמישה אחוזים. (חוות דעת זו ניתנה על-ידי ד"ר שקד ביום 5.9.82וביום 22.12.82). מטעם סלע, חברה לביטוח בע"מ (להלן - "המבטחת") הוגשו, גם כן, שתי חוות דעת רפואיות: האחת בשל הנזק האורתופדי, שהעניקה לרות נכות צמיתה בשיעור של עשרה אחוזים; השניה, בשל נזק בתחום הנוירולוגי, שהעניקה לרות נכות צמיתה בשיעור של חמישה עשר אחוזים (חוות דעת זו ניתנה על-ידי ד"ר גרושקביץ ביום 30.9.83). 2. ביום 15.3.82 הגישה רות למוסד לביטוח לאומי (להלן - "המל"ל) תביעה לקיצבה בשל נכות כללית. העילה להגשת התביעה היא הפגיעה שנגרמה לה בתאונה. התביעה הוגשה באמצעות קיבוצה, קיבוץ עין שמר, אך כבר בחדש יולי 1982 יפתה רות את כחו של עוה"ד צ. לוטן ליצגה בתביעה בשל התאונה. לשם כך היא נתנה לו גם כתב ויתור על סודיות רפואית. מטעמה של רות וכבא-כחה, פנה עו"ד לוטן למל"ל ביום 18.7.82בפנייתו, הוא הסתמך על יפוי-הכח ועל כתב הויתור על הסודיות הרפואית שניתנו לו וצרף אותם לפניה. לפי פנייתו, משרדו קיבל את היצוג של רות, והוא ביקש לקבל מן המל"ל את העתק תביעתה של רות למל"ל, את הפרטיכלים של הוועדות הרפואיות שדנו בענינה ואת החומר שהיה בפני הוועדות. בפני הוועדות הרפואיות של המל"ל הובאו סיכום המחלה של בית חולים לוינשטיין מיום 5.2.82, חוות דעתם של מטפליה בטיפול האמבולטורי באותו בית חולים מיום 17.5.82, אישור של מרפאה אורתופדית של בית חולים רמב"ם מיום 13.5.82 וכן הכרטיס הרפואי הכללי של רות. כרטיס זה הועבר למל"ל על-ידי הקיבוץ, לפי בקשתו של המל"ל. רות הופיעה בפני מספר ועדות רפואיות של המל"ל ושטחה בפניהן את כל תלונותיה. הוועדות החליטו להעניק לרות דרגות נכות, בשל פגימות אורתופדיות ובשל הפרעות פסיכו-נוירוטיות, בשיעור של מאה אחוזים לתקופה שמיום 13.8.81ועד יום 30.4.82 ובשיעור של שישים וחמישה אחוזים לתקופה שמיום 1.5.82 ועד יום .31.7.83 בשל קביעות אלה, שולמו לרות קיצבאות לפי פרק ו' 2 לחוק הביטוח הלאומי. ביום 2.10.83 נקבעו לרות, על-ידי הרופא המוסמך של המל"ל, דרגות נכות אלה: בשל שינויים ניווניים בפרק הירך הימנית - עשרה אחוזים לצמיתות; בשל הפרעות נוירוטיות - עשרה אחוזים לצמיתות. דרגות הנכות נקבעו בתחולה למפרע מיום .1.8.83 מאחר שתביעתה של רות היתה לקיצבת נכות כללית, ומאחר שדרגות הנכות הצמיתות שנקבעו לרות היו בשיעורים נמוכים מן הנדרש בחוק לאישור תביעה כזו, התביעה נדחתה על-ידי המל"ל. הודעה על דחית התביעה הומצאה לרות בדואר רשום, לפי כתובתה בקיבוץ, ביום .3.10.83 לפי הדין, עמדה לרות זכות לערור על החלטת הרופא המוסמך בפני ועדה רפואית לעררים תוך 30יום מקבלת ההודעה. ההודעה פרטה את דבר זכות הערר שעמדה לרות. רות לא פעלה במועד. ביום 16.12.83 פנה פרקליטה למל"ל לקבל את פרטיכל הרופא המוסמך שקבע את דרגות הנכות הצמיתות. פנייתו נתקבלה במל"ל ביום 20.12.83 ונענתה ביום 27.12.83 ביום 10.1.84 הגיש עו"ד לוטן, מטעמה של רות, ערר על קביעת דרגות הנכות הצמיתות ועל החלטת הדחיה של תביעתה של רות. לעררו, צרף עו"ד לוטן את חוות דעתו של ד"ר שקד מיום 5.9.82 ומיום 22.12.82, שהעניקה לרות, כזכור, דרגת נכות צמיתה בשיעור של שלושים וחמישה אחוזים בתחום הנוירופסיכיאטרי פנייתו של עו"ד לוטן, שנתקבלה במל"ל ביום 12.1.84, נדחתה בנימוק שהערר נתקבל לאחר שחלפו למעלה מתשעים יום מיום המצאת הודעת הדחיה. לאחר שחלף המועד להגשת הערר, דרגות הנכות הצמיתות שנקבעו לרות על-ידי המל"ל, לפי חוק הביטוח הלאומי, היו בשיעורים שצויינו למעלה. כאמור, דרגות הנכות האלה נקבעו לרות בשל הפגיעה שנגרמה לה בתאונה. 3. ביום 1.1.85 נתקבל בכנסת, וביום 8.1.85 נתפרסם ברשומות (ס"ח 1129, עמ' 16) תיקון מס' 5 לחוק (להלן - "החוק המתקן"), שהוסיף להוראות החוק את סעיף 6ב לפיו, אם "נקבעה על פי כל דין דרגת נכות לנפגע בשל הפגיעה שנגרמה לו באותה תאונת דרכים... תחייב קביעה זאת גם לצורך התביעה על פי חוק..." בעלי-הדין מסכימים שבענייננו חלה הוראה זאת, אלא שהם חלוקים בדבר הדרכים להביא ראיות לסתירת הקביעה האמורה בענינה של רות. האפשרות להביא ראיות לסתירת דרגת הנכות שנקבעה לפי הדין האחר הוסדרה בהוראות הסיפא לסעיף 6ב, לפיהן "... בית-המשפט יהיה רשאי להתיר לבעל דין בתביעה לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה, אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו". לטענתה של רות, המל"ל לא בחן כראוי את פגימותיה בתחום הנוירולוגי. לפי חוות דעתם של מטפלים בטיפול האמבולטורי בבית חולים לוינשטיין, היא נפגעה פגיעה מוחית שיש לה השפעה בתחום החשיבה ובתחום האישיותי-התנהגותי. לטענתה, המל"ל בחן את פגימותיה בתחום הפסיכיאטרי בלבד והתעלם מפגימותיה הנוירולוגיות-אורגניות. היא טוענת, שענינה טופל במל"ל על-ידי קיבוצה, ועל-כן, לא רק שלא היה לה שם יצוג מתאים אלא זכותה לערור על החלטת הרופא המוסמך נתקפחה. לכן, לטענתה, עניינה הוא המקרה המתאים להבאת ראיות לסתור את דרגת הנכות שנקבעה במל"ל, לפי חוק הביטוח הלאומי. לפיכך, היא עותרת לקבלת חוות דעתו הנוירופסיכיאטרית של ד"ר שקד, בנוסף לדרגות הנכות שנקבעו לה במל"ל. לטענתה של המבטחת, רות הביאה בפני המל"ל את כל תלונותיה ואת כל החומר הרלבנטי, והכל - בקשר לפגיעה שנגרמה לה בתאונה. לטענתה, מטרתו התחיקתית של סעיף 6ב לחוק היא לקבוע את עדיפותן של דרגות הנכות שנקבעו לפי דין אחר, ועל-כן אין להפוך את בית המשפט לערכאת ערעור על קביעתן של אותן דרגות נכות. עוד היא טוענת, שהיה על רות למצות את האפשרויות שעמדו לה לפי הדין האחר. היא לא עשתה כך לא מחמת מניעה אובייקטיבית, שכן דרך הערר לא היתה חסומה בפניה, אלא בשל כשל סובייקטיבי שנובע מדרך הטיפול. בענין זה, לא תעמוד לרות הטענה, שכן היא היתה מיוצגת על ידי פרקליט כבר מן השלב ההתחלתי של הטיפול בתביעתה למל"ל. גם לעצם הענין, זכויותיה של רות לא התקפחו, שכן המשקל המכריע של תלונותיה היה בתחום הפסיכיאטרי. 4. המחלוקת שעומדת בפנינו לדיון היא בדבר השיקולים שעל בית-המשפט להפעיל בבואו להרשות, או לסרב, הבאת ראיות לסתור, לפי הוראות הסיפא של סעיף 6ב לחוק. על מנת לבחון את מערכת השיקולים האמורה, יש להבהיר, תחילה, את המטרה התחיקתית של הוראות סעיף 6ב לחוק ואת מידת היקפן המחייב. 5. (א) במקרה אחר (ת"א (חי') 232/83, החלטה מיום 3.3.85) נזדמן לי לומר, ש"...הדין אפשר לבעלי-הדין להביא חוות דעת רפואיות, שנמצאו, בדרך כלל, נוגדות אלה את אלה. במקרים רבים, לא ראה בית המשפט דרך להכריע במחלוקת הרפואית אלא בעזרתם של מומחים שנתמנו מטעמו. סדרי דין אלה יצרו סבך בניהול משפטים והביאו להארכתם, את הסבך הזה בקש המחוקק להתיר בסעיף 4לחוק המתקן. אחת ממטרותיו של החוק היא להושיט סעד מהיר לנפגע בתאונת דרכים. בשל כך בטל החוק את הצורך בהוכחת אשם ובשל כך נקבעו בו הוראות לביצוע תשלומים תכופים לנפגעים נזקקים. לכן בא המחוקק והחליט לסלק מן ההליכים לפי החוק את הסבך שנוצר מסדרי הדין שנוגעים להוכחת עניינים שברפואה. כך הוא עשה בסעיף 6א לחוק, שדן במינוי מומחים רפואיים על-ידי בית המשפט ושולל הבאת עדויות של רופאים מטעם בעלי-הדין, וכך הוא עשה בסעיף 6ב לחוק, שמעניק מעמד עדיף לדרגות נכות שנקבעו לפי דין אחר". נמצא, איפוא, מטרתן התחיקתית של הוראות סעיף 6ב לחוק היא לפשט את ההליכים להוכחת עניינים שברפואה בתובענה שהוגשה לפי החוק. מטרה זו משתלבת היטב במטרתו הכללית של החוק - להושיט סעד מהיר ויעיל לנפגע בתאונת דרכים. (ב) לדעתי, שלוש הנחות עומדות ביסוד ההוראה: שנתנה לנפגע האפשרות להביא את כל תלונותיו הרפואיות בהליך שננקט לפי הדין האחר ונתנה לו הזדמנות הוגנת להוכיח את מלוא הנזק הבריאותי שהוסב לו מן התאונה; שעניינו נדון, לפי הדין האחר, בידי מי שמוסמכים כדין לבחון את עניינו; שעניינו נדון לפי סדרי הדין וההליכים שקבועים בדין האחר. בהתקיים שלוש ההנחות האלה, הקביעה של דרגת נכותו הרפואית לפי הדין האחר תהיה מקבילה ל... חקירה - ודרישה שנעשתה על-ידי שופט פלילי" בעניינו של נאשם; וכשם שזו "ראויה לעמוד בחזקת אמת, ובגלל כך זכאית היא... להתקבל לראיה" (ראה: ע"א 350/74, בעמ' 217), כך גם דרגת הנכות ראויה להתקבל כראיה, ולא עוד אלא שהיא "תחייב ...לצורך התביעה על-פי חוק זה..." המובאה שהובאה נוגעת נוגעת לדיון שנערך בהוראות סעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א- 1971, שיש דמיון רב בינן ובין הוראות הרישא של סעיף 6ב לחוק. אלא, שעיון מדוקדק בהוראות שני הדינים יעלה שהניסוח ברישא לסעיף 6ב לחוק הוא מנדטורי ומחייב במידה רבה יותר מן הניסוח בסעיף 42א לפקודת הראיות. בשעה שבדין האחרון נאמר ש"הממצאים והמסקנות של פסק-דין חלוט במשפט פלילי... יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם...", הוראות הרישא של סעיף 6ב לחוק קובעות מידה מחייבת לדרגת הנכות שנקבעה לפי הדין האחר. (ג) ניתן, איפוא, לסכם את הדיון עד לשלב זה כך: הוראות הרישא של סעיף 6ב לחוק נועדו לפשט את ההליכים להוכחת עניינים שברפואה בתובענות שהוגשו לפי החוק והן קבעו מידה גבוהה של חומרה לדרגת הנכות שנקבעה לפי דין אחר, והכל - לשם הכרעה מהירה במחלוקת הרפואית בין בעלי-הדין. 6. עתה, שבהירה לנו המטרה התחיקתית של סעיף 6ב לחוק ובהירה לנו מידת היקפן המחייב של הוראותיו, ניתן לבחון את המחלוקת בדבר הבאת ראיות לסתור (א) לדעתי, ניתן ללמוד דבר בעניין זה מן הכללים שפיתחו בתי-המשפט בהפעלת שיקול הדעת להבאת ראיות לסתור לפי הוראות סעיף 42ג לפקודת הראיות. בתי-המשפט פיתחו כללים מחמירים בבואם להתיר הבאת ראיות לסתור לפי הוראות אלה כדי שלא לרוקן מתוכן את הוראות סעיף 42א לפקודת הראיות. על-כן, סברו בתי-המשפט, שניתן לקבל ראיות לסתור ב"אותם מקרים שבהם עלול איסור הבאתן לגרום לתוצאה אשר, לפי תחושתו של השופט שיושב בדין, היא בלתי צודקת בעליל, או מקפחת קיפוח קשה את הנתבע בהגנתו או שהיא בבחינת "יקוב הדין את ההר" (ת"א (ב"ש) 197/72, בעמ' 275). שם הובאה דוגמא, שצוינה בהצעת החוק לתיקון פקודת הראיות, בדבר עד ראיה שלא היה ידוע לנאשם בזמן שמיעתו של המשפט הפלילי ולפניו. וכן סברו בתי-המשפט, שניתן לקבל ראיות לסתור מקום שהן "ראיות מוחצות שאינן מותירות לכאורה אפשרות שהודאת הנאשם תגור אתן (עם ראיות מוחצות אלו) בכפיפה אחת" (ת"א (י-ם) 603/74 בעמ' 30). ועוד סברו בתי-המשפט, שניתן לקבל ראיות להוכחת אשם תורם של בעל-דין שכנגד מאחר שאין בשאלה זו "כדי לסתור אחריותו הפלילית של פלוני כביכול והוא יחוייב בדינו לאור מעשיו או מחדליו, גם כאשר יש אדם נוסף שתרם בהתנהגותו לאירוע התאונה" (ע"א 285/80 בעמ' 755; וכן: ע"א 350/74 הנ"ל בעמ' 218; בר"ע 15/76). הכלל האחרון אינו נוגע לענייננו, וראוי שנתרכז בשני הכללים הראשונים. ניתן לסכמם, במילים אחרות, כך: הבאת ראיות לסתור לפי סעיף 42ג לפקודת הראיות, תורשה רק מקום שנמנע מן הנאשם, באופן אובייקטיבי, להביא ראיה שעומדת לזכותו או מקום שראיותיו של הנאשם כל-כך חזקות שהכרעת הדין הפלילית אינה מתישבת עמן. כך הם הכללים בהבאת ראיות לסתירתה של ראיה לכאורה שנתקבלה לפי סעיף 42א לפקודת הראיות בענייננו, שאנו עוסקים בדרגת נכות שמחייבת "לצורך התביעה", הכללים צריכים להיות חמורים עוד יותר. על-כן, ראוי, לדעתי, ליתן להוראת הסיפא של סעיף 6ב לחוק פירוש מצמצם. (ב) בטרם שנחזור ונבחן את עניינה של רות, ראוי לבחון בחינה כללית שלוש טענות אלה: (1) הטענה שהנפגע לא היה מיוצג כראוי בטיפול בעניינו במל"ל אינה יכולה לעמוד לו. טענה זו מקבילה לטענה שהנאשם במשפט הפלילי לא היה מיוצג. כשם ששם ההליך כשר, וכשם ששם תוצאתו תתקבל כראיה במשפט האזרחי, וכשם ששם לא תכשיר הטענה הבאת ראיות לסתור, כך גם בענייננו; (2) כך בענין היצוג וכך בהחמצת המועד להגשת הערר על החלטת הרופא המוסמך. גם בכך תהיה יפה ההקבלה להחמצת המועד להגשת ערעור על הכרעת הדין בפלילים, וגם בכך תהיינה התוצאות דומות - הדבר אינו משמש עילה להבאת ראיות לסתור; (3) החלת הוראותיו של סעיף 6ב על עניינים תלויים ועומדים, שעילת תביעתם שלמה עוד בטרם שהתפרסם החוק המתקן, אינה שנויה במחלוקת בין בעלי-הדין. אולם, לא רק שהחלת ההוראות כאמור אינה במחלוקת, היא גם אינה ראויה, כשלעצמה, להוות עילה להבאת ראיות לסתור. אין למצוא בסעיף 6ב לחוק הוראת מעבר שמתירה הבאת ראיות לסתור לאותם נפגעים שהטיפול בעניינם במל"ל נסתיים בטרם פרסומו של החוק המתקן, ותביעתם לפי החוק עודה תלויה ועומדת. על-כן, הם לא יישמעו, לדעתי, בטענה שבשעת הטיפול בעניינם במל"ל הם לא צפו את תיקון החוק, ובשל כך לא יחסו לטיפול בעניינם שם את החשיבות הראויה. קבלת הטענה הזאת, מכח הוראותיה של הסיפא לסעיף 6ב לחוק, תהפוך לכלי ריק את הוראת הרישא של הסעיף, על דבר תחולתו בתביעות לפי החוק שטרם הוחל בהן בהבאת ראיות (לענין זה, ראה שוב: ת"א (חי') 232/83 הנ"ל). 7. (א) במקום אחר (ת"א (חי') 1289/83, החלטה מיום 9.7.85), נזדמן לי לפרש את הביטוי "הפגיעה שנגרמה" שננקט ברישא לסעיף 6ב לחוק. ציינתי, שלדעתי, משמעו של ביטוי זה הוא כלל הפגיעה הבריאותית שנגרמה לנפגע כתוצאה מן התאונה. על כן, נאמר שם, ש"על נפגע למצות את מלוא האפשרויות שעומדות לו לפי הדין האחר להוכחת פגיעתו הבריאותית הכוללת מן התאונה. הוא חייב להביא בפני הוועדה הרפואית שפועלת לפי הדין האחר את מלוא תלונותיו הבריאותיות, והוא לא יישמע אחר-כך אם נמנע מכך". עוד נאמר שם, ש"אם מתברר לו, לאחר שנקבעה דרגת נכותו, שהוא סובל מפגיעה נוספת או שחלה החמרה בפגימה שנקבעה לו, עליו למצות את האפשרויות שעומדות לו לפי הדין האחר להוכחת ההחמרה שחלה במצבו הבריאותי". כמו החובה למצות את האפשרויות להוכחת ההחמרה, כך חלה עליו החובה לערור על החלטה או קביעה שאינה עושה עמו, לדעתו, צדק. (ב) בענייננו, רות הביאה בפני הוועדות הרפואיות של המל"ל את כל החומר הרפואי שנוגע לפגימותיה מן התאונה. היא טענה בפניהן את כל טענותיה, ונראה שהיא מיצתה עם תום את ההליך במל"ל, בשלבו הראשון. אמנם, יש ספק אם חוות דעתו הנוירופסיכיאטרית של ד"ר שקד מיום 5.9.82ומיום 22.12.82הובאה בפני המל"ל עוד לפני החלטתו של הרופא המוסמך, מיום 2.10.83; אולם, אין בכך כדי להצדיק קבלת חוות הדעת בבית המשפט, בבחינת ראיה לסתור. חוות דעתו של ד"ר שקד ניתנה במהלך הדיונים ההתחיליים במל"ל, ולא היתה שום מניעה להביאה בפני ועדותיו. אין ספק שרות ידעה, אל-נכון, שהיא נבדקה בידי ד"ר שקד ונבחנה על-ידי הפסיכולוגית הקלינית אראלה אדלר (שחוות דעתם מיום 10.10.82שמשה יסוד לד"ר שקד להוסיף שיעור של חמישה אחוזים לדרגת הנכות הצמיתה, בשיעור של שלושים אחוזים, שהעניק לרות ביום 5.9.82). היה בידיה של רות להביא לידיעת הוועדות הרפואיות של המל"ל את דבר בדיקותיה אלה, כפי שהיה בידיה להביא בפניהן את חוות הדעת של ד"ר שקד ושל הגב' אדלר. (ג) ניתן לקבוע, ללא ספק, שנתקיימו בעניינה של רות שלוש הנחות היסוד שנמנו למעלה: נתנה לה האפשרות המלאה להביא את כל תלונותיה בפני המל"ל, להוכחת מלוא הנזק שהוסב לה מן התאונה; עניינה נבחן במל"ל בידי מי שהוסמכו לכך בחוק הביטוח הלאומי; ההליכים וסדרי-הדין במל"ל ננקטו כהלכה, לפי הוראות חוק הביטוח הלאומי. אם עניינה של רות במל"ל נפגם, הדבר היה תוצאה ישירה של טיפול סובייקטיבי בלתי נאות של מייצגיה של רות, לרבות פרקליטה. הכלל הוא, שכשל ממין זה אינו משמש טעם מיוחד, ולדעתי אין בו להצדיק הבאת ראיה לסתור קביעה של דרגת נכות מחייבת. על-כן, אין לרות סעד בהוראות הסיפא של סעיף 6ב לחוק. 8. בהגינותו, כי רבה, היה מוכן פרקליטה של המבטחת, עוה"ד ב' שגיא, להציע, כמחווה כלפי רות, שחוות הדעת הרפואית שהוגשה על-ידי המבטחת בתחום הנוירולוגי תתקבל כראיה מכרעת בתחום הנוירופסיכיאטרי. כאמור, חוות דעת זו ניתנה על ידי ד"ר גרושקביץ ביום 30.9.83, והעניקה לרות דרגת נכות צמיתה בשיעור של חמישה עשר אחוזים. יש חפיפה בין חוות דעת זו ובין הפגימה ששמשה יסוד לקביעת דרגת הנכות הצמיתה במל"ל בשל ההפרעות הנוירוטיות. רק בזכות הצעתו של עו"ד שגיא, ולא משום שהדין מחייב זאת או מצדיק זאת, אהיה מוכן לקבל את חוות דעתו של ד"ר גרושקביץ מיום 30.9.83 כחוות דעת חילופית לדרגת הנכות שנקבעה לרות במל"ל בשל ההפרעות הנוירוטיות. 9. באי-כוחם של בעלי-הדין לא טענו להוצאות, ועל-כן לא ניתן צו לפסיקתן. בקשה להבאת ראיות לסתורראיות