קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא טענת התנכלות מצד בית הדין הרבני: השופט א' רובינשטיין: א. בין העותר לאשתו (המשיבה 3 להלן המשיבה) מתקיימים, מזה מספר שנים, הליכים בבתי הדין הרבניים. במקביל להליכים אלה פועל העותר, כך נאמר, להבטחת טוהר המידות במערכת בתי הדין הרבניים, ולשיטתו מתנכלים לו בתי הדין בגין פעילות זו. העתירה שלפנינו מכוונת כלפי פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול מיום 13.12.11, במסגרתו נדחו ערעורים שהגיש המבקש הן בעניין צוי הגבלה שהושתו עליו לפי חוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), תשנ"ה - 1995; והן בעניין חיובו במזונות מדין "מעוכבת מחמתו להינשא" (לגביהם ראו בג"צ 6751/04 מ.ס. נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים, פ"ד נט(4) 817, 865-861) ולגבי מינוי כונס נכסים למכירת דירתם של בני הזוג. הערעורים נדחו מבלי שנתבקשה תגובת המשיבה, ומבלי שהתקיים בהם דיון. ב. דחיית הערעורים באופן זה התבססה, כך דומה, על מספר אדנים: ראשית, החלטת נשיא בית הדין הרבני הגדול מיום 15.11.11 בה נקבע, בין היתר, כי הגשת ערעור בנושא צוי ההגבלה מותנית בהפקדת 15,000 ₪ (לפי תקנה קל"ד לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים), והעובדה שהעותר לא הפקיד סכום זה; שנית, לאחר העיון בערעור לגופו נקבע, כי מדובר בטענות שכבר הועלו ונדחו - בשתי ערכאות - לגבי עצם החיוב בגט, ולא הוצגה עילה לביטול צוי ההגבלה שהושתו מכוח פסקי דין אלה; קרי, כי מדובר בנושאים שכבר הוגש ונדחה לגביהם ערעור; שלישית, לגבי מינוי כונס הנכסים נקבע, כי לאחר שההחלטה על מכירת הדירה אושרה במסגרת ערעור שהוגש לבית הדין הרבני הגדול, ההחלטה על מינוי כונס נכסים היא החלטת ביניים שאינה מקנה זכות ערעור; רביעית, לגופן של הטענות, נקבע כי אף אם קיימת אי בהירות בעניין כוונת בית הדין האזורי בהחלטתו מיום 18.9.11 (ראו להלן), זכות הטיעון של העותר לא נפגעה, והוא הציג את טענותיו במלואן בכל העניינים שעמדו להכרעת בית הדין האזורי; חמישית, נקבע כי אין ממש בטענות העותר לגופן, וכי הן כבר נדחו בעבר "מספר פעמים". נוכח האמור חויב העותר בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 15,000 ₪. כן נקבע, בהמשך לאמור בהחלטה מיום 15.11.11 - שקבעה כי "החלטה זו מותרת לפרסום. הפרסום יעוכב על מנת לאפשר למבקש להתעשת ולתת גט לאשתו במועד שיקבע... אם לא יינתן גט במועד, תפורסם ההחלטה תוך השמטת שם המשיבה בלבד" - שאותה החלטה, וכן פסק הדין נשוא עתירה זו, יותרו לפרסום בגילוי שם העותר. ג. כלפי פסק דין זה הוגשה העתירה שלפנינו, ואולם כדי לתחם כדבעי את המסגרת הדיונית חובה לציין כי ביום 8.12.11 דחה בית משפט זה עתירה שהוגשה נגד החלטת נשיא בית הדין הרבני הגדול מיום 15.11.11 (בג"צ 8990/11 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול), וכי ביום 20.12.11 נדחתה על ידי המשנה לנשיאה בקשה לדיון נוסף בעניינה (דנג"ץ 9208/11 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול). במסגרת זו, אשר סקרה גם את הרקע העובדתי הרלבנטי בצורה מקיפה (וראו גם בע"מ 617/11 פלוני נ' פלונית; בע"מ 3630/10 פלוני נ' פלונית), נדחו טענות העותר לגבי התנכלות בתי הדין, ואין איפוא מקום לדון בהן בשנית במסגרת עתירה זו. ד. זאת ועוד, העותר אמנם טוען, כי העתירה הנוכחית "מתמקדת ומוגשת בעקבות פסק דין... [מיום] 13.12.11. עתירה זו איננה מוגשת כנגד הליכים משפטיים קודמים..." (סעיף 13 לעתירה); ואולם, משמעה של הסכמה זו בנסיבות היא, כי לא היה מקום להעלות שוב את הטענות שעניינן צוי ההגבלה (שכן העותר לא הפקיד את הסכום שחויב להפקיד כתנאי לדיון בהן), את הטענות לגבי התנכלות בתי הדין (לרבות הטענות לגבי פגמים בפסקי דין שניתנו בעבר בעניינו של העותר), את הטענות לגבי פרסום ההחלטה וכן את הטענות לגבי חיוב העותר בהוצאות משפט (15,000 ₪) במסגרת אותה החלטה (בנוסף על ההוצאות שנפסקו בפסק הדין מיום 13.12.11) - שכן כל אלה כבר הועלו במסגרת העתירה הקודמת. ואולי לא למותר להזכיר, כי כל ההחלטות הנזכרות, לרבות החלטת נשיא בית הדין הרבני הגדול מיום 15.11.11, והחלטות מהותיות קודמות של בתי הדין הרבניים לא צורפו לעתירה. ה. עוד יש להזכיר, "כי בית משפט זה איננו ערכאת ערעור על החלטותיו של בית הדין הרבני, והתערבותו בהחלטותיהם של בתי הדין הדתיים בכלל מוגבלת למקרים קיצוניים של חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, סטייה מהוראות חוק המופנות כלפי בית הדין הדתי וכן למקרים שבהם נדרש סעד מן הצדק והעניין אינו בסמכותו של בית משפט או בית דין אחר" (בג"ץ 1822/10 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים פסקה 7 - השופטת חיות; בג"ץ 2331/10 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול). על רקע האמור בעניין דחיית העתירה הקודמת, ובהינתן מידת ההתערבות המוגבלת בה נוהג בית משפט זה בהחלטות בתי הדין הדתיים, מצאתי כי רק אחת מטענות העותר עשויה היתה להצדיק דיון - למצער לגבי דחייתה מבלי שהתקיים בעניינה דיון ככל משפטו וחוקתו. ו. הכוונה היא לטענה בעניין זכות הטיעון בדיון שהתקיים בבית הדין האזורי ביום 19.9.11. לשיטת העותר עסק הדיון במכלול הסוגיות שבינו לבין המשיבה, אף שיום לפני הדיון ניתנה על ידי בית הדין האזורי החלטה בה נאמר, כי מדובר בדיון בנושא הכתוּבה בלבד, וממנה משתמע שיתר הנושאים יידונו בדיון שנקבע לראשית שנת 2012. לשיטת העותר, אילו ידע כי הדיון יעסוק במכלול הסוגיות, היה מבקש מעורכת דינו להתלוות אליו לדיון (ולא למותר לציין, כי קודם לדיון הגיש העותר תגובה כתובה מפורטת לגבי מכלול הסוגיות). בהקשר זה טוען העותר, כי שגה בית הדין הרבני הגדול בדחיית ערעורו, ובפרט בעשותו זאת בלא שהתקיים בעניין דיון בפניו ככל משפטו וחוקתו. ז. ואולם, לאחר העיון אין בידינו להיעתר לעתירה בעניין זה, ממספר טעמים: ראשית, למעשה איננו יודעים מה הוחלט בעקבות הדיון ביום 19.9.11, שכן העותר לא טרח לצרף את ההחלטות הרלבנטיות לעתירה; שנית, בית הדין הרבני הגדול מצא, כי לא נפל פגם בהתנהלות בית הדין האזורי, וכי למעשה בנסיבות הקונקרטיות לא נפגעה זכות הטיעון בשל העובדה שהעותר לא היה מיוצג בדיון. בית הדין אף קבע כי פרשנות העותר להחלטת בית הדין האזורי מיום 18.9.11 אינה מסתברת בנסיבות; שלישית, אפילו נניח כי נפל פגם בהתנהלות בית הדין האזורי, איננו יודעים אם היתה לעותר זכות ערעור לגבי עניינים אלה (ולא למותר לשוב ולהזכיר, כי לפחות לגבי מינוי כונס הנכסים קבע בית הדין הרבני הגדול שלא היתה זכות כאמור); רביעית, אף שבית הדין הרבני הגדול לא קיים דיון במעמד הצדדים, התייחס לכתב הערעור המפורט שהונח בפניו ("כתב הערעור מפורט על פני שלושה עשר דפים ואליו צורפו שישה דפי נספחים"), נדרש לטענות העותר ודחה אותן לגופן; חמישית, בית הדין הרבני הגדול קבע, כי העותר "ניצל ערעור חדש זה בדרך לא מקובלת ושלא בתום לב כדי 'לערער' על החלטה סופית שאין הוא זכאי לערער עליה". ח. בנסיבות אלה סבורני, כי העותר לא הציג עילה המצדיקה התערבות בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול מיום 13.12.11. בשולי הדברים אעיר, כי ההוצאות אשר הושתו על העותר אכן אינן קלות, אך בעניין זה "מן המפורסמות הוא כי בית משפט זה בשבתו כערכאת ערעור נמנע מלהתערב בפסיקת הוצאות על ידי הערכאה הדיונית" (רע"א 10622/02 בן עמי נ' בנק הפועלים בע"מ - השופט, כתארו אז, ריבלין); "וככלל אין בית משפט זה נוטה להידרש לפסיקת הוצאות על ידי בית משפט שקדם, גם אם ניתן היה לפסוק אחרת" (רע"א 1589/06 עו"ד דוד נאוי נ' חסין). כך כשבית משפט זה יושב כערכאת ערעור, קל וחומר בשבתו כבית משפט גבוה לצדק הדן בעתירות נגד ערכאות שיפוטיות אחרות. ט. ושוב, לא למותר לציין כי פסיקת ההוצאות בתיק זה באה אחרי דחיית העתירה על פסיקת ההוצאות במסגרת ההחלטה מיום 15.11.11. בכל הנוגע לפרסום שם העותר במסגרת ההחלטה מיום 15.11.11 ובמסגרת פסק הדין מיום 13.12.11 אציין, כי עניין זה מסור לשיקול דעת בית הדין, כי החיסיון נועד להגן על עניינים של צנעת הפרט, וכי שתי החלטות אלה אינן עוסקות במהות בעניינים אלה (בפרט כך לגבי ההחלטה מיום 15.11.11 העוסקת ברובה המכריע בהתמודדות עם טענות העותר לגבי ההתנהלות המערכתית של בתי הדין הרבניים). סוף דבר, כאמור, אין בידינו להיעתר לעתירה. התנכלותבית דין רבני