ייפוי כח לחתימה על כתבי טענות

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ייפוי כח לחתימה על כתב ערעור / ייפוי כח לחתימה על כתבי טענות: השופט בנאי: .1בישיבת קדם ערעור שנתקיימה בפני כב' סגן הנשיא, טען עו"ד גרנס, ב"כ המשיבים, בין היתר, כי כתב הערעור איננו חתום על-ידי המערערת אלא על-ידי בנה "ולכן אין ערעור בפני בית-המשפט". המערערת הופיעה, אז בעצמה (ביחד עם בנה) והשיבה לטענה זו של ב"כ המשיבה, כי לבנה יפוי-כוח כללי בלתי-חוזר שניתן על-ידה עוד בחודש פברואר 1983, יפוי-כוח זה הוגש על-ידה לבית-המשפט. עם תחילת הדיון בערעור, שנתקיים בפנינו ביום 24.10.1980, חזר והעלה עו"ד גרנס, ב"כ המערערת את טענתו כי יש למחוק או לדחות את הערעור על הסף, באשר הודעת הערעור אינה חתומה על-ידי המערערת, כפי שהיא עצמה הודתה, בישיבת קדם הערעור, כמצויין לעיל. עו"ד גרנס סומך, בטעונו זה, על תקנה 472לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984[5] (להלן: התקנות) הקובע: " כל פעולה בבית-משפט הנדרשת מאת בעל-דין או המותרת לו על-פי דין, רשאי בעל הדין לעשותה בין בעצמו ובין על-ידי עו"ד שהגיש לביתהמשפט יפוי-כוח מטעם בעל-הדין או העתק יפוי-כח כללי מטעמו שאושר כדין, והוא כשאין הוראה מפורשת אחרת בכל דין". בישיבה שנתקיימה בפנינו, הופיע מטעם המערערת וכבא-כוחה עו"ד שלזינגר, אשר בתגובה לטענתו הטרומית של עו"ד גרנס, השיב כי הודעת הערעור חתומה כדין, באשר בנה של המערערת חתם על הודעת הערעור עפ"י יפוי-כוח שניתן לו על-ידה, ובהתאם לחוק השליחות, תשכ"ה- 1965[6] (להלן: החוק). .2טוען עו"ד גרנס בפנינו כי עפ"י הוראת תקנה 472הנ"ל לא היתה המערערת זכאית ליפות את כוחו של בנה לחתום בשמה על הודעת הערעור וכי יש לפרש תקנה זו כלשונה, דהיינו כי המערערת צריכה לחתום בעצמה על הודעת הערעור או על-ידי עורך-דין שאת כוחו תייפה לייצגה. לתמיכה בטענתו זו, מצטט עו"ד גרנס בפנינו שתי הלכות שנקבעו, בנדון, על-ידי בית-המשפט העליון. האחד: ע"א 192/51 פקיד השומה נ' נאור בע"מ [1] והשני בר"ע 206/75 הנרי נרסון נ' משא"ב בע"מ [2]. ב-ע"א 192/51 [1] היה המקרה בו פקיד השומה הגיש ערעור בפני בית-המשפט העליון על פס"ד שניתן על-ידי בית-המשפט המחוזי בירושלים; הודעת הערעור לא נחתמה על-ידי פקיד השומה עצמו, אלא על-ידי סגן פרקליט המדינה. טענה טרומית שהועלתה שם, ע"י ב"כ המשיבה, כי אין בפני בית-משפט ערעור, באשר הודעת הערעור אינה חתומה על-ידי המערער, נתקבלה על-ידי בית-המשפט העליון והערעור בוטל. בית-המשפט העליון סומך על הוראת סעיף 2לפקודת המשפטים הממשלתיים [7] שהורה כך: "כל תביעה של הממשלה על יחיד, וכל ערעור, בקשה או מו"מ משפטי אחר של הממשלה בקשר אל כל תביעה כזאת, או בקשר אל כל תביעה של יחיד על הממשלה יוגשו או ייערכו, בשם היוה"מ או בא-כוחו, או בידי כל פקיד המורשה בתוקף החוק לערוך או להגיש אותם תביעה, ערעור בקשה או מו"מ משפטי אחר". מהוראת סעיף זה הסיק בית-המשפט העליון כי פקיד השומה היה חייב לחתום בעצמו על הודעת הערעור וכי גם אם היוה"מ או נציגו היה מוסמך להגיש ערעור היה רשאי לעשות זאת בשם היוה"מ "להבדיל מהמקרה שלפנינו בו צויין בהודעת הערעור כי פקיד השומה הוא, הוא המערער" (שם, בעמ' 610ליד האות ו [1]). בהמשך פסק-הדין (שם, בעמ' 611[1]) סומך בית-המשפט העליון על הוראת תקנה 24לתקנות הפרוצדורה האזרחית 1938[8], שהוראתה כהוראת תקנה 472לתקנות [5], כמצוטט לעיל, וקובע, כי אכן עפ"י הוראת תקנה זו, פקיד השומה, הוא ולא אחר, היה חייב לחתום על הודעת הערעור. בענין זה מאזכר בית-המשפט העליון הלכה שנקבעה על-ידי בית-המשפט העליון בתקופת המנדט ב-ע"א 89/40, בו נקבע כי "לא היה לפניו שום ערעור... הואיל והודעת הערעור נחתמה על ידי אדם פרטי שאמנם החזיק ביפוי כח כללי שניתן לו על ידם, [ע"י המערערים - י' ב'] אך לא היה עורך-דין". (שם, בעמ' 611ליד האות ב' [1]). ב-בר"ע 206/75 [2], שגם עליו, כאמור, סומך עוד עו"ד גרנס, היה המקרה שבו ביקש המבקש להיות מיוצג על-ידי אדם שאיננו עו"ד (אף שהיה משפטן). בית-המשפט המחוזי לא איפשר לו זאת ועל כך ביקש רשות ערעור, שנתבררה בפני כב' מ"מ הנשיא, זוסמן (כתואר אז). כב' השופט זוסמן דחה את בקשתו של המבקש, בהסתמכו על הוראת תקנה 433לתקנות סדר הדין האזרחי, דאז (היא התקנה שהוחלפה בתקנה 472לתקנות [5]). כב' השופט זוסמן מציין בהחלטתו (שם, בעמ' 270ליד האות ז' [2]) כי תקנות סדרי הדין: "יכולות לשם דיון יעיל בתובענה, לשלול מבעל דין זכות ייצוג ולחייבו בעשייה אישית, כגון: תקנות 147ו-435, ויכולות הן להגבילו לייצוג על ידי עו"ד בלבד, כמו שנקבע בתקנה .433ישנן ארצות שסדרי דינן אפילו אינם מרשים פעולה אישית של בעל דין, אלא מחייבות ייצוג על-ידי פרקליט בכל ענין ודבר. התקנות שלנו אינן מרחיקות לכת עד כדי כך, אך אין הן מתירות ייצוג על ידי מי שאינו עו"ד". (ההדגשות שלי. .3אני סבור, כי חתימתו של בנה של המערערת על הודעת הערעור, בשמה של המערערת, עפ"י יפוי-כח שקיבל ממנה, הינה תקפה וכשרה, אינה עומדת בסתירה לתקנות סדרי הדין ועולה מהוראות חוק השליחות. סעיף 1לחוק [6] זה קובע: "(א) שליחות היא יפוי-כוחו של שלוח לעשות בשמו או במקומו של שולח פעולה משפטית כלפי צד שלישי. (ב) כל פעולה משפטית יכולה לשמש נושא לשליחות, חוץ מפעולה שלפי מהותה או עפ"י דין יש לבצעה אישית". כב' השופט א' ברק, בספרו, חוק השליחות [9], מתייחס לשאלה מהי "פעולה שלפי מהותה או עפ"י דין יש לבצעה אישית" והוא מציין (שם, בסעיף 49, עמ' 73[9]): "השאלה הינה אם מטרת החוק תוגשם כהלכה אם הפעולה המשפטית תתבצע באמצעות שלוח". בענייננו, אינני רואה כל סיבה מדוע מטרת התקנות לא תוגשם כהלכה אם החתימה על הודעת הערעור תחתם, לאו דוקא על-ידי המערערת עצמה, אלא על-ידי בנה, עפ"י יפוי-כוח שנתנה לו. "שופט בקדם משפט רשאי להורות שבעל דין פלוני יתייצב בעצמו...". תקנה 474[5] מורה: "על אף האמור בתקנה 472חייב בעל דין להתייצב בעצמו אם ביתהמשפט הורה כך". אין ספק כי יש לתת למילה "בעצמו" שבתקנות 147ו- 474הנ"ל, משמעות ברורה ומצומצמת, דהיינו שבמקרים המצויינים בשני תקנות אלה, בעל הדין חייב לעשות את הפעולה הנדרשת, בעצמו, הוא ולא אחר. אין לדעתי לתת פירוש כזה, למילה זו, בתקנה .472שכן, על פי מהות הפעולה הנדרשת בתקנה זו אין הכרח שהפעולה תתבצע רק על ידי בעל הדין בעצמו. .4אני סבור כי אין ידינו כבולות להגיע למסקנה זו בשל ההלכות שנקבעו בבית-משפט העליון בע"א 192/51 [1], ו-בר"ע 206/75 [2] הנ"ל. המקרה שנדון ב-ע"א 192/51 [1], נדון לפני חקיקת חוק השליחות. יש לזכור עוד, כי בית-המשפט העליון, באותו ענין, סמך על הוראת חוק סעיף 2לפקודת המשפטים הממשלתיים [7], עובדה שאיננה מתקיימת בענייננו. אשר להחלטת כב' מ"מ הנשיא, השופט זוסמן (כתוארו אז) בתיק בר"ע 206/75 [2], הרי יש לאבחן המקרה שבפנינו מהמקרה נשוא ההחלטה הנ"ל, באשר החלטת כב' השופט זוסמן נסבה על ייצוג של ממש בהליך דיוני בבית- המשפט, שעה שבענייננו מדובר על חתימה בשם בעל-הדין, על מסמך, כתב טענות, בלבד. אני סבור כי קבלת טענתו של עו"ד גרנס ומתן פירוש לתקנה 472, כפי שהוא דוגל בו, עלולה להביא לתוצאות בלתי צודקות, שאין הדעת סובלת אותם. טול מקרה של בעל-דין חולה או שידיו פצועות ואשר, בשל כך, איננו מסוגל, פיסית, לחתום על המסמך. כלום יהיה הדבר צודק או הגיוני לאסור על בעל דין כזה ליפות כוחו של אדם אחר לחתום בשמו על כתב הטענות, ולאלץ אותו לשכור עו"ד שיעשה זאת בשמו (והרי אין הוא מסוגל גם לחתום על יפוי-כוח לעוה"ד)? תמהני! זאת ועוד. רבות נכתב כבר על כך כי תקנות סדרי הדין אינן אלא "הפרוזדור המוביל לטרקלין", שהוא הדיון במשפט גופו. יש לדעתי להתייחס לתקנות כאל כלי הבא לשת את המטרה, הוא עשיית דין צדק, ולא כמטרה בפני עצמה. ברוח זו ציינה, לאחרונה, כב' המשנה לנשיא, השופטת מ' בן פורת, בר"ע 69/85 מדינת ישראל ואח' נ' ויקטור גואטה ואח' [3] (בעמ' 28, ליד האות ג), כי תקנות סדרי הדין "הם אחרי ככלות הכל בגדר טפל לעומת העיקר (ההכרעה במחלוקת לעיצומה)". אין, לדעתי, אפשרות לתקן ההליך, בהסתמך על תקנה 524לתקנות [5], כפי שמציע חברי המלומד כב' השופט פריש. שכן אם אמנם אין ליחס לתקנה 472את הפרוש הרחב, כמוצע על ידי, ואם הערעור לא הוגש כמצווה על פי התקנות, הרי שאין בפנינו ערעור כלל ולא כתב ערעור שניתן לתקנו. (ראה על כך ע"א 369/50 רוברט מצא נ' אסתר ורפאל בן דרור [4], בעמ' 2042ליד האות ד'). מן הטעמים שציינתי, אני סבור כי יש לדחות את טענתו הטרומית של ב"כ המשיבים. השופט פריש: .1אני שותף לדיעה כי יש לדחות את הטענה שהועלתה. המדובר במעשה שנעשה בתום לב ולא היתה בו כוונה לעקוף את סדרי הדין. אין על כן לנקוט בצעד הדרסטי של מחיקת הערעור, או דחייתו על הסף. עם זאת, הנני בספק אם חתימה על ידי מיופה כח מתיישבת עם האמור בתקנה 472לתקנות סדר הדין האזרחי [5], שכן תקנה זו מדבר על "כל פעולה בבית-משפט הנדרשת מאת בעל-דין". תקנה זו באה להסדיר יחודיות הייצוג בבית המשפט על-ידי עורך-דין, ואם ניתן לכך פירוש מצטמצם, יתכן ויפתח פתח לעקיפת התקנה. .2אני סבור כי במקרה זה ניתן ללכת עפ"י האמור בתקנה 524[5], המסמיכה בית-משפט לתקן כל פגם או טעות בכל הליך וזאת במטרה "לברר מהן באמת השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי-הדין". כאמור, החתימה על-ידי בנה של המערערת נעשתה בתום לב בהסכמתה של המערערת. לא היתה כוונה לעקוף את סדרי הדין ולא את יצוגה של המערערת על-ידי עורך-דין. שהרי כאשר המערערת נדרשה להגיש עיקרי טיעון, הם הוגשו על-ידי עו"ד שלזינגר, אשר גם הופיע בשמה בבית-המשפט. אני סבור שיש לאפשר למערערת לתקן את הודעת הערעור ולאפשר לה לחתום עליה בחתימת ידה. סגן הנשיא גלסנר: אני מסכים שמן הדין לדחות את טענת ב"כ המשיבים כי אין ערעור בפני בית-המשפט - וזאת מהטעמים שהעלה חברי הנכבד, השופט בנאי, בחוות דעתו. אף אני, כחברי הנכבד, השופט פריש, מבין את מטרת תקנה 472כהסדר ליחודיות הייצוג בבתי-המשפט על ידי עורכי-דין, אולם אינני חושש מפתיחת פתח לעקיפתה, אם לא נראה בה מכשול לחתימת כתב בית-דין על ידי שלוחו של בעל הדין. הוחלט, אפוא, לדחות את טענתו המיקדמית של ב"כ המשיבים. מסמכיםייפוי כוחכתבי טענות / כתבי בי דין