אין ספק שהבת הקטנה זכאית למזונות מהנתבע. המחלוקת מתמקדת בענין זכותה של האשה למזונות, שהאשה טוענת: זכאית אני למזונות הן כאשת איש והן מכוח הסכם שלום בית. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מזונות אישה מכוח הסכם שלום בית: .1התובעות הן אשה ושלש בנות. בני הזוג נישאו ב- .21.9.78הבנות נולדו במועדים הבאים: 31.8.79; 19.11.82; .18.6.87התביעה היא למשמורת על הבנות ולמזונות. האשה כיום בת 45והנתבע בן .57התביעה הוגשה ביום 28.11.94, אך בשל נסיונות שונים של הסדרים מוסכמים, ולאור זאת שהתובעות והנתבע גרו יחדו, נדחו הדיונים מדי פעם עפ"י בקשת הצדדים. בשלהי 1995או בראשית 1996, עזבה האשה את הבית, ביחד עם הבת הקטנה, והלכה לבית אביה. מאוחר יותר עברו האשה והבת הצעירה לגור בדירה שהיתה רשומה ע"ש האשה, ושלטענתה שייכת לאחים שלה. המגורים בבית ההורים ובבית האחים היו חינם אין כסף. ביום 14.2.96נפסקו לבת הקטנה מזונות זמניים. שתי הבנות הגדולות יותר חיו עם אביהן כל השנים ונתכלכלו על ידו. .2לבני הזוג לא היתה מעולם דירה בבעלותם, והם גרו חינם בדירה שהועמדה לרשותם והשייכת לאבי הנתבע או לאחיו (ראה את אי ההתאמה בענין זה בין סעיף 6(א) בטיוטת ההסכם לשלום בית שלא נחתמה ושהוגשה בישיבה מיום 29.1.95לבין הפרו'). הנתבע ממשיך לגור בדירה ששימשה למגורים המשותפים. לא הוכח שיש לנתבע רכוש, זולת מניה באגד שנרכשה בטרם יינשאו בני הזוג. האשה טענה שהנתבע נישל אותה מכל רכוש ומכל גישה לענינים ממוניים, וכי בני משפחתו הכתיבו לנתבע את התנהגותו עם האשה, במיוחד בעניני ממון, ואילו הנתבע הכחיש זאת. .3אין ספק שהבת הקטנה זכאית למזונות מהנתבע. המחלוקת מתמקדת בענין זכותה של האשה למזונות, שהאשה טוענת: זכאית אני למזונות הן כאשת איש והן מכוח הסכם שלום בית שעשינו ב- 25.9.96(להלן: "ההסכם"), והנתבע טוען: לא כי, אשתי עזבה את הבית ואינה חפצה לשוב אליו שלא בצדק, ובאשר להסכם לא אני הוא המפר אותו אלא אשתי. הבעל מוסיף ואומר: אהבתי את אשתי ורוצה אני בחזירתה הביתה, ואם תשוב אפרנס אותה כדבעי, ואף שלחתי לה שליחים לפייסה ולא נתפייסה, ואף הצעתי, ואני חוזר ומציע, לשתפה שיתוף כלכלי מלא. על כל אלה משיבה האשה שהנתבע בערמה הוא עושה כדי לנשלה, וכי אין היא מאמינה בו עוד וכי כל חפצה הוא בגרושין בלבד. ביום 9.9.97שלחה באת כח האשה לב"כ הבעל את המכתב ת/8, ובו הודיעה שהאשה מעונינת להפוך את ההחלטה למזונות זמניים לפסק דין סופי, התגובה של ב"כ הנתבע על ת/ 8היתה שלילית (כזכור בהחלטה הזמנית נפסקו מזונות רק לבת ולא לאשה). .4סבורני שהכף נוטה למסקנה שאין האשה זכאית למזונות. אנמק זאת. הלכה היא שאשה זכאית למזונות רק כשהיא גרה במחיצה אחת עם בעלה (ראה ע"א 294/80, פד לד (4) 355). אשה שעוזבת את בית המגורים המשותף, מאבדת את זכותה למזונות, אלא אם כן עזבה בצדק (ראה ע"א 294/80הנ"ל). נטל ההוכחה שעזיבתה היתה מוצדקת מוטל על האשה, אלא שהנטל מבחינת כמות ההוכחה "קל כנוצה" (ראה ע"א 294/80הנ"ל, בעמ' 358, וכן ע"א 96/82, פד לח (1) 510). אמרתי מבחינת כמות ההוכחה, להבדיל מכובד הנימוקים והסיבות לעזיבה, שכן אלה צריכים להיות בעלי חשיבות ומשקל ממשיים (ראה שרשבסקי, דיני משפחה, הוצאה 4, עמ' 130, הערה .62אמנם בפסה"ד בע"א 560/82, פד לח (3) 743, בעמ' 746, מדובר על "משקל נוצה" לגבי הצידוק והסיבה לעזיבה, אך האסמכתאות המובאות שם לדברים אלה, מתיחסות לכמות ההוכחה). סבורני שהאשה לא עמדה בנטל ההוכחה בדבר צדקת עזיבתה. .5האשה טוענת: אפילו תמצי לומר שעזיבתי לא הוכחה כמוצדקת, הרי מכח ההסכם זכאית אני למזונות. ומדוע? משום שעפ"י ההסכם התחייב הנתבע לקנות דירה לשנינו באזור שמחוץ לקרית אתא, והנתבע לא עשה כן, ובהסכם כתוב שאם לא ייעשה כן, תקום זכותי למזונות אף אם לא אגור עם בעלי יחדו. והנה, הצדדים חלוקים בשאלה מי הוא זה ואיזה הוא המפר את ההסכם. הבעל מודה שבסופו של דבר מנע עצמו מרכישת דירה מחוץ לקרית אתא, אך טוען שהיה נכון לקנות בקרית אתא, והאשה מודה שחזרה בה מדרישתה שהדירה שתיקנה תיקנה מחוץ לקרית אתא, ונאותה לכך שתיקנה דירה בקרית אתא. נמצא שהמחלוקת נותרה לגבי השאלה מי הכשיל את הרכישה בקרית אתא. בענין זה לא שוכנעתי שהנתבע הוא זה שהכשיל את הרכישה, פרט לדירה פלונית שסרב לקנותה וטעמו עמו והטעם מוצדק. ומהו טעם זה? טעם כפול בדבר: שהדירה בעלת מדרגות רבות והוא, הנתבע, מתבגר והולך, ושהדירה משקיפה לבית העלמין, והנתבע אינו חפץ להשקיף ממעונו על בית העלמין, בהיות אחות שנפטרה צעירה קבורה שם ובהיות הוריו קבורים שם. לטענת הנתבע, ואין מחלוקת על כך, מות אחותו השפיע עליו מאד (כלשונו:ו"היא נפטרה לי בידיים ויש לי טראומה מכך", עמ' 20לפרו'). בסיכומו של דבר, לאחר שקילת הראיות, סבורני שהקולר בדבר ההימנעות מרכישת דירה תלוי בצואר האשה, יותר משהוא תלוי בצואר הבעל, והטעם לכך הוא החפץ הטמון בלב האשה להתגרש מהנתבע. האשה נחושה ברצונה להתגרש עד כדי כך שהסכימה מצדה לותר על תביעתה למזונות לעצמה (ת/8), ואף סרבה להצעות הנתבע ובאת כוחו, שתיקנה דירה בכל מקום שתבחר האשה, וכי הנתבע ישליש את הכסף בידי באות כח הצדדים והן יקנו את הדירה, וכן שהמשכורת של הנתבע תיכנס לחשבון האשה ויינתנו לכך בטחונות (ראה עמ' 19ועמ' 24לפרו'). ושמא תאמר שרצונה בגרושין נעור משנתיאשה מהתנהגותו של הנתבע בענין רכישת דירה, אף אנו נשיב אמרינו שרצון האשה בגרושין הובע, עתים בגלוי ועתים שלא בפה מלא, בכל מהלך הדיונים, וזה כנראה היה חפצה כל הזמן (ראה בפרו' בעמודים 6-5, 7, 9, 14, 17, נוסף על עמ' 19ו- 24הנ"ל). יתכן שהיו בלב האשה מדי פעם גם הרהורים בכוון שלום בית, ואולי היה חפץ זה בלבה, משום ששלום הבית יכול היה להביא לה בכנפיו בעלות על מחצית דירה (והרי לאחר מכן אפשר שוב לחדול מלרצות שלום בית), אך הרצון הבסיסי שלה היה גרושין. אכן, לוא הוכיחה האשה סיבות טובות לעזיבת הבית, כי אז גם רצונה לגרושין לא היה שולל ממנה את זכותה למזונות, אך כאמור בכך לא שוכנעתי. .6ועוד, אפילו תמצי לומר שהיתה לאשה הצדקה לעזוב את הבית, הרי נסיונותיו של הנתבע לפייסה היו צריכים להביא אותה לשינוי עמדה. יצויין שמדובר בנסיונות שנעשו לא רק בהצהרות בעלמא בביהמ"ש, שכידוע "חשודות" הן לעתים, אלא גם בשליחים ששלח לרצותה, ואף בפתיחת חשבון בנק משותף, שהאשה נמנעה מבוא לבנק כדי להצטרף אליו ובנכונות להשליש כסף בידי באות כח הצדדים ולתת בטחונות מתאימים (לענין הפיוס, וחובת האשה להיות נוחה להתרצות לפיוס, ולא להתעקש בסרוב כשאין סיבות חשובות לכך, ראה ע"א 644/83פד לח (2) 610, בעמ' 616-615, וע"א 654/69, פד כד (1) 373, בעמ' .375סרוב בלתי מוצדק להתרצות ולהתפייס, עלול לפגוע בזכות אשה למזונות, אפילו עזיבתה מעיקרא היתה מוצדקת (ראה ע"א 654/69וע"א 644/83הנ"ל). .7העולה מן האמור עד כה, שאין לפסוק מזונות לאשה. לא כן לגבי הבת הצעירה, שנמצאת עם אמה. בת זו, שהיא כבת 10שנים וחצי כיום, זכאית למזונות מאביה. הסכום הזמני שנפסק היה נמוך למדי, בין היתר בהתחשב בכך שהנתבע פירנס שתי בנות אחרות, ושהצעירה הרבתה לבקר בביתו. כיום הבת הבכורה בוגרת, והשניה כבת 16שנים ורבע, ולכן ראוי להגדיל את הסכום. המזונות הזמניים הגיעו בינתיים, מחמת ההצמדה, לכ- 700ש"ח לחדש בלבד. אינני סבור שת/8, בו הסכימה האשה להפוך את ההחלטה הזמנית לפסק דין, צריך להיות בעוכרי הבת ולמנוע ממנה מזונות בסכום גבוה יותר, וזאת לא רק משום שהנתבע סרב להצעה, אלא גם משום שהאשה אינה רשאית לותר על מזונות הבת (והדבר אמור גם לגבי ויתור חלקי), מבלי שיש לאשה מקורות כלכליים לפרנס את הבת. האשה אינה עובדת, כמנהגה כל השנים, ואין לה מקורות הכנסה ממשיים, זולת אבטחת הכנסה שהיא מקבלת. עפ"י יכלתו הכלכלית של הנתבע, יש בכוחו לשלם למזונות הבת הצעירה יותר מהסכום הזמני הנוכחי. הנתבע אמנם אינו עובד כנהג באגד, אלא במחלקת האבדות של אגד (למרות היותו חבר באגד), ולכן משכרתו אינה רבה, אך עדיין יש בכוחו לזון את הבת הצעירה ביותר מהסכום הזמני הנוכחי. הבקשה לחידוש הדיונים, לאחר הנסיונות לשלום בית ולהסדרים מוסכמים, הוגשה ע"י האשה ב-4.3.97, ונראה לי שזה המועד הנאות שממנו ראוי לפסוק לבת מזונות שונים מהסכום הזמני. הבת זוכה למדור חינם יחד עם אמה. בהתחשב בכל האמור, נראה לי שראוי לחייב את הנתבע לשלם לבת סך 100, 1ש"ח לחדש, בתוספת קיצבת הילדים המגיעה בזכות הבת הצעירה. .8התביעה היתה גם למשמורת. אין עוד טעם להרחיב את הדבור בענין זה, שכן איש מהצדדים לא ניסה לשנות את המתכונת הנוכחית של הימצאות הבנות, ואף בסיכומים בכתב של הצדדים אין התיחסות לכך. .9סוף דבר אני מורה כדלקמן: א) כל עוד לא תינתן החלטה אחרת, תהיה הבת יסמין במשמורת התובעת .1 ב) תביעת התובעת 1למזונות עבור עצמה נדחית. ג) המזונות עבור התובעת 4, יסמין, יהיו כדלקמן: עד 4.3.97תחול ההחלטה למזונות זמניים מיום 14.2.96, ומיום 4.3.97ואילך ישלם הנתבע לתובעת 4באמצעות התובעת 1, מזונות בסך 100, 1ש"ח לחדש. הסך 100, 1ש"ח צמוד למדד יוקר המחיה והבסיס הוא המדד שפורסם ב- .15.2.98ההתאמה אחת לשלושה חודשים והראשונה ב- 1.6.98(ללא הפרשים רטרואקטיביים). התשלום יעשה מדי חדש מראש באחד בחודש. קיצבת הילדים הנוגעת לתובעת 4תשתלם לתובעת 1נוסף על המזונות הנ"ל. ד) לאור התוצאה - ישא כל צד בהוצאותיו. חוזההסכם שלום ביתמזונות