שאלת סמכותו של בית משפט השלום ליתן צו הריסה נידונה בפני בית המשפט העליון ונקבעו בה הלכות (השוו: רע"א 10889/07 קנאזע נ' הנזירות הפרנסיסקניות של הלב הטהור של מריה, פסקה 10. קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סמכות בית משפט השלום ליתן צו הריסה: 1. עניינה של הבקשה שלפניי בסכסוך ארוך שנים בין המבקשים לבין המשיבה בנוגע למבנה אשקובית המצוי בישוב בית חורון (להלן: המבנה והיישוב בהתאמה), שהושכר למבקשים, כברי רשות בו, מאת בית חורון - אגודה שיתופית להתיישבות חקלאית (להלן: האגודה). בשנת 1996 נחתם הסכם בין האגודה לבין המשיבה, שלפיו התחייבה האחרונה לשפץ מספר אשקוביות ביישוב, וביניהן המבנה נושא הבקשה שלפניי. האגודה מצידה התחייבה לדאוג לפינוי המבנים לצורך ביצוע השיפוץ. בשל סירובם של המבקשים לפנות את המבנה, הגישה האגודה תביעה לפינוים. בשנת 2002, במסגרת ההליך שהתנהל, הגיעו המבקשים והאגודה, בהסכמת המשיבה, להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק-דין (להלן: הסכם הפשרה). בהסכם הפשרה נקבע, כי המבקשים יוכלו להמשיך להתגורר במחצית המבנה, בכפוף למספר תנאים, לרבות תשלום פיצוי למשיבה והתחייבות מצידם לפנות חלק מן המבנה. כמו-כן, נקבע כי מעטפת המבנה, שתיבנה על-ידי המבקשים, תבוצע בתיאום ובהסכמה של מתכנן הפרויקט ועל-פי תוכנית הפרויקט. בהסכם הפשרה צוין עוד, כי אם לא יעמדו המבקשים בתנאים שנקבעו, יידרשו לפנות את המבנה ולהעמידו לרשות המשיבה. בנוסף, תהיה האחרונה רשאית לתבוע דמי שכירות בגין התקופה שבה החזיקו במבנה. בהמשך, התגלעה מחלוקת משפטית בין המבקשים לבין המשיבה בנוגע לקיום תנאי הסכם הפשרה. בחודש דצמבר 2004, קיבל בית משפט השלום בירושלים את תביעת הפינוי שהגישה המשיבה נגד המבקשים והורה להם לפנות את המבנה. כמו-כן, נדחתה תביעת המבקשים למתן הצהרה כי קוימו תנאי הסכם הפשרה (להלן: פסק-הדין הראשון). בית המשפט פסק כי המבקשים הפרו את הסכם הפשרה בכך שלא עמדו בתנאי של פיקוח הנדסי ראוי וביצעו חריגות בניה שהביאו לפגיעה ממשית ברכוש המשיבה. נקבע, כי אלה האחרונות מהוות גם הפרת חובה חקוקה, המזכה את הנפגע ממנה בסעד של צו הריסה או צו מניעה. בנוסף, צוין, כי המשיבה רשאית להגיש תביעה לקבלת דמי שכירות מכוח הסכם הפשרה. ערעור שהגישו המבקשים על פסק-דין זה התקבל בחלקו. נקבע, כי על אף שהמבקשים הפרו את הסכם הפשרה, אין עילה לפנותם מן המבנה. בית המשפט לא התערב ביתר קביעותיו של בית משפט השלום. 2. משהמשיכו המבקשים בבניית המבנה - כך לטענת המשיבה - הגישה האחרונה בשנת 2005 את התביעה נושא הבקשה שלפניי, לבית משפט השלום בירושלים. בגדר התביעה, עתרה המשיבה לפינוי המבקשים מן המבנה, תשלום דמי שכירות ופיצוי בגין הפגיעה במבנה, אשר לטענת המשיבה, מנעה ממנה לממש את רכושה ולמכור אותו. כן, התבקש צו להריסת הבנייה הבלתי חוקית, שהתבסס על העוולות של מטרד ליחיד והפרת חובה חקוקה. במסגרת ההליך, ניתן צו מניעה זמני עד להחלטה אחרת, אשר אסר על המבקשים לבצע עבודות בניה במבנה. כן, מונה מהנדס מומחה מטעם בית המשפט לצורך מתן חוות דעת לגבי תוספות הבניה שבוצעו על-ידי המבקשים והמבנים שיש להרוס. בהמשך, הגישו המבקשים תביעה לביטול צו המניעה שבגדרה טענו כי המשיבה נעדרת זכויות במבנה. המשיבה הגישה מספר בקשות לפי פקודת בזיון בית משפט על מנת לאכוף על המבקשים את צו המניעה. לצורך הדיון בבקשות אלה, נדרשה חוות דעת המומחה, אך בשל קשיים שהערימו המבקשים על המומחה, הוגשה זו אך בשנת 2008 ופורטו בה עבודות נוספות שבוצעו על-ידי המבקשים על אף צו המניעה. בהחלטתו מחודש אוקטובר 2007, קבע בית משפט השלום כי נוכח העובדה שהוגשו תצהירי עדות ראשית, הדרך היעילה לסיום התיק תהיה במסגרת דיון בהליך העיקרי, תוך השהיית הדיון בבקשות לביטול צו המניעה ובזיון בית המשפט.  3. בחודש אוגוסט 2010, קיבל בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת א' שניידר) את תביעת המשיבה באופן חלקי. בפסק-דינו, סקר בית המשפט את השתלשלות ההליכים שהתנהלו בין הצדדים, ובחן את טענותיהם בהרחבה. נקבע, כי למשיבה זכויות קנייניות במבנה והמבקשים מנועים מלטעון נגד קיומן. עוד צוין, כי אין נפקות לכך שהמשיבה מכרה את זכויותיה במבנה בשלב כלשהו. בצד זה, דחה בית המשפט את תביעת המשיבה לתשלום דמי השכירות וקבע כי אלה שולמו בהתאם לקבוע בהסכם הפשרה. עם זאת, הוא פסק הפרשי הצמדה וריבית בגין הפיגור בתשלום וכן, דמי שימוש ראויים עבור תקופת האיחור בפינוי חלק מן המבנה על-ידי המבקשים. כמו-כן, דחה בית המשפט את תביעת המשיבה לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו למבנה, משלא הוכח קיומו של נזק. בהקשר זה צוין, כי יכולתה של המשיבה לממש את הנכס לא נפגעה, שהרי היא מכרה את זכויותיה לאחר. באשר לצו ההריסה, קבע בית המשפט כי המבקשים ביצעו חריגות בניה משמעותיות, לא פעלו על-פי צווי המניעה שניתנו והמשיכו בבנייה אף לאחר שהוגשו נגדם תביעות לפי פקודת בזיון בית משפט. בכך, קבע בית המשפט, הפרו המבקשים את הסכם הפשרה, פגעו בזכויות הבניה של המשיבה במבנה הצמוד ובזכויותיה הקנייניות, ומעשיהם מהווים הסגת גבול והפרת חובה חקוקה. על רקע זה, הטיל בית המשפט על המבקשים קנס כספי מכוח פקודת ביזיון בית משפט. עם זאת, נקבע כי תינתן למבקשים אורכה בת 6 חודשים כדי להכשיר את חריגות הבניה. אם בתקופה זו לא יינתן היתר בניה או אישור עקרוני, יהיה על המבקשים להסיר את חריגות בנייה, אלא אם יגיעו להסדר אחר עם המשיבה. 4. על פסק-דין זה, הגישו המבקשים ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים א' אפעל-גבאי, א' פרקש ור' יעקובי), אשר נדחה בחלקו. בית המשפט קיבל את קביעותיו של בית משפט השלום באשר לחיוב המבקשים בתשלום הפרשי הצמדה וריבית ודמי שימוש ראויים. כן, דחה את טענת המבקשים שלפיה אין המשיבה רשאית לתבוע אותם מאחר שמכרה את זכויותיה במבנה לאחר, בקובעו כי על אף המכירה, נותרה בידי המשיבה הזכות להמשיך בהליך מול המבקשים וליהנות מפירותיו. עם זאת, נקבע כי יש לבטל את הקנס שהוטל על המבקשים בשל בזיון בית משפט. זאת, מאחר שקנס זה ניתן עקב הפרות קודמות של המבקשים, דבר העומד בניגוד לתכלית שביסוד פקודת בזיון בית משפט, לשמש גורם מרתיע מפני פעולות עתידיות, ולא להעניש על הפרות העבר. בנוסף, קבע בית המשפט, כי בצדק הוצא צו ההריסה, שכן חריגות הבניה שביצעו המבקשים היוו הפרת חובה חקוקה ופגעו בזכויות הבניה של המשיבה, בקניינה וביכולתה ליהנות מרכושה. עם זאת, ניתנה למבקשים אורכה נוספת בת 5 חודשים להשגת היתרי הבניה. 5. מכאן הבקשה שלפניי, שבגדרה טוענים המבקשים כי בית המשפט קמא שגה בכך שהותיר על כנו את צו ההריסה שניתן נגדם. לשיטתם, משקבע בית משפט השלום כי לא התקיימה עוולת מטרד ליחיד - באין הוכחה לנזק - לא היה מקום להוציא צו הריסה נגדם. זאת, שכן בית משפט השלום אינו מוסמך ליתן צו הריסה מכוח עילה שאינה מטרד ליחיד. בנוסף, לטענתם, ניתן להם אישור עקרוני לבניה. עוד גורסים המבקשים, כי המשיבה נעדרת זכויות קנייניות במבנה ולכל היותר היו לה זכויות שיפוץ ושיווק שמכרה לפני מועד הגשת התביעה הנוכחית, ולפיכך -  לא הייתה לה כל עילת תביעה נגדם. כן, נטען כי המשיבה אינה צד להסכם הפשרה שנכרת בין המבקשים לבין האגודה, ולפיכך לא הייתה רשאית לתבוע מכוחו. בצד זה, משיגים המבקשים על הקביעה, שלפיה הבניה שביצעו גרמה לפגיעה בקניין המשיבה, ויש בה משום הסגת גבול. לטענתם, עילות אלה כלל לא הועלו על-ידי המשיבה במסגרת טיעוניה. עוד נטען כי הערכאות דלמטה לא נתנו דעתן לשיקולים הרלוונטיים למתן צו עשה, הקבועים בסעיפים 73-74 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], בטרם הורו על מתן צו הריסה. הם מדגישים כי האינטרס המרכזי של המשיבה בתביעה היה כלכלי, ולפיכך, היה מקום להורות על פיצוי חלף מתן צו עשה. לבסוף, טוענים המבקשים, כי סעד ההריסה יגרום לפגיעה קשה בהם ובילדיהם המתגוררים במבנה, באופן העולה כדי עיוות דין.   6. לאחר שבחנתי את הבקשה, נחה דעתי, כי דינה להידחות. הלכה היא כי רשות ערעור תינתן אך במקרים חריגים, שבהם מעלה הבקשה שאלה משפטית בעלת השלכות רוחב, החורגות מגדר המקרה הפרטני שבין הצדדים (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). טענתם המרכזית של המבקשים מופנית כלפי שאלת סמכותו של בית משפט השלום להעניק סעד של צו הריסה. ראשית, יצוין כי מן החומר המוצג לפניי עולה, כי טענת חוסר הסמכות הועלתה לראשונה בבקשה הנוכחית, ולא בא זכרה בערכאות הקודמות. אכן, ההלכה הרווחת היא כי ניתן להעלות טענת היעדר סמכות בכל שלב משלבי הדיון, ואולם, נפסק זה מכבר, כי במקרים מסוימים, לאחר שנידון העניין וניתנה בו הכרעה, לא יידרש בית המשפט לטענת העדר סמכות בשלב הערעור. זאת מטעמים של יעילות דיונית וכן, מניעות שיסודה בחובת תום הלב והרצון למנוע שימוש לרעה בהליכי משפט על-ידי הצד המפסיד (ראו: רע"א 11220/04 מוקלד נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פסקה 5 ( 19.4.2005); רע"א 3121/08 נדב נ' עובדיה, פסקה 19 ( 25.8.2008)). דברים אלה נכונים ביתר שאת, כאשר הטענה מועלית לראשונה ב"גלגול שלישי". נוכח כך, אני סבור כי במקרה שלפנינו, מנועים המבקשים מלהעלות טענה זו בשלב הנוכחי. שנית, אדגיש כי שאלת סמכותו של בית משפט השלום ליתן צו הריסה נידונה בפני בית משפט זה ונקבעו בה הלכות (השוו: רע"א 10889/07 קנאזע נ' הנזירות הפרנסיסקניות של הלב הטהור של מריה, פסקה 10 ( 4.5.2008)). בענייננו, אין מדובר אלא בשאלה הנוגעת לאופן יישומה של הלכה ידועה על נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה, ומשכך, אין היא מצדיקה מתן רשות ערעור. זאת, אף אם נפלה טעות ביישום הדין - ואיני נדרש להכריע בכך (ראו: רע"א 1300/11 גולדמן נ' ולדמן ( 20.3.2011); רע"א 2882/05 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' בלולו ( 16.1.2006)). נכון הדבר גם לעניין הטענה כי הערכאות הקודמות לא נתנו דעתן לשיקולים הרלוונטיים למתן צו עשה. באשר ליתר טענותיהם של המבקשים, הרי שהן אינן מגלות כל שאלה משפטית שחשיבותה כללית, והן מתוחמות לעובדותיו הייחודיות של הסכסוך הקונקרטי בין המבקשים לבין המשיבה. משכך, אין הן מצדיקות את התערבותו של בית משפט זה. לבסוף אציין, כי פסקי-הדין של הערכאות הקודמות אינם מציבים את המבקשים בפני עובדה מוגמרת בעניין צו ההריסה וכי למבקשים ניתנו שתי ארכות להשגת היתרי הבניה המדוברים בטרם ייכנס הצו לפועל. הבקשה נדחית, אפוא. משלא נתבקשה תגובה, איני עושה צו להוצאות. הריסת מבנהצו הריסהצווים