בכתב ההגנה מטעם הנתבע הוכחש קיומם של יחסי עובד מעביד בין הצדדים, ונאמר כי התובע היה עובד מזדמן, וכי בין תקופות עבודתו היו הפסקות של חצי שנה. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצויי פיטורים לעובד מזדמן: התובע בתיק זה דרש פ"פ בגין 5שנות עבודה בסך 250, 6ש"ח, בהתבסס על שכר של 50ש"ח ליום עבודה. כמו כן דרש תמורת הודעה מוקדמת בשיעור שכר שבועיים ופדיון 14ימי חופשה בסך 063, 1ש"ח. התובע טוען בכתב התביעה כי עבד החל מ- 31.10.86ועד 7.11.90, יום בו נפגע בתאונת עבודה, שלאחריה סירב הנתבע להחזירו לעבודה. בכתב ההגנה מטעם הנתבע הוכחש קיומם של יחסי עובד מעביד בין הצדדים, ונאמר כי התובע היה עובד מזדמן, וכי בין תקופות עבודתו היו הפסקות של חצי שנה. מכל מקום, בשנים 86'-87' הנתבע כלל לא העסיק פועלים מהשטחים. התובע אינו זכאי לפ"פ נוכח תקופות עבודתו הקצרות. בתצהיר עדותו טען התובע כי, שלא כנטען בכתב התביעה, שכרו היומי האחרון היה 80ש"ח ולכן סכום פ"פ הנתבע הוא בסך 000, 10ש"ח, תמורת ההודעה המוקדמת בסך 000, 1ש"ח ופדיון החופשה בסך 120, 1ש"ח. התובע הגיש לתיק ביה"ד מסמך (כנספח לתצהיר עדותו אשר סומן א') המופנה למשרד לשכת התעסוקה ברמאללה, ובו בקשה מאת הנתבע לתת רשיונות יציאה לעבודה עבור 3עובדים ביניהם התובע. בכותרת מסמך זה מופיע תאריך 31.10.86(הוא המועד שהתובע מציין כתאריך תחילת עבודתו אצל הנתבע), אלא שבמהלך חקירתו הנגדית נתבקש התובע להסביר כיצד זה המסמך נושא תאריך משנת 86', כאשר בגוף המסמך נאמר שהתשלומים לשירות התעסוקה בגין התובע ושני הפועלים האחרים יועברו מ- 1.12.90מידי חודש בחודש; על כך טען התובע כי אינו יכול להסביר את הסתירה וכי לא הוא כתב את המסמך. מכל מקום, התובע זכר כי התחיל את העבודה בבנין אצל הנתבע כבר בשנת 86' בעת שעבדו בבניינים בהרצליה. לטענתו, בין סיום בנין למשנהו היו הפסקות של כשבועיים בזמן שהקימו את הפיגומים, ורק באותם זמנים ישב בביתו ולא קיבל כסף תמורת אותם ימים. התובע אישר כי בשנת 90' עבד סה"כ כ- 5חודשים, זאת לאחר שנזכר כי הנתבע היה במאסר במהלך שנת 90' כ- 5חודשים. לטענתו, לאחר שהנתבע יצא מבית-הסוהר שילם לתובע ולפועלים האחרים את יתרת שכם. לדבריו, עבודתו נפסקה לאחר שנפצע בתאונת עבודה; וכשחזר בבקשה להמשיך לעבוד, אמר לו הנתבע כי אין לו עבודה בשבילו אף שהמשיך להעסיק את שני חבריו. לטענתו, גם בתקופת האינתיפאדה הגיע לעבודה למרות שהיה סגר, משהוא וחבריו מתגוררים סמוך לגבול ליד הישוב ברקת. עד נוסף מטעם התובע היה פאד האשם עבד אל-קאדר כנא. עד זה טען כי התובע לא הוחזר לעבודה לאחר שהחלים מפציעתו מתאונת העבודה וכי הוא עצמו פוטר חודשיים לאחר מכן. בחקירתו הנגדית, טען העד כי, התחיל לעבוד בשנת 86' בבנין בתל-גיבורים חולון, וכי במהלך עבודתו עבד בהרצליה, בת-ים, חולון, ת"א. מכל מקום, לא זכר תאריכים. באשר למכתב הפניה ללשכת התעסוקה, טען כי הוא לא קיבל את המכתב ולא ראה אותו, אך מכל מקום לא הועסק באמצעות שירות התעסוקה. העד טען כי השכר עמד בשנה האחרונה על סך 80ש"ח ליום; וכי לא חדל לעבוד גם בתקופה שהנתבע היה בבית-הסוהר, כי אחיו של התובע החליף אותו בניהול העבודה, וההפסקה היתה רק משך חודש אחד. עד נוסף היה חוסם ג'ודה מוצטפא דאר חאמד. גם עד זה טען כי הנתבע לא החזיר את התובע לעבודה לאחר פציעתו, וכי הוא עצמו פוטר חודשיים לאחר מכן. עד זה טען כי התחיל לעבוד אצל הנתבע בשנת 86' ועבד משך 4- 3.5שנים, כאשר התחיל את העבודה בתל-גיבורים. לטענתו, עבדו ברציפות; וכי בעת שהנתבע הלך לבית-הסוהר אחיו ניהל את העבודה במקומו. גם עד זה לא זכר מכתב הפניה לשירות התעסוקה, אם כי טען שראה מכתב אצל התובע. הנתבע בעדותו טען כי התובע עבד באופן מזדמן תקופות בלתי קבועות לפי צורכי העבודה, וזאת החל מ-88', כאשר באותה שנה עבד החל מ- 8/88עד 11/88; ואילו בשנת 89' עבד מיולי עד אוקטובר; בשנת 90', משהנתבע היה בבית-הכלא, מינואר ועד 28.7.90לא הועסקו הפועלים ע"י הנתבע. לאחר שהשתחרר מהכלא, עבד התובע עוד כ- 3שבועות עד הפציעה. לטענתו, ב-31.10.90, או במועד סמוך לאחר שיחרורו מהכלא, הפנה את התובע ואת שני הפועלים הנוספים להרשם בלשכת העבודה ברמלה כשהם אמורים להתחיל את העבודה מ- 1.11.90ואילך. נספח א' לתצהיר התובע זוייף בכל מקום בו הוסף תאריך 86', וזאת משברור שהתאריך 1.12.90המופיע בגוף המכתב הוא התאריך שנרשם ע"י הנתבע והמתאים למצב העובדתי. לטענתו, התובע (לאחר שנפצע בתאונת העבודה ואף שנפצע באופן קל ביותר ואף נסע באותו יום בכוחות עצמו לביתו) רצה להבנות מתביעה כנגד חברת הביטוח. לאחר 14יום ביקש לחזור לעבודה, אך משהנתבע הבהיר לו כי יעסיק אותו רק באמצעות שירות התעסוקה, לא הסכים משלא רצה לשלם מיסים והעדיף לעזוב את העבודה ולהגיש תביעה. בחקירתו הנגדית חזר הנתבע והדגיש כי התובע הגיע בחודש יוני או אוגוסט 88' והתחיל לעבוד בתל-גיבורים, וכי קודם לכן הועסקו על ידו העדים מטעם התובע חודשים מספר קודם לכן. לטענתו, בעת שהיה בבית-סוהר העסק היה מוקפא למשך כ- 11חודשים. הנתבע הוסיף כי מסוף שנת 90' עמד על כך שהפועלים יועסקו רק דרך שירות התעסוקה. התובע עצמו עבד עד 11/90ועזב את העבודה משהנתבע עמד על כך שיועסק באמצעות שירות התעסוקה. שכרם של התובע וחבריו עמד על סך 90ש"ח ליום בסיום העבודה. התובע נפצע באורח קל ולכן לא מצא הנתבע צורך לדווח על התאונה לביטוח-לאומי, אך דיווח על כך לביטוח צד ג' שהיה לו. הוא אף מסר לידו מסמכים ככל שהתובע ביקש לענין זה ולצורך ניהול התביעה כנגד חברת הביטוח. עד מטעם הנתבע היה מר מוחמד מחמוד. עד זה טען כי עבד עם הנתבע משנת 87' והיה עובד ראשון של הנתבע וכי באותה עת עבדו בתל-גיבורים ואח"כ עברו להרצליה. לטעתנו, כשלא היתה עבודה אצל התובע, היו הולכים הוא והתובע לעבוד אצל קבלן אחר. בתקופה שהנתבע היה בבית-סוהר כלל לא עבדו אצלו. העד טען כי עבד יחד עם התובע ועדיו, וטען כי הוא לא יודע שאחיו של הנתבע החליף אותו בעת שהנתבע היה עצור בבית-הסוהר, מכל מקום הוא לא הועסק באותה עת. העד טען כי הפסיק לעבוד כאשר לנתבע לא היתה עבודה והוא עצמו לא קיבל רשיון. ב"כ התובע בסיכומיו חזר על כל עילות התביעה, תוך שהוא מוצא תימוכין לגירסת התובע בעדויות העדים מטעמו ואף בעדות הנתבע. מטעם הנתבע לא הוגשו סיכומים. לאחר שנשלחה דרישה נוספת לבא-כוחו, הודיע זה כי הוא מתבקש להשתחרר מהייצוג עקב חילוקי דעות בענין שכר הטרחה, ופניה לנתבע בענין זה אף היא לא נענתה. אשר על כן, ינתן פסה"ד על פי החומר שבתיק ביה"ד. להלן החלטתנו:ו- המחלוקת, למעשה, בין הצדדים היא באשר למשך תקופת עבודתו של התובע. בעוד אשר התובע טוען לעבודה רצופה מסוף 10/86ועד סוף 10/90, טוען הנתבע לעבודה לסירוגין ובאופן מזדמן, כאשר ההפסקה המירבית היתה במהלך שנת 90' מינואר ועד 7/90עת הנתבע ישב במאסר. באשר לגירסת התובע, הרי שיש לציין מספר עובדות אשר מעוררות תמיהה: - בכתב התביעה דרש התובע את זכויותיו על בסיס שכר יומי של 50ש"ח. מבלי שביקש לתקן את כתב תביעתו, ובלא שתיקן את התביעה במסגרת תצהיר עדותו, הסכומים הנתבעים חושבו על בסיס 80ש"ח ליום, וזאת בהנמקה כי טעה בציון הסכום בכתב התביעה. - לתצהיר עדותו של התובע צורף צילום מסמך (שקיבל את הסימון א'), שהוא מכתב בחתימת הנתבע ומופנה ללשכת העבודה ברמאללה. במכתב זה מופיעה דרישה לקבלת רשיון עבודה עבור התובע והעדים שהעידו מטעמו. בראש המכתב מופיע תאריך 30.10.86, תאריך זו הוא התאריך המצויין כמועד תחילת עבודתו של התובע (הן בתצהיר עדותו והן בכתב התביעה). בתצהיר עדותו של הנתבע הופנתה תשומת הלב לעובדה כי בגוף המסמך מופיע התאריך 1.12.90כמועד תחילת העברת תשלומים. בעקבות זאת, נזהר התובע בחקירתו הנגדית והסתתר מאחורי הטענה כי אינו זוכר מתי ניתן לו המסמך (נספח א' לתצהירו) ואינו יכול להסביר את התאריכים השונים הרשומים בו. - נקודה נוספת היא כי התובע עצמו מאשר כי לא עבד בשנת 90' משך 5חודשים בעת שהנתבע שהה במאסר. העדים מטעם התובע שהעידו בישיבה שלאחר שנשמעה עדות התובע, ידעו כבר לאמר כי גם בתקופה זו עבדו כאשר הנתבע הוחלף ע"י אחיו. - אי התאמה נוספת יש למצוא בכך שבעוד אשר התובע והעדים מטעמו טענו לשכר אחרון של 80ש"ח, טרח הנתבע והעיד כי שכרם האחרון עמד על 90ש"ח ליום עבודה. למרות אי דיוקים ותמיהות אלה, שעלו מגירסת התובע, ביקש בא-כוחו בסיכומיו לקבל את גירסתו במלואה בלא לתת הסבר כיצד מתיישבת גירסתו של התובע עם התמיהות שהעלנו לעיל. לא שוכנענו בעובדה כי התובע אכן התחיל לעבוד בשנת 86'. לא קיבלנו כל נקודת ציון נוספת לאותו נספח א' (שכאמור שוכנענו כי תאריכים המתייחסים לשנת 86' תוקנו בו) המלמדת על תחילת העבודה בשנת 86'. גם העדים מטעם התובע, אשר טענו זאת, לא הסתמכו על כל נתון אוביקטיבי, כאשר מולם טען הנתבע בתוקף כי התחיל להעסיק עובדים מהשטחים רק בשנת 88', וגם אז לחודשים ספורים. הנטל להוכיח את מועד תחילת עבודתו היה מוטל על התובע; ומשנראה כי הסתמך בענין זה על אותו נספח א', שאינו מקובל עלינו, סבורים אנו כי לא הרים את הנטל להוכיח את גירסתו לגבי מועד תחילת העבודה. גם לגבי המשך העבודה, עולה מדברי התובע כי בין עבודה בבנין אחד למשנהו היו הפסקות, גם אם קצרות לטענתו, אך תקופות אלה לא הופחתו משום מה בעת חישוב הזכויות הנתבעות. משלא הוכח מועד תחילת העסקת התובע, כמו גם ענין הרציפות בעבודה, ומשהנתבע (עפ"י עדות התובע) לא העסיקו משך כ- 5חודשים במהלך שנת 90' בעת שהנתבע היה בכלא ועבודת התובע נפסקה ב-11/90, הרי שלא קמה לתובע זכות לפ"פ ותביעתו בגין עילה זו נדחית. באשר לתביעה לתמורת הודעה מוקדמת: התובע טען כי פוטר בעקבות פציעה בתאונת עבודה. לעומתו טען הנתבע כי ביקש להמשיך ולהעסיקו כפי שהעסיק את חבריו ( 2העדים מטעמו), אלא שהתובע לא הסכים להיות מועסק באמצעות שירות התעסוקה. העדים מטעם התובע טענו כי הנתבע סירב להחזיר את התובע לעבודה בעקבות החלמתו מהפציעה; והדבר מתיישב עם העולה מנספח א' לכתב התביעה על פי הגירסה שהנתבע עצמו הציג, כי מסמך זה הוצא על ידו בסוף 10/90כשהוא מופנה לשירות התעסוקה בהתייחס לתובע ושני חבריו. ולכן, נראית לנו הטענה כי הנתבע הוא זה שסירב להחזיר את התובע לעבודה לאחר שנפגע בתאונת העבודה בשנת 90' ואנו מחייבים את הנתבע בתשלום תמורת הודעה מוקדמת בשיעור שכר שבועיים בסך 000, 1ש"ח כנתבע. באשר לפדיון חופשה: התביעה בגין עילה זו הוגשה ב-25.11.92, שנתיים לאחר סיום עבודתו של התובע גם על פי גירסתו. הנתבע לא טען דבר לענין עילה זו, ולכן חזקה שלא שילם לתובע פדיון חופשה. משהתובע עבד, גם לפי גירסת הנתבע, במצטבר מעל שנה - זכאי הוא לפדיון 14ימי החופשה הנתבעים. הנתבע ישלם לתובע את הסך 120, 1ש"ח בגין עילה זו. הסכומים על פיהם חוייב הנתבע הם בהתאם להודעתו, כי שכרו האחרון של התובע היה 90ש"ח ליום העבודה. באשר לתביעה לדמי הבראה, שהופיעה לראשונה בסיכומי התובע, הרי שעילה זו לא בא זכרה כלל בכתב התביעה. מה גם שצו ההרחבה באותה עת קבע שמדובר בזכות שאיננה ניתנת לפדיון וממילא התובע לא היה זכאי לתשלום בגין עילה זו. לסיכום: הנתבע ישלם לתובע את הסך 120, 2ש"ח בצרוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 5129 1.11.90ועד הפרעון. הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 300ש"ח.פיצוייםפיטוריםפיצויי פיטורים