קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עונש על סחר בבני אדם לעיסוק בזנות: השופטת ד' ביניש:   המשיב בערעור המדינה (ע"פ 106/03), המערער מצידו הוא על חומרת עונשו (להלן: המשיב), הודה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעובדות של כתב אישום מתוקן והורשע על פי הודאתו בעבירות של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות ובעבירות נלוות אליה של ניהול מקום לשם זנות, סרסרות וכליאת שווא. בעקבות הרשעתו נגזרו על המשיב שנתיים וחצי שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי למשך 3 שנים. המשיב ערער כנגד חומרת העונש שנגזר עליו ואילו המדינה ערערה כנגד קולת העונש. בערעורו טען בא-כוחו של המשיב כי העבירות שהודה בביצוען התמשכו על פני תקופה קצרה בלבד. הוא טען כי יוחסה לו קניה של בחורה אחת בלבד וכי עברו נקי. לטענתו, עקב מצוקה כלכלית נקלע מרשו לנסיבות שהביאו אותו לביצוע העבירות אך הוא למד את לקחו ועתה מן הראוי להקל עמו ולאפשר לו להשתקם. בתשובה לערעור המדינה על קולת העונש, התמקד בא-כוח המשיב בטענה כי בתקופה בה עבר את העבירה היתה רמת הענישה המקובלת בגין העבירות שהורשע בהן נמוכה במידה ניכרת מן העונשים המוטלים לאחרונה, על-פי הנחייתו של בית משפט זה, בעבירות של סחר בבני אדם. עוד טען הוא כי באותה תקופה התביעה אף לא ביקשה עונשים חמורים במידה ניכרת ולכן אין גם הצדקה להחמיר עם המשיב.   המדינה טענה בערעורה כי מלחמת חורמה לנו בעבירה הבזויה של סחר בבני אדם, כי לשם כך קבע המחוקק את נורמת הענישה הגבוהה שנקבעה בסעיף 203א לחוק העונשין, תשל"ז-1977, וכי אין ניתן למגר את התופעה בלי שבתי המשפט יתנו ביטוי לחומרת המעשים בעונשים שהם גוזרים.   נתנו דעתינו לטענות שהעלו בפנינו באי-כוח הצדדים ובאנו לידי מסקנה כי חומרת המעשים שבגינם הורשע המשיב מחייבת החמרה בעונשו. על-פי העובדות שהמשיב הודה בהן, הוא קיבל לבעלותו נערה צעירה (להלן: המתלוננת) שהיתה באותה עת כבת 17 שנים, שהובאה ארצה ממולדובה שלא כדין דרך מצרים. הוא העביר את המתלוננת לדירה בהחזקתו, השאירה מבלי שהיה ברשותה מפתח לצאת מן הדירה ומאותו ערב הורה לה לקיים יחסי מין עם לקוחות כאשר את האתנן נצטוותה להעביר במלואו לידי המשיב. המשיב דאג להסעת המתלוננת כמו גם להסעתן של נערות אחרות שעבדו עבורו אל מקומות מפגש לקיום יחסי מין עם הלקוחות. למתלוננת הודיע המשיב כי עליה לעבוד עבורו בזנות ללא תמורה וזאת כהחזר הוצאות קנייתה של המתלוננת על ידיו. כעבור זמן פנתה המתלוננת למשיב בשאלה האם לא החזירה בינתיים את חוב קנייתה. המשיב השיב לה בשלילה והוסיף כי כשיגיע הזמן הוא יודיע לה מתי תסתיים החזרת מלוא החוב. בחודש דצמבר 2001, לאחר שרכשה המתלוננת את אמון המשיב וכבר ניתן לה מפתח לדירה, הצליחה להסתלק וכך הגיעה בוכיה לשומר בדיזנגוף סנטר ממנו ביקשה עזרה והלה העבירה לשוטר. בהמשך השתלשלות העניינים פתחה המשטרה בחקירה וחשפה את זהותו של המשיב. המשיב הצליח להימלט מהמשטרה והוא אותר ונעצר רק בספטמבר 2002.   בעת הטיעונים לעונש בבית המשפט המחוזי הציג הסנגור את המשיב כאדם שהסתבך רק ביחס לאותה מתלוננת. הוא ציין שמדובר באדם בן 34, נשוי ואב לילד, אדם מן הישוב שעלה ארצה בשנת 1991, עבד בצורה מסודרת אך כשהיה צריך לממן את לימודיה של אשתו הוא התפתה לעסוק כעיסוק נוסף במעשה הסחר הנדון. בצדק ציין בית המשפט המחוזי כי טיעון זה אינו מעלה בהכרח נסיבות לקולה. בית המשפט ציין כי "העובדה שאדם מן הישוב מתפתה לעשות 'כסף קל' על-ידי רכישת אשה לצורך עיסוק בזנות, ומפעיל אותה כאילו היתה בובה חיה שכל תפקידה לספק שירותי מין על מנת שהוא יזכה בתזרים נכבד של מזומנים מצביעה על כך שלנאשם לא היה מורא מפני הדין ובכלל זה גם לא מהעונשים שבית המשפט הטיל בגין עונשים אלו, שלא הרתיעו אותו". אכן, העובדה כי אדם מן הישוב בוחר לו את העיסוק הבזוי של סחר בנשים כמקור פרנסה היא עובדה מצמררת ומצביעה היא על כך שהנגע החמור של סחר בבני אדם פשה בקרבנו עד כדי הסרת כל העכבות והמחסומים הראויים בחברה נורמטיבית.   בא-כוח המשיב טען בפנינו כי אין דומה עניינו של מרשו לעניינם של נאשמים אחרים שהיה להם עבר פלילי ושנסיבותיהם היו חמורות כיוון שיוחס להם סחר במספר נשים. מקובל עלינו כי ההיקף בו מבוצעת עבירה יש לו השפעה על מידת העונש וכי אדם הסוחר במספר נשים ומעסיקן בזנות יש להחמיר בעונשו במידה ניכרת. אולם אין מדובר בנוסחה מתמטית, ומידת העונש אינה נבחנת על-פי מכסה של מספר הנשים שבהן כביכול רכש אדם זכויות קנייניות. הבענו כבר עמדתנו בשורה של פסקי דין כי העבירה של סחר בבני אדם היא מן החמורות שבעבירות, היא פוגעת בגוף האדם, בנפשו ובכבודו ויש בה כדי להחזיר את החברה לימים האפלים של סחר עבדים. הגיעה השעה להטיל עונשים כבדים בגין עבירות אלה במגמה לעקור מן השורש תופעה חמורה של סחר בבני אדם (ראו לענין זה: ע"פ 3204/03 מדינת ישראל נ' בן דוד (טרם פורסם); ע"פ 11196/02 פרודנטל נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); ע"פ 1609/03 בוריסוב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)).   לא נעלמה מאיתנו טענת הסנגור כי היתה תקופה בה בתי המשפט הטילו עונשים מן הסוג שהוטל על המערער בגין אותן עבירות עצמן. עם זאת, איננו מקבלים את הגישה לפיה רכש לעצמו המשיב מעין זכות קנויה לעונש קל. יש לזכור כי העונש המירבי הקבוע בחוק הינו 16 שנים. מעשיו של המשיב כפי שפורטו לעיל מצביעים על התייחסות שיש בה אכזריות, ניצול והטלת אימה כלפי המתלוננת ומצוקתה, ועל כך מתחייבת תגובה עונשית הולמת.   אשר על כן, ראינו לדחות את ערעורו של המשיב, לקבל את ערעור המדינה, ולהחמיר בעונשו של המשיב כך שתקופת המאסר שתושת עליו תעמוד על 5 שנים לריצוי בפועל. עונש המאסר על תנאי שנגזר עליו יעמוד בתוקפו. סחר בבני אדם