קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עתירה נגד החלטת רשם האגודות השיתופיות: השופטת א' חיות: עניינה של עתירה זו בבקשת העותרים להתערב בהחלטת המשיב 1, רשם האגודות השיתופיות, בה דחה בקשה שהגישו לביטול פסק בורר שניתן בהליך שהתנהל בינם ובין המשיבה 2, מגדים מושב עובדים להתיישבות חקלאית בע"מ (להלן: האגודה), ולהורות כי מינויו של הבורר אשר נתן את הפסק כאמור, פקע. 1. בין האגודה לעותרים, החברים בה, התגלע סכסוך על רקע טענות האגודה כי הם לא שילמו לה את חובותיהם השוטפים. ביום 1.6.2008 מונה עו"ד משה גבע על ידי מנהלת מחלקת הבוררויות במרשם האגודות השיתופיות כבורר להכריע בסכסוך (להלן: הבורר), וביום 16.9.2008 הגישה לו האגודה כתב תביעה נגד העותרים. לטענת האגודה באותה תקופה שהו העותרים בחו"ל ועל כן כתב התביעה הומצא בדואר רשום להוריו של העותר 1, שמשקם החקלאי מצוי בסמיכות לזה של העותרים ואשר היו לטענת האגודה מורשים לקבלתה, וזאת יחד עם תביעה דומה נגד הורי העותר 1. העותרים לא הגישו כתב הגנה ולא התייצבו לדיון שנקבע בפני הבורר. בהחלטה מיום 27.10.2008 ניתנה להם על ידי הבורר הזדמנות נוספת להגשת כתב הגנה (וגם זו הומצאה לידי אביו של העותר 1) אך משהעותרים לא הגישו כתב הגנה גם במועד הנדחה, עתרה האגודה למתן פסק דין בהעדר הגנה, וביום 1.12.2008 נעתר הבורר לבקשתה ונתן פסק בורר המקבל את תביעת האגודה במלואה. על פי הפסק חוייבו העותרים לשלם לאגודה סך של 68,031 ש"ח בתוספת ריבית. כן חוייבו העותרים בהוצאות הבוררות ובשכ"ט עו"ד (להלן: פסק הבורר) (פסק בורר בהעדר הגנה ניתן גם בתביעה שהגישה האגודה נגד הורי העותר 1). העותרים טוענים כי הם לא ידעו כלל על אודות פסק הבורר שניתן נגדם, ונודע להם על כך רק לאחר שביום 29.5.2011 חתמו על הסכם למכירת זכויותיהם באגודה, וכאשר ביקשו להעביר זכויות אלו התנגדה האגודה להעברה בטענה כי הם חייבים בתשלום הסכום שנפסק לזכותה על פי פסק הבורר. לטענתם רק ביום 23.11.2011 התקבל פסק הבורר בביתו של העותר 1, והם מוסיפים כי היות ובמהלך שנת 2008 הם התגרשו והעותרת 1 מתגוררת בכתובת אחרת פסק הבורר מעולם לא הומצא לה. עוד טוענים העותרים כי בפסק הבורר נפל פגם מהותי שכן הוא לא נשלח לאגף לאיגוד שיתופי במשרדי רשם האגודות השיתופיות במועד הקבוע לכך בתקנה 18(א) לתקנות האגודות השיתופיות (בוררות בסכסוכים), תשל"ב-1972. על פי התקנה, כך נטען, היה על הבורר ליתן את הפסק ולהמציאו לידי הרשם בתוך שישה חודשים, אך בפועל נראה כי פסק הבורר נשלח אליו רק ביום 15.11.2011 (ואושר רק ביום 21.11.2011). עוד יצויין כי על מנת להשלים את העברת זכויות העותרים באגודה לידי הרוכשים עימם התקשרו שילמו העותרים את החוב על פי פסק הבורר וכן חוב נוסף שנצבר לחובתם כלפי האגודה בסך כולל של 226,000 ש"ח. 3. לאחר הדברים הללו פנו העותרים ביום 19.12.2011 וביום 29.12.2011, אל הבורר בבקשה לקבל עותק של תיק הבוררות וכן הפנו אליו לדבריהם שאלות הבהרה. סמוך לאחר מכן, ביום 9.1.2011 הגישו העותרים לרשם האגודות השיתופיות בקשה להורות על ביטול פסק הבורר ועל פקיעת מינויו. בקשה זו נדחתה בהחלטה מיום 28.2.2012 שניתנה על ידי עוזר רשם האגודות השיתופיות, עו"ד רמזי חוראני (להלן: הרשם). הרשם הפנה בהחלטתו לדברים שקבע בהחלטה קודמת שניתנה על ידו בבקשה שהגישו הוריו של העותר 1 לביטול פסק הבורר שניתן בעניינם וקבע כי גם אם יקבל את גישת העותרים לפיה היה פגם בהמצאת פסק הבורר לעותרים בשנת 2008, הרי שלכל המאוחר ידעו העותרים על הפסק ביום 23.11.2011, ואין הצדקה לכך שהגישו את בקשת הביטול רק כ-51 ימים לאחר מכן (במקום לאחר 10 ימים, כמתחייב על פי סעיף 52(4)(ב) לפקודת האגודות השיתופיות), ללא שהוגשה על ידם בקשה להארכת מועד. הרשם הוסיף כי משלא הוגשה בקשה מתאימה ממילא לא פירטו העותרים בתצהיר את הסיבות להגשת הבקשה באיחור או את סיכויי ההגנה שלהם בהליך שהתנהל בפני הבורר. כן דחה הרשם את טענות העותרים לפיהן לא היה מקום להכיר במסירת כתבי בי-דין ופסק הבורר לידי הורי העותר 1, ועוד קבע כי לא ניתן להתעלם מן העובדה שהחוב על פי פסק הבורר כבר שולם על ידם במלואו וכי הם הגישו את ההליך בשל עמידת האגודה על תשלום חובות נוספים. לבסוף דחה הרשם את הטענות שהעלו העותרים בדבר בטלות פסק הבורר נוכח האיחור באישורו על ידי הרשם, בקובעו כי בעצם אישור פסק הבורר יש משום הארכה בפועל של המועד לעניין זה; כי גם פסק בורר שלא אושר תקף במישור החוזי ומחייב את הצדדים לו; וכי מכל מקום הדרך להשיג על כך היא בהגשת בקשה לביטול אישור פסק הבורר. מכאן העתירה שלפנינו. 4. העותרים טוענים כי יש להתערב בהחלטת הרשם שלא להיעתר לבקשתם לביטול פסק הבורר. העותרים עומדים על פגמים שנפלו בפסק הבורר, ובהם העובדה שלא צויינה בו האפשרות להשיג על הפסק בפני הרשם והתאריכים השגויים שצויינו בו לטענתם. על רקע זה הם טוענים כי החלטת הרשם שלא לבטל את פסק הבורר אינה יכולה לעמוד. העותרים מדגישים כי לא פנו לבורר על מנת שיבטל את ההחלטה שניתנה על ידו במעמד צד אחד, משום שסברו כי הפגמים הרבים שנפלו בהליך מצדיקים את ביטול ההליך מיסודו על ידי הרשם. מטעם זה, כך הם מוסיפים, לא פירטו בבקשתם לרשם את טענותיהם המהותיות בסכסוך שבינם ובין האגודה, אך הרשם זקף זאת לחובתם. עוד הם טוענים כי הרשם שגה בקובעו כי המצאת כתבי בי-הדין ופסק הבורר לאביו של העותר 1 היתה כדין וכן שגה במועד בו ייחס להם ידיעה אודות פסק הבורר. עוד טוענים העותרים כי לא ניתן כל מענה בהחלטת הרשם לכך שפסק הבורר נשלח אליו לאישור רק כשלוש שנים לאחר שניתן. לטענתם נקט הרשם בגישה מקלה כלפי הבורר, וזאת בניגוד לגישה הפורמליסטית אותה החיל כלפיהם. כן מוסיפים העותרים וטוענים כי שילמו את חובם הנטען לאגודה תחת מחאה וכי היה על הבורר לדחות את טענות האגודה לגופן. 5. האגודה טוענת כי דין העתירה להידחות על הסף. ראשית היא מדגישה כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות רשם האגודות השיתופיות ומתערב בהן במקרים חריגים בלבד, שהמקרה דנן אינו נמנה עימם. עוד היא טוענת כי עניינם של העותרים נדון על ידי הבורר ועל ידי הרשם וכי אין מקום להידרש לטענותיהם גם ב"גלגול שלישי" בפני בית משפט זה; כי במסגרת העתירה ערכו העותרים "מקצה שיפורים" לבקשה שהגישו לרשם, והעלו טענות חדשות תוך הרחבת חזית, לה היא מתנגדת; וכי בקשת העותרים לביטול פסק הבורר הוגשה באיחור ניכר, מבלי שניתן כל טעם לאיחור ומבלי שהוגשה בקשה מתאימה. האגודה מוסיפה וטוענת כי העותרים הודו למעשה בחובם לאגודה, ואף שחלקו על שיעור החוב אין מקום לעמדתם כי פסק הבורר דינו להתבטל. האגודה מציינת שהעותרים שילמו בספטמבר 2011, ללא מחאה, סך של 60,000 ש"ח, המהווה כמעט מלוא הסכום עליו הורה הבורר, וכחודש לאחר מכן שילמו סכום נוסף של 166,431 ש"ח בגין חובות אחרים שהיו להם. לטענת האגודה מששילמו העותרים את חובם על פי פסק הבורר ללא מחאה הסעד המבוקש על ידם עתה הוא תיאורטי, והם אף מושתקים מלעלות טענות כנגדו. האגודה מוסיפה וטוענת כי דין העתירה להידחות גם לגוף הדברים שכן לא נפל כל פגם בקביעותיו ובמסקנותיו של רשם האגודות השיתופיות, והעובדה שפסק הבורר אושר על ידי הרשם רק ביום 21.11.2011 אין בה לטענתה כדי לגרוע מתוקפו נוכח הטעמים עליהם עמד הרשם בהחלטתו. 6. דין העתירה להידחות על הסף. לא אחת נפסק כי בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, אינו משמש ערכאת ערעור על החלטותיו של רשם האגודות השיתופיות בענייני בוררות סטטוטורית (על פי סעיף 52(4) לפקודת האגודות השיתופיות), והוא יתערב בהן רק במקרים חריגים אם ההחלטה לוקה בטעות משפטית מהותית או כאשר מתקיימות נסיבות יוצאות דופן אחרות ושיקולי צדק מחייבים את תיקון ההחלטה (ראו: בג"ץ 10107/08 בר נ' עוזרת רשם האגודות השיתופיות, פסקה 8 ( 17.10.2008); בג"ץ 633/11 ז'נו נ' רשם האגודות השיתופיות ( 12.5.2011)). במקרה שלפנינו, לא שוכנעתי כי קמה עילה כלשהי להתערב בהחלטת רשם האגודות השיתופיות. הנימוקים אותם פירט הרשם בהחלטתו טעמם עימם, ובניגוד לעמדת העותרים אני סבורה כי בצדק נתן הרשם משקל בהחלטתו לעובדה שהעותרים לא פירטו בבקשתם את סיכויי ההגנה שיש להם, לטענתם, בסכסוך שבינם לבין האגודה. עוד קבע הרשם ובצדק כי אף אם יתקבלו טענות העותרים לגבי תוקף המצאת פסק הבורר לידי הורי העותר 1 בשנת 2008, הרי שהם ידעו על קיומו של הפסק ביום 23.11.2011 לכל המאוחר, אך את בקשתם לביטולו הגישו רק ביום 12.1.2012, בהתעלם מהוראת סעיף 54(4)(ב) לפקודת האגודות השיתופיות הקוצבת להם עשרה ימים להגשת הבקשה מיום שהפסק הומצא. העותרים אף לא הגישו בקשה להארכת מועד בהקשר זה ולא ציינו בשום שלב מהם הטעמים שגרמו לאיחור כאמור. האיחור שאירע באישור פסק הבורר על ידי הרשם אותו מבקשים העותרים לשקול כנגד איחורם שלהם, אינו מצדיק בנסיבות העניין את התערבותו של בית משפט זה, בפרט נוכח קביעתו העובדתית של הרשם לפיה שילמו העותרים זה מכבר את מלוא החוב על פי פסק הבורר והם מבקשים את ביטולו רק לאחר שנדרשו על ידי האגודה לשלם חובות נוספים (שגם אותם פרעו בינתיים). העתירה נדחית, אפוא, על הסף. העותרים ישלמו לאגודה שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ש"ח. רשםאגודה שיתופית