פינוי מאחז בלתי חוקי

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פינוי מאחז בלתי חוקי: השופט יצחק ענבר: 1. המערערים הגישו לבית משפט השלום בירושלים תביעת נזיקין בגין פינויו של מאחז בלתי חוקי המכונה "חוות גלעד". בפסק דין מפורט דחה בית המשפט (כב' השופט י' ברקלי) את התביעה. המערערים לא השלימו עם פסק הדין והגישו את הערעור שלפנינו. 2. הריסת המבנים שנמצאו במאחז, או פינויים ממנו, לפי העניין, בוצעו על-פי 3 צווי הריסה שהוצאו מכוחו של חוק התכנון הירדני התקף באזור יהודה ושומרון. אחת מיני טענותיהם הרבות של המערערים בבית משפט קמא הייתה, כי על אף שצווי ההריסה מתייחסים ל- 3 מבני מגורים בלבד, הרי בפועל הרסה המשיבה 10 מבנים וביניהם סככה חקלאית. בהידרשו לטענה זו קבע בית משפט קמא כי "יש להחיל את צווי ההריסה על כל המבנים בין אם שימשו לצרכים חקלאיים ובין אם נועדו למגורים" (פסקה 17 לפסק הדין). בית המשפט הפנה לדו"ח פיקוח שנערך עובר להוצאת הצווים, שבו נרשם כי מדובר ב"2 מכולות + פיתוח + סככות" ושלב הבניה ב"תנופה מתמדת". בית המשפט ציין, כי "לא מתקבל על הדעת כי לכל רכיב במאחז יינתן צו אחר מה גם שהמציאות מוכיחה כי לא ניתן לפעול אחרת. כך למשל, הקמת אוהלים באישון לילה, האם נצפה מהרשויות להצמיד על כל אוהל צו הריסה?!". ועוד נקבע, כי המערערים לא התייצבו לשימוע למרות שהוזמנו אליו כדין, כי הצווים הומצאו למערערים כדין בדרך של תלייתם על המבנים וכי המערערים ידעו עליהם, ובהמשך גם ידעו על כוונתה של המשיבה לפנות את המאחז כולו ביום 16/10/02 (פסקאות 25-28 לפסק הדין). על יסוד תשתית עובדתית זו הוסיף בית משפט קמא וקבע, כי תכליתן היחידה של טענות המערערים היא לסכל את הפינוי וההריסה ולכן יש לדחותן, והתוצאה היא שחזקת כשרות פעולות המינהל נותרה על כנה. 3. במסגרת עיקרי הטיעון ובמהלך הדיון לפנינו שבה באת כוחם המלומדת של המערערים וטענה כי המאחז כלל 10 מבנים, על-פי הפירוט שלהלן: 2 קרוואנים ששמשו למגורים; 2 מכולות מגורים וביניהן סככה המותאמים לשמש למגורים, המהווים יחדיו 3 מבנים; סככה חקלאית פתוחה; 2 אורוות; דיר עיזים; מבנה בית כנסת. לעומת זאת, מלפני המשיבה יצאו 3 צווי הריסה שאפשרו להרוס 3 מבני מגורים בלבד. בשלב הראשון של הפינוי פינתה המשיבה מהמאחז את 2 הקראוונים ובכך מוצו 2 צווי הריסה ולא נותר לביצוע אלא עוד צו אחד, המתייחס למבנה מגורים אחד. בפועל, הרסה המשיבה את כל 8 המבנים הנותרים, וזאת למרות שלגבי 7 מהם, וביניהם הסככה החקלאית, לא הוצאו צווי הריסה, דבר המהווה "פגיעה קשה בזכויות יסוד של המערערים ובעקרונות פרשנות ומשפט בסיסיים". 4. יצוין, כי בבית משפט קמא פרשו המערערים יריעת מחלוקת רחבה עד מאוד, שלא לצורך, בבחינת "תפסת מרובה לא תפסת", ואולם במסגרת עיקרי טיעונם לפנינו מיקדו את טענותיהם בסוגיה דלעיל (וראו את הפסקה השנייה שבפתיח לעיקרי הטיעון), וטוב שעשו כך. 5. המשיבה תמכה בפסק דינו של בית משפט קמא. ב"כ המשיבה לא חלק על כך שעל פי הדין שהיה בתוקף ביום הפינוי, נדרש צו הריסה ספציפי לגבי כל מבנה (עמ' 5 לפרו', ש' 25), אך, לטענתו, צווי ההריסה חלו על כל המבנים שהיו במאחז, ומכל מקום, המערערים מושתקים מלהעלות טענות בדבר פגמים בצווים. זאת ועוד: הנזק נגרם עקב אשמם המכריע של המערערים, אשר ניתק את הקשר הסיבתי בין הפגם הנטען לבין הנזקים הנטענים. 6. אקדים מסקנה לדיון ואומר, כי בהליך פינויו של המאחז לא נפלו פגמים מהותיים, ומכאן שהפינוי בכללותו נעשה לפי הוראות חיקוק ובתחום הרשאה חוקית. במצב דברים זה, ומאחר שלא הוכח שהמשיבה נהגה ברשלנות, צדק בית משפט קמא בראותו לדחות את התביעה. להלן יובאו הנימוקים למסקנתי זו, ראשון ראשון ואחרון אחרון. 7. בפתח הדברים יוטעם, כי ניסיונם של המערערים לצייר תמונה שלפיה נהרסו 10 מבנים - נטול אחיזה בחומר הראיות. הקונסטרוקציה שהורכבה משתי מכולות מחוברות כסככה מאולתרת, אינה מהווה 3 מבנים כי אם מבנה אחד, אשר שימש כביתו של מערער 2 (וראו את דברי המערער בעמ' 74 לפרו', המדברים בעד עצמם). אשר למשטחי הדשא והגדרות, שכונו על ידי המערערים כ"אורוות" וכ"דיר עיזים", הרי מקובלת עלי עמדתה של המשיבה, לפיה לא ניתן לקבוע שהם נהרסו בידי המשיבה, בעוד שמתיישבים התפרעו במקום וגרמו נזקים כבדים לרכוש (כפי שעוד יפורט להלן). טענתם של המערערים מתמקדת, אפוא, בהריסתם של הסככה החקלאית שהייתה במקום החל מהקמת המאחז, ושל מבנה בית הכנסת שהוקם כשבועיים לפני הפינוי (כדברי המערער בעמ' 74 לפרו', ש' 19 - 21). 8. עיון בהתראות שנשלחו למערערים ובצווי ההריסה שהוצאו על יסודן, לאחר שהמערערים לא התייצבו לשימוע (מוצגים כא 1-6) , מלמד, כי כולם מתייחסים למבנים שהגדרת שימושם היא "מגורים". ההתראות או הצווים אינם כוללים תאור של המבנים או פרטי זיהוי שלהם. אדרבא, תחת הרובריקה של "תאור העבודה", שבה מופיעות החלופות של "מבנה חדש/תוספת/עבודת פיתוח/אחר", סומן כי מדובר ב"מבנה חדש", וזאת בשעה שהסככה החקלאית הייתה קיימת במקום מזה שנים. ניתן לקבוע, אפוא, כי המשיבה לא דקדקה ולא דייקה בזיהויים של המבנים שיועדו להריסה ובתיאור פרטיהם, ומהיבט זה נפל בצווי ההריסה פגם. יפים לענייננו דבריה של כב' השופטת חיות ברע"פ 9553/04 סוהילה שבאנה נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים (בפסקה 4): ...לא למותר להדגיש כי צו הריסה מנהלי יש לו השלכות מהותיות על קניינו של הפרט, ועל כן צריכה הרשות להקפיד הקפדה יתירה על קיום הוראות החוק ככתבן וכן לדקדק ולדייק בזיהוי המבנה המיועד להריסה ובתיאור פרטיו, שמא תצא תקלה תחת ידיה וייהרס המבנה הלא נכון. 9. יחד עם זאת, מהראיות עולה כי במסגרתם של הצווים כוונה המשיבה להריסתם של כל המבנים שבמאחז; המערערים, אשר בנו את המבנים שלא כדין, ידעו על כך היטב ולא הוטעו לסבור שהצווים מתייחסים רק לחלק ממבנים. במצב דברים זה, שבו ידעו כל הצדדים כי הצווים מתייחסים לכל המבנים שבמאחז, אין מדובר בפגם מהותי המוביל לבטלותו של המעשה המנהלי ,ולפיכך מסקנתי היא כי ההריסה והפינוי בוצעו כדין. 10. כפי שקבע בית משפט קמא, כל המבנים שהיו במקום, זולת בית הכנסת שנבנה עובר לפינוי, נכללו בדוח המנהל מיום 27/5/02, אשר תאר את המצב בשטח באותה העת והתייחס לשתי מכולות + פיתוח + סככות (ודוק: "סככות", להבדיל מ"סככה"). עוד צוין באותו דוח, כי הבניה הינה ב"תנופה מתמדת". בנסיבות אלה ובהעדר התייצבות מצד המערערים לשימוע שנקבע או כל השגה אחרת מצידם, נראה כי צו ההריסה שבא בעקבות ביקור זה התייחס לכלל הבניה שאותרה באותו מועד, לרבות הסככה החקלאית. אשר למבנה הנוסף שנבנה כשבועיים לפני הפינוי, הרי עיון בראיות (מוצג א') מלמד כי מדובר בתוספת מאולתרת למבנה שלגביו כבר הוצא צו הריסה. למותר לציין, כי לא נשמעה מפי המערערים טענה כי בגין תוספת זו למבנה קיים, המיועד להריסה, הוגשה בקשה להיתר בניה או כל בקשה אחרת. 11. מן העבר האחר יש להדגיש, כי המערערים ידעו היטב שבדעת המשיבה להרוס או לפנות את כל מבני המאחז. ממצא זה מעוגן לא רק בסברתו של בית משפט קמא, לפיה המערערים הבחינו בהתראות שהודבקו על המבנים (פסקה 22), אלא גם בעדותו של ניצב שחר איילון, אשר בית משפט קמא נתן בה אימון, ולפיה הוא שוחח עם המערער מס' 1 והודיעו על הכוונה לפנות את המאחז, וכי תגובת המערער הייתה "על גופתי המתה" (פסקה 26 לפסק הדין). ממצא זה מתיישב יפה גם עם דברי מערער 2, שלפיהם "אני ידעתי ולא ידעתי" על הפינוי, המהווים, למצער, ראשית הודאה (פסקה 25 לפסק הדין). ואם בכך לא די, הרי על פי ממצאיו הנוספים של בית משפט קמא, המעוגנים אף הם היטב בחומר הראיות, המערערים ביקשו להימנע באופן ברור ומכוון מקבלת הצווים, ואף תלשו עותק מהצו שנתלה במקום (סעיפים 27-28 לפסק הדין). לאור מכלול הנתונים, אין אלא לאמץ את מסקנתו של בית משפט קמא, שלפיה טענותיהם של המערערים, הן "טענות סרק שכל תכליתן לסכל את ההליך הפרוצדוראלי. לא נותר ספק בליבי כי התובעים [המערערים] ידעו על צווי ההריסה התלויים נגד המאחז ועל הפינוי העתיד להתבצע. הם בחרו שלא לממש את זכות הטיעון במועד הרלוונטי. ברור לכל כי אי התייצבות לשימוע מבחירה ובמודע, אינה יכולה להוות יתרון לבעל דין או נקודת משען לטענותיו...על כל פנים, אין בתשתית הראייתית שהונחה כדי לסתור את חזקת כשרות פעולות המנהל במקרה דנן ועל כן היא עומדת על כנה" (פסקאות 28 ו- 30 לפסק הדין). 12. הנה כי כן, המערערים בנו את כל המבנים והסככות שבמאחז בלא היתר בניה ושלא כדין. המערערים לא הוטעו בעת קבלת הצווים אלא היו מודעים לכך שהצווים מתייחסים לכל המבנים והסככות. בנסיבות אלו אין לייחס משקל מכריע לעובדה שהצווים לא כללו תיאור או זיהוי מדוייק של המבנים, שכן פגם זה לא עניין את המערערים ולא פגע בהבנתם. כך הם פני הדברים אף בטרם מביאים בחשבון כי המערערים גם בחרו להתעלם מהצווים, לא התייצבו לשימוע, ועשו ככל אשר לאל ידם כדי לסכל את הפינוי. בנסיבות אלו, חוסר הפירוט בצווים אינו מהווה פגם של ממש, והמסקנה המתחייבת היא, כי ההריסה והפינוי בוצעו בהתאם להוראות החוק. ראו והשוו: פס"ד שבאנה הנ"ל; עע"מ 3518/02 רג'בי נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים, ובפרט דברי כב' השופט גרוניס אודות דוקטרינת הבטלות היחסית; לדוקטרינה אחרונה זו ראו גם רע"פ 4398/99 הראל נ' מדינת ישראל, פסקאות 5-8; רע"א 729/04 מדינת ישראל נ' קו מחשבה בע"מ, פסקאות 41-44). המבנים אכן היו קניינם של המערערים, אך הם נבנו כולם ללא היתר ובניגוד לדין והריסתם בהתאם לחוק נועדה להגן על זכויות של אחרים ולשרת את טובת הציבור, כפי שזו באה לידי ביטוי בדיני התכנון והבניה, המחייבים שבניה תיעשה רק על פי היתר. 13. אף אם היה עולה בידי המערערים לשכנע שבמעשה פינויו של המאחז נפל פגם, הרי מקובלת עלי מסקנתו הנוספת של בית משפט קמא שלפיה "לא הוכח קשר סיבתי בין מעשי הנתבעת דווקא לבין הנזקים הנטענים (למותר לציין, כי גם גובה הנזק לא הוכח שכן לא הורם הנטל להוכיח את טענת התובעים כי רשימת התכולה שצורפה לתביעה אכן הייתה קיימת במועד הפינוי). עדי הצדדים העידו, כי הייתה אנדרלמוסיה, הפינוי לווה באלימות קשה ובמחזות קשים למראה ולהתמודדות. לפיכך, לא ניתן לקבוע מי הזיק לרכוש או לציוד התובעים". ממצאיו ומסקנותיו אלה של בית משפט קמא, מעוגנים היטב בחומר הראיות, זאת בנוסף להתרשמותו הבלתי אמצעית מהעדויות, ולא נמצאה לי עילה להתערב בהם. בהקשר זה אעיר כי על פי עדותו של אל"מ דוד מנחם, אשר בית משפט קמא כנה אותה "עדות מהימנה ואמינה" (סעיפים 36 ו- 43 לפסק הדין), לצורך ביצוע הפינוי היה על כוחות הביטחון להתגבר על התנגדות אלימה של מאות מתיישבים, אשר חלקם הפעילו כנגד הכוחות אלימות פיזית ומילולית תוך גרימת נזקים כבדים ביותר לרכוש. להמחשת הדברים יצוין, כי במהלך הפינוי נפצעו 63 שוטרים ו- 40 חיילים, אשר 22 מהם נזקקו לטיפול רפואי נוסף על זה שניתן להם בשטח, בטרם פונו מהמקום. המתנגדים אף גרמו לנזק כבד לציוד צבאי, משטרתי ואזרחי (ראו פירוט בסעיף 25 לתצהירו של אל"מ מנחם). אל"מ מנחם הוסיף והעיד, כי הכוחות לא פגעו במטלטלין ובציוד שהיה במאחז אלא רק הניחו אותו, ככל שנדרש, באופן מסודר ומרוכז, מחוץ למבנים המיועדים להריסה. דברים דומים מסר בעדותו ניצב שחר איילון (סעיף 14 לתצהירו). לאור כוחן המצטבר של עדויות אלו, אין להוציא מכלל אפשרות, כי ככל שנגרמו אבדן או נזק לרכוש שהיה במקום, הרי שיש לזקוף זאת לחובת מפרי הסדר שהיו במקום, אשר התפרעו וגרמו נזק ללא כל מעצור, ולטעמי - אפשרות זו אינה מסתברת פחות מהאפשרות לה טענו המערערים, כמפורט לעיל. בכל מקרה, הנטל לשכנע בקיומו של נזק אשר המשיבה אחראית לו, מוטל על כתפיהם של המערערים, ואולם נטל זה לא הורם על ידיהם. 14. בית משפט קמא קבע, כי הפינוי עצמו לא בוצע ברשלנות, וממצאיו ומסקנותיו בסוגיה זו מקובלים עלי. אוסיף, כי נוכח הטעמים שפורטו בתצהירו של רמי זיו, אף אני סבור, כי המשיבה לא הייתה חייבת להודיע למערערים על המועד המדויק שבו יבוצע הפינוי. במצב דברים זה, שבו לא הוכחה רשלנות בביצוע הפינוי, אף אין רלבנטיות להלכה שנפסקה בע"א 291/00 עזבון בראשי ז"ל נ' מדינת ישראל, אשר ב"כ המערערים הפנתה אליה בסיכומיה. 15. כל יתר טענותיהם של המערערים זכו למענה הולם בפסק דינה של הערכאה הראשונה. 16. אשר על כן, אני מציע לחבריי לדחות את הערעור ולחייב את המערערים לשלם למשיבה את הוצאות הערעור ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 15,000 ש"ח. יצחק ענבר, שופט[אב"ד] השופטת נאוה בן-אור: אני מסכימה. נאוה בן אור, שופטת השופט יוסף שפירא: אני מסכים. יוסף שפירא, שופט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט יצחק ענבר.תוכנית ההתנתקות / מפוניםפינוי